מפסיקים להתנצל? בואו נתחיל במפסיקים לשתוק

הקמפיין של הבית היהודי "מפסיקים להתנצל", לא היה מהמוצלחים שלה, מעבר לעובדה שהוא נישא על גלים אנטי דמוקרטיים שנועדו להשחיר ציבור שלם, הוא גם התברר כבעייתי כיון שמאז הבחירות בנט מוצא את עצמו מתנצל/מצטער/מבהיר לא פעם. מעבר לאירוניה שאינה זקוקה לעידוד, בנט צריך להצטער על הקמפיין שלו בעיקר משום שהוא עודד אלמנטים קיצוניים במחנה שלו והעיר שדים שלא בטוח שיוכל להחזיר חזרה לתוך המנורה (7 קנים, כן?) ממנה הם יצאו.

תגיד שאלה שוליים אבל הם מקצינים את השיח הציבורי ומשתלטים עליו. ניתן להתייחס לסמוטריץ'/מוטי יוגב/נוער הגבעות/רב כלשהו, שרואים בבית המשפט מטרד/בהתנחלויות סלע קיומנו/בלגיטימיות של מעשי תועבה בשם הארץ המובטחת/בפלסטינים גליץ' קטן במטריקס שעוד יבוא על תיקונו, עשבים שוטים. זו דרך נהדרת לטאטא את הבעיה מתחת לשטיח. אלא שדעות כאלה נשמעות כי יש להן לגיטימציה מגבוה. הן מקבלות את הגושפנקא הרשמית שלהן כאשר ראש הממשלה רואה בשמאל מחנה שיש להביס ובערבים בעיה דמוגרפית, כאשר בנט טוען שעם הנצח לא מפחד והוא אינו כובש בארצו, כאשר איילת שקד מאיימת על בג"צ, כאשר יעלון מתרץ את העיכוב בפענוח הרצח בדומא בסוגיית חשיפת מקורות, כאשר חוטובלי טוענת להסתה במערכת החינוך הפלסטינית בשל בובות שאהידים שהוחרמו שאין בינן ובין מערכת החינוך הפלסטיני מאום. אני יכולה להמשיך.

כל פרשה שממנה המדיפה ריח רע, מתקבלת בצקצוק וחולפת מתוך שכנוע עצמי שזה נקודתי. הכי קל כשניתן להצדיק את זה "בטחונית". אותי לימדו שהרבה "משהואים" קטנים יוצרים משהו גדול אחד וזה אפילו ממש מתאים לחנוכה - כל חושך קטן כזה הוא "חושך מצרים" בסוף. ישראל עומדת בפני בעיה והיא גדולה הרבה יותר מאיראן או הפלסטינים או דאעש וכמובן שהיא מתחת לאף אך זוכה להתעלמות. הידרדרות הדמוקרטיה והפגיעה בזכויות האדם הן הבעיה, והיא שניה רק לאי ההתייחסות, המסייעת להדרדרות המתמשכת.

במידה רבה מה שהמתנחלים נדהמים לגלות היום זה מה שהשמאל אומר מזמן - מעצר מנהלי הוא לא חוקי, מניעת עורך דין היא לא חוקית, שיטות החקירה הן לא חוקיות. כן, יש בעיה רצינית בעניין זכויות האדם בישראל וזה לגמרי לא חדש. הדרך של סמוטריץ' להתמודד עם זה היא להגיד זה לא טרור ולכן השיטות מוגזמות. זוההדרך שלו להגיד "מה יש לכם עם חקירות שב"כ? מה הם פלסטינים?" אלא שזו הנקודה המידתיות הישראלית שמראש מפלה בין יהודים ללא יהודים מביאה אותו לומר את זה, זה לא מוסר. מחשכי חדרי החקירות הם אפלים בין אם מדובר ביהודים ובין אם מדובר בפלסטינים. האמצעים הננקטים שם פסולים ולא ראויים במדינה ואם זה נעשה בשל סוגיות ביטחון הרי שיש לפתור את הגורמים לבעיית הביטחון הזו.  

השארת המצב ללא פתרון מאפשרת אוירה ציבורית בה שנאת ערבים היא ערכים, קריאת "בוגד" לשמאלני היא אבחנה פוליטית בת תוקף, וטרור יהודי הוא לא טרור. זה לא סמוטריץ' שעבר את הגבול, אלה נתניהו ובנט, עם כל ה"יהודי זה הכי, אחי". אלא שזה לא עובד ככה, מוסריות ישראל אינה נובעת מהיות היהודים "עם נבחר" או כי היא מדינה יהודית סמי-דמוקרטית בתוך מזרח תיכון כאוטי ומוסלמי, צה"ל אינו הצבא הכי מוסרי כי באופן יחסי יש ניסיון לא לפגוע באוכלוסיה, האוכלוסיה הפלסטינית משוללת זכויות כבר כמעט 50 שנה. מוסריות אינה נמדדת כך ואבוי לנו שהטענה "זה מאלוהים" מספקת כדי להסביר את העיוורון בראיית העוולות שאנו עושים לאחרים וההנחות שאנו עושים לעצמנו.

הפגיעה בדמוקרטיה ניכרת בפרשות רבות, מדיניות/כלכליות/משפטיות/בטחוניות. ניתן לראות את הבעיה גם כאשר מסתכלים במיקרו על פרשות ובטח כאשר מסתכלים במקרו, אלא שאת הפאזל הזה אף אחד לא רוצה לצרף לתמונה כוללת זה מפחיד מדי. הסטת המבט לא תעלים את המצב, היא פועלת לרעתו. התשובה לא יכולה להיות בהתייחסות שונה ל"אלימות" יהודית וטרור פלסטיני כמו שבעצם מציע סמוטריץ', הבחנה שכזו רק תוכיח שוב את גמישות ההגדרה הישראלית לדמוקרטיה, אך הדמוקרטיה איננה נערת גומי בקרקס.

בעידן בו ראש ממשלה מצפה מהתקשורת לא לשאול שאלות, אתם יכולים להבין מה רמת הציפיות שלו מהציבור. בינתיים הציבור עונה על כל הציפיות ומעבר. אומרים שאבדן חוש אחד יוצר פיצוי של חושים אחרים, אבל כנראה שזה לא עובד כשהקריסה מערכתית. לא רואים, לא אומרים, לא שומעים. לא מתפקדים.

מה שבאמת חסר כאן זה ציבור שידרוש דמוקרטיה, מימין, ממרכז ומשמאל. אני בטוחה שעוד יש רוב בישראל להכרה הזו, אבל כרגיל הבעיה היא בדממה שהרוב הזה מייצר. שתיקה ועוד שתיקה. אדמונד בורק כתב: "כל מה שעריצות זקוקה לו כדי לעגן את אחיזתה היא שאנשים בעלי מצפון ישמרו על שתיקה". 

מצעד הבהמות עובר בסך - הקהל מתבקש לגעות

אני תוהה אם לשתוק בעוד מצעד "מיהו בהמה?" פוסע בסך, אבל על מי אני עובדת? אני לא באמת מסוגלת לשתוק. לא מתכוונת להגן על קוטלר אם חששתם (ספויילר) ובטח לא להיכנס לדיונים סמנטיים נוסח גבב או גבבה, כל אלה בעיניי אינם עניניים. קשה לדבר על קוטלר מבלי להתייחס למשפט הבהמות שלו ולכן בזה הוא חטא. מחאתו של קוטלר היתה נשמעת, לו לא היה נסחף עם הפאתוס המתנשא בעל הניחוח הגזעני שדומה שממשיך את פולמוס גרבוז. אבל אף אחד, גם לא המריעים בחדר לא באמת יכול להתייחס לקוטלר מבלי להגיב על אלגוריית הבהמות המיותרת והמכוערת בעליל, שיצרה דיון על מי יותר בהמה ממי בעוד רגב יושבת בצד ונהנית כי מלאכתה נעשית על ידי אחרים. ויקולל קוטלר שבכלל בגללו אני כותבת על השרה רגב משהו בהקשר חיובי. 

המאבק על חופש הביטוי הוא חיוני וקוטלר גם נשא דברים של טעם, את הדברים האלה אף אחד לא ממש שמע או ישמע וחבל. צודק קוטלר שרק חברה בריאה מאפשרת השמעה של דברי ביקורת לצד הנרטיב הממלכתי והעדרה של ביקורת או צמצומה הוא אכן סממן לשבר דמוקרטי. אבל מי בכלל מדבר על זה עכשיו? ההכללה (זה הביטוי בעברית, מה לעשות) לגבי תומכי הליכוד מתנשאת ודוחה וההתקפה האישית על מירי רגב היא מיותרת, היא מיותרת בשל כללי נימוס אלמנטריים והיא מיותרת כי היא הופכת דיון כל כך מהותי לקיומה של חברה אזרחית לדיון פרסונלי מדשדש במדמנת האליגוריות העלובות. הנה ניתנה הזדמנות מושלמת לדיון אמיתי בזכויות אזרח, חופש ביטוי, גבולות השלטון ובמקום זה אנחנו מוצאים את עצמנו בדיון שאין בו דבר.

אם נושאי דגל התרבות אינם מגלים תרבות בדיון עם שרת התרבות שהם אינם רואים בה אבטיפוס של תרבות ראויה לשמה הרי שבאמת מגיע לנו מה שקורה עכשיו. אם כל מה שקוטלר רוצה זה לאלף את הסוררת, מוטב שיחשוב שוב כי נדמה שהוחלף המחזה, הוא כבר לא פטרוציו ("אילוף הסוררת" לשיקספיר) אלא וולנד ה"אמן" מ"האמן ומרגריטה". והוא אכן חושף את התיאטרון הישראלי במערומיו, ממש כמו שעשה בוגקוב בספרו. אם אמני ישראל בוכים כי מירי רגב לא באה להם בטוב, הם מדירים מהמאבק שלהם את תומכיהם הטבעיים, אנשים שהדיון הציבורי בנושא הדמוקרטיה הישראלית וערכיה חשוב להם ואלה אינם בהכרח מהשמאל בלבד וחבל שהם אינם משכילים להבין את זה. 

לנושא הפרסונלי של מירי רגב, אודה ולא אבוש שהאישה הזו מייצרת בי דחיה מיידית, אולם האישה הזו היא שרה בישראל, נרצה או לא נרצה. אני לא מצטרפת למקהלת הקוראים בשבח 100 ימי החסד ולו רק משום שהיא פצחה מיד בשרשרת של פעולות שאינן אובייקטיביות והן לחלוטין מונעות מתוך העולם האישי שלה ולא מתוקף תפקידה כשרת התרבות. אולם העובדה שהשרה רגב מערבבת שיקולים פרסונליים ואידיאולוגיים בתוך החלטותיה המקצעיות, היא דווקא האות שהמאבק נגד הפעולות שלה מחוייב להיות נקודתי ומכוון החלטה ולא דיון על אופיה וקווים לדמותה - זה לא העניין. ראשית מהטעם הפשוט שאופיה לא רלוונטי לנושא, ודיון בו מחטיא את המטרה. בפני מי רוצים האמנים להשחיר את פניה של מירי רגב? בפני ראש ממשלה שמינה אותה? בפני ציבור שבחר בה? האם זה בכלל המאבק? כל מה שעולה היא מידת הגסות של כל הצדדים כאחד וכפועל יוצא שלנו כחברה ואולי גם זה חלק משיח ערכי שיש בו צורך. הגסות של קוטלר מעידה גם היא על אי הבנה בסיסי של דמוקרטיה, אם בקבלת רצון הבוחר ואם במגבלות הבסיסיות שאדם צריך להטיל על עצמו במסגרת חופש הביטוי שלו עצמו.

ראש הממשלה מינה את רגב לשרת התרבות, זו עובדה. אופיה או מינויה של מירי רגב אינם עומדים לדיון ציבורי, מה שאמור לעמוד על סדר היום זה צמצום השיח התרבותי, הצנזורה המחשבתית המשתמעת, הפגיעה האמיתית המאיימת על התרבות והאומנות בישראל ובשם הכולל ערכים דמוקרטיים. זה מאבק שאפשר להזדהות אותי באופן א-מפלגתי, בתנאי שהוא באמת ענייני.

גרבוז, עוז וקוטלר, הם אולי באופן לא רשמי נציגים של עולם הרוח הישראלי, אך הם אינם דוברים רשמיים של שום אדם מלבד עצמם, הם בטח לא דוברים בשם מחנה השמאל. ברמה האישית, הייתי מצפה מהם לחשוב לפני שהם מדברים, אם כי זה לא פותר את ההתנשאות הפנימית שיוצאת מהם. אבל זה לא לי לפתור, אישית אני משתדלת להימנע מאנשים כאלה. העובדה שהם נתפסים כדוברים של השמאל בציבור יוצרת אכן בעיה פוליטית וטוב היה אם הפוליטיקאים בכלל ואנשי שמאל בכלל היו מדירים עצמם מהדיון ומתנערים מההקשר. הדיון הזה רק משחק לידיו של נתניהו, אבל לאחרונה נראה שכל דבר יש לו את הנטייה הזאת. גם לפוליטיקאים אמורים להיות נושאים חשובים מאלה על סדר היום ועד כמה שידוע לי קוטלר אינו מחזיק בתפקיד פוליטי כלשהו.

ההתבהמות של שלי יחימוביץ' על ההתבהמות של קוטלר שהיא לכאורה נובעת מבהמתיות לכאורה שקוטלר מייחס לציבור בוחרי הליכוד. ההתבטאות של קוטלר היא אומללה, עוד יותר אומללים אנחנו שמה שנשאר לנו מהדיון הזה זו השאלה החשובה כל כך "מיהו בהמה?" ואם זה הדיון שבסופו של דבר נשאר לנו, דבר אחד עולה מזה הבעיה היא לא מירי רגב, היא במקסימום עוד סימפטום, ממש כמו קוטלר.

רוח הנביאים מרחפת על פני תהום

יש כמה דברים שהממשלה הקודמת הצליחה לעשות מלבד מלחמה והרבה רע, היא הכניסה שני ביטויים שנראים פעוטים אך למעשה הם משמעותיים ביותר – "רוח הנביאים" ו- "מדינה יהודית". הם חדרו אל השיח והתקבלו לחלוטין בטבעיות. אדם היה רוצה לשאול כיצד קרה שמקובל פתאום במדינה המתהדרת בהיותה דמוקרטיה, אפילו היחידה באזורה, להשתמש במושגים שמצמצמים את השיח?

הרי אין זה הגיוני לבקש הכרה בצביון המדינה ולא בקיומה. הכרה בקיומה היא הרבה מעבר לרק הכרה בצביון – היא מהותית. ועם זאת עם ישראל התייצב כמעט כאיש אחד והודיע כי הדרישה הזו הגיונית. פתאום הטיעון הוא שההכרה במדינה יהודית זה הרבה יותר עקרוני מאשר הכרה במדינת ישראל – תסלחו לי אם אומר שאינני מבינה את ההגיון פה.

כיצד קרה שמדינה, שהחלה תהליך של כניסה לתוך המהות של הדמוקרטיה עם חקיקת חוקי היסוד בשנת 1992, חוזרת לדבר על מושגים כמו "רוח הנביאים"? תגידו שכבר במסמך המכונן שלה מוזכרת אותה "רוח הנביאים"? זה נכון, אבל יחי ההבדל – בעוד שבשנת 2015 אנחנו עם חוק לאום ברוח הנביאים, ב- 1948 חברו ל"רוח הנביאים" גם המילים הבאות: חרות, צדק, שלום, שוויון זכויות, חופש דת, חופש מצפון, לשון, חינוך, תרבות ונאמנות לעקרונות מגילת האומות המאוחדות.

במבחן מספר המילים: נתניהו – 2, בן גוריון – 19 (בספירה חסרה) ß צמצום השיח?

בתהליך עקבי, שיש להניח שהפילוסוף ויטגנשטיין היה שמח לחקור, חדרו שני ביטויים אלה לשיח וחוקר טוב ממני עשוי למצוא יותר. "רוח הנביאים" אפילו השתרבבה לנאומו של יצחק הרצוג עם השבעת הממשלה החדשה. אני מתעכבת על אימוץ הז'רגון הזה, בטח על ידי מנהיג האופוזיציה, כי במידה רבה האימוץ הטבעי של הביטוי הוא קבלה בלתי מודעת של לקסיקון שיוצר תודעה, שאחר כך מניעה פעולה וביטוי חברתי הלכה למעשה. זאת אומרת אימוץ של מילים חדשות או מתן משמעות חדשה למילים מלמד על דרך מחשבה חברתית. דרך חשיבה של חברה יוצרת בסופו של דבר גם פעולה. אימוץ המילים הוא מחוון לשינוי עמוק.

במבט מבחוץ, מתבקש לטעון, אמנם בהעדר ביסוס מחקרי, שהתהליך כבר כאן. זאת אומרת שברגע שהמילים מקבלות את המשמעות החדשה שלהן, השינוי המעשי יתחיל לתפוס צורה. את ההבחנה קל יותר לעשות בדיעבד, כך שלמעשה הטענה שלי היא שבהנחה שיהיו מחקרים עתידיים בנושא, ניתן יהיה לטעון שההתמרה מתהליך מחשבתי לאומי-יהודי להליך בעל משמעות חברתית לאומית נעשתה בסביבות 2014, מצוק איתן ואילך. כלומר השיח של אוריינטציה יהודית-לאומית-צבאית הפך לשיח שולט וגבר למעשה על שאר תתי השיח החברתיים המתחרים.

הדומיננטיות של השיח הזה תבטיח גם מעבר לפעולות מוחשיות יותר שיקבלו ביטוי מוסדי למשל בחוקים של הכנסת, בהרחבת סמכויות של שרים, בצמצום אפשרי של כוחו של בג"צ, אבל לא רק. אלא גם בדרך שבה אזרחים תופסים את המציאות או נכון יותר מצדיקים אותה. ממש כמו הצדקת מותם של אזרחים עזתיים בהסבר שזה נזק היקפי שצה"ל עשה כל מאמץ לצמצם.

קבלת השיח והעדר הפקפוק מאיימים, לדעתי, לסדוק את השכבות הדמוקרטיות המגנות עלינו. שיח, התנהלות ממשלית, תפיסה ציבורית, דעת קהל שמזינים את עצמם ויוצרים שפה ומציאות. אימוץ אוצר מילים חדש הוא משהו שנעשה באופן טבעי בחיבור שבין חברה לשפה, הן מזינות זו את זה ומשתנות בהתאמה זו לזו. שינויים של שפה מעידים על שינויים חברתיים ולהפך. לכן ראוי להתעכב על שינויים בשפה, גם אם הם נדמים פעוטים. שינוי בשפה הוא שינוי גם בעולם המושגים, המילה יכולה להיות אותה מילה אך התוכן שלה משתנה, השינוי בהגדרה, הוא גם שינוי בתודעה החברתית. כשאנחנו מחליפים הגדרות במידה רבה אנחנו משילים או לובשים צורה.

אם לשיח הפוליטי, הדתי, המדיני והחברתי חודרות יותר מילים יהודיות הן עושות את זה על חשבון משהו, על חשבון המילים ממשפחת המילים הדמוקרטית. השינוי הלשוני הוא איטי, לכן קל יותר להבחין בו רק בדיעבד ולא תוך כדי תהליך, כמעט כמו לוחות טקטונים, התזוזות החברתיות הן איטיות, ולכן אינן מהפכניות בטיבן. הדעת הציבורית עוברת תהליך סובליציה כבר כמה שנים שמכין אותה למעבר, עד שמגיעים זרזים למינהם שמקבעים אותו. כניסת מילים יהודיות-לאומיות על חשבון מילים דמוקרטיות – היא עוד הוכחה שמי שחושב שיהודית ודמוקרטית הן שני צירים מקבילים פשוט לא רואה את השיפוע הקווי שיוביל בסופו של דבר לנקודת הממשק או הפיצוץ.

שנים ארוכות של תהליך מתמשך, שהגיע לנקודת ציון לאחרונה בעקבות מספר תהליכים שניתן למנות וביניהם חוט מקשר. זה היה צוק איתן שיהיה לצערי ברובו קונסנצואלי. זאת מערכת החינוך ושעות היהדות והמורשת ("נו, קצת יידישעקייט זה לא מזיק")– שלא הרבה תהו כמה שעות דמוקרטיה יצאו בתמורה. זאת ההסכמה שלנו לצמצום אופק ההשכלה של הילדים. זאת האינדוקטרינציה לטובת השילוש של שואה, צבא ודת. זאת מנהלת הדת, זה הפימפום הבלתי פוסק שאין פרטנר ואין לנו אלא לזכור שאלוהים איתנו וזה שנים על שנים של דת ומדינה ודמוקרטיה פרוצידוראלית חובבת כללים ומצמצמת מהות ואלה לא הכל. אבל אלה חלק מהלבנים של שביל הלבנים הצהובות שהוביל אותנו לעידן "המדינה היהודית" ו- "רוח הנביאים".

את דעותיי לנושא המעבר ממדינת ישראל ל"מדינה היהודית" כבר שניתי- מדינת ישראל היא הרבה יותר ממדינה יהודית ואילו המדינה היהודית היא הרבה פחות מישראל, אני מעולם לא נטיתי לעבר הגדרות מצמצמות. אפשר לשים לב שמי שמבקר את השימוש "מדינה יהודית" מיד נחשד כלא ציוני. המחנה הלאומי במו ידיו מצמצם את מה שמדינת ישראל יכולה להיות, הבלבול הוא בין הכלי והמטרה. לקחנו את מקור הלגיטימציה והפכנו אותו לעניין עצמו. בעוד שבמדינת ישראל אני יכולה להיות כל סוג של יהודי (או לא), במדינה היהודית אני לא יכולה להיות לגמרי דמוקרטית.

רוח הנביאים היא ניסיון ליצר תמה של דברי הנביאים, רק שרוח הנביאים בתקופת הנביאים היא רוח של מוסר ורוח הנביאים ב- 2015 היא רוח של התרפקות על הדת. תקופת הנביאים היא בגדול, ובלי להיכנס לכל הפרטים, תקופה די רעה – מוסרית, מדינית וכלכלית. הפער החברתי-כלכלי התעצם, ואלא אם הייתם אריסטוקרטים, החיים לא היו טובים. תוסיפו לזה מלחמות שמשמעותן מוות, פציעות, שבי, פגיעה ביבולים כתוצאה מהמלחמה אבל גם כתוצאה מהמחסור בידיים עובדות, מדי פעם בצורת ותקבלו שחיקה של מעמד הביניים והתרחבות מעגל העוני כאשר הנהנים הבלעדיים הם אנשי האריסטוקרטיה החדשה שמתעשרים על גבם של המתרוששים. מי היו הנביאים? הם היו אם תרצו מובילי המחאה החברתית של התנ"ך. 

הפתרון לרעות החולות היה הדת, במקרה הזה דת מבוססת צדק ומוסר. היינו התשובה של הנביאים היתה – עבודת האלוהים והתיישרות מוסרית היא הפתרון ולא פולחן חסר משמעות. זה ברור שלא החזרה לעבודת האלוהים היתה הפתרון - אלה חוקי הדת של תקופה לא ממסדית זו, שאפשרו צדק יחסי שהתבטא בכל תחומי החיים ויכול היה להשיב את הסדר על כנו. לא אקט פייסני אלוהי, אלא התארגנות חברתית על בסיס מוסרי.

אנחנו כבר לא בתקופה של הנביאים, ערכים מוסריים נשארו בבסיסם דומים מאוד כבר משחר ההיסטוריה ועם זאת יש בכל זאת ראייה רחבה וברורה יותר של מהו צדק חברתי, מהו מוסר, מה מקומה של המדינה בהגנה על זכויות האזרח וזכויות המיעוטים. רוח המוסר הנביאית הזו התגלגלה לערכים אוניברסליים הומניים.

העניין הוא שלא לכיוון הזה מתכוונים נתניהו, בנט וחבריהם – "רוח הנביאים" שהם משתמשים בה ברטוריקה בלתי פוסקת קוראת הפוך – לצמצום השמירה על זכויות האדם, בהבחנה בין אזרח לאזרח. רוח הנביאים שנתניהו משתמש בה היא בכלל לא המצב הנפשי שנתניהו רוצה שנהיה בו. הוא לא רוצה אותנו מוסריים יותר – הוא רוצה אותנו יהודיים יותר ולאומיים יותר.

השימוש בביטויים "רוח הנביאים" ו"המדינה היהודית" הוא משחק רטורי שמייצר אווירה לאומית מתאימה כזו שבה יהיה נוח לפוליטיקאים השחוקים שלנו לפעול. הם נועדו למשחק בדעת הקהל וזה עובד. זה נראה בלתי מזיק, זה נשמע הגיוני, משלנו, כור מחצבתנו, סלע קיומנו. אנחנו כל כך שחוקים שאנחנו מקבלים את זה ללא עוררין, מטמיעים את זה בשפה ובעצם מטמיעים את זה במחשבה. זה נקרא תהליך של שינוי מחשבתי שמייצר שינוי מעשי. "רוח הנביאים" לא שורה עליי, אבל הרוח שמנשבת בישראל, בעיניי, לא מבשרת טוב. 

שולה אלוני ואלבר קאמי - המפגש שמתנהל במוחי

כל כך הרבה דברים קורים שהייתם מאמינים שלא אפסיק לכתוב, בכל זאת זה לא סוד שיש לי דיעות על כל דבר. כל השבוע היה רצוף בהתחלות של פוסטים שלא ממש מגיעים לסופם ובאופן טבעי גם לא לפירסומם. הסיבה לכל זה היא פשוטה כי כל פעם שאני מתחילה לכתוב על התרחשות מסויימת, אני חוזרת שוב ושוב לאותה נקודה. אם זה מעייף אותי, זה וודאי יעייף אתכם. אז השאלה היא מה לעשות - לעייף אתכם? לא לעייף אתכם? לעייף את עצמי? מה? ברגעים כאלה איכשהו אני חוזרת לשולה אלוני. לא כי אני משווה עצמי אליה - קטונתי, אלא משום שבמידה רבה היא נדבך חשוב בעיצוב מי שאני היום והיא בהחלט אחד מהמודלים לחיקוי שאימצתי. היא ידעה להילחם, היא גם בטח לא היתה נכנעת וממשיכה לומר את משנתה באדיקות שוב ושוב.

רגעים כאלה מובילים אותי לעיין בספרון של אלבר קאמי "מכתבים לידיד גרמני". חוץ משולה, רק אני ובנהזוג נגענו בספר הזה מאז שהיא נתנה לי אותו. ואני חוזרת אליו הרבה, מדמיינת קצת אותה מדברת אלי דרכו (אין צורך לאשפז אותי - תודה). יש המון עוצמה במפגש הזה בין הקריאה בקאמי והזכרונות משולה והשיחות שלנו על הספרון הזה, רגעים שלא אשכח והם שם עם כל מבט מרפרף, עם כל דפדוף. כמו מצפן חיצוני שמכייל מחדש את המצפן הפנימי שלי.

ארבעה מכתבים בסדרה כתב קאמי והם התפרסמו במסגרת העיתון Combat  של המחתרת הצרפתית שהוא היה עורכו. יש הטוענים שהוא כתב אותם להיידיגר שהצטרף לתנועה הנאצית, את היידיגר קאמי איבד אבל הרוויח את סארטר (פרט טריוויה בלתי חשוב בעליל). המכתבים האלה במידה מרובה הם סוג של מצפן שלי ואפילו מקור של כוח. היכולת של קאמי להעביר את האמת שלו במכתבים האלה, את המוסר הבסיסי שהוא נר לרגליו, מעוררת השראה (כן, ממש כך). המכתבים האלה, הגם שנכתבו בתקופה חשוכה ביותר בהיסטוריה, הם לחלוטין נצחיים בעיני. קאמי מתאר לא מאבק בין צרפתים לגרמנים, גם לא מאבק בין אומות, אלא מאבק בין תודעות מחשבה. קאמי בעצם טוען שיש משהו שהוא גדול יותר מתחושת הלאומיות או כל תחושה קהילתית/שיוכית, שיש ערכים שהם מעבר לאידיאולוגיה כזו או אחרת ועל זאת צריך כל אדם להיאבק. הצדק כערך המוסף שלנו כבני אדם, אם תרצו.

בעיני הטענה הכי חשובה של קאמי, ואני משתמשת פה בחירות הפרשנית שלי, היא כזו - לאדם יש החופש לבחור, אבל כדי לאפשר לי לעשות את בחירות אישיות אני (כל אדם) צריך להילחם למען ערכים מופשטים יותר, אוניברסליים יותר, למען זכויות אדם, חירות ודמוקרטיה. הבחירה הראשונה שלנו לפני כל שאר ההגדרות, לפחות מהקריאה שלי את קאמי, היא קודם כל הבחירה במשולש הזה של צדק, שוויון וחירות. זה היה המאבק אז, כמו שגם זה היה המאבק לפניו ואחריו.

בעיניי זה המאבק שלנו עכשיו. השיח הציבורי היום, בו אנשי ימין, כמו נתניהו ובנט, מסמנים את מחנה השמאל כבלתי לגיטימי, הוא בעיני קריטי ולא בגלל שאני שייכת למחנה הזה של הלא לגיטימיים, לא ציונים, אנטי-ישראלים. אני מאמינה באמונה שלמה בדיעות שלי ולא ממש משנה לי איך אסומן. להפך, לפי מצב העיניינים נראה לי שיהיה לי הרבה יותר נחמד אם יפנו אותנו לאיזה גולאג שמאלני. אבל הנקודה היא שלתחם את מגבלות השיח הפוליטי זה לדפוק יותר ממסמר אחד בארון הקבורה של הדמוקרטיה.

כבר שנים שיש כאן שלטון שעושה בשמי דברים שמגרדים אותי מבפנים ועשים לי חררה, ולא משנה אם אצא נגדם או לא הם נעשים גם בשמי כישראלית, ועדיין אני בוחרת לחיות כאן ואני לא עוזבת ואני אפילו אזרחית ממש טובה. ועדיין, ולא משנה מה הסדר, בהגדרות שלי את עצמי תופיע ההגדרה "ישראלית". אני מקבלת את הדין שמרבית הישראלים לא רואים את הדברים כמוני, אני לא מתנגדת למשטר, הולכת להפגנות ולא עוברת על החוק בשום צורה. נראה שהבחירות האלה באות לא רק לסמן אותי כ"הם" ו"לא לגיטימית" אלא באות להשתיק את הקול שלי, להדיר אותו מהנורמות המקובלות. זה כבר משהו שצריך להדליק אורות אדומים לכולנו, אם לא תהיה פה דמוקרטיה, שום טוב לא יצמח מזה. במקום שמצמצמים שיח, הלכה למעשה תצומצם הדמוקרטיה. אין שום דוגמא בהיסטוריה שמשהו טוב יצא מתהליכים שכאלה.

הבחירות האלה, שעולות למשק הזה המון כסף, הן בזכות מנהיג שביקש מלכתחילה יותר "משילות", שבוחן חוקי יסוד שעלולים לסכן את זכויות האדם בישראל, שמכנה לפני בחירות חלקים שלמים מהאזרחים כ"הם", "הם" הוא אף פעם לא חלק מ"אנחנו". כל אלה חוברים מבחינתי לתמונת מצב בה ישראל נדרשת למעשה לבחור האם היא תיתן לגיטימציה לאיש כזה לנסות שוב את מזלו בלשלוט עלינו, אולי הפעם עם ממשלה יותר נוחה, כזו שתאפשר לו לעשות "סדר" ולגרום לכולנו לדקלם אחריו מהם גבולות השיח שמתיר המנהיג (טוב, אווה קיסר זה מיוון, ושם הדמוקרטיה התחילה, לא?). העובדה שאנחנו בכלל מוכנים לשקול את השיח הזה שמתווה ראש הממשלה, תכל'ס יש לומר מאמצים את השיח, היא הרבה יותר ממעציבה ו/או מדאיגה.

הסיפור האחרון של פרס ישראל רק ממחיש את זה שוב, נתניהו לא מדבר על איזון פוליטי, הוא משתמש בז'רגון של איזון פוליטי ובעצם מצהיר על פוליטיזציה - לא עוד שופטים מכהנים או מועמדים שאינם דוברים את השפה שמקובלת על נתניהו. זה מה שנתניהו אומר, אבל אל תדאגו, הוא ימשיך להטות את זה ככה כדי שזה יראה כאילו זה "ממלכתי", רק שאין שום דבר ממלכתי בראש ממשלה שרואה בחלק מציבור האזרחים "הם". אני לא טוענת שאין צורך לבחון מחדש את נושא ועדות השופטים של פרס ישראל, אך זה לא יכול להיות בשם דעות פוליטיות, זה לחלוטין לא רלוונטי לנושא הפרס. נתניהו מתמרן אומה שלמה להעדיף לאומנות ותחושת ביחד על פני העדפת המכנה המשותף לכולנו, זה שלא צריכה להיות בו מחנאות פוליטית, ערכי הדמוקרטיה. 

דמוקרטיה. זה כל הזמן הנקודה הזו. כן. ככה בכלל הפוסט הזה התחיל.

וכמעט שכחתי שהבטחתי ליוגב רבל שאזכיר אותו בסוף אחד הפוסטים שלי, בכל זאת הוא היה הראשון שענה נכון על איזו חידה מתוחכמת (או שלא) שלי וחיכה ממש בסבלנות עד שיצא הפוסט הזה. תודה

פוסט של ניתוח פוליטי על חולה מדיני במצב קטטוני

אני לא נהנית מלכתוב נבואות זעם אם אתם שואלים אותי, מכיון שאיננו מקיימים דיאלוג אז אין לי מושג אם אתם אכן שואלים את זה או לא. מדי פעם אני נשאלת למה אני לא עוזבת אם אני כל כך לא מרוצה. לא שאני חושבת שבאמת אני צריכה לענות על השאלה הזו, אבל אני לא עוזבת כי זה הבית שלי ואני מאמינה שהישארותי פה בכל זאת עושה משהו, גם אם תכלס זה לא באמת משפיע, אני שומרת על התקווה. אבל אני לא כאן כדי לדבר על אפסיות האדם ותיאוריית "גרגיר החול". בעודי יושבת בבית, מאחורי מקלדת אני יכולה לכתוב, זה לא ישנה כהוא זה, אבל זו פריבילגיה של המתבונן מהצד שאני מנכסת לעצמי.  

אחד הדברים המעניינים בלימודי מדע המדינה שתמיד הצחיקו אותי זה איך כל פעם שיש איזשהו מודל, המרצה יסביר כיצד ישראל היא לרוב היוצא מן הכלל של המודל. אל תנסו עכשיו לחשוב על מודל שמוכיח שישראל ככל העמים, במרבית המודלים בכל זאת ישראל תהיה מקרה מבחן יוצא דופן וכן, זו הכללה ואני לגמרי בסדר עם זה. במקרה השבוע יצא לי  להתעכב על פירמידת הצרכים של מאסלו. בגדול, זו תיאוריה שמנסה להבין מהם הדברים שמניעים בני אדם ויוצרת הררכיה של צרכים. ככל שאדם עולה ברמת המדרג, היינו מממש את הצרכים של רמה נמוכה, הוא מתקדם לצרכים הבאים, לשלב הבא במדרג. בהתאם הסיבות המניעות אותו משתנות - מצרכים פיזיולוגיים בבסיס הפירמידה ועד לרמת המימוש העצמי בראש הפירמידה.

את המודל הזה מתחום הפסיכולוגיה של מאסלו, שהתחיל כדי להסביר התנהגות של אנשים, המירו גם לעוד מישורי חיים, אפילו למודלים עיסקיים ומדיניים. אין לי זמן לבלות במחקרים מעמיקים, הלוא בחרתי בחינוך ביתי ולא המשכתי בקריירה האקדמית שלי, אבל בואו ננסה רגע יחד לחשוב על מודל פירמידת הצרכים של מאסלו כדי לנסות להסביר את ההצבעה בישראל. רבים טובים ממני התייחסו ומתייחסים לדפוסי ההצבעה בישראל. אחד הדברים שמאפיינים את המחקרים על דפוסי ההצבעה בישראל הוא הסברתם באמצעות השסעים בתוך החברה הישראלית, שפעמים רבות הם גם חופפים. הטענה שההצבעה בישראל היא בעיקר הצבעה מסורתית היא לא בטלה בשישים ואכן מצליחה להסביר דפוסים, אך האם בעצם כוח ההסבר החלקי שלה היא בהכרח נכונה? אני לא בטוחה. כוח ההסבר החלקי שלה אומר מבחינתי שצריך לנסות ולמצוא הסברים טובים יותר לדפוסי ההצבעה בישראל ולא להסתפק בתיאוריות בעלות כוח הסבר חלקי. התבססות עליהן אומרת שתכלס מפלגות מפספסות משהו בדרך אל הקלפי.

הטענה שההצבעה בישראל היא עדיין בעיקר על רקע של שסעים מפספסת משהו, לא ניתן לדבר על דפוסי הצבעה רק על רקע של ימין ושמאל ביטחוני, דת ועדתיות. המודל הזה, אם היה נכון, היה מעניק הסבר טוב יותר משמעותית לדפוסי ההצבעה, אך הוא לא מצליח לספק אותו. כנראה שיש וריאנטים נוספים שהוא אינו לוקח בחשבון. אם נחזור למאסלו, הרי שניתן לטעון שתי טענות, והן הפוכות (לא מפתיע). האחת היא שצרכים פיזיולוגיים וביטחון בקיום הפיזי הם תנאים שכבר הושגו ברמה הבסיסית והאוכלוסיה יכולה להתפנות לשלב הבא במדרג. לכן, ההצבעה תהיה בהתאם לתחושת השייכות החברתית, במקרה הזה הצבעה שנתפסית "ציונית" (גם אם זו הגדרה לחלוטין סובייקטיבית). טענה שניה יכולה להיות שהתנאים הללו לא הושגו במלואם, ולראיה שחיקת מעמד הביניים, אחוזי עוני גבוהים יחסית למערב והעדר פיתרון מדיני, אך ישראל כמקרה מבחן מיוחד מצליחה שוב להיות שילוב משונה של בעיות קיומיות המעורבות בתחושת שייכות ולכן אנו עדים לחפיפה מדרגית.  

חוקרים רבים במדע המדינה כבר השתמשו בפירמידה של מאסלו להבנת דפוסי הצבעה. אחד המפורסמים שבהם, אינגלהארט, הסביר את השינוי בדפוסי ההצבעה האירופה במעבר מפוליטיקה מטריאליסטית של צרכים בסיסיים, כמו ביטחון, ביטחון כלכלי, שהיו בבסיס ההשקפה הפוליטית לצרכים פוסט מאטריאליסטיים כמו זכויות אדם, איכות סביבה וכדומה. זאת אומרת שאינגלהארט טוען שבעידן הנוכחי ההצבעה באירופה עברה מהצבעה מסורתית (ימין/שמאל) להצבעה ערכית (חופש ביטוי, זכויות אדם, איכות סביבה), מה שמצביע על רמה של מימוש עצמי אם להשתמש בטרמינולוגיה של פירמידת הצרכים של מאסלו. בישראל כבר יש נגיעה בתחומים האלה, אך הם בטלים בשישים כי הם רק ברקע הפוליטי הנושא הבטחוני, שעדיין תופס את הבכורה הפוליטית גם ביום יום ולא רק בעיתות משבר. ועם זאת עדיין הנושא הביטחוני אינו מסביר את דפוסי ההצבעה בישראל בצורה משביעת רצון. רק כאשר משלבים תחושת השתייכות ובמקרה הזה לקולקטיב (מילה שכמעט פסה מהעולם הפוסט מודרני) היהודי. 

 

אם מסתכלים על הפוליטיקה בישראל, בעיקר ב- 19 השנה האחרונות מאז רצח רבין, ניתן להבחין בשינוי שיח. אם תרצו, יש טשטוש בין ערכים מטריאליסטיים כמו ביטחון וכלכלה עם נושאים ערכיים, אבל לא מהסוג האירופאי - אלה עדיין בשולי הפוליטיקה והם נחלתם של מעטים, אלא כרגיל שעטנז ישראלי ייחודי. הנושא הערכי אינו מתבטא בסוגיות כמו איכות סביבה אלא דווקא עם הנקודה של זהות, זהות יהודית-לאומית שעל הדרך מנכסת את הציונות. שינוי השיח בתוך החברה הישראלית נעשה באופן איטי כך שבלי שנשים לב הפך השסע הביטחוני שלא בא לידי פיתרון לשסע ערכי - הביטחון לא מאיים יותר על קיומה של מדינת ישראל, הוא הפך למאיים על יהדותה של ישראל. העירוב הזה של השייכות הקמאית לדת היהודית יחד עם הפיתרון הביטחוני עירבב במידת מה את פירמידת הצרכים של מאסלו. זאת אומרת גם בישראל, שתכל'ס כבר אינה מצויה תחת "איום קיומי", מתחדדת ערכיות שהיא אינה אוניברסלית במהותה, אלא מאוד פרטיקולרית. בכך הופכים הלא יהודים ואנשי השמאל שההגדרה "יהודי" אינה בראש סולם הערכים שלהם למודרים מהשיח.

מכיון שההדרה מהשיח אינה חלה על מצביעי המרכז והימין, שלרוב גם אינם רואים איום בהעדפת הגדרות יהודיות על הגדרות דמוקרטיות (וסליחה על ההכללה) יש התחזקות של גוש ימין-מרכז בשיתוף עם היהדות-הלאומית בד בבד עם היווצרותו של פיצול בשמאל, ולראיה אותו שמאל המכנה עצמו "ציוני" ומקבל במידת מה את כללי המשחק הלאומיים. כך שלמעשה אנו עדים היום לתהליך כמעט בלתי הפיך, לדעתי, של התחזקות של המרכז-ימין ושל מפלגות דתיות ציוניות (טוב ספציפית מפלגת "הבית היהודי") והתרחקות השמאל מהפוטנציאל של להחזיק בשלטון בעתיד הנראה לעין. עתידן של מפלגות דתיות גם לוט בערפל כי ההתחזקות של המרכז-ימין והדתיים הלאומיים לא ממש מאפשרת להם לקחת חלק במשחק השלטוני במרבית התרחישים האפשריים של תוצאות הבחירות.

בבחירות שנערכו לפני 18 וחצי שנים כבר התחיל נתניהו את הטרנד הפוליטי הזה עם "נתניהו טוב ליהודים", היום הטרנד כבר תפס והוא ממשיך לתפוס תאוצה, אם תרצו "צוק איתן" היה קטליזטור שרק הוכיח את הבעיה במלוא עוזה. להצביע מרכז וימינה ממצב אותך לא רק כישראלי אלא כציוני וחשוב מכך כיהודי השומר על כור מחצבתו, בעוד בתוך השמאל הרחב נוצר פיצול - "השמאל הציוני", השמאל שעוד דעת הקהל סובלת והשמאל הרדיקאלי "עוכר ישראל", שהפך ללא לגיטימי. אם באירופה העלייה בהשכלה מביאה להעדפות של ערכים פוסט מטריאליסטיים ולהתחזקות מעמד הביניים, ישראל מתרחקת משם. 

השיח הישראלי החדש שמקדם השלטון בישראל כמעט ללא הפסקה ב- 18 וחצי השנים האחרונות, שקיבל תאוצה בשתי הקדנציות האחרונות של נתניהו ובעיקר בקדנציה הזו ובו נוטלת היהדות את הבכורה על הדמוקרטית במשחק הדואלי והבלתי אפשרי בין שתי ההגדרות האלה, מחזק הנטייה להשתייך ומשטיח לחלוטין כל שיח אחר. כל עוד הציבור הישראלי לא יכיר בצורך האמיתי לקדם את הדמוקרטיה ואף להעדיף אותה על פני היהודית וזאת מבלי לגרוע בהיות מדינת ישראל בית לאומי יהודי, כל עוד לא תהיה הפרדה בין דת ומדינה, אנחנו, לדעתי, צפויים לראות התחזקות של המגמה, היחלשות של גוש השמאל והתרחקות מסוכנת גם ממהות הדמוקרטיה וגם מכל סיכוי לשלום עתידי. המחיר של ניכוס היהדות והציונות כנרטיב ימני בעיקרו הוא עוד שנות שלטון ימין ארוכות ללא סיכוי ממשי של שמאל מדיני-חברתי להשפיע באמת כשחקן מרכזי על הפוליטיקה בישראל.

לא נוח לי

בשבוע שעבר כתבתי פוסט על ההסתה שהפכה כל כך מיינסטרימית שרבים לא רואים אותה, רוב הקוראים הבינו למה הייתה כוונתי. היו כמה שנאלצו שאחדד את הנקודה שנראתה לי כה מובנת מעליה. הקו שהנחה אותי היה ברור - חברה דמוקרטית אמורה לכבד את מגוון הדיעות, ברגע שדיעות מסויימות נצבעות בגוון לא לגיטימי העקרון הדמוקרטי מאבד את דמוקרטיותו. רוצה לומר שהגענו לנקודה בה הרעיון הדמוקרטי בו מגוון הדיעות הוא לגיטימי הפך ללא לגיטימי; קטגוריזציה בה יש דיעות מקובלות, דעות פחות מקובלות ודיעות בלתי מתקבלות על הדעת, לא מאפיינת את הרעיון הדמוקרטי, שאמור להכיל את מגוון הדיעות ולעודד סובלנות. העדר ההבנה הדמוקרטית הבסיסית הזו הוא בעוכרינו ולא משנה באיזה צד של המפה הפוליטית אתה נמצא.

כשכתבתי שלא בא לי להשתייך למשפחה שלא מוכנה להכיל את הדעות שלי, היו אנשים שהציעו לי ללכת מכאן. זו לא פעם ראשונה, כבר נשלחתי לסוריה פעמים רבות ויש כאלה שהציעו לי דווקא את מדינות המערב או להשתמש בדרכון הגרמני שלי. זה נורא נחמד מצד אנשים לאחל לי חופשות בחו"ל, אבל זו בדיוק הנקודה - אני מעולם לא שלחתי אף אדם למקום אחר - זה לא עלה על דעתי וזה לא לגיטימי. אבל לשלוח שמאלנים לכל מיני מקומות הפך לברכת שלום או שמא לטיעון פוליטי ואלידי. זה ולקרוא לשמאלנים בוגדים, או לאחל להם מוות בייסורים, או סתם שיאנסו אותם/יענו אותם/יעלו אותם על טיל הפכו לחלק אינטגראלי מהשיח הפוליטי. נגד זה אני יוצאת. לא בגלל שאני לא יכולה להתמודד עם הטיעונים התקפים המרמזים על יכולת ויכוח יוצאת מן הכלל ואינטלקטואליות מהסוג הנעלה, אלא בגלל שזה אומר מבחינתי דבר אחד מאוד ברור הדמוקרטיה זולגת לנו מהשיח והופכת ללא רלוונטית. הרבה יותר מדעות ימניות קיצוניות, העובדה שהשיח הדמוקרטי הולך ומצטמצם מפחידה אותי יותר מכל איום אחר. זו היתה המהות של הפוסט, לשם כיוונתי והעובדה שיש אנשים שאפילו לא הבינו את זה היא מדאיגה, חשבתי לתומי שלפחות מי שקורא אותי שותף למחשבה שהשיח הדמוקרטי חשוב יותר מכל דיעה פוליטית לכאן או לשם.

זה הביא אותי לחשוב על המקומות השונים שבהם אני לא מרגישה נוח במרחב הציבורי ואז הבנתי שלכל המקומות האלה יש מכנה משותף שנוגע במקום של מוסריות בסיסית שאמורה להיות משותפת לכולנו ואיכשהו היא לא. הנה כל מיני דברים שלא ממש נוחים לי וגורמים לעקצוץ, בסדר רנדומלי ואסוציאטיבי ולא בהכרח כזה שמקיף את הכל, רק מספר דוגמאות שקשה לי לחיות איתן, אבל כמו כולם, אני כנראה מקבלת וקצת שותקת ומנסה לפתור את הדיסוננס ובעצם מקבעת אותו, בצורה כזו או אחרת, גם אם בתוך ביתי אני מנסה לשנות.

לא נוח לי במקום שבו הגברת הראשונה קונה רהיטי גן למעון הרשמי ואלה מוצאים אם דרכם לביתה שבקיסריה, בעוד הישנים עוברים למעון הרשמי.

לא נוח לי במקום שבו יש אנשים שטוענים שהמתנחלים הביאו על עצמם את החטיפה כמו שלא נוח לי לשמוע על מדינת תל אביב המנותקת.

לא נוח לי במקום שבו בני נוער מזמינים חברים לאנוס, לעשות מעשי סדום, לשבור חפצים ולהרביץ לאישה ספוגת תלאות.

לא נוח לי עם הורים שמגדלים ילדים שעושים דברים כאלה ואחר כך תובעים את הנאנסת.

לא נוח לי עם הסברים על נורמטיביות כשמדובר בהורים ששוכחים את ילדיהם באוטו, שנוטלים את חייהם או "רק" מתנהגים באלימות.

לא נוח לי במקום שבו פירסומות של נשים חצי ערומות נראה טבעי אבל מצקצקים כאשר אישה מניקה בפומבי.

לא נוח לי כשנכנסים לאנשים לצלחת ולא משנה מאיזה צד.

לא נוח לי כשאוסרים על מילים או מחשבות או כשמציעים להחרים/לשרוף ספרים של סופר שאמר מילים לא נוחות.

לא נוח לי עם השקרים של דובר צה"ל שמתקבלים כאורים ותומים על ידי הציבור גם כשיש הוכחות שמפריחות את זה.

לא נוחה לי הזילות בחיי אדם, ולא משנה מי הוא הוא קודם כל אדם.

לא נוח לי עם גירוש, עוצר, מתקפות אוויריות וענישה קולקטיבית.

לא נוחות לי הצדקות מיותרות בשם קדושה מזוייפת.

לא נוחה לי השנאה.

לא נוחה לי משטרת ישראל (שלא לוקחת ברצינות הודעה על חטיפה, שעוצרת בלוגרית שכותבת על שחיתות, שקלה במעצרים ובהפגנת אלימות, שיודעת לתרץ ולא לעבוד).

לא נוח לי עם מי שמגדיר מה נורמטיבי ומה נכון, מה פוליטי ומה לא.

ומה שהכי מדכא אותי זה שהכל קשור לגמרי לחינוך, אבל לא לאינדוקטרינציה ש"מדינת ישראל זה מעל הכל" (כן, אני משווה), אלא דווקא ל"דברים הקטנים" של חינוך לערכים, של מהי דמוקרטיה ומהו מוסר ולעוד קצת זמן איכות שאפשר לתת אבל זה לא בסדר העדיפויות, לא הפרטי ולא הציבורי.

ומה שהכי מדאיג אותי זה שמפה זה עוד עשוי להתדרדר למרות שכבר עכשיו זה נראה כמו תחתית של בור די אפל. לתפארת מדינת ישראל. 

לא שיח של תרבות אונס, שיח של גבולות ושל שוויון שלא מסתיים בקריצה ונפיחה באולפן טלוויזיה

מוצאי שבת, זמן לימבו שכזה שבו כבר אומרים שבוע טוב אבל בתכל'ס יש עוד ערב ולילה שלמים לפני שהשבוע מתחיל. אולי זה מה שעושה אותו זמן טוב לסיכומים, קצת כמו נשימה אחת טובה לפני שמתחיל הבלאגן. יפה המשחק במוצאי שבת בין הנינוחות של סוף השבוע והדריכות של השבוע שמתחיל, בין סיכומים להחלטות, בין מנוחה והתכוננות, או אולי רק כוננות.

השבוע המרכזית חוגגת 8, צילמתי אותה לפני כמה שעות בפארק, היא כבר לא ילדה. כלומר היא כן, אבל היא מתחילה להשיל מעליה את הילדה. בלילות הקרובים, אשב ואכין לה כרטיס ברכה. אני יודעת מה אצייר, אבל אני מבולבלת מעומס הדברים שאני רוצה לכתוב לה מול ההכרה שהיא רק בת 8 ובעיקר צריכה ברכה מאושרת ולא מניפסטים. אבל בשבוע כמו השבוע האחרון והוא אינו הראשון, כאשר השיח החברתי מוכיח שלא הגענו רחוק, אני מוצאת את עצמי מדוכדכת מהמחשבה שלתוך האוירה הזו אני מגדלת עוד אישה (אבל זה בסדר כי במקביל אני גם לא מאושרת מלגדל כאן שני גברים לעתיד, אז רמת הדכדוך מאוזנת מגדרית, שנאמר שוויון בנטל).

פתאום הבנתי שהחשש שידעתי שיגיע כבר כאן. החשש האמיתי להסיר ממנה את המבט ולו לרגע, כי יש בעולם כל כך הרבה רוע ואינך יכולה לדעת מאיפה הוא צץ. רוצה לגונן עליה מדברים שהיא עלולה לשמוע, מצמרמורות של פחד, מרגעים של השפלה, מתחושת חוסר אונים, מהניסיון לבדוק את עצמה בגלל חרא של אנשים אחרים. והיא כל כך מדהימה ובוטחת, מדלגת מאתגר לאתגר ולא בא לי בכלל מתישהו (אל דאגה, בטח לא עכשיו) לדבר איתה על אתגרים שצופן לה עצם המגדר. היא גדלה בידיעה של שוויון ואין שום סיבה שמתישהו מישהו בכלל יגרום לה להטיל בזה ספק. 

הדיווח על האונס של הילדה בת ה- 13 על ידי מספר לא מבוטל של ילדים בני גילה פחות או יותר, העלה בעיה חברתית חמורה שנמצאת מאחורי כל אונס שכזה. הראיה המקלה שלנו את הגברים האנסים, את הנטיה החברתית הלא ממש סמויה אך מקובלת שלנו למצוא את התשתית שיצרה הקרבן לתקיפתה. יש לנו בעיה אינהרנטית בתוך כל השיח הזה של אלימות מינית (ודי כבר לקרוא לזה תרבות האונס, זה הופך לנבואה שמגשימה את עצמה, אונס הוא לא חלק מהתרבות. נקודה) כי בתוך חברה מצואיסטית כמו שלנו, לא השכלנו למתוח את הקו האדום לפני שנעשה קצת מאוחר מדי. לא צריך להיות ויטגנשטיין כדי להבין את משמעות השפה והשיח וחילחולם להתנהגות החברתית וקביעת נורמות. שימו לב לראיונות עם הורי התוקפים ואחרים מטעמם שבעודם קוראים לתוקפים ילדים, קראו לקרבן נערה וזו לא סמנטיקה. נערה מתוחכמת הרבה יותר מילדים תמימים. איזה איפון שפתי מחריד - הרי אם היא נערה, קל וחומר שתוקפיה נערים, אך אם הם ילדים קל וחומר שהיא ילדה. כשהשיח הציבורי משנה את ההקבלה הזו, נוצר סוויטצ' ולו גם קטן בתוך הסיפור הזה והסוויטצ' הזה אסור לו שיקרה. 

בעידן של גבולות כל כך רופפים, לשיח הציבורי יש משמעות נורמטיבית וערכית חשובה, לא רק מבחינת תכנים אלא גם ברמה המילולית. המילים שאנו בוחרים להכניס או להדיר מהדיון הן במידה רבה מושפעות מנורמה. אין שפה מקלה לתוקף בעבירות מין ושפה אחרת לקורבן. לא ייתכן שהתוקף הצעיר יזכה לשיח של תיקון עוד בטרם נענש, בעוד שאת נפשה של הילדה המותקפת מי יודע אם אפשר יהיה לתקן והמילים שאחרי לא נחסכות ממנה ואף מזיקות עוד יותר? השיח היום הוא עדיין במידה רבה גברי וסחבקי. מעשים מגונים והטרדות מיניות הם קו אדום, אבל הם משהו שגברים יכולים קצת לצחוק עליו ואיכשהו כאן נוצר איזושהו טווח אפור די רחב ולגמרי לא נכון. 

כשהשבוע ישב לו ירון לונדון ונפח את דעתו לחלל האויר בנושא פרשת התלונה על ההטרדה המינית נגד סילבן שלום, הבנתי כמה לא התקדמנו. אני מודה שהעיתוי לא נראה טוב והוא בטח משחק לידיהם של המלעיזים, אבל זו ממש לא הנקודה. אנחנו שופטים בלי שנבין מה אנו שופטים. אבל התנהגות כמו זו של לונדון צריכה לגרום לנשים להבין שלא משנה כמה זמן עבר, כל מקרה של הטרדה מינית צריך להיות מדווח. הכוח שלנו נמצא במקום שבו זה יוצא החוצה וכבר אי אפשר להחביא את זה. הכוח שלנו לא נמדד ביכולת שלנו להתמודד עם זה לבד ולהתקדם הלאה, למרות ההישג האישי שבזה כי יש לנו חובה חברתית. כי אם לא נתלונן ולא נעלה את זה לסדר היום, אנחנו משאירות את החברה מאחור, במקום שבו נשים לא מתלוננות על זה וגברים לא מתלוננים שנשים מתלוננות עליהם כי פשוט שותקים ונותנים לזה להמשיך הלאה. ואפילו צוחקים על זה. בטלוויזיה. השתיקה הנשית נגד העוולה הזאת לא יכולה להימשך, בייחוד לא מול ניסיונות הגחכה שכאלה. השתיקה והנכונות לקבל את השיח הכל כך גברי הזה (וסליחה על הכללה) רק מכין את הקרקע לקורבן הבא. תגובות כמו של לונדון מוטב להן שלא יהיו בשיח הציבורי גם אם התלונה הספציפית הזו תתגלה כשקרית. 

אכן לא כל הטרדה היא הטרדה וכבר הבנו שיש שופטים שבטוחים שיש נשים שזה הקטע שלהן, וכבר הבנו שאנחנו צריכות לשים לב ללבוש שלנו ולשמור על הכוס שלנו ולא ללכת לבד וכל הזמן לקחת אחריות כי אי אפשר כנראה לסמוך על גברים שיעשו את זה. אבל אנחנו כן יכולות לשנות את השיח. לשיח מעצים ומחנך שמותיר לבנות שלנו אדמה בטוחה יותר לדרוך עליה ולבנים שלנו את לקיחת האחריות. בהקשר הזה דחקות שכוללות מילים כמו מציצות וקולות של פלוצים יוצרות בועה של תרבות אונס, זה שיח שלא צריך להיות לו מקום שכן הוא מתיר את הפגיעה באישה הבאה. ירון לונדון התגלה כאירופאי מעודן בערך כמו שרה נתניהו. אבל ירון לונדון פה הוא רק המשל, קצת מפליץ אולי אבל מה זה חשוב? 

נשברתי היום, אני מודה. בין סופר-אמא ולוחמת פמיניסטית לרצון להיות ולו רק פעם אחת עלמה במצוקה...

יום לא פשוט. ב-3 בבוקר, כשפירסמתי את הפוסט, נזכרתי מחדש כי מחסום העייפות הוא לא מושג ערטילאי כלל וכלל. אז מקלחת וספר וכשכבר סופסוף הרגשתי את השינה מגיעה, אזעקת האש של הבניין התחילה לפעול. שלושה ילדים ישנים ו"נא לפנות את הקומה". דילמה - קמים ויורדים למטה כדי לבדוק את הנושא ולנטרל את האזעקה? נשארים עם הילדים? מעירים את הילדים? אם הבנזוג היה בבית זו לא בעיה, אבל 3 ילדים לבד? בעודי חושבת (והמוח מתחיל שוב לדהור - ואולי זו חבורת גנבים שתתקוף ברגע שאפתח? ומה אם ארד למטה וזו באמת אזעקת אש? ומה אם זו לא אבל אני ארד והילדים יתעוררו?) אני עומדת ליד הדלת, לא סגורה על עצמי ושומעת את השכן יוצא לנטרל את האזעקה. דילמה נפתרה. אפשר לישון. 

9:40 אני מתעוררת, הגדולים כבר מחוץ למיטות, אני תחת הרושם שעדיין מוקדם. מסתבר שיש לי עשרים דקות לצאת מהבית ולהגיע עם הילדים לפעילות ביער. נחמד שהיום היחיד שאף אחד לא מעיר אותי הוא היום הכי לא נכון. "אבל אמא", אומר הבכור המופלא בכנות מתוקה, "כשלא התעוררת נתתי לך לישון כי חשבתי שאת זקוקה לזה". הייתי צריכה לתת לו מדליה, אני מניחה שיותר הוא לא יחשוב ככה (מגיע לי, אשכרה מגיע לי). בוקר כזה והכל מתהפך. כל התיכנונים הקולינריים התפוגגו באחת ויש צורך בתוכנית ב'. לא הכנתי כזאת, אבל היא מתגבשת. 2 פיתות במיקרו מספיקות בדיוק להתלבש ולצרוח הוראות כאחוזת אמוק והילד כבר מתחיל לפקפק בזה שצריך בכלל לפרגן לי משהו. סבב שני של פיתות - שטיפת פה ונעליים. מורחת ובינתיים ממשיכה לחלק הוראות. שתיה לילדים וקפה לקחת לי. חותכת ירקות, ילדים אורזים תיקים, הם קצת רועדים, אולי זה בגלל שהם אף פעם לא עבדו כל כך מהר תחת אש. יוצאים. מסבירה שהפעם לא אשאר ביער, אני צריכה להתקלח. הם מהנהנים, אולי זו הבנה ואולי רק הפחד. נסיעה עצבנית ומהירה בלי מכונית ספורט ועל כבישים ישראליים. מגיעים ליער בקצת איחור והמדריכה של הגדול מזכירה לי שהיום ההורים איתם במחנה. השפה התחתונה שלי מתחילה לרטוט ואין לי קפה לדרך חזרה. המדריכה מסתבר מחבקת גם עצים אבל גם אנשים, "הרבה הורים לא יוכלו להגיע", היא מנסה לנחם. אבל ברגע זה בדיוק, אצלי כלום לא פועל חוץ מרגשות אשם. הגדול מנסה להיות אמיץ, אני לא מוצאת מילים וממלמלת שבשבוע הבא אני אהיה איתם כל הפעילות. מחבקת ומתנצלת ושולחת ילד ממש עצוב לפעילות הורים בלי הורים בדיוק כשאבא עדיין בנסיעה.

מאוכזבת מעצמי אני נכנסת לאוטו, אכולת רגשות אשם שלא בדקתי מייל בבוקר, שלא הייתי מעודכנת. לא צריך לספר לי שיש אכזבות קשות מאלה בחיים או שהילד ישרוד זו לא הנקודה. הוא כל כך חיכה לפעילות הורים זו ואני איכזבתי. כן הוא ישרוד, כן מה שלא הורג וגו'. אבל בנושא ההורות שלי והציפיות שלי מעצמי - אני מצפה מעצמי לא לאכזב, בטח לא בדברים הכל כך פשוטים. כל הקלישאות, נכונות ככל שיהיו, על זה שאנחנו רק בני אדם זה נכון, זה גם נכון שזה לקח שכל אחד מאיתנו לומד בחיים. לגמרי לא קשור. למדתי להתקדם הלאה, אבל זה יושב לי על הלב. יושב לי על הלב שפעלתי לא נכון היום. זה מותר וזהעובר. ואם אלמד מזה מה טוב. נקווה שבפעם הבאה שיתנו לי לישון עד מאוחר לפחות אני אצליח להגיד תודה לפני שאבלע לתוך ההמולה.

מכאן ואילך היום שלי השתפר, וזה יפה כי לא נראה היה שיש לזה סיכוי. ועזבו את כל ה"היה יכול להיות יותר גרוע", באותו רגע זה היה הכי גרוע ואף אחד לא היה שם להחליף אותי. לאורך היום ניסיתי להבין את המקום שלי בתוך הסיפור הזה וקלטתי את מה שכבר ידעתי מזמן. אני לא יודעת להיות עלמה במצוקה. אני תמיד בסדר. אף פעם לא צריכה עזרה, תמיד בשליטה, תמיד מתמודדת ויכולה להתמודד אם יזרקו עלי עוד משהו. מה זה אומר השיריון הזה שעטיתי על עצמי? הצורך הזה בלהוכיח שאני תמיד יכולה? האם זה המילכוד הפמיניסטי שלנו? הוי לו יכולתי לרגע להיכנס לדמות של עלמה במצוקה, לקרוס לזרועות הנסיך שלי ולדעת שהוא יעשה את הכל. יש נסיך, הוא יודע לעשות את הכל, אני לא רואה אותי מתרגלת אזעקות של עלמה במצוקה. 

אני מניחה שלקחתי את זה לכיוון המגדרי כי זה גם מה שליווה אותי כל היום ברקע של החיים החיצוניים. קמתי בבוקר לגלות ידיעה שעיריית רחובות מעניקה את הזכות לעובדות (נשים בלבד, כן?) לקחת ביום מרוכז אחד חצי יום חופש לצורך הכנות לחג ולעבוד או בבוקר או אחה"צ לפי בחירתן. טוב, מה אתם מתפלאים זה ברור? הרי זו הדילמה של כל אשת קריירה. עכשיו פירגנו לנשים זמן כדי שיוכלו לנקות ולהתארגן לחג ואתן מתקוממות? הראיה הפטריאכלית והגברית שובניסטית הזו היא לגמרי חלק מהסאב-טקסט של להיות אישה בישראל. אין שוויון - יש נשים אמונות על הבית וכל הכרוך בזה וכל עוד המטלות המוגדרות שלהן לא נפגעות, הן גם יכולות לנסות לעבוד קצת מחוץ לבית, מה רע? אפשר לשחרר להן חבל.והנה המשחק הדואלי הזה בין "איך היא עושה את כל זה?" מול הטבעיות החברתית בראייה שאלה אכן תפקידיה של האישה.

אבל לא רק זה, גם 30 ארגוני נשים איחדו כוחות לקמפיין משותף שמטרתו להכניס יותר נשים לשיח המדיני ביטחוני, כי בשיח הזה כמעט ואין קול נשי, בטח לא בתוך מקבלי ההחלטות, וגם לא בגופים המייעצים. והנה שוב המשחק הדואלי הזה בין ההצהרות למצוי. בין דה יורה - תיקון חוק שוויון זכויות האישה לבין המצב דה פקטו - אין ייצוג שוויוני של נשים. נשים מודרות מהשיח הזה, כי הן שוות, אבל הן לא. כי זה מוכיח שהדרך ארוכה והמאבק הוא מאבק של כולנו, בטח לא רק של נשים. כל עוד זה המצב בשטח, כל עוד אני נספרת כחלק מבית אב בעיניים רשמיות (בכלל הטרמינולוגיה הזו שבד עליה הכלח), כל עוד אני אוטומטית עקרת בית אם אינני עובדת אבל אם אתה אינך עובד אתה מחוסר תעסוקה (תקראו לזה גם מאותגר עבודה מבחינתי), כל עוד אני נכנסת עדיין בחוגים מסויימים תחת קטגוריות ה"בנות" (והאימוץ הנשי של המושג לא מעניק לזה את העוצמות שהעניק האימוץ מחדש של הכינוי -Nigger בקהילה השחורה בארה"ב), כל עוד נשים לא מיוצגות (ובטח לא בהתאם לכוחן באוכלוסיה) במקום שבו מתקבלות ההחלטות החשובות ביותר, אז אין שוויון, יש שיח של שוויון והוא עדיין בשוליים. ממש כמו העובדה שנשים שמהוות מחצית מהאולוסיה ונספרות כמיעוט.  

אבל לא רק זה, כל הסיפור המחודש של הטרדה מינית שהיתה או לא היתה לפני 15 שנה שמרגישה כמו סיכול פוליטי מחד (כמה כבר אפשר לדבר על העיתוי?), אך מאידך אם אכן זה קרה... ומה זה אומר אם המשטרה לא תפתח בחקירה (כפי שמסתמן)? זה קרה? זה לא קרה? זה קרבן פוליטי? זאת קרבן הטרדה? כל השיח הציבורי שנע בין לחרוץ את דינו או לפקפק בגירסתה. בין אם זה נכון ובין אם לא, ואני מניחה שדיון ציבורי אמיתי צריך להתקיים כאשר רב הנגלה על הנסתר, שוב עולים מחדש כל הקולות המצקצקצים על "הטרדה מינית - הכצעקתה?" היחס המזלזל שעולה בנושא כלפי נשים שבאמת היו קורבן להטרדה מינית (ולא באמת ניתן לכמת אותה כי מה שנראה לאחת כמו הטרדה בוטה יכול להיראות לאחרת כמו משהו שפשוט צריך להתעלם ממנו) ויותר מזה לפי כמות העדויות ברשת החברתית כנראה שמרבית הנשים יחוו הטרדה מינית בשלב כלשהו של חייהן. הוא בלתי נסבל. אני אומרת את זה כי גם אני בחרתי בשתיקה כבר לפני 18 שנה וגם לי היא יושבת על הלב למרות שהמשכתי הלאה וגם אני רואה אותו מדי פעם וגם את אשתו ואני נושכת שפתיי וממשיכה (סיבותיי עימי). נשים, מסתבר, שותקות כי הן מתגברות על מכשולים ומתקדמות הלאה. אבל לפעמים גם מותר להן להחליט לעשות מעשה. תהא החלטתה של האישה אשר תהא, חברה שוויונית אמיתית תדע לקבל את העובדה שלפעמים כל מה שצריך זה טריגר אחד. ומה שהתיישן בחוק, לא תמיד מתיישן בנפש. 

איך הגעתי לכאן? כן, הגעתי לזה בגלל שלפעמים גם להיות רק סופר-אמא זה בלתי אפשרי. הבחירה שלי נראית אולי לאחרים מהצד כמו בחירה קלה באיזשהו אופן. כמה זה כבר יכול להיות קשה להיות בבית עם הילדים כל היום? מעולם בחיי, גם לא בתקופות שעבדתי בשלוש עבודות והייתי סטודנטית, לא עבדתי כל כך קשה ולא נאבקתי על הוכחת השוויון (ומעבר לו) כמו בתקופה הזו שאני רק וטוטאלית אמא. לפעמים, למרות שאני יכולה לתקן את הפנצ'ר (עם וסט זוהר) בזמן שאני מקריאה לילדים (שבתוך האוטו) סיפור (לכל מקום אנחנו נוסעים עם ספרים) ועוד בקולות מתחלפים (ולא בגלל המאמץ), להגיע הביתה לבשל ארוחה, להעביר שיעור במורס, לעשות ניסויי חשמל, ללוות את הילדים בפסנתר בזמן שהם מתאמנים, לקלח, לארגן, לצייר, ולהיות רעננה לארוחת ערב, דווקא פתאום כשהילד שלי הולך לפעילות הורים ואני לא מצטרפת, מכל הדברים האחרים שקורים, אני נשברת. אחר כך אני אוספת, מתאפסת וחוזרת להיות סופר-אמא וכשהם הולכים לישון, אני נזכרת שחוץ מהכל, אני גם כותבת. 

פוסט קצר לנושא חינוך בעל כותרת יבשושית במיוחד

אמרנו משרד החינוך או לא אמרנו? לדעתי סיכמנו שכן. אני יודעת שכמחנכת בחינוך ביתי אני מראש נתפסית כאנטי מערכת. וכבר אמרתי בעבר שבתחילה באמת בחרנו בחינוך ביתי כי המערכת לא מצאה חן בעיננו והרגשנו שילדינו יצאו נשכרים אם כף רגלם לא תדרוך שם. תמיד יהיו ילדים שיעברו את המערכת הזו בסדר גמור ויצאו ממנה ללא נזקים חמורים, מעטים אולי אף יצאו נשכרים, אבל ביננו, אם אנחנו משתדלים לתת לילדים שלנו את הטוב ביותר, איך יתכן את המקום בו הם מבלים את מרבית שעות העירות שלהם אנחנו רואים כרע במיעוטו? זה שכמעט כולם עושים את זה זה לא מספיק טוב, זה שצריך סידור לילדים אני יכולה להבין, גם השיקולים הכלכליים נהירים לי ובכל זאת לילדים שלנו מגיע יותר. 

אנחנו רוצים שהילדים יגדלו ויעסקו במשהו שהם אוהבים, אנחנו מאחלים לילדים שלנו שהם יהיו הם עצמם וחוזרים ואומרים להם עד כמה אנחנו אוהבים אותם כמו שהם ובכל זאת שולחים אותם למוסד תעשייתי, בו הם נדרשים להיות כמו כולם - זה לא קצת מוזר? איך ילד יכול לקבל את תשומת הלב הראויה בכיתה עם עוד 41 תלמידים ואיש צוות אחד? במצב כזה רוב הסיכויים שיש להם זה להיבלע. אם הילד תלמיד טוב - הכל בסדר, אם הוא מפריע - נטפל בו, אם הוא לא קשוב - נסממם אותו, אם הוא לא מתאים לבית הספר - נוציא אותו, ואם הוא ממוצע ולא מתבלט - פשוט נתעלם ממנו. לא יודעת מה אתכם, לי זה לא נראה נכון.

אנחנו רוצים שהם יגדלו להיות אזרחים בוגרים ותבוניים ובעלי ידע (לפחות בסיסי) - בית הספר מצמצם את הידע בעידן בו כל הידע האפשרי בערך אצור תחת אצבעות ידיהם, בית הספר לא מלמד דבר על החיים האמיתיים (אולי לבד מכוחו המשכר של העדר), אין שיעורי כלכלה, אין שיעורי פילוסופיה, אין לימודי קבלת החלטות, הם לא יודעים לעמוד ברשות עצמם, לא מבינים כלכלה מדינית, לא מבינים בחשבונות בנק, ריביות, משכנתאות, איזון חשבונות, צרכנות נבונה, חלוקת משאבים, פעילויות של משרדי ממשלה ורשויות מקומיות ועוד ועוד. הם יוצאים עם ידע כזה או אחר על דברים מאוד מצומצמים וגם אותו עקב צורת הלימוד חסרת המשמעות הם נוטים לשכוח מיד עם תום הבחינה הרלוונטית. אכן מוסד להקניית ידע - אין ספק.

אנחנו רוצים שהם יבינו את המושג דמוקרטיה אך מכניסים אותם למוסד בו השפה היא שפה עריצה ושרירותית. אין להם יכולת השפעה על תוכן הדברים, אין להם השפעה על מה ילמדו, יכולת הבחירה שלהם שואפת לאפס. הם לומדים על דמוקרטיה בצורה מצמצמת ועל כל נושאי היום משתדלים המורים לא להתעכב כי הם נפיצים ואת גבולות השיח מצמצמים. מהי דמוקרטיה? בעיני יוצאי המערכת דמוקרטיה היא שלטון הרוב, הבעיה היא שהם לא מבינים שדמוקרטיה היא שמירה על זכויות המיעוט. אבל מי חושב על המיעוט כשהוא חונך במתכונת של עדר?

אנחנו רוצים שהם ילמדו ערכים, איזו יופי של סיסמא. איזה ערכים? כמדינה דמוקרטית ויהודית אנחנו אכן מצליחים להנחיל ערכים של מסורת ודת, בעיקר כזו שלא מכבדת זרמים אחרים וברור שלא דתות אחרות. מערכת החינוך מצליחה לגדל ילדים על ברכי הדת היהודית, גם בפירוש חילוני, אך כושלת בהנחלת הדמוקרטיה (הבעיה היא שזה בא לידי ביטוי חברתי והמחיר הוא גבוה ואקספוננציאלי). שוויון מגדרי? לא בטוחה שמצליח לנו כי איכשהו הם יוצאים בתחושה שבנות מהממות ובנים הם גבר -גבר או סתם הומו (סתכלו שניה על הפרסומת כאן, נכון שהיא לא של משרד החינוך אבל זו בדיוק האוירה - אין ספק מודרנה ורק תעיזו לקנות ורוד לילד שלכם). ביטוי מיני? כן המון סבלנות יש בבתי הספר בהנחה שכולם סטרייטים. קבלת האחר? עוד סיסמא נבובה שבעיקר גורמת לילדים שהם אחר להרגיש עוד יותר אחר.

כישורים חברתיים? כן, ברור. מי שמקובל הוא סבבה, מי שלא לומד על בשרו להיות לבד בתוך כל הביחד שמסביב. אלימות פיזית, נפשית ומילולית. זמן הפסקה יכול להביא ילד לתחושה של טרף ניצוד בעידן המוזוזיאקון בו טי-רקסים נמצאים בכל מקום והם רעבים. 

המערכת היא מאוד נוחה למצטיינים וללא מתבלטים. השתתפתי השבוע בדיון ב- facebook על אימרות אומללות של מורים. מודה, הייתי תלמידה מצטיינת לא היו לי בעיות בתוך המערכת, למדתי מצוין את כל הטריקים כדי לעבור אותה בשלום ולא לצאת נשכרת במיוחד. לקחתי איתי בעיקר השפעה של שניים-שלושה מורים שהיו קודם כל בני אדם ואני זוכרת לא רק את החומר שהם לימדו אלא בעיקר את הערכים שהיו חלק בלתי נפרד מהאישיות שלהם. אבל אני גם זוכרת את המורה שהסבירה לי שזה שאני יודעת חומר לא אומר שאני צריכה לתקן אותה גם אם היא טועה (!) והסבירה שאני קוראת יותר מדי - למזלי היא לא עשתה עלי רושם, רק הוכיחה לי שאני צריכה להמשיך בדרכי. אבל קראתי כל כך הרבה הערות של מורים שהיו מבזות, משפילות ומכאיבות בצורה יוצאת דופן. 

מערכת החינוך היא מערכת אלימה - האלימות מתקיימת בה באופן סמוי וגלוי והיא נחלת כל מרכיביה - התלמידים, צוות ההוראה, ההורים והחברה כולה. יש שתי שפות שלומד התלמיד במערכת על בורין - שפת היהדות ושפת הרוב ושתיהן לא ממש רלוונטיות בעולם האמיתי. וכן, העברית לא נוספה למניין השפות שהם דוברים בצורה תקינה במודע.

לא יודעת מה איתכם, אבל כשאיתי מתחילים בדיון על חינוך ביתי מול מערכת, אני קודם כל רואה כמה מקום יש לילדי לגדול, לפתח את מה שמעניין אותם, להבין את העולם, ללמוד סבלנות, לקיים נתינה, לקחת אחריות, לספוג רשמים, לקחת את הזמן, ללמוד משמעת עצמית, לקיים כבר בגילם הצעיר חיים משמעותיים ומלאים ואז אני מסתכלת על דלות המערכת וכל הדיון הזה כבר נראה לי עקר.

פני מערכת החינוך היום מחוקים ודלים. ככה הם בהווה ובהיותם כאלה הם לא יכולים לסמן תקווה לעתיד טוב יותר במתכונת שלהם היום וזו רק סיבה לא לוותר ולנסות לשנות את המערכת. לצערי סך ההחלטות האומללות של שר החינוך היום החל ממדריכים רוחניים, המשך ב"ועדה לגבולות השיח" (שאפשר לקרוא לילד בשמו "צמצום השיח"), הדרת מורים ערביים, הדרת השפה הערבית, הכנסת בנות שירות לאומי כסייעות לגנים (אוף, אל תתנו לי להתחיל לדבר על זה, אפרופו בית הספר כסוכן של הדת היהודית) וכלה בהתייחסותו למורים כפי שהיא עולה מפרשת אדם ורטה (וכן, הרשימה חלקית) מוכיחה לי באופן אישי ששי פירון לא מסמן שיש עתיד, יש רק פוליטיקה כאילו חדשה שלא תביא איתה שום רוח של שינוי בכיוון הנכון. בינתיים אלה הילדים שלנו שמשלמים את המחיר היום וישראל שתשלם את המחיר כבר מחר

שיח ישראלי חדש וראש ממשלה שהוא בעצם דג (שותק ושוחה עם הזרם)

ישנם כל מיני דברים שאני לא אוהבת בעולם, ולא אל תקפצו ותגידו בנט (זה נכון, אבל לא לזה כיוונתי), אני למשל שונאת להיות חייבת (אל דאגה, אין בכוונתי להמשיך את הרשימה היום. לנשום) וזה גורם לי גם ברגעים לחוצים בזמן להתעכב רק כדי להחזיר, גם אם זה 10 אגורות במכולת. וכל זה כי אני חייבת לכם מאתמול כמה דברים וכל היום הזה היה כל כך מלא וגדוש ובקושי הספקתי.

1. חבר פייסבוק פירסם אתמול הודעה בנוסח "ברכות לסגן ראש השב"כ בדימוס ע. על מינויו למפמ"ר אזרחות", לפני שאתם רצים, כמו שאני עשיתי אמש, לחפש את מי באמת מינו למפמ"ר אזרחות (משרה שכבר שנה וחצי לא מאויישת) דעו לכם שהמשרה אוישה היום והמינוי אפילו נראה מקצועי ונכון. אבל נכון שהפוסט הזה נשמע לכם לגמרי הגיוני? לי לפחות ברגעים הראשונים לא היה ספק שזה יכול להיות. דרך אגב כמוני היו עוד. ואם רגע פותחים את הנושא, זה די מפחיד שזה נשמע הגיוני, וזה רק אומר שכנראה כבר שום דבר לא יפתיע אותנו חוץ מאשר מינוי מקצועי - לפעמים הנמכת ציפיות עושה רק טוב. השאלה היא איך תתמודד עם התפקיד כאשר קודמהּ בתפקיד פוטר בשל לחצים פוליטיים, ספר האזרחות המשוכתב מעורר אנטגוניזם וסיומו כבר מתעכב הרבה מעבר לכל היגיון, וכמובן המערכת נראית אחרת לגמרי אחרי התפוצצותה של פרשת אדם ורטה. המערכת משוועת למפמ"רית שלא תהלך על ביצים אלא תדע להשמיע את הקול הנדרש שיחזיר למורים לאזרחות את האמונה בשליחות שלהם לגדל דור של בוגרים בעלי תודעה דמוקרטית ולא חיילים מתוכנתים. קשיים רבים צופן לה המחר ואני מניחה שצריך אומץ רב ועמידות גבוהה בלחצים כדי לקחת את התפקיד מבלי לרוקן אותו מתוכן.

2. היועץ המשפטי ויינשטיין, לעומת זאת, התיר לממשלה לא להתייחס לפורעי "תג מחיר" כטרוריסטים והממשלה מצידה פדתה את השובר המוצע ומעתה אמור התאחדות בלתי מותרת, משל היו שחקני כדורגל עם תודעה פוליטית-אירגונית. מעניין אם עכשיו יהיו גם טורנירים בליגת ההתאחדות הבלתי מותרת לפגיעה גזענית בפלסטינים. אני גם מציעה שאולי שווה לבחון תלבושת אחידה, אני מדמיינת צבע חום אבל אולי אני טועה. הרי על ארגון טרור הענישה ברורה, אך כמה יפה הוא העולם האמורפי של ההתאחדות שבמקסימום מאפשרת עיקול של רכוש. אבל מעבר לזה שזה מקל על האכיפה והענישה (פשוט כי אין, בעיקר בגלל שאין צורך, הרי זה לא טרור זה בילוי שעות פנאי) ומעקר של סוג של הרתעה, המסר שהחלטת הממשלה מעבירה הוא פשוט - אפשר להמשיך עם תג המחיר והמדינה תעשה ככל שניתן כדי לצמצם את הנזק לפורעים. הו, כמה נפלא הוא תהליך הלגיטימציה. 

3. חזרה למשרד החינוך - אז כנראה שכבר הסכנו עם העובדה שמורים ערביים מופלים לרעה, אבל עדיין יש את נושא השפה הערבית, שהיא עדיין רשמית השפה הרשמית השנייה של מדינת ישראל. בא שר החינוך ומודיע שמתוך כבוד למקצוע הערבית ורצון לרומם את מעמדו, תבוטל החובה ללמד ערבית בכיתה י'. טוב, בגלל שהילדים שלנו לומדים ערבית בכל תשע השנים שקדמו לכיתה י' וכולם דוברים ערבית ברמה סבירה המאפשרת שימוש בשפה, באמת שאין שום צורך להשאיר את הערבית במערך לימודי החובה בתיכונים. ההחלטה של פירון נדמית שקולה כאשר היא נאמרת במנותק מהמצב בשטח, אך האם היא שקולה כאשר אנו מסתכלים על המערכת כולה או שמא היא יוצרת הדרה ברורה של מערכת החינוך מהמחוייבות שיש לשפה הרשמית השניה של ישראל? לאור הידע המביך ביותר של רוב התלמידים היהודיים בשפה הערבית הייתי רוצה להאמין שהויתור על הערבית בכיתות התיכון והפיכתו למקצוע בחירה יבוא בד בבד עם העמקת לימודי הערבית בכיתות הנמוכות יותר, אך מכיון שזה איננו חלק מהרפורמה הרי שבעיני אין אלא להסיק שמשרד החינוך לא רואה בשפה הערבית שפה חשובה כלל ועיקר לעתיד החיים בישראל והוא פועל לייתר אותה. ועוד לא דיברנו בכלל הועדה לבחינת גבולות השיח אשר תפקידה לייצר נהלים ברורים למסגרת עבודתם של המורים בעיקר במקצועות האזרחות וההיסטוריה. אני חושבת שיש לייחד לנושא הזה פוסט שיוקדש כל כולו לחינוך, אבל אין לי ספק שהמורים לא צריכים נהלים ואם הם צריכים הרי שכנראה יש בעיה בתהליך ההכשרה שלהם. מה שהמורים צריכים זה גיבוי של המערכת נוסח קארד בלאנש ולא מילה רפה בדיעבד, אפרופו לקחים פרשת אדם ורטה. כל האמור מצטמצם לכדי תמונה מאוד עצובה של משרד החינוך ועתיד החינוך בישראל מעולם לא נראה אומלל יותר.

אז מה אני מנסה להגיד בתוך כל זה? אני עדיין מנסה לעשות לעצמי סדר. אבל מה שברור הוא שנתניהו אולי אינו נשמע בתקופה האחרונה אך פעולותיו נשמעות מעל המילים - נתניהו בשתיקתו למעשה מעורר שיח ישראלי חדש  - בו היהודית גוברת על הדמוקרטית וההתקרבנות מול הפלסטינים גוברת על הצורך בהתנהלות אחראית החותרת לשלום. אלא אם כן הוא איבד את זה לגמרי, נראה שכל מה שהוא מכוון אליו הוא שהתהליך כולו יקרוס. הוא בועט באמריקאים ובועט באירופאים, מוותר לבנט, מדיר את הפלסטינים, מממן ביתר שאת התנחלויות, מוותר לפורעים מימין, מאפשר דה-לגיטימציה של השמאל, מייצר שיח מרכז-ימין ויוצר אוירה ציבורית שמכרסמת בנכונות לויתורים תמורת שלום. ייתכן שהשתיקה של נתניהו היא מכוונת, הוא מנצח על השיח ולא אומר כלום כדי שלא ידבק אליו שום רבב, אבל נתניהו שוכח להביא בחשבון את האחריות הציבורית שיש לו מתוקף תפקידו, ולכן הכל נקשר לשמו. גם ראש ממשלה נרפה ושותק הוא עדיין ראש הממשלה.  

אבל העיקר שנעביר עוד מימון מיוחד ל- 35 התנחלויות מבודדות - ראש ממשלה מנותק. ממשלה מנותקת. אזרחים עשוקים.