יום האישה שלי התחיל הבוקר בשש וחצי, עת בנדיט מספר שלוש (המכונה קטינא) התהפך ובמיומנות שאין שני לה, הכניס לי בירכיה בציצי והשלים בחינניות את המהלך בכף רגל בסנטר. קראו לזה התעוררות אלימה אם תרצו, אבל הצד החיובי היה שהייתי כל כך עייפה שלא זכור לי שום חלום שנקטע באכזריות, אז הכל טוב. תכל'ס לקום מוקדם זה רק דרך אחת, מיני רבות, להיות יעילה. אבל אתם יודעים את דעתי על יום האישה וכל יום הוא כזה וגם ממש לא כזה מבחינתי, בעיקר בגלל שממש לא מתחשק לי להיות מוגדרת עפ"י הנשיות שלי, אלא משום היותי אדם (עזבו עכשיו שיפוט ערכי של איזה אדם). כל ההתייפיפות הזו ליום שכוללת פרחים ומניקור, מבצעים בסופר פארם ואיחולי חג עושים לי חררה. כדי להשלים את האויירה הלכתי לרוקן את הפח ושכן קרא לעברי: "חג שמח". לא נותר לי אלא להסיק בעצב שהניסיון להעלות למודעות את שוויון האישה משול לירייה ברגל ואז באיבר חיוני כדי לוודא פגיעה. אוף
אבל זה מה שכתבתי ביום ראשון, מאז עברו שישה ימים ויום האישה שוב לא אקטואלי ומה בכלל אני רוצה מכם? זו שאלה טובה. next. בעצם לא, לא next.
טוב, אני לא יכולה באמת להרפות, אז רק עוד כמה מילים ואתכם הסליחה. כי תכלס רציתי לכתוב על הנושא המגדרי. אחד הדברים ששואלים אותי לפעמים זה האם הישארותי בבית לא יוצרת אצל הילדים את ההטייה החברתית הזו שמקום האישה בבית. מודה שזה הטריד אותי, ילדים במידה רבה מסיקים מסקנות ממה שהם רואים סביבם ואם אמא בבית והיא מנקה, מכבסת, מבשלת מה הם ילמדו מזה? כמאמינה בשוויון (לא לוחמת - למה כל הזמן צריך להילחם במשהו? זה לא ברור לי אף פעם), כבר מהרגע שהבכור היה בגיל להבין הסברתי שמה שאני עושה זו בחירה ובחירה היא המשמעות של שוויון. כדי לוודא הבנה המשכתי והסברתי שכבר הייתי בדרך לדוקטורט, שותפה במשרד ומרצה ושהבחירה להיות איתם בבית היא לא מה שאישה אמורה לעשות.
די חששתי שמילים לחוד ודוגמאות מהחיים לחוד, היום אני כבר ממש בטוחה שהניסוי הזה הצליח. לא שאני מתכוונת להפסיק לפמפם להם את זה, אבל יודעת שזה עובד. הילדים שלי אמנם גדלים עם אמא בבית, אבל אמא שבחרה להיות איתם ועושה כל מה שהיא יודעת ומודה במה שלא ולומדת יחד איתם. הם נמצאים בבית עם אמא היא בסך הכל בן אדם, סך כל הבחירות שלה, מלאה בפגמים ועובדת עליהם כל יום. הם לא רואים את העולם מתוך קלישאות, הם רואים את העולם כמו שהוא, בני אדם כבני אדם ושויון כתנאי בסיסי שיש להאמין בו ולחיות לפיו. במידה רבה, הם הרבה פחות מוטים מגדרית מילדי בית הספר והניסוי הלא מודע הזה מרגש אותי. הוא גם האישרור הרשמי, לפחות מבחינתי, שכנראה אנחנו עושים משהו נכון.
מבחינתי היום שבו יבוטל הנוהג הנפסד של יום האישה הבינלאומי כמו שהוא נהוג היום, אלא אם כן הוא יחזור להיות יום זיכרון לנשים אמיצות, יהיה היום שבו האנושות תנצח. מנעד הנשיות הוא עצום, אני מכירה נשות קריירה מצליחות שהן התגלמות כל הסטיגמות הנשיות הבזויות ביותר ונשים בבית שהן התגלמות התכונות האנושיות היפות ביותר. היום שבו זה ישנה הוא היום שבו נפסיק לבחון נשים כנשים וגברים כגברים. אנחנו בני אדם, שבויים במגבלות של עצמנו ושבויים בדרך החשיבה שהחברה מתירה לנו, זה לא יום האישה, או שמא זה בדיוק יום האישה, אני כבר די מבולבלת.
בינתיים אני מאמצת לי את המשפט של איינשטיין (שאין שני לו והיום הוא יום הולדתו - ללמדכם כמה זמן עבר מאז שנכתבה המילה הראשונה בפוסט הזה ועד היום)-
אישה שהולכת עם הקהל, לרוב לא תלך מעבר לנקודה בה נעצר ההמון. אישה ההולכת לבדה, עשויה למצוא עצמה במקומות בהם אף אחד לא היה.
אני הולכת בדרכי, בטוחה בצעדיי, לא בטוחה לאן אגיע, אבל אני יודעת שמוסכמות הן לא בשבילי. חושבת עצמאית, מפקפקת, לא מפחדת מכישלון, או מהודאה בטעות, ממשיכה לראות את העולם, את האדם ולדעת כי אני לא חלקיק קטן בתוך עולם שמתרחב, אם אאמין באפסיותי בתוך כל האינסוף הזה, עוד בסוף אאלץ לחגוג את יום האישה. לא רוצה לשנות אף אחד, שינוי זה לחלשים, החוכמה היא כל פעם לברוא מחדש. והבריאה כידוע, היא נחלתה של אישה וזאת מבלי לגרוע בתפקידו של הגבר (ט.ל.ח).
אבל זה מה שכתבתי ביום ראשון, מאז עברו שישה ימים ויום האישה שוב לא אקטואלי ומה בכלל אני רוצה מכם? זו שאלה טובה. next. בעצם לא, לא next.
טוב, אני לא יכולה באמת להרפות, אז רק עוד כמה מילים ואתכם הסליחה. כי תכלס רציתי לכתוב על הנושא המגדרי. אחד הדברים ששואלים אותי לפעמים זה האם הישארותי בבית לא יוצרת אצל הילדים את ההטייה החברתית הזו שמקום האישה בבית. מודה שזה הטריד אותי, ילדים במידה רבה מסיקים מסקנות ממה שהם רואים סביבם ואם אמא בבית והיא מנקה, מכבסת, מבשלת מה הם ילמדו מזה? כמאמינה בשוויון (לא לוחמת - למה כל הזמן צריך להילחם במשהו? זה לא ברור לי אף פעם), כבר מהרגע שהבכור היה בגיל להבין הסברתי שמה שאני עושה זו בחירה ובחירה היא המשמעות של שוויון. כדי לוודא הבנה המשכתי והסברתי שכבר הייתי בדרך לדוקטורט, שותפה במשרד ומרצה ושהבחירה להיות איתם בבית היא לא מה שאישה אמורה לעשות.
די חששתי שמילים לחוד ודוגמאות מהחיים לחוד, היום אני כבר ממש בטוחה שהניסוי הזה הצליח. לא שאני מתכוונת להפסיק לפמפם להם את זה, אבל יודעת שזה עובד. הילדים שלי אמנם גדלים עם אמא בבית, אבל אמא שבחרה להיות איתם ועושה כל מה שהיא יודעת ומודה במה שלא ולומדת יחד איתם. הם נמצאים בבית עם אמא היא בסך הכל בן אדם, סך כל הבחירות שלה, מלאה בפגמים ועובדת עליהם כל יום. הם לא רואים את העולם מתוך קלישאות, הם רואים את העולם כמו שהוא, בני אדם כבני אדם ושויון כתנאי בסיסי שיש להאמין בו ולחיות לפיו. במידה רבה, הם הרבה פחות מוטים מגדרית מילדי בית הספר והניסוי הלא מודע הזה מרגש אותי. הוא גם האישרור הרשמי, לפחות מבחינתי, שכנראה אנחנו עושים משהו נכון.
מבחינתי היום שבו יבוטל הנוהג הנפסד של יום האישה הבינלאומי כמו שהוא נהוג היום, אלא אם כן הוא יחזור להיות יום זיכרון לנשים אמיצות, יהיה היום שבו האנושות תנצח. מנעד הנשיות הוא עצום, אני מכירה נשות קריירה מצליחות שהן התגלמות כל הסטיגמות הנשיות הבזויות ביותר ונשים בבית שהן התגלמות התכונות האנושיות היפות ביותר. היום שבו זה ישנה הוא היום שבו נפסיק לבחון נשים כנשים וגברים כגברים. אנחנו בני אדם, שבויים במגבלות של עצמנו ושבויים בדרך החשיבה שהחברה מתירה לנו, זה לא יום האישה, או שמא זה בדיוק יום האישה, אני כבר די מבולבלת.
בינתיים אני מאמצת לי את המשפט של איינשטיין (שאין שני לו והיום הוא יום הולדתו - ללמדכם כמה זמן עבר מאז שנכתבה המילה הראשונה בפוסט הזה ועד היום)-
אישה שהולכת עם הקהל, לרוב לא תלך מעבר לנקודה בה נעצר ההמון. אישה ההולכת לבדה, עשויה למצוא עצמה במקומות בהם אף אחד לא היה.
אני הולכת בדרכי, בטוחה בצעדיי, לא בטוחה לאן אגיע, אבל אני יודעת שמוסכמות הן לא בשבילי. חושבת עצמאית, מפקפקת, לא מפחדת מכישלון, או מהודאה בטעות, ממשיכה לראות את העולם, את האדם ולדעת כי אני לא חלקיק קטן בתוך עולם שמתרחב, אם אאמין באפסיותי בתוך כל האינסוף הזה, עוד בסוף אאלץ לחגוג את יום האישה. לא רוצה לשנות אף אחד, שינוי זה לחלשים, החוכמה היא כל פעם לברוא מחדש. והבריאה כידוע, היא נחלתה של אישה וזאת מבלי לגרוע בתפקידו של הגבר (ט.ל.ח).
