חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות בצלם. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות בצלם. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 16 באוקטובר 2016

תסמונת דון קישוט

כמו טחנות רוח לדון קישוט, כך החלטת אונסק"ו לראש הממשלה, בין אם הוא מאמין בספין של עצמו ובין אם זו ציניות גרידא, הבעיה היא שלנו

אין ספק שראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, עושה עבודה נהדרת. דבריו על החלטת אונסק"ו היו תשובה יהודית מוחצת ומקור לגאווה לאומית. "לומר שלישראל אין קשר להר הבית ולכותל, זה כמו לומר שלסין אין קשר לחומה הסינית, ולומר שלמצרים אין קשר לפירמידות. בהחלטה האבסורדית הזאת אונסק"ו איבד את מעט הלגיטימיות שנשארה לו." הבעיה היחידה היא שבהחלטת אונסק"ו לא כתוב שאין קשר בין יהודים להר הבית ולכותל. אני יודעת כי קראתי את ההחלטה, היא בת 5 עמודים בלבד ובאנגלית די פשוטה. ואל תאמינו לי – תקראו אותה, הנה כאן. אבל קחו בחשבון שראש הממשלה היה מעדיף שתאמינו למילה שלו.

אם תקראו את ההחלטה, עלול להתקבל הרושם שרה"מ לא יודע אנגלית או לחלופין מתקשה בהבנת הנקרא, אלא שזה לא נכון, ובינינו זו מחשבה מטרידה לאור העובדה שעליו לקבל החלטות גם על בסיס קריאה. אם הבעיה היא בצוות המקצועי שלו, אין כאן טעות אנוש שהרי רה"מ לא שינה כיוון עם התברר ה"טעות". כי זו לא טעות, אלא עוד ספין. ספין של רה"מ ושר החוץ, כי כידוע מעולם לא היה שר חוץ שכיוון את מדיניותו פנימה כמו נתניהו. אבל בשורה התחתונה זה אומר שמישהו בטוח שאנחנו מטומטמים. 




התמונה שליוותה את הסטטוס של ראש הממשלה בפייסבוק - אכן שכתוב מחדש

אם מביאים בחשבון שזו החלטה שחוזרת על עצמה כבר כמה שנים, ואגב הפעם אפילו חיובית יותר כלפי ישראל משום הההכרה המפורשת (כבר בסעיף 3) בקדושת ירושלים לכל שלוש הדתות המונותאיסטיות (בשונה מההחלטה באפריל 2016). הרי שהשימוש הציני של נתניהו בהחלטה כדי להתנגח באו"ם נראה הרבה יותר ממגמתי. הטענות על טרמינולוגיה אנטי ישראלית הן מגוחכות, ולו משום ש"כח כובש" הוא מונח מאמנות ז'נבה וכידוע אכן מעמדה של ירושלים אינו מוסדר במישור הבינלאומי (לתשומת לב שר החוץ או ראש הממשלה או משהו). השימוש ב'אל אקצה' נעשה מהטעם הפשוט שהדיון היה בהפרת זכויות המוסלמים בהר הבית והססטוס קוו, והוגש ע"י הפלסטינים וירדן. אגב, ישראל מכירה במרבית ההפרות אך נותנת להן צידוק בטחוני. מה שאומר שאם יש כאן כשל, הרי שהוא כשל מערכתי של משרד החוץ.  

מנהיג צריך לדעת לבחור את מלחמותיו, בה במידה שהבחירה בקרבות מעידה עליו. גם אחרי שיצאה הבהרה מאונסק"ו למתקשים להבין, שירושלים קדושה לכל שלוש הדתות המונותאיסטיות ובכללן היהדות, לא הוריד רה"מ את הלהבות. הוא תוקף חזיתית את האו"ם, מועצת הביטחון של האו"ם, אונסק"ו וכמובן גם את 'בצלם'. אפשר לסיים את זה בשאלה העקרונית הבאה – אם האו"ם, אונסק"ו ו'בצלם' היו נעלמים באורח פלא ממש עכשיו, האם הבעיות היו נעלמות? וודאי שלא, אלא שהכסות המתוחה מעל מערומי מדיניות ראש הממשלה הייתה נחשפת קבל עם ועדה.  




מתוך עמוד הפייסבוק של ראש הממשלה, יש מה ללמוד מחוגי התנ"ך, בעיקר לעניין חורבן בית ראשון ושני

במוצאי שבת בסטטוס בפייסבוק באנגלית בלבד, ציין רה"מ כי שוחח בשישי עם מזכ"ל האו"ם החדש והסביר לו שהחלטת אונסק"ו מעוותת את האמת ההיסטורית ואף מתדלקת את הפנטזיה הפלסטינית של ארץ ישראל ללא מדינת ישראל. שלא במפתיע תשובתו של מזכ"ל האו"ם אינה מוזכרת. יש להניח שזה בעיקר משום שהסוגיה על הפרק אינה עיוות אמת היסטורית, אלא עיוות המציאות הנעשית בחסות רה"מ וביוזמתו. מה שעצוב באמת הוא שמרבית התקשורת, נבחרי ציבור והציבור התנדבו עצמאית ללקות בוורטיגו המציאות הוירטואלית פרי הגותו של רה"מ. 


מהמשך הסטטוס ניתן ללמוד כי הדיון אתמול במועצת הביטחון בנושא ההתנחלויות הבלתי חוקיות הוא בעיני רה"מ עדות לפשיטת הרגל המוסרית של הארגון. מבחינתו גם זה עיוות המציאות ההיסטורית כי יש בכך התעלמות מוחלטת מאלפי שנות היסטוריה יהודית. אלא שגם כאן מעוות נתניהו את המציאות, היסטורית, לדוגמא, דבר לא קושר אותנו לעמונה. לדידו, המכשול בדרך לפתרון שתי מדינות אינו בהתנחלויות כי אם בסירוב הפלסטיני להכיר במדינת ישראל בכל גבול שהוא. אלא שגם זה ספין של נתניהו, אבו מאזן הודיע, עוד עם כינון ממשלת האחדות עם החמאס בסוף אפריל 2014, כי הוא מכיר בישראל וכי הממשלה בראשותו תכיר בישראל. לו זה היה משחק פוקר, הייתה זו הזדמנות של נתניהו to call his bluff, בהנחה שמישהו מבלף, אבל נתניהו בחר לסגור את המשחק. 


המקהלה היוונית לא איחרה להגיע

המתקפה החזיתית של רה"מ על 'בצלם', שכרגיל מלווה במקהלה מתוזמרת של נבחרי ציבור, היא בעיקר תעודת עניות לדמוקרטיה הישראלית. בקצב מעריכי (אקספוננציאלי) הופך ראש הממשלה עמדות שמאל לגיטימיות של אזרחי ישראל הדורשות את הפסקת הכיבוש לבלתי לגיטימיות. בעוד שלא להסכים עמם זה לגיטימי, לסתום את פיהם, להצר את צעדיהם ולהפוך את הביקורת שלהם בתודעת הציבור לבגידה זה מסוכן. ההתנהלות הזאת אבסורדית. בטח בהינתן העובדה המעניינת שהאדם היחיד שבאופן עקבי מעלה את נושא ההכרה בישראל הוא ראש הממשלה.

אם יש אמת היסטורית שנתניהו שוכח זה שהפלגנות, ההסתה והקנאות מאז ומתמיד הביאו להרס ישראל מבפנים. קריאה מדוקדקת בתנ"ך ובמקורות חיצוניים, שנתניהו מעיד על עצמו שהוא כל כך אוהב, מול פני ישראל היום מעלה את החשש שנתניהו גם פה לוקה בהבנת הנקרא, ממש כמו במקרה של החלטת אונסק"ו.

יום שני, 11 בינואר 2016

אש השנאה: השריפה במשרדי 'בצלם'

פורסם בסלונה ב- 11.1.2016

הלהבות שאחזו במשרדי 'בצלם' בירושלים כבר כבו, כעת נבחנת "הזירה" ע"י צוותי שירותי הכבאות על מנת לקבוע אם המקום הוצת. אינני חוקרת אש, אולם התלקחות של שני מוקדים בו זמנית, על פניה, לא נשמע לאדם פשוט כמוני כמו התלקחות ספונטנית. תוסיפו לזה את העיתוי והאווירה הציבורית וקל מאוד לקפוץ להנחות שבוודאי, ללא ראיות, הן רק בגדר הוספת שמן למדורה הרותחת ממילא בציבור הישראלי.

אלא שאת השריפה האמיתית אין בכוח מכבי האש לכבות, היא בידיהם של קברניטי המדינה ולהם אין שום סיבה לכבות את השריפה שמתחת לאפם. מספיק רק לקרוא את הדיווחים על השריפה ואת התגובות של הטוקבקיסטים הישראלים כדי להבין שהשריפה האמיתית היא לא זו שפרצה במשרדי בצלם. האש הזו היא השנאה שמפעפעת בתוך הציבור הישראלי כלפי חלקים אחרים בתוך הציבור הישראלי.

מקור האש שבשנתיים האחרונות הספיקה להצית את מוחמד אבו ח'דיר, את משפחת דוובשה, כנסיות, מסגדים, בית הספר הדו-לשוני בירושלים, מכוניות ואולי גם את משרדי בצלם אתמול, פורצת אמנם במוקדים שונים אך כל לפידי האש מקורם באוירה ציבורית שמאפשרת את הפרשנות הזו. קברניטי המדינה יכולים לגנות את הפעולות, אך הם מייצרים את האוירה הדליקה בעצמם.

ויטגנשטיין הצביע על הקשר בין הדרך בה מתפרשת המילה והשינוי החברתי שיש בכוח הפרשנות הזו לייצר. ישראל הופכת לדוגמא מובהקת בהקשר זה. אם זו הטרמינולוגיה שמעידה על מגמה, הרי שכמעט בכל הדיווחים 'בצלם' אינם מוצגים כ"ארגון זכויות אדם" אלא כארגון שמאל, ואף ארגון שמאל קיצוני. זה לא עניין של מה בכך, חשד להצתה במשרד ארגון זכויות אדם נשמע פחות לגיטימי מאשר ארגון שמאל קיצוני. ההתוויה "קיצוני" היא יחסית והיא בוודאי אינה אובייקטיבית, אך היא נתפסית לגיטימית בעיני הציבור הישראלי.

למעשה, ברגע שבבחירות האחרונות השמאל הפך באופן סופי על ידי ראש הממשלה ל"הם", הותר הרסן סופית, המתקפה על השמאל הפכה בוטה הרבה יותר. השמאל הפך, בעיקר על ידי נציגים של הממשלה ושל הכנסת, לאויב שבפנים, קמפיין 'השתולים' הוא ראיה מובהקת לתפיסה הזו. ישראל באמצע גל של טרור הפכה לקרקע פוריה להסתה נגד ארגונים שרואים בכיבוש מצב לא לגיטימי. אוירת הנאמנות, קדושת המוסר הצה"לית, ההצדקה האלוהית על הארץ וניכוס הציונות לטובת יהדות לאומנות, אין בה מקום לקולות אחרים. אלא שהבעיה מתעוררת לא כאשר קיימת דעת מיעוט אלא כאשר מנסים להשתיק אותה והבעיה הזו היא פגיעה בחוסנה של הדמוקרטיה שאמוה להכיל את מגוון הקולות.

כאשר שאלת הכיבוש הופכת להיות תו תקן למיהו ישראלי הרי שהפלורליזם בישראל, אחד מנדבכי הדמוקרטיה החשובים ביותר, הצטמצם לבלי הכר. אוירת ה"אין כיבוש" מייתרת את הלגיטימיות של מי שחושב שיש כיבוש ולארגונים הפועלים נגדו – הם משבשים את התוכנית. פעילים נגד הכיבוש הפכו לרדיקאלים בתפיסה הציבורית. צמצום זה של גבולות הנורמות הפוליטיות, קיבל חיזוק משמעותי, שוב לפחות בטרמינולוגיה, כשמפלגת העבודה והתנועה בחרו בשם "המחנה הציוני" לאיחוד שלהם ובכך ניסו ליצור בידול בין שמאל-מרכז לגיטימי לשמאל לגיטימי פחות.

אבל הוא גם מקבל ביטוי חוקי למשל בחוק השקיפות, שאפשר לטעון שהוא דמוקרטי ועם זאת השימוש בכלים דמוקרטיים אינו הופך אותו לכזה, הוא רק מעיד שוב על האוירה הציבורית שמצמצמת את הלגיטימציה של ה"שמאל". במצב כזה יהיו שרק יתווכחו עם השמאל, יהיו שיצאו בהפגנות נגד השמאל, יהיו שיצאו באמרות נגד השמאל, אבל יהיו גם כאלה שיכתבו הודעות נאצה, יהיו כאלה שישנאו, יהיו כאלה שיראו בשמאל בוגדים, יהיו כאלה שיציתו, יהיו כאלה שיכו, יהיו כאלה שישיחיתו ויהיו כאלה שירצחו. האדם הוא חיה מורכבת והוא פועל בהתאם לאוירה על ספקטרום רחב של פעילות.


אם יתגלה כי השריפה במשרדי "בצלם" היא הצתה מכוונת זה לא יפתיע וזה לא צריך שיפתיע. כאשר הדיון הציבורי צובע את השמאל כבוגד הנמצא מחוץ ללגיטימיות של הציבור "הציוני", יהיו תמיד מי שיפעלו ביד קשה יותר מהממשלה. האוירה הדליקה בציבוריות הישאלית היא מדיניות ממשלתית, היא מקור האש של כל ההצתות האחרונות. בחסות האש הזאת, עתידה של ישראל חשוך הרבה יותר.

יום שבת, 15 במרץ 2014

ילד זה ילד - "טיפול בקטינים פלסטינים" ואנחנו שותקים כמו דג

בבוקר כשעוד היה לי כוח להתעדכן בנעשה בעולם, לפני שאירגנתי ילדים, העמסתי אותם על האוטו ונהגתי בשיטפון הגדול ובערפל לרמת רזיאל, רק בגלל שלילד יש שם חבר כדי להוריד אותו שם, לקחת את השניים האחרים איתי לחנות סידקית לפרטים אחרונים לתחפושת (כי בסך הכל הן צריכות להיות מוכנות מחר - קלי קלות), סופר כדי להתארגן על משלוחי מנות, חזרה הביתה, לפרוק, לחזור לרמת רזיאל, לקחת לשיעור טרומבון. לחזור - ארוחת צהריים מאוחרת, עוגות, עוגיות, בלט, קפואירה וכל הזמן פינישים קטנים של תחפושת (רק לנסר מקל לנינג'ה, לגמור את השריון לת'ור אל הרעם, לתפור כפתור בגלימה של אלבוס דמבלדור וגם לולאה, להכין חגורה לחרבות של הנינג'ה השני, לעשות זקן לדמבלדור ולצייר כתמים למטפחת של הציירת - ספרתם נכון - 5 תחפושות, 3 ילדים - עדיין לא סיימתי), לארגן יצירה של כרטיסי ברכה, לערוך הגרלה של גמדים-ענקים במשפחה הגרעינית, ארוחת ערב, תחפושות (יש לילה שלם לפני), לסיים משלוח מנות, מקלחות, מנהלות וכאלה. אז בבוקר, לפני כל זה, עם הקפה, עוד הספקתי להתעדכן מה קורה. לא הרחקתי לכת כי היתה כתבה שהקפיאה הכל ולו רק לרגע אחד. ב'הארץ' התפרסמה כתבה על חקירת קטין פלסטיני. אתם יודעים ילד בן 15, איום אמיתי לקיומה של ישראל, שצריך לחקור אותו בעודו אזוק ולהבהיל אותו עד מוות בנוכחות החייל שהוא בכלל עד בפרשה שמכוון אליו את נשקו במשך למעלה מדקה. 

אין לי ספק שיהיו כאלה שיסבירו עד כמה זה נחוץ מהטעם הכל כך כאילו לוגי שהנוער של היום הוא המחבלים של המחר, זו טענה שאני לא מוכנה לקבל. לרוב היא תישמע מפיהם של אלה שבעיניהם ארגונים כמו "בצלם" הם אם כל חטאת. אבל אלה אירגונים כמו "בצלם" שמשאירים אותנו קצת יותר "בצלם" והרבה פחות בצל. אני אפילו לא רוצה להתחיל לחשוב מה היה קורה אילו לא היו ארגונים כאלה שמספרים את הסיפור שרובנו מעדיפים לא לשמוע. מעצר קטינים זה לא משהו שארגון חיצוני צריך להזכיר לחברה הישראלית. עזבו אתכם מימין ושמאל, זו האחריות של מדינת ישראל לשמור על זכויות המיעוט, בטח ובטח על זכויות ילדים.

מעצר קטינים בוודאי לא מסייע למנוע טרור, אין לי ספק שהעצורים הצעירים מדי של היום לא יגדלו מתוך אמונה בטבע האדם אחרי חויה שכזו וקלושים הסיכויים לפתח יחסי אמון עם שכניהם "רודפי השלום" ונציגי צבאם "המוסרי בעולם" שעצרו אותם איפשהו בין גיל 5 לגיל 17 ויצקו תוכן חדש לחווית הילדות. איזו ברירה יש לילד כזה אם לא לפחד ולתעב? 

יום שלם (למעשה כבר יומיים) מסתובב לי ילד פלסטיני אזוק בן 15 שנשק מכוון לעברו בחדר חקירות במחזור הדם ולא נותן לי מנוח.

זה לא שלא שמעתי לפני כן וזה לא שלא ידעתי, אבל כנראה זה מנגנון אנושי לבחור להתעלם מעוולות כי איך אפשר בכלל לקום בבוקר ולתפקד בידיעה שהצבא עצר ילד בן 5 נניח? אלה מחשבות טורדניות מכדי לסחוב אותן ביומיום, לכן לרוב הן נדחקות. לא ניתן לחיות כל היום עם הידיעה שבמרחק חצי שעה ממך עוצרים ילד או שילד אחר נאבק בסרטן או שגבר נפצע בתאונת דרכים. הידיעה הזו מייצרת מודעות ופחדים שאנחנו לא מתוכנתים לחיות עימם. והנה גם היום, מחד הילד הזה לא עזב אותי, אך מאידך גם נעלם פעמים רבות בצללי כל הדברים שצריך לעשות. רק שזה לא תירוץ. זה לא תירוץ להשאיר את הנושא הזה מיותם עד לפעם הבאה, שוודאי לא תאחר לבוא. 

בשטחים, ילדים מתחת לגיל האחריות הפלילית (12) נעצרים, לעיתים אף בחשכת הליל. החוק אוסר מפורשות לעצרם גם אם הם חשודים בעבירות וגם אם הם גרים בשטחים. אבל הם לא ילדים יהודים, מבחינתנו הם מחבלים בפוטנציאל. דרך אגב, אם נניח (ואני לא) שזה נכון, הרי שהפוטנציאל הזה עלול להיכנס לפעולה כתוצאה ממעצר בגיל כזה, כך שאפילו את גישת "הפוטנציאל המחבלי" זה לא משרת. תגידו מה שתגידו, גם צה"ל לא מכחיש, רק פותח חקירות ברעש וסוגר אותן בחרישיות ובשקט אומר זה לא טוב להסברה. וואלה? להסברה זה לא טוב, טוב שיש עוד הסברה שצריך לרצות כי זכויות אדם הלא זה התייפיפות.

האלימות הזו בלתי מתקבלת על הדעת, על אחת כמה וכמה כשזה מגיע לילדים. לילדים של כולנו יש את הזכות לילדות מאושרת. אבוי לדיסוננס - כל היום אני טורחת ועומלת על התחפושות ולהפעיל את הילדים תוך כדי והארוחות והמשחקים ומה אם אחד הילדים היה יוצא החוצה ולא חוזר? מה אם אחרי שעות של חרדה וחיפושים הייתי מגלה שהוא נעצר כי אולי הוא יידה אבנים או פשוט היה במקום הלא נכון אבל אף אחד לא יידע אותי וגם לא אותו באשר לזכויותיו? אני לא יודעת מה הייתי עושה, אבל אין לי ספק שכל גֵן לביאתי בי היה מתקומם ואני באמת לא יודעת עד כמה הייתי מרחיקה לכת, אבל אני גם לא מציעה שינסו אותי. היחס שלנו כלפי ילדים פלסטינים הוא סימפטום חולה אחד שמדגים את הזילות שפשטה בנו לגבי חיים של אחרים, במקרה הזה הפלסטינים - טוב זה לא יכול להביא, אבל זה עלול להתדרדר עוד יותר בקלות מרובה.

תוסיפו לזה את הצדקנות הנוכחית לקיומנו האמיץ על האדמה שנתן לנו אלוהים לפני 4000 שנה ואת הנטיה שלנו להעריך את עצמנו מעל לכל שאר דרי האזור ולאמץ את הגישה שהנרטיב שלנו הוא הנרטיב היחיד והרוח הגבית שנותנת לזה מדיניות הממשלה כבר הרבה זמן, כאשר הנטיה הגוברת בשנה האחרונה היא להעמיק את ייהודנו כאן תוך שיכחה מכוונת מייעודנו כאן (בית לאומי לעם היהודי כן אך כמדינת כל אזרחיה יהודים ולא יהודים כאחד). דומה שההתנהלות שלנו בשטחים הפכה מקובלת ומתבקשת ואנחנו לא שמים לב איך היא מסבכת אותנו יותר ויותר כי אנחנו חיים בצד הכיבוש, כובשים ולא נכבשים. אבל הכיבוש לא יכול להימשך, הוא גורר אותנו לאלימות מיותרת שהולכת ומחריפה והעובדה היא שהנורמות הולכות ומתרופפות. שום קוד מוסרי לא יעזור כאן זו מציאות שטיבה להשחית וככל שניפרד ממנה מהר יותר כך ייטב לכולנו. הפרת הזכויות של אוכלוסיה שלמה הפכה לנורמה ודומה שהפרת זכויותיהם של קטינים מחרה-מחזיקה אחריה. זו לא מציאות של אין ברירה זו מדיניות של שיתוק שבוודאי לא מועילה לשום אינטרס אמיתי של מדינת ישראל, בהנחה שאנחנו רוצים לחיות כאן ולאפשר לילדינו עתיד אמיתי לחיים שלווים שאינם נגזרת של אוטופיה אלא של המציאות כמו שהיא היום. 

אני קצת כועסת על עצמי, אבל גם לא יודעת מה לעשות מלבד לכתוב. כי עם הידיעה הראשונה הזדעדעתי אך שתקתי, וכל הידיעות שבאו אחריה לא לימדו אותי לקבל את זה בשוויון נפש, אבל גם לא עשיתי דבר.  אז אולי כתבתי סטטוס ואולי שיתפתי תמונת מחאה או קישור לכתבה, ואולי עוד זעמתי ונחמצתי אחרי, אבל עברתי הלאה. וביולי הלב נשבר כשראיתי את הוידיאו של מעצר הילד בן ה- 5. אבל עברתי הלאה. מודה. היתה לי מסיבת יומולדת של ילד בן 10 לארגן וכמה בקלות אפשר להשכיח את זה מלב. אבל בזמן שאני מנסה להעניק לילדים שלי את החיים הטובים ביותר שאני יכולה, מדינת ישראל מיישמת הלכה למעשה מדיניות שיש בה משום התעללות בקטינים ואני שותקת. השתיקה הזו היא שותפות לדבר עבירה, היא מתן לגיטימציה להבדיל בין ילד לילד. אבל ילד זה ילד זה ילד.  

כמה אפשר להדחיק?

ילד בן 15 בחדר חקירות.
ילד בן 15 בלא נוכחות הורים או עורך דין.
ילד בן 15 אזוק בחדר חקירות. ילד בן 15 אזוק בחדר חקירות כאשר נשק מכוון לעברו.
ילד בן 15 מול נשק של מי שנמצא שם כדי להפליל אותו ואבא ואמא שלו אפילו לא יודעים מה עובר עליו.
שניה אחת
10 שניות
דקה שלמה.
נצח.

פחד אלוהים.

הוא אולי יידה אבנים, יכול להיות שלא - התמונות מאוד מטושטשות. זה באמת משנה? מסתבר שלא.


"טיפול בקטינים פלסטינים" נשמע יותר טוב ב"הסברה". אבל אלה עוד מילים מכובסות שלא נועדו לשמור על שלום הילד אלא על שלום המוניטין המוסרי של צה"ל. אני יכולה לבוא בטענות כלפי חיילי צה"ל, אפשר להגיד שזה נקודתי, אבל זה פועל יוצא של שליטה צבאית ממושכת באוכלוסיה אזרחית. זו המדיניות שצריך להפסיק - מדיניות הכיבוש. אסור לנו להמשיך הלאה בעוד הילדים הגדולים של הצבא שלנו מתעסקים עם ילדים קטנים בשטח שאין עליו אפילו ריבונות ישראלית.

לילדים, שלנו ושלהם, מגיע להיות עוד קצת ילדים. שום ילד לא צריך לבלות את הלילה ער ומבועת לבד באזיקים מול חוקר, ילד צריך לישון במקום שאם יהיה לו סיוט הוא יקבל חיבוק מאדם שאוהב אותו. ילד צריך לגדול בידיעה שלמישהו אכפת. אנחנו צריכים להסביר למדינה שלאזרחי ישראל אכפת. ילד זה ילד, זה ילד.