חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות דרישות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות דרישות. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 10 בינואר 2015

הדרך היא כל כך ההבדל

השבוע היו לי כמה שיחות טלפון מפתיעות בנושא חינוך ביתי והורות שגרמו לי להתחיל כאן ועכשיו פוסט לגבי גבולות והכלה הורית שממשיך את שני הפוסטים האחרונים. יש מצב שלא הייתי ברורה אז בואו רגע ניצור לנו את נקודת התחלת הצירים המשותפת - גבולות זה מעולה. גבולות זה חשוב כמעט לכל מערכת באשר היא. רק שגבולות זה לא רק עשה ואל תעשה, זה גם כמה אני יכול או לא יכול. לשאוף להשתפר זה מובנה, אבל כדי להשתפר צריך לשים את הרף במקום הגיוני. כזה שאפשר לשאוף אליו, שיש בו פער מהמקום בו אני נמצאת, אבל פער שהוא בהישג ידי. רק כך אפשר להתקדם, כשמציבים יעד שהוא גדול מדי קשה מאוד להשיג אותו והתסכול נורא גדול. כשדיברתי על הילדים שלנו הוספתי עוד נדבך אחד - מגבלות התפיסה.  

פער - צריך לשים לב אליו
יש משהו מאוד מתעתע בילדים שהם עוד לא ממש גדולים אבל בהחלט לא קטנים, אנחנו נוטים לחשוב שהם תמיד מבינים אותנו, או לפחות מסוגלים לראות את נקודת ההשקפה שלנו, הבעיה היא שלרוב הם לא ממש מבינים אותה ואותנו זה עלול לתסכל. התסכול הזה הוא יצרן של המון עימותים, רובם מיותרים. אבל יותר מזה, האינטראקציה ביננו לילדים היא קריטית. כשאנחנו שולפים את הקלף "כי זה מה שאני אמרתי", שהוא לגמרי לגיטימי כל עוד אינו סובל מאינפלציה, אתם משנים את הקונסטרוקציה של היחסים וגם נותנים דוגמא פחות טובה וטבעית לשיתוף פעולה. כהורה אתה בעל המרות ובעל המרות צריך לדעת להשתמש בה לטובה. התרסת "אני אמרתי" תוביל בסופו של דבר להתרסה מהצד השני. אז אפשר לצעוק או לריב או לקבוע, אפשר גם להסביר ולנסות ליישב את הפערם אם ישנם וזה כולל להאזין לצד שכנגד. זה בדיוק הפער שאפשר וצריך לגשר עליו אם רוצים באמת להימנע מיחסי שררה בבית. 

כדי לדבר עם הילדים שהם יבינו צריך גם להבין מה נקודת המבט שלהם ולהסביר גם את נקודת המבט האלטרנטיבית שלכם, זה עוזר לילד לראות דברים אחרת. נקודת המבט שלהם או כמה הם מסוגלים לתפוס קשורה בהתפתחות הקוגניטיבי שלהם, שהיא תלויית גיל וכמובן אישית לחלוטין. בזמן שצאצאינו תינוקות, אנחנו מעודדים כל התפתחות ע"י גירוי, פעילות משותפת, התייחסות, מילות עידוד ואפילו פרסים, כשהם גדלים אנחנו נוטים לשכוח את חשיבות ההתנהגות החיובית שלנו. תחשבו על איך לימדתם את התינוק/ות שלכם לנופף לשלום, להחזיק, למחוא כפיים, לדבר, לעשות תנועת מלקחיים עם האצבעות - הרי לא ציפיתם שהם יקומו בבוקר ויתחילו לעשות, עודדתם כל התקרבות ליעד. אם היה כתוב בספר התפתחתחות ילדים ששיניים צומחות לרוב בגיל חצי שנה, זה לא שהם קמו ביום הזה ואם חלילה לא בצבצו שיניים הושבתם אותם לשיחת "יחסינו לאן". ואז הם קצת מתבגרים ופתאום אנחנו קובעים להם יעדים ולא ממש עוזרים להם להגיע.


לא תמיד הדרך מסומנת
כשאנחנו רוצים שילדינו הקצת יותר גדולים יעשו משהו, לא תמיד אנחנו בוחנים את הנושא אובייקטיבית. ניקח לדוגמא את הרצון של הורה שילד יישאר לבד בבית, יש אפשרות להכריז על זה בצורה חד צדדית ולהציב עובדה בשטח. זה עשוי לעבוד אם זה הגיע בזמן, זה עשוי ממש לא לעבוד אם זה לא הגיע בזמן הנכון. אז שוב, כמו שאמרתי בעבר, אפשר להחליט עם עצמנו שהילד מסוגל לאתגר ולא להיות מוכנים להתגמש בנושא, בסופו של דבר הילד באמת יעשה את זה, אבל השאלה היא שוב שאלת המחיר. אני בעד להציב לילדים אתגרים וגבולות, אבל כדי שהם יגיעו לשם, גם בגילאים מבוגרים יותר, אנחנו צריכים לתת להם לא רק את הגירויים הנכונים, אלא גם את העידוד ולפעמים אף ליצור בעצמנו את הדרך.

צעצועים מעודדי התפתחות
מדהים אותי ההבדל שעובר עלינו כהורים - כל עוד הם פעוטות אנחנו מגרים אותם להצליח וזה ממש עובד לנו. בלי לדבר איתם על זה, אנחנו מגרים את קצב ההתפתחות שלהם, שמים לב לכל צעד קל, מעודדים והם אכן מתפתחים בקצב, איכשהו לאט לאט מהרגע שהם רוכשים את היכולת לדבר ברור ולהבין יותר, אנחנו דורשים מהם המון ומצמצמים משמעותית את עזרתנו. אז נכון שהתהליך הוא לא בינארי, ונכון שזה תהליך מדורג ועדיין אני חושבת שאנחנו מאבדים המון מנתיב התקשורת שהיה לנו איתם והיה כל כך חיובי. כמו שלא שמתם צעצוע התפתחותי לילד שמתחיל לזחול בסוף החדר, גם כי הוא לא יבחין בו וגם כי זה ייאש אותו, הרי שאותו דבר צריך לעשות גם בגיל מבוגר יותר. 

התגמשות אינה ויתור, התגמשות היא הדרך לעבור את ההורות בחכמה. אתם רוצים שהילד יישאר לבד? הוא מסרב? דברו איתו ובנו תוכנית שתהיה מקובלת, פחות או יותר על שני הצדדים. תרחיבו כל פעם את האתגר, תעודדו ותנו מילה טובה, ככה הוא יגיע להישגים האלה הרבה יותר בקלות עם הרבה פחות חסכים. אנחנו לא צריכים לעשות לילדינו את הכל, ברור שהם צריכים לעבוד בעצמם, אבל הילדות משמעה תקופה שבה אנחנו מנחים אותם, לא יוצרים אצלם פחדים ובעיות ביטחון. מעבר לזה תחשבו כמה זמן תחסכו בריבים מיותרים ואיך בעצם מתוך מקום שהוא לעומתי ביסודו (מה שאתם רוצים מול מה שהם) הצלחתם ליצור קרבה במקום ריחוק. אני מוצאת את זה נכון יותר. אז זה אני בעד גבולות ואתגרים, אבל כמו שאנחנו מודעים למקום אליו הם צריכים להגיע, אנחנו צריכים להיות מודעים לאיך עושים את זה בעיקר נכון. 

יום חמישי, 10 באוקטובר 2013

בין זריעה לקציר

ושוב התכוונתי לכתוב על משהו אחר, אני חוששת שעלי להפסיק לדווח על כתיבתי האסוציאטיבית, שזה אומר שבעצם הבנתי את המצב לאשורו ומכיון שהוא כבר הופך להרגל כדאי שאפסיק להעיד על עצמי שאני כל כך אסוציאטיבית. בכל מקרה אני יושבת, כרגיל, במרפסת ביתי ומסביבי המון עציצים, מרכזיתי אמרה השבוע שהמרפסת מתחילה להיראות כמו ג'ונגל, מה שאומר שכנראה אנחנו עושים משהו טוב. כל האדניות פורחות להן בשלל צבעים - לבן, צהוב, סגול, ורוד, אדום והירוק שלהם נעשה חיוני יותר ככל שמתקרר. זרעי עגבניות השרי כבר נבטו והגבעולים הירקרקים והעלים הקטנטנים צומחים להם בנחת מרגע לרגע, לידם מתחילים לבצבץ תורמוסים וצבעונים, הנרקיסים והאמנון ותמר עדין טמונים להם באדמה חומה רוויה ומלאת כל טוב ואין לי ספק שהם ינצו בזמן שלהם וישמחו את כולנו ובעיקר את הילדים המדהימים ששתלו אותם עם כל כך הרבה רצון טוב אבל עם הרבה פחות סבלנות והם רצים בכל בוקר לראות מה חדש. בוחנים בעיניים סקרניות את גודלם של המבצבצים ואת העדר תגובתם של המנמנמים, משקים וחוזרים לעיסוקיהם. מפתחים סבלנות, מתחילים להבין את משמעות העיתוי. 

אתמול בערב, אחרי שחזרנו מפסטיבל הפסלים החיים ואחרי האירגונים של הערב, נפלה בידי הזדמנות מדהימה. בפעם הראשונה מזה הרבה מאוד זמן, בכורי הסכים שאקריא לו ספר לפני השינה. מבחינתי זו הייתה הזדמנות להכיר לו ספרים שאני אהבתי כילדה ושלמרות המלצותיי הוא סירב לקרוא אותם עד עכשיו. בחרדה קלה נכנסתי לחדרו, מחזיקה את הספר "הבכור לבית אב"י", מוכנה לחלוטין לסירוב המוחלט ולדרמה שבוא תבוא, בסגנון "אבל את יודעת שאני לא רוצה לקרוא ספרים על אנשים אמיתיים...". הייתי לגמרי מוכנה להרכין את ראשי בהכנעה ולהסכים לקרוא כל ספר שהוא רק רוצה ולקבל את הסירוב באהבה. להפתעתי, לא צוין שום מרד. נהפוכו וכשסיימתי, התחנן בכורי לקרוא עוד למרות השעה המאוד מאוחרת. הבוקר, לא הרבה אחרי שהתעורר הוא כבר סיים את הספר ומיד ביקש שנקפוץ לחנות הספרים ונקנה לו את הספר הבא כי זה ספר שהוא ירצה לקרוא שוב ולכן הוא לא רוצה להשאילו מהספרייה. אני יכולה להתענג כאן על ניצחוני, אבל למעשה הוא מדומה כי הוא אינו שלי אלא שלו ואולי בכלל שלנו. באופן קבוע, בתקופות שבהן לא יוצאים ספרי נוער רבים וכבר נמאס לו לקרוא שוב ושוב את ספריו, וזה המקום לציין שבקלות אנחנו יכולים לפתוח ספריה בביתנו, חוזר ונשנה הניגון ש"אין לי מה לקרוא" (הוא בכל זאת קורא שנים-שלושה ספרים ביום). בכל פעם אני מציעה גם מהספרים המוקצים ומיד מקבלת מיני סירובים. אתמול חברו יחדיו כל התנאים שאיפשרו את פריצת הדרך. הנה עוד סיפורון על חשיבות ההבשלה והעיתוי.

לפעמים אני חושבת שבמידה רבה, אנו נוטים לשכוח את חשיבות הסבלנות, ההבשלה והעיתוי בחייהם של ילדינו ורובנו מנסים בדרך זו או אחרת לדחוק בהם וכך אנחנו מפספסים נקודה חשובה להחריד, אנחנו מפספסים אותם. אם הם לא רוצים להכין שיעורי בית אנו דוחקים בהם לעשות אותם כי זה מה שצריך לעשות ולא ממש מבררים למה הם לא רוצים לעשותם. אנחנו מצפים מהם שיסבירו את עצמם ולא יצעקו בתסכול, שידעו מתי להיות שקטים ומה מנומס ומה לא, שידעו את מה שלנו נראה ברור מאליו גם אם הם לא ממש הבינו כי "מה יש כאן בכלל להבין". לפעמים נראה לי שאנחנו פשוט דורשים מהם הרבה יותר מדי מבלי שהתהליך הזה גם יכלול הסתכלות מעמיקה וסובלנית. אנחנו עושים כל כך הרבה דברים אוטומטית מתוך תחושה שכך נעשו דברים מאז ומעולם ותמיד מדברים על איך היה פעם כשהיינו קטנים ושוכחים שאלה בדיוק המשפטים שאותם לא אהבנו כשאנחנו היינו קטנים. לפעמים אני חוששת שהחיים המודרניים עדיין שבויים כל כך עמוק בתוך מסורת שאבד עליה הכלח, ואנחנו מנסים להגדיר מחדש הגדרות ישנות במילים מחודשות אך מתוך תבניות כמעט היסטוריות ולא מתוך שבירת הכללים. הגדרות של מגדר, של לאומיות, של התנהגויות. יש דברים שמשתנים לאט מתוך ההגדרות החדשות, יש כאלה שנותרו מקובעים ויש דברים שלא משתנים. הילדים שלנו צריכים את הסבלנות שלנו לראות אותם ולהקשיב, מהירות המסרים של העולם המודרני לא מתאימה לצרכים שלהם. מה שנדמה לנו שאנו מספקים להם הוא במידה רבה עונה על צרכים שעל פני השטח בלבד ולא לצרכים העמוקים באמת. יש זרעים שזורעים אותם, כמו עגבניות השרי והם צומחים מיד ויש כאלה שצריכים את הזמן שלהם. לגבי עציצי המרפסת - בסוף הם יוריקו ואוכל לכתוב את הפוסטים האלה ולנשנש עגבניות. ולגבי הילדים - לילדים אני נותנת זמן והמון אהבה ולומדת מחדש שפה שמתאימה בלי תבניות ובלי היסטוריה...