תשאירו רגע את עזה בצד

הפירוש המילולי של מבצע יכול להיות אחת משלוש ההגדרות הבאות: מעשה מאורגן להשגת מטרה מוגדרת, פעולה צבאית לרוב לזמן קצר, מכירה במחיר מוזל. אם אלה ההגדרות של מבצע יש לי כמה השגות. המטרות המוגדרות - למיטב הבנתי יש הגדרה מאוד אמורפית למטרה שאותה אנחנו רוצים להשיג במבצע הזה ולא ברור לי מהי, האם המטרה מה שאמר היום ליברמן - מיגור שלטון החמאס וסילוקו מהאזור? האם המטרות לקוחות מתוך בנק המטרות? בינתיים עוד לא שמעתי הגדרה אחת ואם אכן יש בנק מטרות, הוא כנראה מופרט ולכל דובר יש בנק משלו. האם המטרה היא הפסקת ירי הרקטות והטילים מעזה? השקט בישובי הדרום? מה לעזאזל מטרת המבצע הזה? כי אם אני רגע מנסה להתנתק מהתנגדותי למבצע ולבחון את זה ראציונאלית, הרי שבאמת אינני מוצאת תשובה. למעט העובדה שבעצם המבצע המתוזמר הזה הוא בסך הכל ניצול ציני של מקבלי ההחלטות כדי שלא נתייחס לדברים שבאמת היה ראוי שנתייחס אליהם. הרי כולם צועקים עכשיו על ההסלמה שהיתה ברצועת עזה, אבל שום הסלמה לא היתה. אנחנו סימנו את עזה כיעד משני עם המבצע לאיתור החטופים וכשזה הסתיים עברנו בשידור ישיר לעזה כשבעצם דבר לא השתנה.

אז למעשה אין מטרה מוגדרת ולא ברור טווח הזמן. אני לא יודעת מתי המבצע הזה יסתיים אבל יש לי תחושה ברורה שגם מבצע זה, כמו אלה שקדמו לו, לא יביא להשגת המטרות והוא עשוי לארוך עוד זמן רב כמו להסתיים במהירת וללא פשר ממש כשם שהתחיל. עמימות המטרות מאפשרת את השגת היעד כבר מחר או רק בעוד 4 שנים, אין לדעת. רק שהפעם הנזק ההיקפי גדול הרבה יותר מהנזק שנגרם לעזה, הנזק של המבצע הזה בתוך החברה הישראלית לא יסתיים עם סיום המבצע ולא יטופל כפי שראוי היה שיטופל.

לנושא "מבצע" בהגדרתו כמכירה במחיר מוזל אז הרי שככל הנראה מדובר במחיר הזול של חיי אדם אם במקרה הם נולדו פלסטינים. מנתוני האו"ם אני קוראת כי כ- 75% מההרוגים בעזה אינם קשוירם ללחימה, החישוב פשוט מתוך 172 הרוגים, אנחנו מדברים על 129 אנשים. העובדה שאנו מתייחסים בביטול ובצדקנות לגבי זילות חייהם של אזרחים פלסטינים ומאמצים את הז'רגון הממשלתי של "זה מצער", "אנחנו מנסים להימנע", "זה בגלל החמאס שמשמתמש בבני אדם" ו"תראו איזה יופי טייס ביטל משימה כי הוא ראה שם ילדים" - זה רק מוכיח שבעצם אנחנו ברובינו שווי נפש למותם של אזרחים פלסטינים על לא עוול בכפם. מפטירים עד כמה מצער כל זה, אבל מסכימים לשלם את המחיר. אין ספק שזה שהחמאס משתמש באוכלוסיה זה נורא, אבל בדיוק בגלל זה אנחנו צריכים להימנע, בדיוק בגלל זה אנחנו צריכים לנסות אפיקים אחרים שאינם חלק ממבצע נרחב בעזה. יותר מזה, המחיר המוסרי שאנחנו משלמים הוא גבוה ואם להיות ריאלים זה גם לא משהו שאנחנו יכולים לעמוד בו תקציבית. כי אם יש כסף, ומסתבר שיש, זה כסף שצריך ללכת כדי להבטיח את קיומם של אזרחי ישראל שגם ככה לא ממש מצליחים לסגור את החודש. 

אבל עזבו רגע את המבצע בעזה, מה שקורה בתוך החברה שלנו פנימה הולך ומקצין כבר הרבה זמן והשבועות האחרונים מחדדים את זה. זה לא רק חוסר הסבלנות כלפי השמאל, בכינויו שמאל רדיקאלי, שהיא בלתי נסבלת בעליל ודי קונסנסואלית. וסביר להניח שבגלל שאני שמאלנית שכזו ובגלל שאני מתנגדת למבצע הרי שברור שתצקצקו ותאמרו שאני צפויה. כלומר יש עוד רבים שחושבים שיש ימין רדיקאלי שיש לעצור אותו, אבל מרבית הציבור חושב שיש לגנות את השמאל, או בכינויו החדש חובבי החמאס. אין שמאל חובב חמאס, אין שמאל שטוען שירי הרקטות על ישראל זו תופעה נפלאה שיש לעודד. יש שמאל שחושב, ייתכן שהוא חושב אחרת, אבל היופי בדמוקרטיה זה העובדה שהיא חזקה ואיתנה דיה להכיל גוונים רבים של דעות. אבל לא הדמוקרטיה שלנו. אצלנו מסתבר שיש איסור לומר דברים מסויימים בעיקר אם אנחנו תחת מתקפת טילים. אצלנו בעת מבצע, הדמוקרטיה אמורה להצטמצמם ממילא. הצללים המוטלים היום על החברה הישראלית לא משאירים הרבה מקום לאור.

עזבו אותי כבר מכל ה"אנחנו יותר מוסריים מהם", אולי זה נכון, אבל זו לא הנקודה. הנקודה היא שמוסר, אגב כמו דמוקרטיה, הוא לא דבר יחסי, הוא אבסולוטי. יש דברים שלא עושים בשם הצדק היחסי כי בשם הצדק האבסולוטי צריך להימנע מהם. יש דברים שלא עושים בגלל שיחסית באופן מוסרי הוא טוב יותר מול הצד שמולך, גם אותם לא עושים כי אבסולוטית ולא בהינתן שום דבר הם פשוט לא מוסריים. אני לא רוצה לחיות בעזה, אני לא רוצה לחיות בסוריה, אני לא רוצה לחיות באף אחת מהמדינות אליהן נוטים לשלוח אותי כל מיני אנשים שרואים בי בוגדת כדי שאני אגלה שבישראל יותר טוב. אני יודעת שיחסית לישראל המצב שם פחות טוב, אבל שוב זו לא הנקודה. אני מצפה ליותר מישראל. ואם יש דבר שמאכזב אותי יותר מכל זה שמה שקורה עכשיו בישראל בעיקר מלמד אותי שראוי היה שאנמיך ציפיות.

אני רוצה לחיות כאן בישראל, זה הבית שלי. אני רוצה לחיות כאן ובמקום לתקצב את מערכת הביטחון אני רוצה לתקצב חינוך, רווחה, בריאות ואפילו תחבורה. אם יש משהו שצוק איתן חשף זה כמה החברה הישראלית חלשה. נדמה לציבור שאנחנו חזקים בעוד כולנו מריעים לצה"ל בתוך ממ"דים, אבל אנחנו חזקים בעיקר בסיסמאות. הצוק האיתן הזה חשף שתשתיות הדמוקרטיה בישראל הן חלשות מאוד. שמרבית הציבור חושב שדמוקרטיה זה שהרוב קובע ושבשעת מלחמה חייב להיות קונצנזוס ושבשם הקונצנזוס הזה יש מקום להוקיע את כל מי שלא מיישר קו. זו תמונה חולה למדי. אין להתפלא עליה כי היא היתה ברורה כבר מזמן. ולמען האמת, למרות הרצון שלי לקוות ולהאמין, אני יודעת בתוך תוכי שבעצם זו תקוות שווא והידיעה הזו קורעת אותי מבפנים.

פוסט הכי אישי, אמנם מצונזר. וסליחה כי הוא נורא ארוך. ככה זה כשמהגגים ומצטנזרים

מערכות יחסים זה דבר מסובך, ולא, זה לא משנה באיזו גישה אתה נוקט - ביננו, גם מערכת היחסים שלך עם עצמך עשויה להסתבך מעל המשוער לעיתים. מבלי משים, את כל השנים הראשונות אתה מבלה בהבנת העולם על ידי היחסים שלך עם הסובב ואז אתה מגלה שכל זה היה רק הפתיח ופונה להסתכל בעיקר על עצמך. זה השלב בו הדברים נוטים קצת להסתבך. העניין הוא שזה גם שלב מאוד הורמונלי בראשיתו ולכן אתה מרגיש צורך לחלוק אותו עם עוד אנשים, שלפעמים מתאימים לך, לפעמים לא ובדרך כלל נוטים לשנות אותך בשלב שאתה עוד לא לגמרי מגובש על עצמך ועדיין שוקל את עצמך לפי תגובתם של הסובבים. לוקח זמן לגבש את עצמך וזה לגמרי אינדיבידואלי - זה לא חידוש שיש כאלה שמרגישים מגובשים בערך מהגן וכאלה שגם בגיל 50 הם עדיין חצי אפויים. מערכת יחסים זה דבר לא פשוט, מערכת היחסים שלך עם עצמך נדמית הקלה מכולן אך אני לא בטוחה שזה נכון. עם יד על הלב, נראה לי שכולנו משקרים לעצמנו הרבה יותר מסך כל השקרים ששמענו בחיים. אבל לא בענייני העצמי עסקינן, אם כי אני מודה שזה נושא מצוין לפוסט אחר. 

יש מנעד שלם של מערכות יחסים, אבל אני לא מדברת על סוגים שונים של התקשרויות שונות לנושאים מסויימים, יהיו אלה אשר יהיו. אני מדברת על מערכות יחסים שאנחנו מנהלים בתוך האינטימיות של החיים שלנו, ולא, לאו דווקא לאינטימיות מינית, אלא אלה שאנחנו מעניקים להם את החשיפה המקסימלית של מי שאנחנו. כמובן שזה אישי ופרטי, ויש כאלה שחושפים יותר וכאלה שחושפים פחות, אבל בתוך הנתון הקבוע של מה שכל אחד מאיתנו מרשה לעצמו להוציא ובאיזה סוג של מערכת יחסים מדובר. במילים אחרות אלו אותן מערכות היחסים שבהן אתה אמור להרגיש טוב עם מי שאתה ולהיות עם מינימום המסכות שאתה עוטה על עצמך. מערכות היחסים של מקסימום חשיפה ובהשאלה מעולם האבטחה - ההרשאה הגבוהה ביותר. 

בתוך מערכות היחסים הללו יש את אלה שנמצאים שם מתוקף התפקיד הרשמי שלהם בחייך (אתם יודעים - המשפחה), יש את אלה שאתה בוחר, ואת אלה שבחרו אותך ואת אלה שנסיבות החיים קרבו אתכם ואת אלה שאתה לא יודע איך הם הגיעו לכאן לעזאזל אבל אתה שמח לאללה שזה קרה. יש עוד המון קטגוריות שאפשר להכניס לכאן, חלק ממערכות היחסים יהיו קצרות, חלק ארוכות (כן, יש גם באמצע, תרגישו חופשי למלא), חלקן ימוצו וחלקן לעולם ישארו לא ממוצות. שלא לדבר על רמות ההדדיות ויחסי הגומלין.

ברגע שנכנס עוד אדם (ואז עוד אחד, ופתאום יש חתול, ואז עוד אחת ואז עוד אחד ופתאום גם יש אוגרים [כבר אין], ודג [גם כבר אין. שונאת דגים סתם באקווריום שגרתי. מאמלל. בעיקר אותי, עוד יותר מהדג. נסחפתי.] ותוכית. ראו בזה דוגמא למקרה פרטי ומוצלח) למשוואה דברים בהכרח משתנים. אני מניחה שזה טוב בעיקר כאשר אתה מגובש על עצמך, אחרת התוצאה היא לא צפויה שזה גם לא בהכרח טוב, אבל גם לא בהכרח רע. אז יש פה גם אלמנט של שני בני אדם וכבר סיכמנו שזה קשה עוד כשאתה אחד וגם אלמנט של זמן שמשנה הרבה פעמים גם את טיב מערכת היחסים. ויש את אלה שמתפתחים איתך ויש את אלה שמתפתחים אחרת לגמרי אבל הקשר שלכם שומר אתכם יחד למרות שאין שם כבר מה שישמור ובכל זאת יש שם המון. יו נואו, עניינים שבלב וכיו"ב.

אבל מערכות יחסים גוררות עימן מערכת ציפיות, לעיתים מסונכרנת ולעיתים לחלוטין לא. כאשר היא מסונכרנת או מאוזנת אין עימה שום בעיות, הבעיה מתחילה בחוסר האיזון. באופן עקרוני כאשר מתקיים חוסר איזון כזה לרוב זה מסמן את סוף מערכת היחסים, בעצם לפעמים גם התחלת טיפול. עד כאן אין בעיה. אך מה קורה עם מערכות יחסים שממשיכות למרות שחוסר האיזון יוצר רק ריחוק? מצבים כאלה קורים בעיקר אם אלה שהקשר עימם הוא בצורה כזו או אחרת מחוייב המציאות. לי היו שנים בהם דמות משמעותית בחיי ואני לא היינו בקשר, אבל אירועים משותפים יצרו מפגשים חטופים כואבים, עם סימפטומים לפני, בזמן ואחרי האירוע ולעיתים אפילו פוסט-פוסט אירוע. במשך שנים החזקתי בדיעה שצריך להילחם על האנשים שאת אוהבת ועל מערכות היחסים שאת רוצה. להיאחז בהם בשיניים ובקרעי ציפורניים ולא לאבד אותן גם לו יסרקו את בשרי במסרקות ברזל (בחיי שאלה היו הדימויים שלי אז, נפש רומנטית שהייתי). אחרי שהגישה הזו לא הוכיחה את עצמה (שזה בעצם להגיד שאחרי ששברו לי את הלב, דרכו עליו, רמסו אותו וגו' עד שפיזרו את אפרו לאסלת השירותים), נאלצתי להבין שכנראה יש לי בעיה בנהלים.

לקח לי זמן להבין שאדם שיש לו תפקיד במבנה החברתי שלימדו אותנו להאמין בו, לא חייב לשאת בתפקיד שלו. זה שהגדרת התפקיד היא כזו או אחרת לא אומרת שהאובייקט הספציפי רוצה את התפקיד ולצערי הבנתי שגם אי אפשר לחייב אותו, גם לא אם ממש, אבל ממש, רוצים. לקח לי זמן להבין שבאופן אקזיסטנציאלי משהו במערכות יחסים תמיד יש לנו בחירה והיא נטולת הקשרים חברתיים והיא כולה בריאה עצמאית של עצמך כאדם. לא רוצה, לא צריך. למדתי שלפעמים הקושי הוא דווקא בלהיות יחד והנתק שנדמה כמו הקורבן המקסימלי הוא בעצם פעמים רבות הדבר הנכון לשיפור איכות החיים. ומה שנראה בלתי נסבל ואף בלתי נתפס, מסוג הדברים שהחברה מנסה לומר לנו שאל להם להיאמר או להיחשב אפילו, יכול לפעמים להיות שינוי לחלוטין מבורך. במקרה הספציפי שלי רק הויתור הצליח ליצור הזדמנות מאוחרת ליצירת קשר מחודש.

אין אדם בעולם הזה היום שמחוייב להיות בקשר איתי - קשרי דם, קשרי חברות, קשרי נישואין, לא משנה איזה קשר ואיזה קישור - אף אחד לא חייב לי דבר. [טוב, למעט שלושת ילדיי אני מניחה, אבל יכולה לקוות שהם היו נשארים גם היום בהינתן הבחירה, אני בהחלט משתדלת בכל יום להיות ראויה לתפקיד הזה שהופקד אצלי עם לידתם, בעצם עם התעברותי אם רוצים לדקדק. ואני מבטיחה לא לפרוע שום שטר חוב עם הגיעם לבגרות וכמובן מחזיקה אצבעות שזה לא יהיה מבחן המציאות שלי (ימים יגידו. בטח גם פסיכולוג אחד או שניים).] הלאה.

אני לא רוצה להגיד בזה שמי שנכנס לאינטימיות של חיי הוא לא כזה שאני מוותרת עליו, ממש לא. להפך, אני אעשה הכל, במסגרת מגבלות אופיי כמובן, כדי להשאיר אותם לצידי. הרי בסך הכל למה להתאמץ ולהסיר את על המסכות ולהיות הכי פגיעה אם אני מתכננת לעזוב? מכאן שאם חזרנו למערכת הציפיות אזי אני מצפה מעצמי לתת את המקסימום שאני יכולה בשביל מערכת היחסים ולקוות שזה יספיק (שוב, במסגרת המגבלות האובייקטיביות, היינו אני). אבל לגבי מערכת הציפיות שלי מהצד השני? בינגו. בעיה.  

פוסט שלם כתבתי היום על אכזבה. אם הוא היה על נייר ניתן היה להבחין פה ושם בכתמים עגלגלים שהותירו משקעים מלוחים בטיבם. גנזתי אותו. פעם שניה בשבועיים שזה קורה לי. שונאת את הצנזורה העצמית הזו שנובעת מהפומביות של הכתיבה הזו והעדר האנונימיות. בעולם המקביל שלי אני לא מצנזרת. פה אני כן. סליחה. 

שנים חשבתי שאני לא מצפה ולכן אני לא מתאכזבת, אבל האמת שהתאכזבתי. רוצה לומר שיקרתי, כי התאכזבתי והמשכתי כשרציתי להפסיק. לקח לי המון זמן לבנות את מנגנון האין ציפיה ובמקרים מסויימים הוא עדיין לא עובד טוב ואני צריכה להזכיר לעצמי שאני לא מתאכזבת כשאני עמוק בתהומות האכזבה וקולטת בעצמי עד כמה זה פתאטי. אבל בתוך המנגנון הזה משהו כן קרה. בין אם במערכות רשות ובין אם במערכות חובה, אני ויתרתי על השקר. זאת אומרת, אני כבר לא מצפה מעצמי את מה שאני לא יכולה. לא מעמידה פנים שהכל בסדר, אם לא נוח לי אני ממשיכה, נפגשת כשיכולה ונותנת רק את מה שיש לתת, בלי חשבונות ובלי משא ומתן ובלי ציפיה להחזר. 

אולי זה עניין של בגרות, אולי זה שלב הכרחי בקבלה עצמית, אין לי מושג. אבל אני יודעת מי אני היום כאדם ואני באה כמו שאני בלי מסכות, מישהו קרא לי השבוע 'ילדת טבע' וזה די מצא חן בעיני למרות שאני לא ממש ילדה וזה לא הדימוי החביב עלי אבל ביננו אשת טבע באותה מידה יכול להיות אשת מערות. לא טוב. די רע בעצם. אבל זה בדיוק העניין. אין לי כוח למסכות. ועדיין אני מצנזרת את עצמי. משעשע.

אבל זה בדיוק העניין זה החלטות שהחלטתי עם עצמי, אני לא משקרת לעצמי יותר ואני לא מצפה מעצמי לעשות יותר ממה שאני יכולה ולהרגיש כמו איזו ישות נשגבת שמקריבה את עצמה. זה חוסך לי הרבה זמן, דרך אגב גם זה שאני לא מתאפרת חוסך לי המון זמן - אפרופו מסכות. מי שרוצה אותי נשאר. מי שיש לו בעיה, אני מוכנה להקשיב. אני אוהבת את מי שנמצא לידי ולכן אני בדיוק מי שאני. זה הכי פשוט שיש. בתכל'ס זה מה שיש. ומה שנחמד זה שזה מוריד המון לחצים. דברו איתי על זה פעם. 

אם קראתם עד כאן, אז עכשיו גם לנו מסתבר יש סוג של מערכת יחסים. ראו הוזהרתם, אני באה טבעי ;)

סוג אחר של מפגש משפחתי - פוסט שמתחיל בפוליטיקה ונגמר בלי אינטריגות

בדיוק עכשיו סיימתי למחוק את הפיסקה הראשונה והיחידה של הפוסט שהתחלתי לכתוב הבוקר. זה היה פוסט פוליטי, אני מודה, כנראה שאינני יכולה למנוע  מהפוליטיקה לזלוג לי לתוך הבלוג ולחיים, כמו שאינני יכולה באמת להתנתק מאירועי היום כמו שהייתי רוצה. קשה לי להתחיל את היום בבועתינו הקטנה כאשר מסביב הטרוף מתגבר - בין כתבות על חיילים שמתעללים בפלסטיני כפות, לבין ידיעות שהמדינה מפקיעה קרקעות פרטיות במזרח ירושלים ומודיעה קבל עם ועדה ובלי למצמץ שרמיסת הזכויות נעשתה כדי לבלום את הבנייה הפלסטינית ולאפשר בנייה יהודית במקום וראש ממשלה שמבקש לא להקל בסנקציות על איראן ובהתנהגותו והוראותיו האחרונות שם את ישראל ברמה הבינלאומית במקום גרוע יותר מאיראן. בתוך כל הרעש הזה אין באמת שקט וגם אי אפשר להתנתק, מה גם שבדיוק הדברים האלה גורמים לי לגדל את ילדיי בעצמי כדי שמחד ילדותם תהיה תקופה בה הפוליטי לא מוצא את דרכו אל חייהם ומאידך שיגדלו לתוך הערכים שיכתיבו את חייהם - להיות אוהבי אדם, לפעול למען זכויות אדם ושוויון, לשפוט באופן ביקורתי, להיות מוסריים, לדעת לתת אמון ולבנות במקום להרוס. אז מחקתי, אולי גם כאן אצטרך לתת למילים עוד שהות כדי להיכתב, כי כנראה אני אדם פוליטי וההחלטה להוציא את הפוליטיקה מחוץ לבלוג היא כנראה החלטה שרירותית שאמנם אני אחראית לה אך היא גם הנמסיס שלי והקרב ביננו עוד לא החל. 

אז פתחתי את הבוקר בריצה שזו כבר התחלה טובה לחזרה לשיגרה וכשחזרתי הבית היה עדיין שקט ומנומנם שזה בדיוק הזמן למקלחת, קפה וזמן כתיבה. ולמרות שאני אוהבת את ילדיי אהבת נפש, זמן השקט הנפלא הזה הוא כל כך בתולי ומתוק ואין בי שום רצון לחלוק אותו עם אף אחד. לכן, אני עושה הכל בשקט מופתי ומצליחה אפילו לא לשמוע את עצמי, למדתי להיות חרישית, אפילו את ערבוב הקפה אני מצליחה לעבור ללא דינדוני כפית. פתאום צלצול טלפון מחריד את השקט ומאיים לכלות את תוכניותיי ומהצד השני של הקו - אחיו למחצה של אבי. מיד הבנתי שיש אירוע משפחתי שההזמנה אליו עוד לא הגיעה לתיבת הדואר כי הקשר הטלפוני ביננו מתבסס על שיחות לאישור הגעה לאירועים, אפילו על טקסיות שיחת ה"חג שמח" בחגים הגדולים כבר ויתרנו לפני שנים. איש מקסים שהקשר בינינו הוא קשר דם בלבד ולכן מסתכם במפגש אחת לכמה שנים לרגל אירוע רב משתתפים. לו ולאבי יש אב משותף ויחסית למשפחתו המאוד לא משפחתית של אבא שלי הם אפילו די בקשר, אבל מהדור השני ואילך יש אין קשר, שזה אומר שאין ניתוק ואין גם דבק. בעיקר בעצם אין שום דבר חוץ מעץ משפחתי מסועף. ואל תבינו לא נכון, תמיד כיף לפגוש את המשפחה הזו של אבא שלי ולמרות שהלכה למעשה יש זרות כמעט מוחלטת כל מפגש מרגיש כמעט כמו משפחה אחת גדולה, בעיקר משום שגם אין שום לחצים ואין שום ציפיות וכל מה שיש זה באמת מפגש של אנשים שלא התראו המון זמן ונחמד להם רגע לשוחח שיחות לא מחייבות, להתעדכן, להתבונן ואז להניח בצד עד למפגש הבא. מטבע הדברים, המפגשים הללו הולכים ופוחתים, הם מוגדרים רק על בסיס גודלם ולכן שלב החתונות הסתיים ולאט לאט גם שלב חגיגות הלידה ואחר כך לא צפויים אירועים למשך כמה שנים טובות.

אפשר להתעצב על העדר הקשר ולדבר אינסוף על התפרקות של משפחה ולהסביר הסברים היסטוריים כיצד התפלגה המשפחה, אבל אפשר גם להסתפק במה שיש. למשפחה יש הרבה הגדרות וגם זה סוג של משפחה ולמרות שעקרונית הצד הזה משתייך למשפחה הקרובה הוא נכנס דווקא לקטגוריית המשפחה המורחבת מאוד. פעם האירועים האלה נראו לי מיותרים לחיי כיון שהם היו כל כך חד פעמיים ומנותקים מחיי ובכל זאת נוכחותי היתה מחוייבת המציאות והמילכוד הזה הציק לי. היום אני אוהבת את המשפחה שלי לסוגיה ונהנית מהמפגשים השונים ומוצאת את יופיים. כי  עם החלק הזה של המשפחה אין לי יחסיי אהבה ופגיעות, חוויות וכעסים, יש בי חיבה אינהרנטית ותו לא. אם הם כאלה או כאלה זה לא משנה כי זה לא באמת אישי, זה לגמרי משפחתי ומורחב ורחוק. 

השיחה הייתה קצרה - נוהל שלומות, הודעה על אירוע, איחולים, הבטחה לחזור עוד היום עם תשובה ושלום. כאילו רק אתמול דיברנו ובעצם מניין החודשים משיחה לשיחה הוא דו ספרתי בהכרח.  כבר בתוך השיחה התברר לי מעל לכל ספק שאני אגיע לאירוע עם הילדים, אבל לא נתתי תשובה היא כי נוכחות בנזוגי לוטה בערפל. ילדיי לא פגשו מעולם במשפחתו של אבי ואם כן הם היו קטנים מכדי לזכור, יש צד שלם שהם אפילו לא מודעים לקיומו, אנשים שחולקים איתם תו כלשהו בפניהם, מטען גנטי, אולי צלצול של צחוק או צורת הליכה, נטיית לב או הרגל משעשע. תחושה שלא היכרתי הציפה אותי, רצון בלתי מתפשר לפגישה - לראות את ילדיי עם המשפחה של אבי, שאולי היא רק משפחה למחצה אבל היא חלק מאיתנו. אין בי שאיפות להתלכדות משפחתית נוסח ביסמארק וגרמניה וכנראה שהמפגש הבא יהיה רק עוד כמה שנים, אבל ביום שישי הזה זה יהיה כאן ועכשיו והאחר כך מעניין הרבה פחות.