שאלה פתוחה

השבוע יצא שקיבלתי די הרבה תגובות על הבלוג שלי מאנשי ימין, לא יודעת מה הוביל להתעוררות, וזה בעצם לגמרי לא חשוב. אני בטח לא אתלונן שקוראים אותי, גם אם זו אינה קריאה לעומק. היו שם די הרבה קללות, אבל לבד מזה היו המון הערות קטנות ומחממות לב המעידות על רצון כן ואמיתי לשפר את חיי. היו טיפים נדל"ניים לשיפור דיור, שעל אף היותם שחוקים וחסרי מעוף, אני מוצאת בהם יופי והוכחה נוספת ואפילו חד משמעית שכל ישראל ערבים זה לזה במיוחד בעת משבר, הדיור במקרה הספציפי הזה. היו שם הצעות לשיפור וגיוון חיי המין, שאמנם הם בעיני המתבונן, אך למדתי לא לשפוט. בכל זאת, הגעתי לגיל 40 ואני נשואה די הגיוני שזה הזמן לדבר איתי באופן כללי על מיניות ומשברים וזה יפה שאנשים מוצאים את הזמן להתעניין וליזום. 

אני לא לוקחת אישית את האמירות, אבל הן מעציבות אותי משום שהן מעידות שעמדותיי הופכות ללא לגיטימיות. אין בהן משום פגיעה לא בישראל ולא בדמוקרטיה, ועדיין הן לא לגיטימיות. וזה לא ה"עשבים השוטים" שמבזבזים עליי זמן בכתיבת הודעות (אבל זה נחמד כי זה תירגול חיוני במקרה שלהם, יש לקוות שככל שינסו להתבטא יותר כך עקומת הלמידה שלהם תשתפר), אלא צמצום השיח, סליחה שזו המנטרה הקבועה שלי, אבל מה לעשות? זה המצב. זה לא ברמת המיקרו, זה ברמת המקרו - יש התכנסות לכיוון ערכים מאוד ברורים ודה לגיטימציה של כל מי שאינו מסתנכרן. יותר ויותר אנשים מסבירים לי כמה קשה לקבל עמדות כמו שלי. הטרמינולוגיה הזו בעייתית בעיניי - אל תקבלו, אל תסכימו, רק תפנימו שהיא לגיטימית, כן גם אם אתם סולדים ממנה. ההיסטוריה מוכיחה כי קיומן של ריבוי דעות הוא מה שמעיד על בריאות חברתית, סולידריות גבוהה מעידה על משבר עמוק וזה לא בהכרח טוב, להפך - זה צריך להדאיג.

זה צריך להדאיג כי עמדות כמו שלי קיבלו כינוי בציבוריות הישראלית - "שמאל קיצוני". עצם השימוש בטרמינולוגיה הזו יוצר הלוך מחשבה, בעוד שאני מוכרחה לציין שאני לא רואה בעמדותיי שום קיצוניות, מה שנקרא מהיכרות אישית. מותר לקרוא לשכמותי סהרורית, הזויה, בוגדת, עוכרת ישראל ועל הטוען לא מוטלת חובת ההוכחה. אבל לקרוא ללאומן ימני "פשיסט" על רקע ביטויים מטרידים בעלי גוון פשיסטי מוכח? ובכן זו חציית גבול. מדהים כמה מהר ימני נעלב וצועק עוולתו עד לב השמיים, בעוד שאין שום בעיה עם אמירות מכוונות לשמאל כי הרי מי שאומר את זה הוא "עשב שוטה" (אני מתחילה לחשוב שרשמית זו מילה נרדפת ל"נורמטיבי") ולכן לא צריך לקחת ללב. זו דואליות חסרת הגיון. אל תבינו לא נכון, זו איננה התבכיינות נוסח "קראו לי בשמות, אמא" - תקראו לי בשמות אם זה מה שאתם רוצים. ממילא אין לי כל צורך לקבל אישית לגיטימציה חברתית, אני בוחנת את עצמי לפי הערכים שאני מאמינה בהם, שנים של היסטוריה הוכיחו את צדקתם. זו העובדה שהחברה בישראל מציירת קו ברור של מה מותר ומה אסור שהוא בעצם די עקום וכחברה אנחנו מתיישרים אליו.

אין דבר קיצוני בעמדות שלי, גם אם אינן מקובלות על כל הציבור, יתרה אני לא מתנגדת לשלטון בשום דרך. לשם דוגמא אם נשווה אחת לאחת את עמדותיי מול עמדות של נפתלי בנט על סקאלה פוליטית, הקו שלו יהיה הרבה יותר קיצוני משלי ובכל זאת הוא נחשב דתי-לאומי ואני נחשבת קיצונית/הזויה/בוגדת. ספרו לי שוב על הדמוקרטיה שאנו מרבים להתגאות בה. דמוקרטיה ללא פלורליזם תלך ותדעך. ריבוי דעות הוא מהותי בדמוקרטיה וצועד יחד עם שוויון זכויות וחופש ביטוי. ניתן לשמור על פרוצדורה דמוקרטית גם במקרים של כינוס רעיוני (שלא לומר דמוקטטורה) אלא שזו הרחבת היריעה של המושג דמוקרטיה והחומר ממנו עשויה הדמוקרטיה הוא גמיש אבל גם לו יש גבולות. ריבוי דעות מעיד על סובלנות פוליטית, אבל ישראל הפכה למחוון (אינדיקטור) לסבלנות מוגבלת. 

זה צריך להדאיג ובואו נדבר רגע גם במספרים. כאשר עומד אדם פרטי שלא באמת מייצג ציבור ובטח לא ציבור גדול ומביע את דעתו (שהיא לגמרי מתנשאת ומנותקת, גם אם נאמרה ברגע של כעס וגם אם לא הובנה כהלכה) המכלילה והמכוערת על 984,966 מצביעי הליכוד, קם בציבור רחש גדול וכל המדינה לא מפסיקה לגעוש. לא הרבה אחרי מגיע סגן שר הפנים, ח"כ ירון מזוז ומעל בימת הכנסת מסביר בזלזול שהמדינה עושה טובה כשהיא מעניקה אזרחות, בין אם זה נאמר על חבר כנסת אחד ובין אם על 1.7 מיליון האזרחים הערבים שחיים פה, זה משפט שמחולל את כבודה של הדמוקרטיה. על זה צריכה לקום צעקה ציבורית, כזו שגם תחבור למחאת הקהילה האתיופית בישראל ולכל שאר המחאות הנוגעות לזכויות אדם בסיסיות, בטח ובטח במדינה דמוקרטית. כשנפתלי בנט הוציא על זה הודעה שמגנה ומסבירה ששום מדינה לא "עושה טובה במתן אזרחות", איכשהו זה קצת הרגיש לי כאילו חלק מהיקום קורס לתוך עצמו כשבטעות נמצאנו באותו הצד של המגיבים. 

אבל זו לא האירוניה שהביאה אותי ואת בנט לרגע לאותו הצד של הסירה שמעניינת. אלא העובדה שסגן שר הפנים מייצג את הממשלה (אגב גם את 984,966 מצביעי הליכוד) ודבריו מלמדים בהחלט על כיוון מחשבה, אבל יותר מזה הם גם מעידים על מדיניות. העובדה היא שיש מדיניות גזענית ומפלה לציבור הערבי והיא נעשית ברורה יותר מיום ליום. אל תתיממו, כמה פעמים הצדקתם משהו בגלל ש"אי אפשר להיות יותר מדי בטוחים", או "נכון שמרבית הציבור הערבי לא, אבל אף פעם אי אפשר לדעת" או כל התייפיפות מעין זו. 

אלה תהליכיים מחשבתיים שניתן לזהות בחברה הישראלית היום הם מדאיגים מאוד. בעיניי.סוגיית הביטחון הפכה חשובה מהמוסר, אלא שמוסר אמור להכפיף את הכל. כאשר צדק ומוסר הולכים ואוזלים וזה נראה לנו בסדר, זה מעיד על בעיה. אלא שכל פעם שאתם מצדיקים ענישה קולקטיבית, אפלייה, פגיעה בחופש הביטוי, כל פעם כשאתם שותקים בגלל איזה "עשב שוטה" מהימין ומרימים קול זעקה על "עשב שוטה" מהשמאל, כל פעם כזו רק מקבעת יותר את התהליך הזה. הסלקטיביות הזו היא בעוכרנו.

הביטחוני, היהודי והדמוקרטי הלכו לפאב, מה שיצא מהלילה הזה עדיין מתפתח וצועד בצעדי ענק לעבר יהודוקרטיה וזה במידה רבה מרגיש כמו ניסוי בבני אדם. הסיפור הוא פשוט מאז ומעולם היה ישראל בת כילאיים מוזרה, בעידן של מדינות חילוניות, בחרה ישראל מהרבה סיבות חלקן פוליטיות ואידיאולוגיות, חלקן היסטוריות וחלקן קשורות למערכת האנגלית שלא להפריד בין דת ומדינה. הבחירה בדמוקרטית ויהודית הפכה עם השנים ליהודית ודמוקרטית ותחומה של היהודי הופך רחב יותר.

כל ניסיון הסבר יקח שעות אבל הרבנות היא דוגמא למערכת שהופכת מסואבת  ושואבת משאבים כמו גם מייצרת הגבלות שאינן מתיישבות עם הדמוקרטיה (ונישואים הם רק אחת מהן), השימוש התדיר בהסברים דתיים ומסורתיים, שיטת הבחירות, הסכסוך המדיני שאינו נפתר ויוצר בעיות מוסריות בין אם נרצה ובין אם לאו והפרקטיקות שנוסדו יצרו מצב בו מסוכן של מדיניות מפלה שמנתפסת כהכרח. אלא שזה לא הכרח, פשוט למדנו כאזרחים להסתפק בפחות. למדנו להיות פחות סובלניים לביקורת, יצרנו דה לגיטימציה לכל מה שלא ממש מתיישב לנו עם הנרטיב. למדנו לחיות עם הדיסוננס. זה לא מצב רצוי לאף ציבור בישראל. סדר העדיפויות היום הוא לטובת מדינה יהודית כי היהודית הפכה נרדפת לישראלית. זה תהליך שיפגע בישראל מבפנים ומבחוץ ויבודד את ישראל. במידה רבה את הניצנים האלה, אנחנו רואים לפנינו עכשיו. כשיפרחו הוא לא  יפיצו ריח טוב, אולי זה מה שיעיר אותנו. יש לקוות

אני מסתכלת על ארה"ב ופסיקת בית המשפט העליון אתמול  שבעיני היא אחת הפסיקות החשובות לנושא זכויות אדם במאה הנוכחית (טוב, 15 שנים), וקצת עצוב לי, עצוב לי כי ברור שאנחנו רחוקים מזה שנות אור ולצערי גם זה קשור לאותה נקודה. הפלורליזם בישראל הולך ומצטמצמם וזה מסוכן. ההיסטוריה מלמדת שתמיד אחרי גל של שמרנות מתחולל גם של רפורמציה, אפשר לקוות שזה נכון. השאלה מתי הגל הזה ייגמר ובכמה ימדד הנזק. אני אשאיר את השאלה הזו פתוחה.

דברים מבפנים ודברים מבחוץ

שיחת נשים שהיתה לי השבוע העלתה נושא מעניין. האדם שאנחנו הוא תלוי אופי, נסיבות חיים ובחירות. לבחירות שאנחנו עושים יש השלכות בהמון מובנים. הדוגמא המובהקת היא זוגיות, כאדם אני מאמינה שזוגיות משמעותה שכל אחד בזוגיות עמוד בפני עצמו והבחירה להיות ביחד עושה את הבחירות האישיות ליותר מוצלחות ואת הביחד המסוים הזה נכון לשניים המסוימים האלה. ברור שזה פשטני, אבל בעיניי זה כלל מנחה, אם לכל אחד מבני הזוג טוב בנפרד וביניהם יש חברות ומשיכה, או הנאה הדדית הרי שזה בדיוק נכון. להם. זה יותר מזה, אני יודעת, אבל זה משהו שטוב לחיות באורו. הבחירה שאדם עושה להיות בזוג יש לה השפעה על התנהגות, על אופי, על בחירות נוספות, היא לא מנותקת והתיחום של כל המשתנים אינו ברור וקשה לפרוט אותו לפרוטות. אבל השינויים ההכרחיים האלה במהלך החיים, שאין אדם שלא עובד בצורה כזו או אחרת, האם הם ממשיכים להתבטא בבחירה מחודשת בכל יום בבחירה המקורית או האם הם מביאים לרגע שבו יש צורך לעשות בחירות אחרות?

קלישאה, קלישאה, אבל נכונה

רוצה לומר שדברים שהתאימו בעבר והם טובים ועדיין טובים, האם היו הופכים להיות הבחירה שלנו גם היום בהינתן אפשרות לבחירה מחודשת? וזו שאלה מעניינת וגם מאוד לא הוגנת. והיא לא הוגנת מהמון סיבות, ראשית כי מי שאתה אינו מנותק מהזוגיות אם אתה בזוגיות, כי החיים הם הרבה יותר מרצף של בחירות בלבד, כי אם לא היית עושה בדיוק את הבחירה הזו לא היית מגיע בדיוק לכאן ואם טוב לך כאן אז אולי בכל זאת זו הבחירה הנכונה. אבל היא גם נורא מעניינת, כי עשית בחירה, ובהנחה שהיא היתה טובה, אתה חי איתה ונהנה ממנה, אז למה זה בעצם שהשאלה אם היית משנה משהו תהיה עניינית? בשיחה שלנו התובנה היחידה שעשתה את השאלה לעניינית היא ההנחה שאם חיים פעם אחת, צריך לדעת להפיק מהחיים את המירב. זאת אומרת שאם בחירה הופכת לפחות עיניינית, שווה לבחור אחרת. הבעיה היא שזה אף פעם לא ממש ככה. 

אם חושבים על כל דבר אחר חוץ מזוגיות, הרי שמבחינה חברתית (זה לא שעברתי לדבר על אוכל), גם אם יש חברים ותיקים שאנחנו ממשיכים להיות בקשרי חברות טובים, הם בודדים וגם איתם יש תקופות חזקות יותר ופחות. אבל בעיקר - לרוב לכל תקופת חיים יש את החברים שלה. השינויים שעוברים עלינו בחיים גם מביאים לשינויים פרסונליים מבחינת הסביבה הקרובה אלינו. פרימה של קשרים, הידוק קשרים, שמירה על קשרים, יצירת קשרים חדשים - זה אף פעם לא נשאר אותו דבר, יש משהו מאוד דינאמי במעגל החברתי. הוא מעיד על נסיבות חיים, אבל גם על שינויים שאנחנו יוצרים כל הזמן בעצמנו, במוקדי העניין שלנו, בסבלנות שלנו, במי שאנחנו. עם זאת, זוגיות היא מוסד (איזו מילה נוראה), אליו אתה נכנס בצורה מסויימת, מתעצב ומשתנה וכמוך גם השותף/פה שלך ובכל זאת למרות שלפעמים נוצרים שינויים אמיתיים עם השנים, הביחד הזה נשמר, לפעמים. האם הוא נשמר כי באמת טוב לנו או האם הוא נשמר כי נוח לנו? והאם זה באמת חשוב? ומה זה משנה בעצם אם היום היינו מחליטים אחרת? מה שמשנה תכל'ס זה האם בכל זאת בתוך הבחירה הזאת כן טוב לנו ולא אם היינו בוחרים אחרת. המחשבה האם טוב היא תמיד רלוונטית, כמוה, אני מניחה, גם האם יכול להיות יותר טוב, אבל השאלה אם אתה רוצה טוב אחר היא בעיקר שאלה של משבר והיא לא אמורה להתעורר אם אין משבר. 

אמרנו רצף, לא?
הנה עוד דרך להסתכל על זה

אני חושבת שאנחנו חוששים להתפלסף ככה על החיים, כי יש בזה משום השינוי, אנחנו פחות אוהבים שינויים - הנה לכם עוד קלישאה, אם כבר יצרתי רצף - אדם הוא חיה של הרגלים. יש משהו טוב בהרגלים, כל עוד הם באמת חיוביים, יש מקור של נחמה בוודאות ידועה בתוך עולם דינאמי וגדוש אירועים. הישן והמוכר גם מביא עימו המון שקט, שלא לדבר על ההשפעה שיש לו על עוד אנשים ואגואיזם , לדעתי לפחות מוצדק רק עד גבול מסויים. וזה יותר מזה - החיים הם אף פעם לא מצב חד פעמי ונטול הקשר. אז מה בעצם צריך לעשות ואיך זה מתיישב? אין לי מושג. אני מניחה שבתנאים משתנים, הכללים משתנים. אדם טוב לו גם כשמסביב טוב לו ולכן הבחירה היא הרבה יותר מסך שאלה אחת בלבד. אולי הפגם האנושי הוא הבחירה בפנטזיה, שאפשר או שאי אפשר להגשים? לפעמים היא נשארת פנטזיה ולפעמים היא מושגת ותמיד יש לה מחיר. אנחנו נוטים לבחון דברים לפעמים בצורה פשטנית, שזה תהליך נכון אך הוא גם מוטה בשל ההשפעות השונות שאנחנו נוטים לבטל בעת חשיבה אך הם לא עומדים בפני עצמם ולבד במרחב במורכב הזה שנקרא חיים.

ואז אני חוזרת להנחה הבסיסית שלי שאדם צריך לשאוף שיהיה לו טוב, כמו המעגליות של חברים שכל אחד מתאים למשהו מסויים, הטוב שאנחנו יוצרים לעצמנו בחיים אף פעם אין לו מקור אחד. הדברים שאנחנו נהנים מהם בחיים אינם באים אחד על חשבון השני, אלא מקורם באיזון. זוגיות איננה מקור החיים היחידי, היא מתקיימת בד בבד עם שאר הדברים בחיים, אחרת באמת אין לה הרבה זכות קיום. זוגיות היא הביטאט אם תרצו, בו יש המון מקום לשגרה של ביחד ולשגרה של לבד. כדי לבנות את ההביטאט הזה יש צורך לבנות אותו מדברים שמוצאים בחוץ ודברים שמוצאים מבפנים. זוגיות זה לא המקור להכל, אבל היא נמדדת בגמישות שלה להכיל שני בני אדם שונים ומשתנים ויכולה להתמודד עם השונה ולשמור על המוכר כמשתנה קבוע ויציב בתוך הבלאגן. 

לקח לי זמן להבין שיש דברים שאותם אני מקבלת ממקורות אחרים, כמו הצורך באימון של הגוף, שהוא מנוגד ליצר ההשרדות (כן כך במקור) של בנהזוג, שלמדתי לפנות את הזמן בשבילו כי הוא צורך שאני לא מוכנה לוותר עליו. כמו העובדה שזה שאנחנו לא מדברים פוליטיקה לא אומר שאני לא מדברת פוליטיקה רוב הזמן, קצת גם איתו עד שהוא נשבר. זה בדיוק הרעיון של זוגיות, הפיתוח האישי של כל אחד מבני הזוג ואם הזוגיות הזו נכונה, כל אחד מוצא את עצמו ואת הדרך הנכונה בשבילו, והדרך הזו משתלבת ושונה וזה לגמרי מה שזה צריך להיות. השאלה שצריך לשאול זה לא כל הזמן מה נכון לכרגע, אלא מה נכון לי לדרך הארוכה הזו שקוראים לה חיים. התשובה לזה היא גם הכוח שמאפשר לך כל יום לבחור מחדש את מה שנכון לך.

החיים הם הרבה יותר מורכבים (הסיפור הזה של הקלישאות לא נגמר בפוסט הזה), החוכמה, אני מניחה, לפחות מבחינתי ואני מבטיחה שאני לא מנסה לשכנע פה אף אחד, היא לדעת למצוא את מה שנכון לך ואת מה שעושה לך טוב (בהנחה שזה לא פוגע באף אחד), לדעת מתי לפלס לך את הדרך שלך ולצעוד בה מתוך אמונה פנימית, לדעת להתנתק מההמון והרעש שהוא עושה, לפקפק ולחשוב ולהיות נאמן לעצמך. אולי זה בדיוק מה שעושה את החיים האלה למלאים, הנאמנות לעצמך, הידיעה שאתה בוחר למענך. זה לא תמיד הכי טוב או הכי נכון, אבל זה מה שהיית עושה בהנחה שהחיים הם מוגבלים מטיבם. יש משהו בשילוב הזה של פריסת המציאות לשביבים של וודאות בתוך אי וודאות מוחלט. כנראה שזוגיות שזה המקום שבו אתה יכול לבחון את עצמך כי מה שיש בו בעיקר זה המון ביטחון.

ההנאה שבהסתה ובשנאת חינם

מסתבר שלא תמיד צריך קטליזטור כדי לחוות משבר, לפעמים הכל יכול לזרום על מי מנוחות ודווקא אז הדברים שמטרידים אותך ושאותם הקפדת לדחוס עמוק בנבכי נשמתך יוצאים מן הצללים באיטיות ומתוך כוונה. אה, בטח ציפיתם לאיזו בעיה אישית עסיסית ספוילר - אני עומדת לאכזב אתכם, זה לא חומר לטלנובלה עסיסית. יש לי דווקא הרבה חומר טוב לזה, אבל לא הפעם. אני גם לא אפתיע אתכם עם משהו שלא אמרתי, גם זה לא. אתם יכולים לוותר על הקריאה, אבל אישית אני אשמח אם תישארו, יש לי כמה דברים שאני רוצה להוריד מהלב.

אני קרן - אדם, אמא לשלושה, בת זוג, אישה, כותבת, ישראלית, עד כאן אין לכם שום סיבה להתרגש ממני - אני ככל האדם, מיוחדת כי אני מי שאני אני וחסרת כל ייחוד כי כמוני מתהלכים על פני כדור הארץ עוד רבים. ברגע שאוסיף שאני מאמינה בזכויות אדם ושמאלנית, כבר אחוז ניכר מהאנשים במדינה הזו יקטלגו אותי תחת הכותרת "בוגדת", לא יעקמו את האף כי זה לא מוצא חן בעיניהם, אלא ישנאו אותי חד וחלק. זה מטריד, לא בגלל שאני צריכה להרגיש את האהבה, אלא בגלל ששנאה זה רגש חזק, כזה שצריך סיבות כבדות. אישית אני לא מרגישה שנאה לאף אחד, אני מעדיפה להתרחק, אם כבר להרגיש בעוצמות עדיף שזה יהיה חיובי, יש מספיק דברים שליליים בעולם מכדי להתעסק גם בשנאה מיותרת. אבל יותר מזה, זה מטריד כי הבעירה הזו מאיימת על כולנו. בעידן של טוקבקיסטים בחסות האנונימיות, אנשים מעיזים לומר דברים נוראיים ולמרות שתסבירו לי עכשיו שזה מיעוט זה מחלחל לשיח הציבורי ואת זה לא ניתן לבטל. אם אלה עשבים שוטים, בל נשכח שעשבים שוטים נוטים להתפשט אם לא עוצרים אותם.

הרבה פוליטיקאים היום בהתנהגותם ומילותיהם נותנים הלכה למעשה גושפנקא לציבור לשנוא ולקרוא לכל אחר בוגד, או סרטן או כל מילה אחרת שתרצו. בישראל היום יש תמיד "אחר" שאפשר לשנוא. אם זה לא האחר מאריתריאה או סודן, זה האחר מאתיופיה, או האחר הערבי, או האחר הפלסטיני, או האחר המזרחי/האשכנזי, או האחר השמאלני או האחר האירופאי. והאחר בישראל הוא בוגד. מילה נוראית בפני עצמה. קל לנתק את הבוגד מהאדם הרגיל, הוא בוגד ולכן הוא לא כמו כולם. והבוגד הלא הוא זה שיפגע בנו ולכן יהיה זה אך נכון להוקיע את הבוגד. אבל הבוגד בישראל הוא רק אדם שחושב אחרת ממך, לא ראיתי (זה לא אומר שאין) שמאלנים שקוראים לאנשי ימין בוגדים, בעיקר משום שלהחזיק בדעות אחרונות זו לא בגידה, זו משמעותה של הדמוקרטיה. אבל אצלנו משפטים כמו "איני מחזיק בדעותיך אך אלחם על זכותך להשמיע אותן" הם פשוט לא מקובלים וזה בעיקר כי איבדנו את הדרך. איבדנו את המשמעות האמיתית של דמוקרטיה.

המון דברים נכתבו בנושא ההסתה, אין לי הרבה מה לתרום. יש רוח ציבורית של הסתה, שנאה ואלימות וזה מדכא. אנחנו חיים בעידן רווי שנאה, השנאה הזו מחלחלת לאיטה. השנאה הזו היא חלק ממדיניות ברורה של ממשלה והיא מדבקת והיא מתרחבת ובסוף, כרגיל יהיה מאוחר מדי. הלכתי לישון במחשבה שבבוקר אני אקום ואכתוב מניפסט קטן על חוסר היכולת לקבל את האחר ואדביק אותו לקיר של שרי ההסתה כמו נתניהו או בנט ורבים אחרים, שעל קירותיהם מופיעים ביטויים שגורמים לעור לסמור ובכל זאת הם אינם מוקיעים אותם. ניצנץ בי הבהוב שאם כל אחד שאכפת לו יפתח בקמפיין קטן משל עצמו, אולי משהו בכל זאת יתחיל את השינוי. מהמקום שבו אנחנו עומדים אם לא נעצור רק נתדרדר עוד יותר. אבל הפוליטקאים שלנו, שבטוחים שאלה בסך הכל קריאות אהדה למדיניות שלהם, לא מבינים שבסופו של דבר השנאה האלימה הזו כבר לא עוצרת רק באחר אחד היא מגיעה לכולם עד שהכל בוער. ראינו את זה בהיסטוריה אינסוף פעמים, אבל אסור להשוות.

הלכתי לישון מתוך מחשבה שאסור לי לשתוק יותר וזה הוביל אותי להבנה שיש דימיון רב בין ישראל של היום לגרמניה של לפני עליית הנאצים לשלטון. לזה מותר להשוות? גרמניה של אחרי חוזה ורסאי פיתחה נטיות אנטי דמוקרטיות ועדיין היו בה סממנים דמוקרטיים מובהקים שאף היו חסרים באותה תקופה בדמוקרטיות מבוססות אחרות (למשל זכות ההצבעה לנשים שלא היתה קיימת בבריטניה אז). חוקרים של אותה תקופה מכנים אותה רפובליקה ללא רפובליקאים, במידה רבה גם אנחנו דמוקרטיה ללא דמוקרטים. רוצה לומר אנחנו מקיימים דמוקרטיה פרוצידוראלית אולם אין הטמעה אמיתית של מושגים דמוקרטיים חיוניים כמו שוויון או זכויות מיעוט, להפך אנחנו לא מוכנים להכיל את העובדה המצערת שדמוקרטיה היא לא רק שלטון הרוב.

גם בגרמניה המשבר הכלכלי החליש את הרפובליקה, בדיוק כמו שאנו חווים כאן משבר כלכלי שמחליש כאן את מעמד הביניים (אם נשאר כזה), למרות שהממשלה מנסה לצייר שמעולם לא היה כאן טוב יותר. אבל מה שמפחיד הרבה יותר הוא דווקא התגברות הלאומנות, ממש כמו אצלנו. מי שלא היה לאומני הוקע כבוגד - נשמע מוכר? בחינה מעמיקה של התקופה הזו רואה התרופפות של ערכים מוסריים, של לאומנות מוקצנת ואלימה. במידה רבה תקופה זו יצרה באנשים תחושה שחזרה לערכים דתיים וטהורים מבחינה גזעית תביא את הישועה. לי זה קצת מזכיר את האחים והאחיות של בנט ואת הרצון הבלתי מסוייג של הממשלה הנוכחית לייהד כל דבר וליצור מדרג אזרחי של מי שווה יותר, או לחלופין את אמרתו האומללה של שר החינוך על השילוש הקדוש - שואה, אלוהים וצה"ל.   

לא סתם הדיון בכיתות הוא מוגבל, לא סתם עלעול בעמודי החדשות מוכיח שאותה מוסריות של צה"ל שאנחנו אוהבים לעטות על עצמנו היא פאסאד, לא סתם יש יותר ויותר תקריות אלימות בשטחים, זה קודם כל אנחנו - בנינו לנו כסות שנעים להתעטף בה והיא מאפשרת לנו להתנהג בצורה לא אנושית ולחשוב שהכל בסדר. אם תגובה על אכילת דובדבנים ללא רשות על ידי ילדות היא סיבה למעצר ועל זה אנשים מגיבים ב"נו ברור, הן לא צריכות להיות שם" אז כנראה שמשהו מתפספס קשות במוסר שלנו. האצבע על ההדק היא קלה והיא נעשית יותר קלה ככל שהשיח הציבורי מאפשר אותה והשיח הציבורי בישראל מזלזל בקדושת החיים. אני לא רוצה להוריש לילדים שלי עתיד כזה, זה מפחיד אותי. אני לא יכולה לשתוק יותר. כי זה נכון, אנחנו יכולים להתכנס בתוך הקונכיות שלנו, לעיתים לצקצק, אבל לחרוק שיניים ולהמשיך. אנחנו עושים זאת כבר כמה שנים טובות ואלה לא שנים טובות - אין שיפור יש נסיגה והנסיגה המוסרית הזו לא מנבאת טובות.

מדד השנאה מרקיע שחקים והוא מתקבל בלגיטימיות אינסופית, קולות המחאה הולכים ומתעמעמים כאשר קולות השנאה הולכם וצוברים מומנטום. הנה דוגמא - ערבי נהרג בתאונת טרקטורון? עשרות טוקבקיסטים ירדו על ברכיהם בתפילת הודיה ויבקשו שבאופן ספונטני יצטרפו אליו עוד. הרי זה מחריד בכל קנה מידה. אבל אף אחד לא מוריד את זה חלילה כי בשם הדמוקרטיה ניתן לומר הכל. 

האמנם בשם הדמוקרטיה מותר לומר הכל? אני הייתי תחת הרושם שדמוקרטיה מעניקה לך חירות כל עודד אינך פוגע באחר. אבל אצלנו האחר אינו זקוק להגנה, איכשהו יש תחושה כמעט לאומית שמותר להתיר את דמו של האחר. ומה שהכי נורא זה שהממשלה משתפת עם זה פעולה, היא מייצרת את הגל הזה ונישאת עליו. האמירות של נתניהו, של בנט ושל מרבית חבריהם לקואליציה מאפשרות בדיוק את השיח הזה. אני אולי יפת נפש וקל לפטור אותי בזה, אבל זה הרבה יותר גדול מנפשי היפה והתמימה. אני לא בוגדת בישראל בהיותי שמאלנית, דמי לא מותר. שיח האחים והאחיות של בנט למעשה מתיר את הדם של כל מי שאינו אח. אבל משפחה אפשר לבחור ואני למשפחה כזו לא רוצה להיות שייכת.

דו קרב בחצות היום

היום, שעוד ממש לא נגמר, כבר העמיד אותי בהתנסות. אז קודם כל למען הפרוטוקול, אכן צעקתי. לגופה של צעקה, אציין ששמחתי לגלות שבזמן שצעקתי ניסיתי גם לעצור את הצעקה שזו גם התקדמות. הביקורת העצמית תוך כדי היא עוד סוג של בלמים ואיזונים שצריכים להתפתח ולהשתכלל.

היה בוקר נעים של משחק, בניה בלגו ואפילו לימודי חשבון מהנים. בדיוק ברגע שבו הציץ מעבר לפינה הסיפוק מההתנהלות הזו של הבית, נעמד לו בזחיחות המשבר הבא והזמין את הסיפוק לדו קרב של חצות היום.המשבר התחיל טוב, הוא היה בכושר ולהוט אלי קרב והסיפוק בעיקר ניסה להגן על עצמו ללא הצלחה מרובה. הם לא אוכלים כמו שצריך צעק המשבר והפנה את הזרקור על הבכור שחשק בעוד פחמימות ללא שום תוספת מאזנת. וניסה להראות לי שהשיטה שמשלבת ומנסה לא להכריח ורק להסביר נידונה לכישלון. ניסיתי להגיד למשבר שזה שיש פיתויים לא אומר שצריך להיכנע להם ולמנוע לגמרי רק ייצור תאווה גדולה יותר אבל קולי נשבר. אך המשבר המשיך - תראי, הוא הפנה את הזרקור - הם מעדיפים לשחק מאשר לקחת על עצמם מטלות. כן, אבל הם עדיין ילדים, לקיחת האחריות היא איטית ומדורגת ניסיתי להשיב אך המשבר היה בשוונג. בעוד המשבר מאיים על כל חלקה טובה, הבנתי שצריך לעזור לתחושת הסיפוק, ואז רעש קופסת הפליימוביל הנשפכת על כל רצפת הסלון היסה אותי לחלוטין. כבר כמעט הרמתי ידיים. 

ואז ראיתי אותם, ראיתי 3 ילדים מקסימים שצריכים קצת כיוונון ואולי הגדרה מחודשת של גבולות הבחירה, וצריכים להתרגל למעבר מהחופש המוחלט של הקיץ לחופש האחר של תקופת הלימודים שמצריך גם קצת לקיחת אחריות. ונזכרתי שהם צריכים אותי שאלחם במשבר ולא אתן לו לנצח. ואז שיחררתי והמשבר פשוט נמוג לו. והכנו יחד ארוחת צהריים ובחרנו את האזור שהיום אנחנו מסדרים בבית והמשכנו הלאה. כי לפעמים כשאתה מאבד את הביטחון ההורי שלך, אתה צריך רגע לעצור. לנשום. לבחון. להתקדם ולבנות.