חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות ממלכתי. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ממלכתי. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 19 בפברואר 2015

בנט ורבין - לא אחים

בנאדם קם בבוקר, שומע שלכנס של הבית היהודי הגיעו פעילים חברתיים ואנשי קהילת להט"ב שחטפו מכות מפעילי הבית היהודי ואז שומע את בנט אומר ששום דבר לא נלמד מרצח רבין והוא תוהה אם בלילה בזמן שהוא ישן הוא התחיל לקחת סמי הזיה כי אחרת אין לו שום דרך לפתור את הסיטואציה ההזויה הזאת.

אין הרבה אנשים במדינה בעלי תפקיד פוליטי שתרמו יותר לתחושה ששום דבר לא נלמד מאז רצח רבין כמו בנט (אבל הוא חלק מקבוצת אנשים ידועה שמכילה בין היתר את נתניהו, איילת שקד ומירי רגב). האיש הזה הסביר מצוין, בטח בשנתיים האחרונות איך כל ישראל אחים (כמעט), למעט שמאלנים, הומואים, לסביות, טראנסג'נדרים ובי ובטח יש עוד קהילות שאני שוכחת. הניסיון לייצר הפחדה (שלא לומר הסתה מפורשת) קולקטיבית נגד השמאל, הוא ספין די רציני על רצח רבין שדורש הרבה מתנדבים מטומטמים שיוכיחו שספין כזה יכול לעבוד. בינתיים אני רואה שיש מספיק מתנדבים. אבל יותר מזה, כשזה מגיע מבנט זה נשמע יותר איום מניסיון התקרבנות שצלח חלקית.

אני מסרבת להתרגש מאנשים כמו בנט או ממפלגות כמו הבית היהודי, מפלגה כשמה כן היא - מפלגה מייצגת פלגים. הבית היהודי מייצגת אנשים שהם לא אני, אני לא דתיה, אני לא ימנית ואין לי מקום בה, זה בסדר. יש לנו הסכמה לא מודעת שבשתיקה - הם לא פונים אלי ואני לא אצביע להם. העניין הוא שבמדינה שבדמיון הקודח של הבית היהודי אין מקום למי שלא חושב כמותם ואילו במדינה שאני מאמינה בה יש מקום גם להם. יש הבדל גדול בין לא לאהוב דעות אחרות ובין לא להאמין בלגיטימיות שלהם. 

אני לא מצפה משום ראש מפלגה להיות ממלכתי, אלא אם כן הוא נושא בתפקיד ממלכתי. אבל ראש מפלגה שיוצא נגד לגיטימיות של חלקים אחרים מהאזרחים, הוא ראש מפלגה שלא מבין מהי דמוקרטיה. אני לא מכירה יותר מדי שמאלנים מיליטנטיים, אני לא מכירה בכלל שמאלנים שמאמינים באלימות ככלי מדיני, זה לא אומר שאין כאלה. אבל הספין הזה של בנט שמנסה לתאר את עצמו כאדם שמאיימים על חייו, נראה לי די תלוש. הרעיון העומד בבסיס של המחשבה הפוליטית השמאלנית בארץ מבוסס על שיח של זכויות אדם, מי שמאמין בזכויות אדם יפעל בתוך המסגרת החוקית של המדינה.

אני לא מנסה להיתמם ולהצדיק כל שמאלני באשר הוא, אני מניחה שיש מספיק שמאלנים אלימים, ולכן אינני שוללת את האפשרות שייתכן שהוא מקבל איומים על חייו, אני מניחה שאין בהם ממש אבל אין לי תפקיד כלשהו שכולל הערכת סיכונים לחיי אדם. אם אכן יש איומים על חייו של בנט, אני מציעה שגורמי הביטחון יתאפסו על עצמם. מכיון שלא ראיתי עדויות והפוסטר (אני ראיתי רק אחד) שבו מישהו צייר לבנט שפם ומעליו צלב קרס (אגב חובבני מאוד ואין מה להשוות לקמפיין המתוזמר בתקופתו של רבין) לא נראה לי כמו איזו מגיפה שדינה להתפשט ואם זה מקרה נקודתי הרי שיש לטפל בו . חוצמזה שבעיני שימוש בסמלים נאציים הוא פשוט לא לגיטימי (למעט באומנות, עם אומנים אני לא מסתבכת).

אבל בואו לא נהיה תמימים ובואו נשתמש בדבר הזה שקוראים לו מוח, בינתיים האדם היחיד שמנסה להפוך את זה להון פוליטי זה בנט והספין במקרה הזה צורם. אחרי שרואים את מה שהיה בכנס ושומעים את בנט, הדיסוננס כל כך גדול שאין מנוס מלחשוב שזה אך עוד ניסיון להשיג עוד קצת קולות למפלגה שלו. כי מה רואים בסרטון ביוטיוב מהכנס של הבית היהודי אתמול? רואים מספר אנשים שאולי שואלים שאלות אולי מפריעים, אבל בטח לא הפרעה בוטה ובמקום שיבקשו מהם לצאת מתנפלים עליהם במכות. אני מבינה שמבחינת הבית היהודי קהילת הלהט"ב אינה מקובלת, אבל מה לעשות אנחנו חיים במדינה דמוקרטית והבחירה לא בידם, לפחות לא בינתיים. ועזבו את שאלימות היא אלימות.

אם בנט היה באמת האדם שהוא מנסה לצייר שהוא, הרי שמתבקש שהוא היה מקשיב לנציגיהם של קהילת הלהט"בים או לפעילים החברתיים ומייצר איתם דיאלוג (אגב זה היה מוכיח יותר מכל את התדמית שהוא מנסה לצייר במילים אך לא במעשים כאדם מכיל ומכבד [פחחח - סליחה, הייתי חייבת לשחרר]). אם בנט היה באמת האדם שהוא מנסה לשכנע אותנו שהוא הרי שהדבר המתבקש להגיד אחרי ההפרעה הזו היא אני מתנצל בשם פעילי מפלגתי שהפליאו מכותיהם באנשים שבאו לכנס הפעילים שלנו. אם בנט היה חכם יותר ממה שהוא באמת, הוא היה מנסה לייצר דיאלוג מקרב עם האנשים שבאו לשאול שאלות שמהותיות להם, אם זה בנושא דיור ואם זה בנושא זוגיות, חתונה אזרחית וזכויותיהם של קהילת הלהט"ב. אבל בנט לא כזה, הוא לא איש ליברלי ופתוח, הוא מתחזה לכזה אך מעשיו בפועל מוכיחים אחרת. 

אז נכון, להצביע לבנט זו לא אופציה בשבילי, אך אני מקבלת את הקבוצה שרואה בו מועמד לגיטימי. זה בדיוק חלק מהמהות הדמוקרטית. בנט לעומת זאת, לא באמת מוכן לקבל את הלגיטימיות של אנשים שחיים אחרת ממנו. הוא לא סובל הומואים ולסביות וטראנס-ג'נדרים ובי-סקסואלים והוא לא באמת מוכן שהמדינה תכיר בהם בטח לא חוקית ולא רשמית אלא רק מתחת לשולחן. בנט הוא לא איש של שוויון זכויות. בנט לא מוכן לקבל את הלגיטימיות של דעות שמאל פוליטיות, הוא רואה בהן מטרד מיוחד. אני יכולה להמשיך, אבל באמת אין לי כוח. זה מרגיש קרב כל כך אבוד אבל לא על העוד קול, פחות קול לבנט, אלא על הניסיון לכונן פה חברה שוויונית ודמוקרטית.

אני יודעת שדעות השמאל שלי נתפסות רדיקאליות, לצערי אני גם יודעת שסביר להניח שבקרוב (ותכל'ס גם מעבר) לא תהיה פה ממשלה שתייצג אותי. אין לי בעיה עם להיות מיעוט ולקבל את דבר הבוחר בכל פעם מחדש. אבל הייתי רוצה שהילדים שלי יגדלו לתוך מדינה שוויונית המכבדת זכויות אדם שרואה בדמוקרטיה מהות ולא פרוצדורה (אני טוענת כמובן שכל עוד יש כיבוש זה לא יתקיים כי לא ניתן לשלול זכויות אזרח של אוכלוסיה שלמה ולהיות דמוקרטיה). יש לי ילדים שאני רוצה שיחיו פה. אני לא יודעת מי מהם (אם בכלל) יהיה בעל נטיות מיניות שלא מקובלות על בנט, אני לא יודעת אם הם יהיו חילוניים או דתיים, אני לא יודעת אם הם בכלל ירצו להתחתן או למול את ילדיהם או לשרת בצבא, אם בני זוגם יהיו ישראלים, אני לא יודעת דבר. אני כן יודעת שאני מחנכת אותם להיות בני אדם טובים בעלי מצפון, חמלה ומוסר, אני מלמדת אותם לחשוב ולהיות אזרחים יצרניים, הייתי רוצה מדינה שתהיה ראויה להם. מבחינתי אנשים כמו בנט רוצים להפוך את המדינה שלי לראויה הרבה פחות וגם הרבה פחות שוויונית. 

הנה אני מסיימת - אם יש לקח שראוי להילמד מרצח רבין זה שאת יסודות הדמוקרטיה יש לחזק ולתחזק. אני חוזרת על המובן מאליו כי מדבריו של בנט עולה שהלקח היחיד מרצח רבין שלא הופנם זה שהשמאל לא מפחד מספיק. ועל זה בנט, אני דווקא ממש לא מתנצלת. 

יום שני, 14 באוקטובר 2013

בין י"ב לחשון והארבעה בנובמבר, בין ממלכתי לפרטי

איפה אני הייתי כאשר 30,000 איש פקדו את כיכר רבין לעצרת הזיכרון לציון 18 שנים? אני ישבתי עם בנזוגי בפאב עם זוג חברים. לא הייתי בעצרת, לא רציתי לשיר עם כולם, לשמוע מילים על שלום ולדבר על יחד. קודם כל מבחינתי הרצח היה ב- 4 בנובמבר ולא בי"ב בחשון. אני מנהלת את חיי לפי הלוח הלועזי וגם את באבלי אני נוהגת לפיו. הפיכת התאריך לעברי והעצרת לממלכתית יצרו אצלי במידה רבה הדרה מרצון. אני לא שותפה למכבסה הממלכתית הזו, מעדיפה לחיות בלעדיה. אני לא ממש ממלכתית בשום דבר. אני גם לא בעלת זיכרון קצר. התרת דמו של רבין לא יצרה פתאום יריעה רחבה של אבל שמשותפת לכולנו. אין לי כוח למילים הגבוהות שמנסות לבחון אם למדנו או לא למדנו ומנסות לגעת בקהל דרך מילים מרעידות, אך התוצאה היחידה שלהן היא אולי דמעות תנין. אין לי כוח לחלק הזה של הנוער, שאין לי ספק שהוא איכותי, שגדל רק על המיתוס וגם אותו הוא קיבל ללא עוררין. מורשת רבין מבחינתי היא לא רק סיסמאות נגד אלימות, ובעד דמוקרטיה ושלום. דרכו של רבין היא הרבה יותר מזה והיא שווה הרבה יותר מכל המיתוס המתגלגל הזה שמתקבל על ידי חלק מהנוער בחיבוק חם, נרות ודמעות ובקרב אחר בזלזול או אדישות. הניסיון להלאים את רבין היה בעיקרו נכון ובעיקר בלתי נמנע, רבין היה ראש הממשלה של מדינת ישראל, אך המרוץ הזה להנצחה הפך את כל הנושא לפארסה קלילה ולמעשה קצת פחות מכבדת. ניסיון עקר להאכיל בכפית גם את מי שלא רוצה מדייסת הרבין שלנו. רבין לא היה "שלנו" ובדרכו המיוחדת הוא הצליח להרגיז רבים ולסחוף רבים אחרים, אבל רבין לא היה קונצנזוס. בעיני, מיתוס רבין שנוצר הוא בעוכרינו, הגדילו את רבין לממדים גדולים יותר ממנו ולא היה צורך הוא היה גדול בפני עצמו. דווקא הסתכלות ביקורתית על דרכו של האיש, ההכרה בשינוי האדיר שחל בו מלמדת הרבה יותר. דווקא בגלל שהרבה פעמים הוא הוא לא היה בטוח בדרך, דווקא בגלל הקושי דווקא בגלל זה אני מעריכה אותו הרבה יותר. ודוקא זה יכול להיות מסר הרבה יותר גדול - פרגמטיזם מול אידיאולוגיה.

הכרתי את יצחק רבין כנערה, הוא שמע אותי מדברת בלהט ואני זוכרת את החיוך שלו כשהוא שמע אותי לראשונה  - נערה בת 17 עם דעות נחרצות על דת ושטחים וכלכלה. לא היה לי ברור אם זה מוצא חן בעיניו או שזיו העלומים שלי פשוט שיעשע אותו. כשהציע לי להצטרף אליו יום למחרת בסיור עם שמעון פרס, לא ידעתי את נפשי מרוב גאווה ואושר. מעולם לא הייתי ילדת רבין במפלגת העבודה, אף פעם לא נסחפתי על ידי שום מנהיג או דמות סמכותית. אבל היה בו ביצחק רבין איכות שאין להרבה אנשים, טמפרמנט קצר וקסם שאין להגדיר אך הוא חודר מבעד למנגנונים בקלות של אתלטית רומנית מהתקופה הקומוניסטית. וגם היתה לו תפיסה מהירה, שזו איכות קריטית בעיני. אחרי זה הצטרפתי לנוער העבודה, היה לי ברור אז שזה הבית (בצבא עברתי למרצ וכסטודנטית חזרתי למפלגת העבודה ורק בגיל 22 עזבתי סופית את מפלגת העבודה עם עלייתו המטאורית והמעצבנת של אהוד ברק). כל מפגש עם רבין היה מרגש בעיני והרגשתי גם אז שזו זכות גדולה, אבל לא הערצתי אותו מעולם, אבל זה לא קשור אליו אני מאותגרתית הערצתית, פשוט מעולם לא יצא לי להעריץ אף אחד ידוע אם כי יצא לי להעריץ אנשים לא ידועים. במידה רבה גם היו רגעים שכעסתי עליו והיו משפטים שאמר והחלטות שקיבל שלא הייתי יכולה להסכים איתם. מאחורינו.

למי צריך לספר על האוירה לפני הרצח? על ההסתה הפרועה? מה כבר אפשר לכתוב על זה שלא נכתב. אבל דבר אחד היה ברור עד ה- 4 בנובמבר לא היה רבין "שלנו", במובן של כולם (במידה רבה גם היום זה לא כך, רק שמעטים יודו בזה). לא היתה מורשת רבין, אי אפשר היה להוזילו או להפוך דמו הפקר יותר ממה שנעשה. אחר כך היו נרות ושתיקה איומה ויפחות ואולי גם יראה מגודל המעמד הנורא ומשיירת המכובדים הבינלאומית ומהממלכתיות שבטקס הלוויה. כי פתאום נפל דבר בישראל, נרצח ראש ממשלה נעשה המעשה האנטי דמוקרטי האולטימטיבי ולרגע אף אחד לא דיבר. אחר כך התחילו הויכוחים וליחשושי הטמטום של הקונספירציה ואז החלה הטרנספורמציה - רבין הפך לממלכתי. אבל בתכל'ס לכל אחד יש רבין משל עצמו והרבין הזה ביחד הוא כל כך מגוון ושונה שהרבין הממלכתי נראה קצת לא קשור. אחרי הרצח, כולם החלו להתרוצץ כמו עכברים מורעלים כדי למצוא עוד משהו לקרוא על שמו ועוד מילים חלולות ועוד עצרת וכך רוקן הכל מתוכן. והרצח הזה שקטע את חייו וקטע את התהליך, וקטע חתיכת היסטוריה של כולנו וצריך היה לשמש תמרור אזהרה הפך למשהו מטושטש בצידי הדרך של האוטוסטרדה המוטרפת המכונה ישראל. 

אז לא הייתי בעצרת, העצרת מרחיקה ממני את רבין "שלי". ואני שמחה שלא שמעתי את נכדו קורא לראש הממשלה לקדם את ההזדמנות לשלום. יש כאן הנחה מובנית שמשהו נלמד, שלפחות אם אין לנו רבין אז אולי בכל זאת יהיה לנו שלום. העצרת הזו יוצרת לרגע ביחד רגשי של אנשי שמאל ומגבירה את הנטייה לראות בני נוער ולהבטיח להם "שלום" ולרגע מעוורת את מי שנמצא שם לחשוב שיש ממשלה בישראל והיא איכשהו מחוייבת לחיים יותר טובים כאן. אז זהו שלא. הממשלה בירושלים, העצרת בתל אביב והמרחק ביניהן לפעמים הוא מרחק שנות אור. כמו המרחק בין ה"רבין שלי" וה"רבין שלנו". בתוך הרבין שלנו אני לא מוצאת הרבה מקום.