חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות נאמנות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות נאמנות. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 18 באוקטובר 2015

דמוקרטיה מתחילה בחינוך

לינקולן פעם אמר שהפילוסופיה שבכיתת הלימוד היום, היא הפילוסופיה של הפוליטיקאים של מחר. זה כל כך מדוייק שזה עומד בפני עצמו ללא הסברים וללא תוספות. אלא שאני מעולם לא התיימרתי להיות אדם שיכול להסתפק במילים של אחרים ואני לא מתכוונת להתחיל עכשיו. 

מהי הפילוסופיה אליה מכוון לינקולן? הוא מדבר על מושגי היסוד - מוסר, הכרה, מחשבה, היגיון, על הבסיס שמקורו בהבנת הבעיה, חשיפתה הביקורתית, הבניה של טיעונים, יצירת יכולת שיפוט והערכה. אלה הם הנדבכים עליהם אחר כך מבוסס כל חומר לימודי אחר, אם זה ספרות, מתמטיקה, היסטוריה, פיזיקה, ביולוגיה, אומנות או תנ"ך. ולא סתם הוא מכוון אל היסודות, אלו הכישורים אותם צריכים להקנות לילדים וזה נכון, ובכן, מאז ומעולם. ילד שלומד לחשוב, להטיל ספק, לבנות טיעון, להגיע למסקנות ולהשתמש בכוח השיפוט, ישכיל לעשות זאת בכל תחום ידע אליו ימשך. לו בתי הספר היו מקיימים את המטרה הזו, החברה היתה יוצאת נשכרת. 

זה לא סוד שבתי הספר הם סוכני הסוציאליזציה יעילים ביותר, 12 שנים פורמטיביות שמטרתן הלכה למעשה להכשיר את אזרחי העתיד של המדינה, המותאמות מצוין לשלב ההתפתחותי של הילד ומטרתן אחת - ליצר חברה עד כמה שיותר הומוגנית. תפקידם העיקרי של בתי הספר הוא לתת בידי הילדים את ארגז הכלים לצאת לחיים עצמאיים. והחיים עצמם הם לא איראן ולא הסכסוך הישראלי-פלסטיני, הם גם לא משבר דיור. החיים עצמם  אלה הם קודם כל היסודות הבסיסיים של האדם על כל תפקידיו, כאדם פרטי, כחייל, כסטודנט, כעובד, כחבר בקהילה, כבן זוג, כהורה - האדם על כל היבטיו. ועם זאת כמה מעט מקדישים בתי הספר לנקודה זו? מעט מדי אם בכלל. חשיבה הומניסטית שכזו כמעט בכלל לא נספרת.

יש המון סיבות למצב הזה, חלקן אובייקטיביות וחלקן לא, אבל הסיבה העיקרית היא שזה לא בראש סדר העדיפויות. בעיני קובעי המדיניות חשוב יותר להטמיע ערכים ישראלים ויהודיים, כי לצאת לסיורי מורשת זה חשוב יותר מההבנה של מהי דמוקרטיה. ידע אוניברסלי? ובכן - זו פריבלגיה. אלא שזו לא פריבליגיה כי ככל שנצמצם את מרחבי הידע של הילדים שלנו, ככה אנו מצמצמים את היכולת שלהם להתמודד עם העתיד. סיורי מורשת צריכים להתפס כפריבילגיה כי דור שגדל בלי הבנה בסיסית של דמוקרטיה ולא כעיקרון בו "הרוב שולט" אלא מתוך עקרון השמירה על זכויות המיעוט לא יוכל גם לשמור על המורשת. 

השורה התחתונה היא שיוצאים מבתי הספר ילדים שעיקר ההבנה שלהם בנושא דמוקרטיה ומדינת ישראל מסתכם בסיסמאות שאין ביכולתן ממש להסביר את הם חיים לאורם ללא טיפת ספקנות וזה אולי מצליח לעבור את סף הספקנות בגלל הרצון הכל כך ישראלי לגדל חיילים מסורים הנאמנים למדינתם. אלא שהנאמנות בישראל נמדדת במידת הקבלה שלך את דף המסרים ולא ביכולת חשיבה עצמאית. זה תופעה לא בריאה לא בתקופה שהם חיילים ולא בתקופה שהם פושטים את המדים והופכים לאזרחים. אהבה למדינה צריכה להגיע מתוך רציונל ולהתחזק מתוך אתוס, אך היא אינה יכולה להיות מבוססת נרטיב חד צדדי והיא חייבת להיעשות מתוך ראיה רחבה של ערכים ומוסר והגבוהים יותר מכל ערך אחר והם מצדיקים, אם נשמרים, ערכים אחרים, לאומיים יותר.

להיות אזרח טוב משמעו לרצות להפוך את החברה שבה אתה חי לצודקת יותר, לטובה יותר, לכזו שיש בה עתיד והווה והם חשובים יותר מעבר כזה או אחר. אדם אוהב באמת לא כאשר הוא בטוח שהכל טוב אצל מושא אהבתו, אלא דווקא בשעה שבה הוא רואה את כל הפגמים ואוהב עוד יותר גם בגללם. אהבה אינה אבדן כוח השיפוט, להפך הוא לשפוט אבל לא להתייאש ולהאמין בשינוי. לגדל ילדים להגיד שואה, צה"ל, אלוהים ומדינת ישראל רק מקבע ילדים לתוך דפוס חשיבה מסוים שלא מצריך טיפת מחשבה. בלי טיפת מחשבה מדינה לא יכולה להתקדם. לאהוב את ישראל משמעו להפסיק את שטיפת המוח שמתחילה בבתי הספר. כי הדמוקרטיה מתחילה שם


יום שלישי, 9 בדצמבר 2014

חיוך פנימי - עוד קצת על עצמי בחינוך הביתי

אחד השינויים שאני הכי אוהבת בהתייחסות לנושא החינוך הביתי מאז שהתחלתי ועד היום זה שפעם היו מסבירים לי שאני מבזבזת את עצמי לדעת ולילדים לא יהיה טוב והיום זה כבר התחלף ב"וואוו, אני לא הייתי מצליח/ה" או "כל הכבוד". ההבדל הזה הוא קיצוני. תהיתי מאיפה הוא מגיע, אם הוא מגיע כי כבר הילדים גדולים ורואים שזה עושה להם רק טוב או כי אני פיתחתי ביטחון בדרכי ואני כבר יודעת שהשנים האלה לא מתבזבזות. כלומר, כן, לא המשכתי את הדוקטורט ולא פיתחתי לי קריירה, אבל אני עושה את מה שטוב לי, מפתחת את עצמי, ויודעת שבחיים האלה אני עושה את המקסימום כדי לקום בחיוך ולא לפספס את החיים עצמם. זה לא שדרך אחרת היתה מבזבזת לי את החיים, אבל אני מאמינה בבחירות אישיות והבחירה האישית שלי עושה לי טוב בלי להגיד דבר וחצי דבר על אחרים.

הדבר שאני הכי אוהבת בחינוך ביתי, ויש הרבה, זה הקירבה הבלתי אמצעית לילדים. כבר כתבתי על זה. בימים האחרונים, בהם מצאתי את עצמי נוסעת כמעט כל יום לאיזה שלוש שעות וסליחה שאינני מסבירה מדוע, שיבשו לנו קלות את החיים. עם זאת, הרגע הזה של הכניסה הביתה בכל פעם עם כל דברי החיבובים, החיבוקים והשמחה, רק הוכיחו לי עד כמה הבחירה בחינוך ביתי היא לגמרי הבחירה שלי במשפחה. מהודקת כזו, חמימה ומוכרת, כזו שתמיד דמיינתי לעצמי שאני רוצה. בכלל, עכשיו משהבחירות מתקרבות, אני חושבת על כמות העבודה שהיתה לי לו הייתי נשארת יועצת פוליטית ואני מבינה שזו בדיוק היתה התקופה שלא הייתי רואה את ילדיי בכלל ורק המחשבה על זה מצמררת אותי. 

היופי העיקרי בעיניי בהיכרות הזו עם הילדים, זו היכולת לעזור להם להתפתח ולפתח את האדם הצעיר שנמצא בתוכם לאט, בסבלנות ובקצב שלהם ובעיקר בלי להאיץ אותם לצאת מתוך הילדות. זה לא שהכל זה פיקניק משועשע ומדוגם כמו בסרטים, הכל זה פיקניק אמיתי מהחיים - עם נמלים וניסיון לברוח מהשמש הקופחת ולהעיף את הזבובים ולנסות להתעלם מהמשפחה המעצבנת שיכלה להתמקם רחוק יותר והטלפונים הסלולאריים שבכל זאת נדחפים, הבורות הקטנים בדשא, העורבים האורבים לאוכל ואין להם עכבות וכל שאר המהמורות הרגילות. ובכל זאת אני חושבת שקל יותר לגדל את הילדים כשאתה מכיר אותם כל כך טוב. אתה יודע להתכוון אליהם טוב יותר ולמעשה גם הם אליך.  

יש שיגידו שיש בזה יוהרה ואני יכולה להבין את הפירוש הפרומתאוסי משהו של ליצור אדם מחומר, גם אם אינני מסכימה לפירוש. אני יכולה להעיד על עצמי שהבחירה בחינוך ביתי היא לא כי אני טובה יותר, היא כי אני מאמינה שמגיע לילדים שלי יותר, לא ביחס לילדים אחרים, אלא ביחס של מה מערכת החינוך יכולה לתת לילדים שלי כרגע ואילו בני אדם אני מאחלת להם להיות. זה לא שמערכת החינוך אין בה דברים טובים, אבל יש בה מספיק דברים פחות טובים שאני מעדיפה לא להתפשר עליהם. הבחירה שלי בחינוך ביתי אינה מעידה דבר על מי שלא בחר בחינוך ביתי, זה בסך הכל סדר עדיפויות שונה ואין בזה משום השיפוטיות. לא הייתי רוצה שישפטו את החלטתי, אני לא שופטת אחרים - איש, איש ובחירתו ובכל אחת מהול גם רע בתוך הטוב.

אני לא אמא מושלמת, אני נאבקת בשדים שבתוכי כמו כל אדם. האינטנסיביות היומיומית בלהיות אמא נוכחת ללא הפסקה היא לא קלה, ממני היא דורשת יותר מאשר כל עבודה אחרת. אם כבר לקחתי את פרומתיאוס כמשל, הרי שאני מגלפת את עצמי יותר מאשר את הילדים. לומדת מהשגיאות שלי, ובעיקר אולי מנסה לשנות את ההורות שהיתה לי. אני לא תמיד מצליחה, וכשאני לא מצליחה הכאב הוא גדול. מתוך הכאב הזה, שאני מנתחת לבדי עד דק, אני מצליחה לברוא את עצמי מחדש. אולי זה העבר שלי והכאבים של עצמי שאני מנסה להפיס ולכן יותר מכל אתגר בעולם, אתגר ההורות היה נראה לי כמו הפסגה שאני צריכה לכבוש. תמיד הייתי חובבת אתגרים, רציתי לכבוש את העולם, הספקתי בגיל צעיר לעשות המון, אבל האתגר הגדול שלי הוא להיות הורה נכון. 

במידה רבה הבחירה האישית שלי בהורות כקריירה נראית לאחרים כמו ביטול עצמי, בעיניי היא המאבק עם הקושי הכי גדול. ייתכן שיכולתי להיות אשת אקדמיה מבטיחה, ייתכן שיכולתי להיות יועצת פוליטית מבריקה, כל אלה בעיניי הם אתגרים נפלאים. אבל כל אחד בוחר לעצמו את הפסגות אליהן הוא שואף להגיע, הבחירה בחינוך ביתי היא הניסיון שלי לתיקון, לייצר לילדים ילדות מאושרת, לגדל אותם להיות בני אדם משכמם ומעלה שבוחרים לחיות את החיים שלהם נכון, אבל יותר מכל לתת לעצמי לבטא את עצמי ובאיזשהו מקום לגדול כאדם. יהיו עוד הרבה פסגות לכבוש כשהם יצאו לדרכם העצמאית ולכיבוש הפסגות שלהם, אני לא מודאגת. זה לא בזבוז, זו סוגיה אישית שאין לאף אדם את הזכות לשפוט אותי על פיה, אם כי רבים רואים זאת כחובתם.

השנים האלה של החינוך הביתי מוכיחות עצמן דווקא כשנים שבהן אני מביאה לידי ביטוי את כל הדברים שחשוב לי לבטא ואני צומחת לא פחות מהילדים. כשהם יגדלו הם לא יהיו חייבים לי דבר, אבל אני אהיה חייבת להם המון על האדם השלם שגיליתי בתוך עצמי, על ההבנה שההצלחות שלי לא תלויות בקנה מידה של אחרים על מהם החיים. המשמעויות של החיים הן מגוונות ושונות. אל תשפטו אותי אם טוב, אני לא שופטת אתכם. הבחירות שלי הן שלי והן לא מעידות דבר על אחרים. אנשים בעולם עוברים אתכם, כל אחד אוצר בתוכו מאבקים שאיננו יודעים עליהם דבר. בעיניי הבחירה בחינוך ביתי היא הדבר הטוב ביותר שקרה לי, אל תצפו ממני להתנצל. משנה לשנה אני רואה את פירות ההצלחה של זה, וגם את אלה שעוד צריכים טיפוח, אבל אני קמה כל בוקר בחיוך וגם הילדים שלי ואת זה אף אחד לא יכול לקחת.

אולי החיוך הפנימי הזה, שיש בילדים ויש גם בי זה מה שגרם לשינוי בהתייחסות של אנשים לבחירה ה"מוזרה" הזו שלי, אני לא יודעת. אני רק יודעת שהבחירה הזו מחזקת אותי. כנראה שבשבילי זו היתה הבחירה הנכונה. זה לא אומר שאני לא אמשיך לפקפק ולבקר את עצמי, אבל זו כבר הפריבילגיה שלי. לפחות אני כבר לא שומעת עד כמה אני מבוזבזת או שפשוט פיתחתי כוח על חדש, אני לא מוטרדת ממה שחושבים עלי, אני נאמנה לעצמי וכל השאר מסתדר. ייתכן שפעם חיפשתי תמיכה מאחרים, ייתכן שכאשר אתה נאמן לעצמך אתה פחות מוטרד ממה יגיד האחר. אני לא מוטרדת ממה יהיה בעתיד, אני בוראת אותו בעצמי בכל יום מחדש. אולי החוכמה בחיים זה למצוא את הפסגה שלך ולהמשיך וליצור את השבילים אליה בכל רגע נתון, להסתכל קדימה בחיוך ולהתקדם. בעיניי ההורות היא הדרך ואני לא מחפשת אישור. הנה הוצאתי את זה. תודה

יום רביעי, 12 בנובמבר 2014

כנראה שזה מגיע לנו - עוד מסמר בארון הקבורה של הדמוקרטיה

זה לא שמתחשק לי פוסט פוליטי, זה לא שהרשת לא מלאה באנשים שכבר כתבו על זה, זה פשוט שאני לא יכולה לעבור על זה בשתיקה. מאז שהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה, אני כותבת על שקיעתה של הדמוקרטיה שמתרחשת ממש מתחת לאף שלנו מבלי שממש נשים לב. במרבית השיחות שלי עם חברים, מסבירים לי שאני מגזימה, לרוב הטיעון הוא תראי אותנו ותראי את מי שמקיף אותנו, או לחלופין מסבירים לי שגם ארה"ב היא לא ממש דמוקרטיה. עזבו אתכם מתהליך הייהוד האינטנסיבי, אם כי הגדלת התקציב של מנהלת הדת ב- 17 מיליון שקלים צריכה להדאיג את כולנו, שברור שמגיע על חשבון הדמוקרטיה. בואו נדבר רק על דמוקרטיה. 

נתחיל מזה שדמוקרטיה היא לא עניין של ימין/שמאל, דמוקרטיה היא לא עניין של אינטרפטציה, דמוקרטיה אמורה להיות אינטרס של כל אחד ואחד מאיתנו. לא אחדש לכם דבר שהתרופפות של התנאים הדמוקרטיים זה חרב פיפיות. מה שנראה לכם נכון אולי לעשות בהקשר מסויים ופרטי צריך להיבחן בקונטקסט רחב יותר. כי אם היום בוחנים משהו רק נגד ערבים, ומחר רק נגד שמאלנים או פליטים או חרדים, בסוף זה יכול להגיע לכל אחד ואחד מאיתנו גם אם התסריט הזה נראה לכם כרגע דימיוני. אם במקרה משתמע מזה שאני חושבת שישראל כרגע היא דמוקרטיה אמיתית, אז רק שיהיה ברור, יש סמי-דמוקרטיה בישראל ובעיקר ברמה הפרוצידוראלית, לא יותר. נראה שבימים האחרונים נתניהו מוריד עוד הילוך במנוע הדמוקרטיה המעורער ממילא.

רק במוצאי שבת החליט ראש הממשלה להורות לשר הפנים לבחון שלילת אזרחות לערבים ישראלים שהפגינו נגד המדינה או תקפו שוטרים, מחר על רקע זה אפשר לבחון שלילת אזרחות גם לאחרים. מדינה דמוקרטית נמדדת בריבוי דעות, לא ביצירת מדינה הומוגנית בה מי שלא מיישר קו עם מדיניות הממשלה עלול לאבד את אזרחותו. מדינה צריכה להכיל את האפשרות שיש מי שמתנגד למדיניות, לא רק שאין זה מסמל העדר נאמנות למדינה לרוב זה בגלל נאמנות למדינה והתנגדות למדיניות ספציפית. בדמוקרטיה זה אמור להיות ברור. התנגדות למשטר וקיום אופוזיציה הם נדבכים חשובים לקיומה של דמוקרטיה ובמידה רבה היא נמדדת בזה. נראה שמי שצריך קורס מזורז בדמוקרטיה הוא ראש הממשלה. אבל בשביל מה צריך דמוקרטיה, אפילו אבירו ומושיעו של ראש הממשלה, הפטרון שלדון אדלסון הסביר "שזה לא נורא אם ישראל לא תהיה דמוקרטיה, בסך הכל זה הרי לא כתוב בתנ"ך". אמר והוסיף להשיאר אזרח אמריקאי. כמה נוח. 

בתקופת צוק איתן זה לא סוד שהתנגדתי למדיניות הממשלה, התגובות שקיבלתי מטוקבקיסטים שונים הן מהז'אנר הנחות ממנו עשויה גם ההתבטאות של נתניהו אתמול, ואני מצטטת: "לכל המפגינים בגנותה של מדינת ישראל ובזכות המדינה הפלסטינית, אני אומר דבר פשוט: אני מזמין אתכם לעבור לשם, לא נערים עליכם שום קושי". איזו הבנה דמוקרטית עמוקה יש לאיש הזה, תדע כל אם עברייה כי עתיד ארצה נתון בידי גחמותיו ואינטרס הבחירה של העומד בראש המדינה. צודק נתניהו - למה להתמודד עם התנגדות למדיניות שלו אם אפשר פשוט לשלוח את המתנגדים החוצה (ועוד מרצון, חכו שהוא ישלח אותנו לדאעש). כי אופוזיציה - למה זה טוב באמת? ברנרד שו כבר אמר כי "דמוקרטיה היא מנגנון שמבטיח שבני האדם ינוהלו בדיוק בדרך שבה מגיע להם". 

ככל שמתעכב פירסום הפוסט הזה, מכל הטעמים האובייקטיביים, נתניהו ממשיך לספק דוגמאות. אתמול (שלישי), כינס נתניהו מסיבת עיתונאים אחרי ישיבת הקבינט, בכל זאת גם הוא הבין שאי אפשר שלא לדבר עם העיתונות הישראלית לנוכח ההידרדרות במצב (שכמובן כמו כל מדינאי הוא לוקח אחריות ומפיל אותה בלעדית על אבו מאזן ולא חלילה בוחן את מדיניותו). מכיון שמדיניות היד הקשה עובדת כל כך טוב וכמוה חברתה "היד הקלה על ההדק", הורה נתניהו על הגברת היד הקשה (טוב כי זה מוכיח את עצמו כבר אמרנו) וכמובן בחינה של הוצאה מחוץ לחוק של הגורמים הפעילים בירושלים ואז הוא פנה אל הערבים החיים בישראל וביקש מהם לא ללכת אחרי מיעוט קיצוני ולשמור על נאמנותם למדינת ישראל כי ישראל כמובן מצוידת בקור רוח ובאמונה בצדקת דרכנו. השימוש של נתניהו בגוף ראשון רבים לא עושה אותו צודק, אבל הוא גם לא מובך כאשר הוא מבקש מהערבים בישראל לישר קו עם המדינה היהודית. כרגיל הוא שכח שדמוקרטיה היא הגנת המיעוט וזכויות אדם, אבל בעצם זה לא כתוב בתנ"ך...

ממשלת נתניהו השלישית מביאה אותנו אל עברי פי פחת, הוא יכול להגיד עד מחר שהוא מאמין בקור רוח במטרותינו העלומות, אבל כנראה שנאמניו הבינו אותו נכון הבוקר כאשר ניסו להצית עוד מסגד, או כאשר שר החינוך מציג עוד תוכנית לימודים חדשה מהגן ועד התיכון ללימודי יהדות. כי באמת צריך ללמוד עוד קצת יהדות, דמוקרטיה זה כל כך אובר רייטד. הבעיה היא ששיקולי נתניהו נועדו להבטיח את בחירתו מחדש ולא את עתידה של מדינת ישראל, והבעיה היותר חמורה היא שלאט לאט אנחנו מגדלים כאן דורות שלא מבינים את המושג דמוקרטיה בלי "צדק יהודי", "הבטחה אלוהית" ונאמנות מוחלטת לדת, לצבא ולשואה. לכל מדינה יש את הזכות להרחיב את האתוס ולייצר נרטיבים, זה טבעי וזה ידוע, רק שישראל מנסה להחזיק את עלה התאנה הדמוקרטי מעל הזיקפה היהודית שהולכת ותופחת ואוטוטו עלה התאנה הזה כבר לא יסתיר דבר.

מהי דמוקרטיה? לדבר בגוף ראשון ולהפגין נאמנות. התנגדות למדיניות? לא בדמוקרטיה שלנו. לצעוק המלך הוא עירום? למי יש כוח? אוטוטו פשוט נאמר תודה על כל בוקר שהתעוררנו בו ועדיין אנחנו אזרחים. אז תודה נתניהו, אני אמשיך להתנגד למדיניות שלך ולמרות הצעתך המפתה אני לא אעבור לרשות. ברשותך אני אמשיך להגיד שאתה רע לישראל, גם אם זה לא יעזור, לפחות אני אדע שלא שתקתי. דמוקרטיה זו הידיעה של כל אזרח ואזרח שיש ביכולתו להשפיע על המדיניות ויש בכוחו להתנגד כי דמוקרטיה מושתת גם על עקרון הגבלת השלטון. שחק, שחק על חלומות נתניהו, אבל אני עוד אאמין בדמוקרטיה גם אם אתה בוחן את האפשרות לשלול את אזרחותי. האיש שהלך לפני ארונו הפיקטיבי של רבין מצא עוד משהו שניתן לקבור בקבורה יהודית. גם את הדמוקרטיה, כמו את חללינו נקבור בארון מתים. שששש, אל תפריעו - נתניהו עסוק בנעיצת המסמרים האחרונים. 

יום שלישי, 5 באוגוסט 2014

שוחקת, שוחקת על חלומות ובאמא'שלי מנסה להאמין באדם

סילחו לי על השקט היחסי, אני מודה לא מצליחה לכתוב כל יום. לא עניין של מצב נתון, עניין של מצב נפשי. משקיעה כל כך הרבה אנרגיה בלנסות להיות מפוקסת על המציאות, להתנהג כרגיל, בעוד הנפש מתרוצצת בחוסר רגיעה מתואם ביחס הפוך וסימטרי לפאסאד הרגוע והמחוייך. יש עצב תהומי בתוכי שאני מנסה להכיל אך הוא מאכל אותי, כמו חומצה. כמעט 1900 הרוגים משני הצדדים, אלפי פצועים. סיפורים אנושיים מתגלגלים לרגע לתוך עיתונים, מעלים דמעה ומתגלגלים למשהו אחר. מתקלחת לפחות פעמיים ביום ומרגישה כאילו אני לובשת שק ומתפלשת באפר. יש לאן לברוח, זה לא העניין, גם בעצם די טוב לי איפה שאני נמצאת פיזית. זו הנפש שלא בורחת לשום מקום והיא כואבת, דווייה וחבוטה וממאנת להתנחם בקטן ובטוב, שפילוסופית גם אפשר לטעון שהוא הכל. 


מילים יוצאות מתוכי ומתעגלות במעגלים אינסופיים שלא מביאים לכלום. נואמת למקהלה והמקהלה ממילא מרגישה די דומה. כותבת, המילים יוצאות החוצה ואני מתכנסת בתוכי. מקופלת, מצונפת בפינת חדר אפל ומעושן. בהתחלה עוד ניסיתי לנקות, להוריד שכבות פיח, לאוורר את העשן, להסיר את האבק, להשאיר את העיניים פקוחות. המוות המיותר, הפצצות, המלחמה לא הפסיקו לרגע, הדיווחים ממשיכים כאילו אין מחר. הרגשתי את עצמותיי פקות, נשברות וידעתי שאת מה שיש עמוק בנפש לא יוכלו לקחת גם אם לא יוותרו עצמות. אבל העשן הזה כבר מתחיל לחדור עמוק פנימה ולא מוותר. על הרצפה האוויר נקי יותר ואני מנסה לסנן. לא ממש עובד בינתיים. גם עם הנסיגה, הכל כל כך חנוק.


שלשום יצאתי לעזור לחברה, נסעתי אליה, נסעתי ממנה, חזרתי למשפחה שלי. הכבישים היו סבירים, המזגן היה מבורך. ובדרך הרדיו ניגן מחדש את ילדותי עם המון שירים משנות ה- 80 שעשו לי שמח בצורה לא מובנת. הייתי לבד ולרגע כל כך נהניתי מהחופש הזה, הפוגה קטנה באמצע החיים. ואז בצד הדרך שלט מתחלף הזכיר לי מה לעשות באמצע אזעקה. פתאום לא היתה משמעות משמחת לאלטון ג'ון ואחריו לדיויד בואי. פתאום נפלה עלי הכרה שהשאירה אותי קפואה ומנומלת. ברדיוס של עד 10 ק"מ ממני בקו אווירי לכל מקום, ישראל ועזה, יש הורה אחר שרק רוצה לחבק את הילד שלו ואין. אין ילד. יש שכול. שכול זו מילה כל כך מגוהצת לכאוס מוחלט שאני לא יכולה להבין ולא רוצה להבין. פתאום כל מה שרציתי זה לחזור לילדים ובנהזוג ולחבק.


כן, ריצה לממ"ד בעת אזעקות זה לא נעים, אבל אלא רק עצירות מטרידות באמצע החיים. עדיין אנחנו יכולים לצאת, להנות מהים, מהשמש, להרגיש את הרוח ולנשום, לשחק, לצחוק, להשתולל. ויש לנו בית לחזור אליו, עם חשמל, ומים. אדירים, יש לנו מים. מים חמים ומים קרים ומים לשתיה, למקלחת, לשטיפה ואפילו למשחק. בעזה אין. לעזה יש ריח של מוות והרס. איך בתוך כל זה עוד אפשר לשקם?


אני יוצאת אחרת מהמבצע הזה. ויכוחים אינסופיים, הפגנות, ניתוקים, איומים, נאצות, קללות ופחדים. המבצע הזה לא שינה אצלי שום דבר בהגדרות הבסיסיות, אם כבר הוא רק חיזק את כל מה שאני מאמינה בו ולימד אותי דברים על אנשים, קרובים ורחוקים שלא הייתי רוצה לדעת. גיליתי אנשים אטומים לכאב של אחרים שמתהדרים באנושיות וגיליתי עד כמה הגדרות למושגים בסיסיים יכולות להיות גמישות. במידה רבה נבהלתי מהדברים, דווקא לא מהאיומים אלא מהדברים שחברים "מתונים" אמרו, מהקונצנזוס הסולידרי הזה. מהמוכנות להיסחף מדמגוגיה בגרוש, מהמוכנות להצדיק ואף לסובב מבט, מקבלת האבדות בנפש ככורח, למרות שניתן היה למנוע אותו, כי ממילא הסיום חייב להיות מדיני, מהמוכנות לוותר על סממנים של דמוקרטיה ולהאמין שאין ברירה. אני מניחה שכרגיל ההיסטוריה תהיה זו שתשפוט, במבט על נראה שהלקח ההיסטורי שאמור היה למנוע מאיתנו לחזור על שגיאות ידועות מראש נשכח. אבל העניין הוא לא מי צודק או לא. העניין הוא שעוד לפני שהתחיל המבצע היה ברור שאין טעם במבצע כי ממילא אין דרך אמיתית לגמור את זה אלא במשא ומתן.


תגידו - מיגרנו את המנהרות
ולזה אומר שבמנהרות היינו אמורים לטפל כבר מזמן. למעשה, אם חושבים על זה, ונניח שצודקים נתניהו ויעלון ואי אפשר היה לטפל במנהרות בשום צורה אחרת (אם כי מאמרים שיוצאים לאחרונה מוכיחים שכנראה יש דרכי טיפול), הרי שבשני המבצעים הקודמים (עופרת יצוקנ ועמוד ענן) היינו אמורים לטפל במנהרות וזה שהן לא טופלו למרות המידע המודיעיני זה מחדל רציני.

תגידו  - ביססנו את כוח ההרתעה של צה"ל 
אתם בטוחים שזה הקו שאתם רוצים ללכת בו? לא ברור לי בדיוק איך ביססנו את זה. מה שכן ביססנו זה שאנחנו מוכנים לשחק במשחק של החמאס ולפגוע במטרות אזרחיות ולהסביר שזה בכלל בגללם.  אני מסכימה שזה בדיוק מה שהחמאס עושה, אבל טוענת שדווקא בגלל זה אסור לנו ליפול למלכודות האלה. ישראל יכולה להתהדר בהיותה מוסרית באמת רק באמת אם תחדל לפגוע במטרות אזרחיות בדיוק בגלל שהיא לא מוכנה לקבל ירי על אזרחיה.  

תגידו - רוקנו להם את מחסני התחמושת
אני לא בטוחה שזה נכון, מה שכן אם לא נשב למשא ומתן הרי שאנו דנים את עצמנו לסיבוב נוסף של מבצע שכזה בקרוב מאוד ואל תשכחו שזה עשוי להגיע לפני הבחירות הבאות עלינו לטובה, זאת אומרת שיש לנו כאן טווח של שנתיים למבצע הבא. החמאס ימשיך להתחמש ושוב נגיע לאותה נקודה.

איזה הישגים יש כאן? לבד, כמובן, מכל כך הרבה מוות? הרי מלכתחילה, כל הביקורת על המבצע הזה היא לא רק על עצם היוולדו מחטא וספין, אלא שכמו מבצעי עבר גם הוא לא יביא באמת להישגים ובעצם יוכיח כי רק משא ומתן יכול להביא שינוי. הרי את המשא ומתן, גם אם ינוהל מול עבאס, גם אם ינוהל באמצעות עוד מתווכים, יכיל גם התייחסות לחמאס וסביר להניח גם הידברות עם הזרוע המדינית של החמאס, גם כך יש מולם התנהלות בשוטף וזה לא חדש. הרי הדרך היחידה שמבצע באמת יביא שינוי בעזה זה רק אם הוא ימחק את העיר כליל רק שמחיקתה של עזה לא תעלה על הדעת. היא אפילו בלתי ישימה גם למי ששוקל את הרעיון - אי הבציעות של רצח עם של 1.78 מיליון בני אדם, מובנת אפילו לבנט ולליברמן (שכמובן התחזקו במנדטים). אז בשביל מה נועד המבצע הזה?


הנה עוד לא הודיעו על סיום המבצע אבל כבר מדברים שוב על היתכנות ירי על הדרום - חשבתי שהפסקת הירי הזה היתה חלק ממטרות המבצע. מסתבר שבבנק מטרות מתגלגל, לא מצליחים להשיג מטרות אלא בעיקר להתגלגל. יותר מ- 60 אנשים נהרגו בממוצע בכל יום מימי המבצע. 6 מיליארד שקלים שאפשר היה להשקיע בכל כך הרבה דברים וזו גם לא השורה התחתונה כי זו העלות המבצעית בלבד וללא שקלול העלות למשק, הפגיעה בשוק העבודה, הייצוא, הפיצויים וכולי. מנסה להבין למה המבצע הזה טוב? האם זה מס דמים הכרחי טרום ישיבה למשא ומתן? אני מניחה שמי שהאמינו בנחיצות המבצע, יהיו אלה שבקרוב ייחצנו את הצורך בישיבה למשא ומתן, גם אם רק "בתנאים שלנו". כאן אני מהמרת שעוד פעם יש שתי אופציות:

לעשות קולות של משא ומתן, לפוצץ אותו, לטעון שאין פרטנר לייצר הסלמה ולצאת לעוד מבצע. קטע, אנחנו בדיוק יוצאים מכזה ולא הייתי רוצה שנבחר בזה שוב רק בשל איזו תיסמונת ריבאונד של אחרי מערכת יחסים. הרי לא ייתכן שממבצע למבצע, כוח הסקת המסקנות הלאומי ילך ויצטמצם.

שבאמת נשב למשא ומתן ונוכיח שבאמת יש אפשרות להגיע לאט לאט ובהרבה ביטחונות, סייגים, ערבויות ומתוך הססנות ואפילו חשדנות ליישום שתי מדינות לשני עמים. הרי בסופו של דבר, אין לנו ברירה אלא לחיות כאן אחד לצד השני ועדיף בשלום מאשר במלחמות ואובדן חיים ותקווה.

ואז אני חושבת על עוד אפשרות, האפשרות הזו שבנט וליברמן שעל פי הסקרים התחזקו בתקופת המבצע, יערערו, איש איש וסיבותיו את הקואליציה ויסתכנו בהפלת הממשלה או לפחות בניסיון להפילה ולטרפד כל מהלך מדיני תוך כדי.

אבל מה שקורה לנו מבפנים הוא באמת הסיפור המרכזי כאן, זאת אומרת שני רק לממדי השכול. חברה שלמה שצריכה להישיר מבט ל- 64 משפחות שכולות ועוד כ- 150 פצועים מתוך ידיעה שאפשר היה למנוע את מותם או פציעתם. והאם אחרי המבצע נתפנה לטפל בעוד אי אילו פרשיות שחיתות שעדיין זכרנו לפני המבצע, ומה עם האלימות, ההשתקה, הגזענות, הלאומיות, ההתחזקות היהודית הפומבית, הטשטוש במושגי יסוד בדמוקרטיה שעלו בתוכינו בזמן המבצע? הייתי רוצה להרחיק לכת עד לתוכנית לימודים אמיתית של לימודי דמוקרטיה, פילוסופיה פוליטית, אזרחות וזכויות אדם ומשם לקפוץ לתוכנית מקפת להפרדת דת ומדינה, אבל אז הפוסט הזה יהפוך להתנסות הראשונה שלי בכתיבת מד"ב וזה לא בדיוק מה שהיה לי בראש אם וכאשר אגיע לז'אנר המדובר. 


העניין הוא שאם אני אאמין שישראל אינה מבינה שעליה להיכנס למשא ומתן ולהוביל את תהליך השלום ואוסיף לזה את המשמעות של "קודם כל ישראלי" ומבחני הנאמנות והסולידריות, לא תהיה לי ברירה אלא להבין שבעצם אין על מה להילחם וכדאי שאפנה את מרצי לאריזה. אבל הבעיה איתי היא שאני מאמינה שאני כן יכולה לשנות ומה שאני יכולה לעשות מכאן אני לא יכולה לעשות ממקום אחר ומה לעשות כאן זה המקום שלי . כששאלתם אותי למה אני לא מתחילה כל פוסט עם משהו חיובי על המדינה שלי או איזשהו משפט מעורר סימפטיה לישראל זה היה לי ברור, זה לא בגלל שאני לא אוהבת את ישראל, זה בגלל שאני יוצאת מתוך נקודת הנחה שאני קודם כל אוהבת את ישראל ולכן אני לא צריכה לציין זאת בכל פעם. בגלל שאני כל כך אוהבת את ישראל, אני לא מוכנה להתפשר על ערכים שבעיני הם בלתי מעורערים ולכן כאשני נגדירה את עצמי אני קודם כל אדם, הרבה לפני שאני ישראלית ואני יכולה להגיד את זה בגלל שאין בי שום שאלת נאמנות. אני לא צריכה להוכיח. כמו בפירמידת הצרכים של מאסלו - מדינה כבר יש ואין עליה איום קיומי, לכן אפשר לפנות לשלב הבא  ולהתעמק בהרחבת יסודות הדמוקרטיה.

אני יודעת שעשן המלחמה יוחלף בסופו של דבר במקטרת שלום, אין בזה ניחומים. לפחות לא כרגע. המוות ששורר פה מדכא אותי עד דק. אם רק הייתי יכולה לדעת שזה לא רק עוד שלב במערכה שבינתיים אין לראות את סופה. אבל אני לא יודעת, יכולה רק לקוות שעוד יש כאן תקווה.

מסיימת שוב בטשרניחובסקי, ולו רק משום שהאופטימיות היא מצרך בסיסי, אם נוותר עליה כנראה שלא תהיה עוד שום סיבה...

שחקי שחקי על החלומות, 
זו אני החולם שח. שחקי כי באדם אאמין, כי עודני מאמין בך. 
כי עוד נפשי דרור שואפת, לא מכרתיה לעגל פז, כי עוד אאמין באדם, גם ברוחו, רוח עז. 
רוחו ישליך כבלי-הבל, ירוממנו במתי-על: לא ברעב ימות עובד, דרור לנפש, פת-לדל. 
שחקי כי גם ברעות אאמין, אאמין, כי עוד אמצא לב, לב תקוותי גם תקוותיו, יחוש אושר, יבין כאב. 
אאמינה גם בעתיד, אף אם ירחק זה היום, אך בוא יבוא - ישאו שלום, אז וברכה לאום מלאום. 
ישוב יפרח אז גם עמי, ובארץ יקום דור, ברזל- כבליו יוסר מנו, עין-בעין יראה אור. 
יחיה, יאהב, יפעל, יעש, דור בארץ אמנם חי, לא בעתיד, בשמים - חיי רוח לו אין די. 
אז שיר חדש ישיר משורר, ליפי ונשגב לבו ער לו, לצעיר, מעל קברי פרחים ילקטו לזר.