דרושה פוליטיקה תואמת מציאות

לשמאל אין את הפריבילגיה להסתכל על הכאן והעכשיו בלבד, למעשה לאף אחד אין, אולי למעט נתניהו. בזמן שהוא מוביל את ישראל באמצעות כלים דמוקרטיים למודל סמכותני שכולל משטר הפרדה, הכולל סוגי אזרחים שונים ונתינים חסרי זכויות, השמאל יכול להמשיך להסתכל, או להתאחד ולפעול לשינוי המציאות, זה לא חלום - זה דורש מנהיגים

בתוך מהומת האלוהים שאנחנו מכנים בחיבה "הפוליטיקה הישראלית", קשה להתנתק משטף האירועים, שמציפים את התקשורת והרשתות החברתיות, ולמצוא את השקט להתבונן מעבר, או מעל. אנחנו תקועים בתוך סיטואציה הזויה בה אנשים מכלים שעות שלמות מחייהם בדיונים חסרי תוחלת ברשתות בנושאים כמו מינוי אסנת מארק למנכ"לית משרד המדע, או מיהו שמאלני, מה קורה עם הנפת דגל פלסטין ומי הפיל את הממשלה הקודמת? כי אנחנו עסוקים בכאן ובעכשיו ומכיוון שהמציאות כל כך כאוטית, למי יש זמן להתבונן אל העתיד מעבר למיסוך המציאות?

הבעיה היא שאנחנו עוסקים בפוליטיקה שמצד אחד, עבר זמנה ומצד שני, היא המציאות עצמה ויש כאן איזשהו מעגל קסמים שקשה מאוד לעצור, הבעיה היא שאם לא נעצור, אנחנו צפויים להישאר בכאן ובעכשיו ולא להתכונן לעתיד. גרוע מזה, העיסוק בפוליטקה הישנה, משאיר אותנו בתוכה וגם גוזל לא מעט משאבים שבעצם היו צריכים להיות מופנים להבטחת העתיד, או לפחות להכנה טובה יותר לקראתו.

זה מלטף את האגו להגיד שאנחנו נהנים לעסוק בדברים "סקסיים" ומוחשיים ולכן נבואות זעם על משבר אקלים, משבר תזונתי ומחסור במים, הן בגדר עתיד ערטילאי שאין לו כלום עם המציאות, שדורשת התייחסות. אבל אם רגע נתפנה מבן גביר, דיסטל-אטבריאן, רגב ונת"צ, מארק ומשרד המדע ונתניהו, נראה שלא מדובר בנבואות, המשבר הזה כבר כאן והוא מורגש בכל העולם ובלי לדבר על זה עם הציבור, לחנך אותו לשינוי ולייצר שינוי מבני של סדר העדיפויות ומדיניות הממשלה, לא נגיע אליו מוכנים. 

לא רק חוסר ההיערכות למשבר האקלים צפוי להתפוצץ לנו בפרצוף, הכיבוש כבר עושה את זה וכמוהו האלימות שגואה בחברה, העובדה שבעצם רק בהבטים מסויימים ישראל יכולה להיחשב דמוקרטיה ורק לאזרחים מסויימים מוכיחה את עצמה כפצצה מתקתקת ועד שהאסימון הזה לא ייפול, אנחנו נמשיך להידרדר במדרון החלקלק, המוביל הרחק מגבולותיה האפורים של ההגדרה לדמוקרטיה. על זה יש להוסיף העדר תכנון עתידי והתאמה לצרכי גידול האוכלוסייה כמעט בכל הבט, דיור, תשתיות, בריאות, חינוך - מה לא? כל הנושאים האלה כמעט לא עולים לסדר היום הציבורי ואלה בדיוק הנושאים שהשמאל צריך לאמץ, בעיקר משום שהאידיאולוגיה הסוציאל-דמוקרטית מציעה פתרונות קונקרטיים וצודקים, שבמרכזם צדק חברתי במובן העמוק של המילה. 

הימין הישראלי היום נחלק לימין פופוליסטי שעסוק בפולחן אישיות וימין משיחי-דתי אידיאולוגי, והשניים משתפים פעולה לקידום אינטרסים צרים ובכל מקרה מובילים, כל אחד בדרכו למודל משטר סמכותני-שמרני. במקום שבו אמור להיות השמאל הישראלי הפוליטי, לא באמת צומח דבר. יש ארגונים חברתיים וחוץ פרלמנטריים שעוסקים בנושאים שונים, אבל השמאל הפוליטי אויין ומה שנשאר ממנו זה שמאל-מרכז ציוני, שממילא מקבל את הרעיון של דמוקרטיה ליהודים בלבד וחד"ש-תע"ל, שעוברות קמפיין דה-לגיטימציה שהתחיל אותו נתניהו וכיום לפיד ממשיך בשבילו את העבודה. 

שאריות השמאל היהודי ממשיכות לעלות על המגרש הפוליטי שעיצב נתניהו, הן חבוטות, עיניהן מפלבלות מרוב ניסיונות לקרוץ למרכז והן ממשיכות לוותר על כל ערך שאי פעם שייך אותן לשמאל והכי חשוב - אין להן תשובה שמאלית ניצחת, הן בעיקר מגמגמות סיסמאות מרכז נבובות. על המגרש הזה אין להן סיכוי, מי שנמצא עליו עושה את העבודה טוב יותר והן חוטאות לערכים שהן אמורות לשקף ברגע שהן מוותרות על חלקים מהמאבק לזכויות אדם ושיוויון. 

מעבר לצורך של השמאל להתאחד ולהשתמש באנרגיה שמושקעת באופן נקודתי לטובת מאבק משותף, השמאל גם צריך לייצר את האג'נדה שלו ולהתחיל לדבר על הבעיות הבוערות באמת. הציבור צריך לשמוע על הבעיות שעומדות לפתחו, על כולן ולשמוע תשובות ותוכניות לגבי מה יש לעשות כדי להתמודד עם האתגרים האלה. אפשר להמשיך ולהתקוטט על אשמה וסטריאוטיפים, רק שזה לא הוביל מעולם לתיקון ולא נראה שעומד להשתנות.זה אולי לא מגנט אלקטורלי מיידי, אבל לפעמים פשוט צריך לעשות את הדבר הנכון, כי לטווח ארוך הוא גם מביא תוצאות.

התארגנות מחדש, דיון על הבעיות הקיימות והדרכים לפתור אותן במסגרת הכלים הסוציאל-דמוקרטיים, זה מה שצריך לעשות עכשיו וזה מה שהציבור צריך פחות, גם אם כרגע זה לא נראה כך. השאלה היא לא מי לוקח את הבחירות, אלא מה אנחנו עושים כדי לאפשר חיים במדינה הזו. בסופו של דבר משבר האקלים לא מבחין בין פלסטינים וישראלים, יהודים וערבים, חילוניים או דתיים, להטב"קים או סטרייטים, או כל קבוצה אחרת - המצוקה תהיה משותפת ותפגע בעיקר בשכבות החלשות אך לבסוף תגיע לכולם. 

בזמן שנתניהו עסוק בניסיון לאלף את הנמר היהודי-לאומני-משיחי, ניסיון שכולנו מבינים שלא יעלה בהצלחה, השמאל צריך לפעול יחד ולייצר אלטרנטיבה סוציאל-דמוקרטית. הרבה מעבר להפגנות, יש לפעול יחד על בסיס של ערכים משותפים ולהקים צוותי חשיבה שיבנו תוכניות לאתגרים הניצבים מול ישראל ולהציגם לציבור - משבר האקלים, כולל היערכות של כל משרדי הממשלה ובניית צוותי משימה, תכנית ביטחון תזונתי, פתרונות דיור ותחבורה ציבורית, צמצום פערים בין מרכז ופריפריה, שיפור מערכת הבריאות, הבראת מערכת החינוך, חיזוק חינוך אזרחי, חיזוק קשרי קהילה ויצירת תשתית דמוקרטית שאינה מבחינה בין אזרח לאזרח ולא מחזיקה מיליוני אנשים ללא זכויות אדם. 

במצב הנוכחי, החזון הזה נשמע הזוי ובלתי בציע, אבל בעיניי הוא הכרחי ואפשרי. הדרך לשם יכולה לעבור בכל מיני דרכים, למשל דרך כנס שמאל שכולל את כל הגופים, המפלגות, הארגונים והיחידים שמבינים שכדי להפסיק את הסחרור הפוליטי הישראלי, נדרש שיתוף פעולה למען יצירת אג'נדה צופה פני מציאות ועתיד. זו קפיצת אמון, שנראית מטורפת כרגע, אבל היא דרך פעולה שפויה בתוך מציאות הזויה. ערכים כבר יש, המציאות לא מחכה לאף אחד ובינתיים לנו אין מנהיגים שמוכנים להסתכל לעתיד בעיניים ולהכיר בצרכי השעה.

די לניתוק מרצון

הנטייה להסתכל ספציפית על נקודת הזמן הנוכחית והקרובה היא מאוד אנושית, בעיקר כאשר המצב הנתון מאיים, או נתפס ככזה. בישראל, בה אירוע רודף אירוע, הציבור, הפוליטיקאים והתקשורת מכוונים כל הזמן למה שקורה כרגע ולרוב אין התייחסות לתהליכי עומק, או ניסיון להרחיב את נקודת המבט. פרשנים ויועצים מכוונים תגובות מיידיות מספרים לנו איך לחשוב, קצת כמו אנשי שיווק שמסתכלים על מספרים ומגמות בלי להביא בחשבון מהות, או השלכות.

כשההתייחסות נקודתית, אין שום קושי להתמקד בבן גביר בלי לראות שיש עוד כל כך הרבה פוליטיקאים שלא ממש רחוקים ממנו, אבל הם לגמרי בתוך המיינסטרים. בן גביר אולי מדבר בוטה יותר, אבל מבחינת מדיניות אין באמת הבדל בין ממשלה שתקום עם בן גביר לממשלה האחרונה שקמה עם שקד, סער וליברמן, זה אולי הטון שעושה את המוסיקה, אבל כולם מחזיקים את אותם התווים.

למעשה, והממשלה היוצאת היא אך דוגמא נפלאה עד ההבטחות של זהבה גלאון שמרצ תהיה בממשלה הבאה הן אך הדובדבן שבקצפת, כל המפלגות היהודיות הוכיחו שאינטרס יהודי-ציוני גובר עבורן על כל ערך דמוקרטי. המפלגה הערבית היחידה שהסכימה לחוקי המשחק הלא-דמוקרטיים בעליל האלה היא רע"ם, שאר המפלגות הערביות מבקשות שוויון אזרחי ולכן מבחינת הציבור היהודי הן לא לגיטימיות. בכל מקום אחר, אי השוויון הזה היה מקומם, בישראל הוא הפך למציאות מקובלת עבור הציבורי היהודי ומתקבלת על ידי אזרחים ערבים שמבינים שזה הכי טוב שהם יקבלו בהינתן ה"אין-דמוקרטיה". אבל בן גביר הוא הבעיה, מה?

כשההתייחסות נקודתית, אפשר לא לראות את הדברים הגדולים באמת, פשוט משום שבמרחק שאנחנו מתבוננים ממנו, אי אפשר לראות למרחוק, אבל זה לא אומר שאין בעיות עוד יותר גדולות. לכן אפשר להתנהג כאילו רק נתניהו מסכן את הדמוקרטיה ולא להבין שבעצם יש עוד לא מעט גורמי סיכון שבהם יש לטפל, כמו גם שאין להתעלם ממשבר האקלים, מבעיות התכנון, או ממערכות חיוניות שמשוועות למשאבים. אבל לראות הכל במנותק בלאו הכי משרת פוליטיקאים שאין להם את האומץ להתמודד עם שינויים נדרשים בסדר גודל כזה.

כאשר בוחנים כל דבר נקודתית, לרוב קשה לחבר בין הנקודות. אם ניקח לדוגמא את "התובנה הפרקטית" שהציבור זז ימינה ולכן נכון לקרוץ למרכז ולא לבטא עמדות שמאליות, התוצאה שלה היא התאיינות של השמאל. היום אין למצביעי שמאל בישראל מפלגה סוציאל-דמוקרטית, בוודאי לא משותפת, להצביע לה, והם נאלצים לחפש פתרונות אחרים, שלא במפתיע "אסטרטגיים". האמנם אסטרטגיים? אני לא חושבת, אחרי ככלות הכל, אסטרטגיה נועדה להשגת יעדים ואם היעדים הם ערכי שמאל, הצבעה למי שאינו מבטא אותם לא תוביל אליהם - בעיה.

ברור שהמציאות מורכבת הרבה יותר והגורמים להתאיינות השמאל רבים הרבה יותר, חלקם קשורים לשמאל וחלקם לציבור הרחב, חלקם מבניים וחלקם מהותיים. התזוזה של מפלגות השמאל למרכז ועמעום ערכי שמאל העבירה לא מעט מסרים שליליים נוספים, כמו התבטלות מרצון, אבל גם אישה במידה את תהליך הדה-לגיטימציה של השמאל שהוביל נתניהו. השמאל החל להילחם על קיומו ולנסות להצדיק אותו, במקום להמשיך להילחם על ערכיו שנותנים את הערך וההצדקה לקיומו.  

שיעורי ההצבעה הנמוכים הצפויים בחברה הערבית זוכים להתייחסות מרובה, לא משום שדעותיהם הפוליטיות של אזרחי המדינה הערבים מעניינות מישהו, אלא משום שביכולתם להטות את הכף לכאן או לכאן. אבל הנושאים המהותיים באמת, כמו אפליה אינהרנטית של אזרחים לא יהודים, אי שוויון, שוויון נפש ביחס לעלייה הדרמטית בשיעור הפשיעה בתוך החברה הערבית וייבוש תקציבים בתוך גבולות הקו הירוק בכלל לא נספרים, משל לא היו קשורים לכלום ושום דבר, כשהם בעצם, מיותר לציין, הגורמים העיקריים לחוסר הרצון לצאת ולהצביע.

בשורה התחתונה, כל המפלגות על הספקטרום הציוני פועלות תחת ההנחה של דמוקרטיה ליהודים ומקבלות את אי השוויון האזרחי כנתון, אם מתוך הנחה שזה איכשהו הגיוני ואם מתוך "תקווה" לראות בשינוי עתידי – כך או אחרת כולן משתפות עם זה פעולה. אלא שאי אפשר להיות דמוקרט ולקבל את ההנחה הזו, זה פשוט לא עובד ביחד ולא משנה איזה סיפור ננסה לספר, אי שוויון אזרחי ודמוקרטיה לא נמצאים באותה קבוצה.

סבתא שלי היתה אומרת שכל עוד יש אנשים שמוכנים לקנות לוקשים, תמיד יימצא מי שיהיה מוכן למכור אותם. בסופו של דבר לכולנו נוח לחשוב שהבחירות הקרובות הן על נתניהו ובן-גביר או גוש חוסם נתניהו, אבל זו לא באמת השאלה. דמוקרטיה יכולה להיהרס ממוקדים שונים, משחיתות, פגיעה בשומרי הסף, פגיעה בהפרדת הרשויות, צמצום סמכויות של הרשות המחוקקת, הגדלת כוחה של הרשות המבצעת, פגיעה בעצמאות הרשות השופטת, אבל גם מקבלת אי-שוויון אזרחי ואפליה כמצב נתון, שלא לדבר על נירמול הכיבוש ויצירת שלטון הפרדה גזעני. כדי לשמור על הדמוקרטיה צריך להילחם בכל החזיתות הללו ולא רק בחלק. זאת בדיוק הנקודה, הבחינה במנותק, מותירה אותנו מנותקים. היתרון בבחינת דברים במנותק תופס כל עוד הוא מוגבל, בטח לא על כל דבר וכל הזמן, כי במציאות הכל מתחבר, גם אם לנו נוח יותר לנתק.