כשמתחילים להצדיק, זה אף פעם לא נגמר

בסוף השבוע עוד ילדה בת 13 ניסתה לבצע פיגוע דקירה ונהרגה, חבר הכנסת עיסאוי פריג' ממרצ כתב סטטוס בו הוא מציע לנתניהו לבחון טוב את מדינתו שמוציאה להורג ילדים ללא משפט", השר ישראל כ"ץ בתגובה "עניינית" הביע תמיהה פומבית אם מרצ לא הפכה לסניף של בל"ד וטוען שדברים אלה ישמשו את אויבי ישראל בעולם. זה שישראל כ"ץ גם מסמן מפלגה ערבית כלא לגיטימית ובמובלע כאויבת התרגלנו, האויב הישראלי הוא מעגל שהולך ומתרחב בהגדרה הישראלית, אולם התשובה הישראלית הקבועה שאין בנושא הזה דבר, שוויון הנפש בו הנושא מוסבר ויורד מסדר היום הוא הבעיה. 

עיסאוי פריג' אינו הראשון להשמיע את הדברים האלה, אנשים שונים בארץ ובחו"ל, ולא רק וולסטרום, מעלים את הנושא והוא חלק מביקורת שמושמעת נגד המצב ובעד מציאת פיתרון. יותר מזה, הם משמשים גם אזרחים ישראליים ובצדק. יש כאן בעיה מוסרית רצינית, אנחנו מסתפקים בצידוק שהוא טכני - מאבטחים/ שוטרים/ חיילים/ אזרחים נושאי נשק יורים במבצעי פיגועים, גם אם הם קטינים, זה לא היה קורה לו הם לא היו יוצאים לרצוח. טיעוני "הקם להורגך, השכם להורגו" לא ידעו עדנה כזו מאז ימי ממלכת יהודה. 

אינני יכולה לשפוט את החייל/שוטר/מאבטח בסיטואציה עצמה, אני רוצה להאמין שניתן לכוון את הנשק נמוך, אני רוצה להאמין שאחרי שמפגע "נוטרל", לא יהרגו אותו. ברור לי שבטווח הכוונת ההבדל הוא קטן, אולם במישור המוסרי ההבדל עצום. האם אתם יכולים באמת ובתמים בלי שאף אחד ישמע את תשובתכם, רק אתם לעצמכם, להגיד שכל אחד ממקרי המוות של מפגעים בשלושת החודשים האחרונים לא יכול היה להיעצר ב"ניטרול" שאיננו מוחלט? הרי היו מקרים שהסתיימו ב"ניטרול", איך עלה שיעורם של אלה הנגמרים במוות? נניח שאדם מבוגר שנמצא באמוק הוא בלתי ניתן לעצירה, מה עם נערות או נערים צעירים? באמת הדרך היחידה ל"נטרל" אותם היא במוות?

זה לא מאהבת מחבלים או התייפיפות נפש, זו ראיה מפוכחת של אבולוציית המוסר הישראלי. לרגע אחד אף אחד מאיתנו לא עוצר לשאול איך הגענו להיות שווי נפש שכאלה? הפצצות בעזה? "נזק היקפי - הם נמצאים בתוך אוכלוסיה אזרחית, לכן הם נושאים בתוצאות". ניטרול מפגע? "הרתעה". מפגע בן 13? "אתם רואים הם שונאים אותנו יותר ממה שהם אוהבים את ילדיהם, אפילו גולדה אמרה את זה". אלא שגם אם נניח שזו הטקטיקה של הפלסטינים, שאנו ניצבים מול הסתה חסרת תקדים, שהם מחנכים את ילדיהם לשנאה ולרצח - הרי שכל יום עם תוצאות כאלה הוא עוד יום בו אנחנו משמשים פיון בטקטיקה פלסטינית ולא פועלים למען האינטרס שלנו. עוד יום בו הטרור מנצח, מנצח בדעת הקהל, מנצח את המוסר ומפורר עוד קצת מהיסודות הדמוקרטיים שלנו. ולמה? כי דמוקרטיה לא יכולה לדור בכפיה אחת עם כיבוש, כי צבא אינו יכול לטפל באוכלוסיה חסרת ריבונות במשך 50 שנה, זה לא מחזיק מים.

ללא הכרעה ברורה של הממשלה משולבת בעשיה ברורה, אם בסיפוח או בחלוקה לשתי מדינות, מי שימשיך לשלם את המחיר הוא החברה הישראלית שהכיבוש נעשה בשמה. הטיעון של שימוש באוכלוסיה אזרחית כמגן, או חינוך ילדים לאלימות, לא מוריד מהמחיר שהחברה הישראלית משלמת. המצב הנוכחי מאיים להפוך לשגרה של שנים, אם עם חפץ חיים אנחנו, הרי שאיננו חותרים בכיוון הנכון. הפתרון אינו בנוהל פתיחה באש, לא חיילים/ מאבטחים/ שוטרים/ אזרחים נושאי נשק צריכים לפתור את המצב, זו הפרטה קיצונית של ממשלה מפוחדת מהצל של עצמה. 

החייל בן ה-19 אשר מחבל רץ לעברו עם סכין שלופה, הוא לא הבעיה, הבעיה היא שהחייל הזה יודע שהוא קו ההגנה האחרון של אזרחים כי הממשלה לא משכילה לייצר קו הגנה אמיתי. החייל/ המאבטח/ השוטר ואפילו האזרח נושא הנשק מפגינים היום יותר תושיה מאשר ראש הממשלה - זו הבעיה.

ראש הממשלה מכהן כבר שבע שנים, זו המציאות, היא לא צפויה להשתפר וככל הנראה לא נחנך את הפלסטינים - הגיע הזמן להכריע ואם "מר ביטחון" לא מסוגל לעשות זאת, השאלה היא אם לא הגיע הזמן להחליף אותו לפחות במישהו שיש לו אג'נדה של איך יוצאים מטירוף המערכות הזה? כי הגיע הזמן לנסות משהו חדש ולזה דרוש אומץ.

מטפטוף לשיטפון

החלטת משרד החינוך לפסול את הכללת הספר 'גדר חיה' של דורית רביניאן בתוכנית הלימודים בספרות, כמו התעלמות משרד החינוך מהביקורת על מהדורתו החדשה של ספר האזרחות וההחלטה להוציאו למרות הכל, יונקות מאותו שורש. שתיהן משרתות את מדיניות שר החינוך הנוכחי, כמו גם קודמיו, הרואה בחיזוק 

היהדות וגיבוש תודעה קולקטיבית לאומית את מהות החינוך בישראל.

שתי ההחלטות הן סימבוליות והן בגדר תסמין אחד מסדרת תסמינים שצצים ועולים כבר שש שנים מתוך מדיניותו של ראש הממשלה נתניהו. כל תסמין כזה מדוכא בכל פעם בתעמולה וספינים והאופוזיציה, כמו גם התקשורת נכשלים בהצגת התמונה הרחבה. כל תסמין נקודתי נתפס קטן, אולם צירופם יחד מאפשר הצצה לתמונה מדאיגה במיוחד. בעידן של מסרים מידיים הרי ש"עם הנצח" מנכס את "עם הספר" ומחזיר אותו אל התנ"ך.

דווקא התנ"ך, מכל ספר אחר ברשימת הספרים לבגרות בספרות, מכיל יותר סיפורי התבוללות מאשר ב"גדר חיה", בו המציאות אינה מאפשרת את פוטנציאל ההתבוללות. יוסף התחתן עם מצריה, אחיו עם כנעניות? אז סופרים רק ממעמד הר סיני? יופי, כי שושלת ההתבוללות לא נגמרת שם וממשיכה עם בעז ורות, שמשון ודלילה ואפילו יהדותה של בת שבע, נכדתו של אחיתופל, מוטלת מעט בספק. לפי הקריטריונים של משרד החינוך ככל הנראה יש חלקים רבים בספר התנ"ך שאין ללמד, בהנחה שהתנ"ך נשאר בתוכנית הלימודים.

האם פסילת הספר לגיטימית? כן. אך לא כל דבר לגיטימי מן הראוי שיעשה, לגיטימיות איננה קריטריון יחיד, בטח שלא במערכת חשובה כמערכת החינוך. הממשלה רשאית ומחוייבת לקדם יעדים לאומיים דרך מערכת החינוך, כפי שטבע כבר גדעון סער כשר חינוך, אך יש הבדל עצום בין אינדוקטרינציה של נרטיבים יהודיים ולאומיים לבין חינוך לאהבת המולדת. בחינוך עיוור לאהבת המולדת, גדלים ילדים ללא חשיבה עצמאית, מידת ביקורת או יצירתיות, בעיניי אלה אינטרסים לאומיים לא פחות חשובים מאהבת המולדת.

פסילת הספר היא סיפור קטן, אך היא צריכה לפקוח את עיניי הציבור החילוני בארץ שפותר את מגמת "הזהות היהודית והלאומית" ב"מה רע בקצת יהדות ואהבת מולדת?" כאשר הטפטוף האידיאולוגי הופך לשיטפון, זה מחולל שינוי חברתי עצום שיבוא לידי ביטוי בחברה אזרחית מוחלשת ובמערכת פוליטית מדשדשת.

שלוש קדנציות רצופות שיש יד מכוונת הפוגעת באופן דמוקרטי במהות הדמוקרטיה. חוקי יסוד חדשים, שינוי של חוקי יסוד, עקיפת מנגנונים בחסות הליך דמוקרטי, צמצום משמעותי של זכויות אזרח, ובתוך זה קמפיין שהולך ומשתלט הכולל חיזוק המורשת היהודית, מלחמה בהתבוללות, שמירה על זהות העם והם חוברים ליצירת שיח מונוליטי לאומני, בחסות "ציונות חדשה".

במערכת החינוך זה בא לידי ביטוי בהשקעה של פי 10 בלימודי יהדות על פני דמוקרטיה, יחד עם האוירה הציבורית הרי שהשורה התחתונה היא הצרת עולם התוכן הדמוקרטי. אלא שכוחה של ישראל, כוחו של עם הספר, הוא ברעיונות גדולים של יצירתיות ופריצות מחשבתיות ובעיקר של ספקנות ושאילת שאלות. תוכנית הלימודים במערכת החינוך מחניקה את כל אלה היום במודע. אנחנו שותקים, ראש הממשלה שותק והילדים שלנו סופגים את הכל. אנו עומדים בפני צומת דרכים האחת מובילה לעם הספר והשניה לעם הנצח. לאחת יש עתיד, השניה מחכה למשיח.

פורסם לראשונה במעריב ב- 3.1.2015

עשה לך נורבגי קטן

השבוע הביאה הממשלה אל הכנסת את חידוש מינויו של ח"כ בנט לשר החינוך והתפוצות לאחר שהתפטר על מנת לחזור לכנסת. לא שזה הדבר החשוב ביותר בפוליטיקה הישראלית ובכל זאת אתעכב על הנושא. אולי זו אווירת החג, אבל בנט, מזכיר לי סביבון. אין לדעת על איזה צד ייפול - בנט חבר הכנסת/ בנט השר/ בנט היו"ר, בכל אחד מהם בנט אחר המונע מאינטרס אחר.

נ' – נס? יותר כמו חוק נורבגי

ג' – גדול? קטן ואינטרסנטי

ה' – היה? עבר

פ' – פה? בכנסת

איזה בנט נקבל בכל סיבוב אני לא יודעת, אבל אני יודעת מצוין את מי סובבו.

החוק הנורבגי המקורי נובע מתוך ההכרה שהממשלה היא פועל יוצא של בית הנבחרים, ולכן כדי להימנע מכפילות כהונה על כל שר בממשלה להתפטר מבית הנבחרים. למעשה יש פה הגיון צרוף, החוק מאפשר: הפרדת רשויות ברורה, פיקוח של בית הנבחרים על הממשלה, יעילות עבודת השרים ועבודת חברי בית הנבחרים, מניעה/צמצום של ניגוד אינטרסים. אבל זה לא החוק הנורבגי שעבר בישראל ביולי השנה, לנו יש חוק נורבגי קטן.

החוק הישראלי הוא החוק הנורבגי אחרי ברית מילה שנעשה ע"י שוחט העיירה (וסליחה אם צמררתי אי אילו קוראים מהמין הנימול). הדימיון בין החוק הנורבגי ובין "החוק הנורבגי הקטן" הוא בערך כמו הדמיון בין סלמון הנהרות וקרפיון הנחלים. בעוד החוק הנורבגי נועד לקדם את המערכת הפוליטית, החוק הישראלי נועד לקדם חברים, ספציפית חברה, ספציפית שולי מועלם. בעוד החוק הנורבגי נועד לייעל את עבודת השרים, החוק הישראלי נועד לארגן עוד קצת משרות לחברים קרובים. בעוד החוק הנורבגי נועד לייעל את פיקוח בית הנבחרים על הממשלה, היכולת של הכנסת הישראלית באמת לפקח על עבודת הממשלה הולכת ופוחתת עם השנים.

החוק הנורבגי הקטן עבר לשמחתו של השר בנט שמיהר להתפטר, לכאורה כדי לשמש דוגמא לאחרים, בפועל למען מועלם. אולם לא עברו שבועיים וחצי ובנט כבר חוזר לכנסת. מה השתנה? זה פרסונלי? אז אבי וורצמן לא רוצה וניר אורבך נהנה מתפקידו כמנכ"ל המפלגה. אבל הרי הרשימה לא מפסיקה שם, הבא בתור הוא אביחי רונצקי ואחריו אורית סטרוק – למה הם לא? אחרי כל מה שרונצקי עשה עם ועבור בנט, לא מגיע לו? רונצקי לא אח?

מה קרה מאז ה- 18 בנובמבר, ערב הצבעת התקציב, עת צייץ בנט בחשבון הטוויטר שלו: "ברוך הממציא את החוק הנורבגי" והוסיף "100% חינוך. נפלא".  מהסיפא אתעלם, שזה בערך גם מה שעושה שר החינוך, שמתעסק בהסברה וביטחון, כשהוא לא יורה כדור בין העיניים. אבל באשר לרישא - מה קרה ב- 19 הימים האלה שבהם מיצה שר החינוך ככל הנראה את "ההתמקדות בחינוך"? זאת אומרת חוץ מינון מגל?

כדי לחזור לכנסת, השר בנט התפטר מתפקידו כשר החינוך כי החוק מתנה את החזרה לכנסת בהתפטרות מהממשלה. אולם לא אלמן עם הנצח, בטח לא אם מותר ה"ייבום". הח"כ בנט כבר שוב שר, כי הוא כבר יכול לעשות את שני הדברים. הנה דוגמא למשילות בישראל, משילות הפכה מילה נאה ל"כל האמצעים כשרים". מעקפי החוקים שעשתה הממשלה הנוכחית משולים למצוות עשה הדוחות איסור. עשה מה שנוח לך, צחק על הציבור כי הוא אידיוט ועבור על כל עבירה מוסרית משל היית יכול. עובדה אתה יכול, בעיקר אם זכרת לעשות לך חוק. נורבגי. קטן.

למידה מחברת

השבוע הבכור התחיל ללמוד סדרות במתמטיקה, העובדה שהוא ניגש ללימודים במצב רוח מלחמתי ותבוסתני היא סיפור אחר, שהצלחתי (למרבה הפלא) להתגבר עליו עם המון סבלנות ומתוך מודעת שזו לא תהיה הפעם האחרונה. כשהצלחתי להגיע לשיתוף פעולה התחלנו לדבר על נושא החוקיות. זה הביא אותנו לדיון לשוני ומשם לשיחה על חוקים, חברה, פילוסופיה, זכויות, הרשות המבצעת, תקדימים, פסיקה, הפרדת רשויות, חנינה, מוסד הנשיאות וחוקי יסוד. אחר כך חזרנו למתמטיקה. הוא פתר את שלוש השאלות בערך בשניה. למחרת הוא עבר לשאלות הבאות ואמר - "אה טוב זה קל, בעצם את כבר הסברת לי את זה". 

כל ההתנסות הזו היתה רגע בוננות אחד גדול. מעבר לבריקדות הראשוניות שהוצבו מולי והיו מלאות בכעס ורחמים עצמיים ועוד כל מיני דברים שנוער לפעמים מתכסה בהם ויש לנטרל אותם בעדינות ומתוך אופטימיות חיצונית מלווה בקול ציני פנימי שמאפשר פרספקטיבה. אבל תהליך הלמידה היה נהדר בעיני, כמו גם השיחה האסוציאטיבית שגרמה לנו לנוע מנושא לנושא ולקשר בין הכל וחוץ מללמוד מתמטיקה, ללמוד עוד המון על הדרך. גם היו הרבה תוצרי לוואי נוספים כמו לייצר תהליכי חשיבה, כיצד להגיע לפיתרון, כיצד לפעול כשנתקלים בקושי ואפילו איך נרגעים כשניצבים מול אתגר. כל זה בשעה של למידה. 

אלה הדברים שאני אוהבת במיוחד בחינוך ביתי, החיבור בין דברים ויצירת דיון מעמיק שמייצר חשיבה. אחד הדברים שהבנתי כסטודנטית היה שהדברים מתחברים יחד ונותנים תמונה הרבה יותר שלמה, פתאום אסכולה פילוסופית מצאה את ביטוי אפילו במדעים מדוייקים. הרצון ללמוד היה בין היתר איזשהו ניסיון לחבר בין המון תחומי ידע יחד ולא כדי ליצור בלאגן, אלא סדר. לאור העובדה שמערכת החינוך בנויה על דיסציפלינות ושהמורים עצמם לא תמיד רואים את ההקשרים העמוקים יותר בין הדברים, התלמידים לא מגלים איך ההיסטוריה מסבירה את הפילוסופיה ואת הספרות והשירה והאומנות הפלסטית ושינויים חברתיים ושינויים פוליטיים ואלה מסבירים שוב את ההיסטוריה. והכל מתחבר. מעולם לא היתה דמות חינוכית בחיי שיצרה חיבור בין הסינפסות האלה. אבל כשראיתי את זה פתאום היה לי קל יותר להבין את הכל.

אולי אני מקרה יחיד, אבל לתחושתי מרביתנו עברנו כך את בית הספר, כשכל נושא עומד בפני עצמו. מרביתנו גם אומרים ששווה לשלוח את הילדים לבית הספר רק בשביל החברים כי ממילא לא לומדים שם הרבה, אבל מבלים את מרבית שעותינו בבית בדאגה שהילדים יעשו את כל השיעורים. אלא שבזאת אנחנו תורמים בעיקר לשינון של חומר לימודי. אנחנו מוותרים על ההבנה שלהם כל עוד הם מצליחים לפתור את התרגיל או השאלה. אלא שמה שיעשה את הלמידה שלהם אפקטיבית זה לא עוד תרגילים במתמטיקה שצריך לעשות מעמוד 76 עד עמוד 79, התירגול שלהם הוא רק חלק ספציפי וקטן מאוד מהלמידה.

אני עוקבת אחר תהליך הלמידה של הילדים והוא אחר לגמרי משלי. הלמידה שזורה בכל דבר. היא בהתנהגות היומיומית, היא במציאת פתרונות, היא בבחינת דברים מכיוונים שונים תוך ניסיון להשתמש בדימיון מחד ומאידך לראות את אותו הדבר מכמה שיותר כיוונים מתוך ידע שנצבר או כתהליך לוגי של הסקת מסקנות. בשביל זה הם לא צריכים רק מחברות. יש להם גם אותן, בשביל זה הם צריכים בעיקר שילמדו אותם לפקפק, שידרשו מהם לחשוב, שיראו להם עוד דרכים לבחון נושאים. בשביל ללמוד איך לחשוב, הם לא צריכים לענות על שאלת מי אמר למי ומדוע, אבל אם הם ילמדו לחשוב הם ידעו גם את זה.

נושאים ספציפיים של תחומי ידע קל יחסית להקנות לילדים, את החומר הספציפי הנדרש מהילדים אפשר בתכל'ס ללמד הרבה פחות זמן ולהגיע לתוצאות הרבה יותר טובות, אם מקדישים זמן לא למדדים אלא לערכים חשיבתיים. כל הצורה בה לומדים ילדינו במרבית מבתי הספר השייכים למערכת החינוך היא לא נכונה והיא לא מותאמת לא לילדים ולא לקדמה הטכנולוגית. אלא שהמערכת לא תשנה יותר מדי כי המערכת פועלת משיקולים אחרים. מה שאפשר לשנות זה את מה שאנחנו נותנים להם בבית. לשבת איתם מההתחלה עם החומר שהם מביאים הביתה וליצור מזה שיחה ומחשבה שבסיסה הוא הרצון לחבר בין נושאים, לטעת ספקנות, ביקורתיות לחדד את היצירתיות. זה מחבר את חומר הלימודים, זה מחבר בין הורים לילדים, זה יוצר משהו שלם יותר בתוך עולם של סדר עדיפויות קצת מעוות. קראו לזה למידה מחברת.

פתחו את הסידור בעמוד שנ"ה - פלפוליו של בנט

אתמול נערכה ועדת החינוך המסורתית לקראת פתיחת שנת הלימודים. בנט הגיע מלא בתוכניות - צמצום מספר התלמידים בכיתות א', הוספת סייעות לפעוטונים, הכפלת מספר הניגשים לבגרויות המתמטיקה, לימוד עברית במגזר הערבי מגן ועד י"ב, חינוך מיוחד, דיבייטינג [איך דיבייטינג? תקנו אותי אם אני טועה אבל "דיבור בציבור" (שם התוכנית) מחייב אופקים רחבים - או שמא בדיבייטינג מתכוון כבוד השר, שמוסיף עוד שעות מורשת, לפילפולים תלמודיים?] ועוד. בנט שולל את הרעיון "האחר הוא אני" שהיה המוטו של משרד החינוך בשנתיים האחרונות (אם אינני טועה) ובמקום מדבר על "העצמת הזהות" (ברור, למשל לימודי עברית מגן עד י"ב זה לגמרי העצמת הזהות בקרב האוכלוסיה הערבית - הלא מאז ומתמיד זה היה מאפיין שלהם, זה וכמו שהסביר בזמנו בצורה בלתי נשכחת, גדעון עזרא - גם הריח). אין לי ספק שההכרה מאין באת היא חשובה ואין על זה חולק, אולם צדו השני של המטבע מחייב גם לחבר את כל זה - אבל מה אני יודעת?

הלאה עם הסיסמאות של השר פירון ו"כיפאכ היי" לסיסמאות של השר בנט. הסיסמא הפעם? "העצמת זהויות" - שימו לב:

א. חיזוק לימודי המורשת - כאילו מזה אין לילדים מספיק. יש בעיה עם מדעים? אין בעיה נחזק את המורשת - זה וודאי יכניס אותם לתלם. "כל ילד צריך לפתוח סידור" - זו אכן סיסמא מצויינת, שלרוב תגרור את התגובה: "ומה רע בקצת יידישעקייט?". ובכן אין כל רע, אולם מה רע שכל ילד יהודי יפתח שפינוזה? אפלטון? סוקרטס? ואם מורשת יהודית - למה לא המורשת של איינשטיין? למה שכל ילד יהודי לא ידע את תורת היחסות? הרי היהדות מקיפה אותם מכל הכיוונים, היא שזורה בחיי היומיום שלהם מכל בחינה שהיא ובכל זאת משנה לשנה מסתבר שיש צורך לחזק את האלמנט הזה דווקא ואז להתלונן שאין מספיק השגים במדעים או בהבנת הנקרא. באמת? משקיעים משאבים בייהוד המערכת ואין תקציבים לתחומים אחרים? מפליא למדי. גם אהבתי את הטוויסט בלימודי המורשת והעצמת הזהויות בקרב המגזר הערבי, אבל בואו לא נהיה קטנוניים. רק עוד שאלה קטנטנה - כמה שעות מורשת והעצמת זהות דרוזית נוספו למגזר הדרוזי? עזבו תכנים - דברו במספרים? אני מתערבת שאין שינוי מהותי משנה שעברה - תקנו אותי אם תגלו אחרת.
אגב, במה בדיוק זה שונה ממה שהביאו על מערכת החינוך גדעון סער ושי פירון? ובכן קטונתי - אבל בנט וודאי יוכל להסביר או לפחות לדבר על זה עד זרא, אך מתוך אמונה יוקדת.

ב. חיזוק אהבת הארץ - מסתבר מורשת היא מובחנת לחלוטין מאהבת הארץ ולכן יש להקדיש יותר לאהבת הארץ, כי הרי באהבת הארץ נתחזק. איך נעשה את זה? האם בלימודים הומניים? האם בחיזוק אמות המוסר? האם בהבנייה  ביקורתית? לא ולא, דודים - אינכם יודעים! אהבת הארץ תחוזק במסעות - אגב גם מסעות לפולין כי טראומת השואה היא חומר טוב לאהבת הארץ. אבל בעיקר ב"מסע ישראלי" תוכנית המוגדרת כחיזוק הזהות היהודית, הציונית והישראלית בקרב הנוער. איכשהו עד עכשיו זה נשמע לי כמו לימודי מורשת, אבל מה אני מבינה? שר החינוך חילק את זה - מי אני שאתלונן? 

אגב, אני מקווה שמשני היעדים העיקריים האלה, כולכם הבנתם לבד איך הם בונים ומחזקים את היעד להכפיל פי 4 את מספר הניגשים לבחינת בגרות במתמטיקה ברמת 5 יח"ל. כי בין 3 הנקודות האלה עובר רק קו אחד - גיאומטריה כמעט אוקלידית, אבל אוקלידס לא היה יהודי.

ג. חיזוק לימודי הסובלנות והדמוקרטיה - עד כאן ראיתי איך אנחנו מחזקים זהויות ומובחנות גם שבמגזר הערבי ילמדו עברית - אולם תוכנית ברורה לנושא סובלנות ודמוקרטיה לא ראיתי. אני כן יודעת שללא חשיפה לערכים הומניים, לפילוסופיה יוונית, להיסטוריה - לרנסנס, למהפכות האנגלית, הצרפתית והאמריקאית, להתפתחות האנושית, ללא חשיבה לוגית ועצמאות שיפוטית - הם לא באמת יוכלו להגיע רחוק, הם אולי ידעו קצת לשנן. סובלנות ודמוקרטיה זה לא ללמד איך קמה מדינת ישראל, זה גם לא להסביר מהו שלטון הרוב, או פרוצדורה שלטונית. לחזק סובלנות ודמוקרטיה זה ערכים הרבה יותר רחבים מאלה ואגב אם הם לא ילמדו אזרחות טובה מהי, יהיה קושי להסביר להם את זה כשהם יהפכו לפוליטיקאים או סתם ציבור בוחרים. אבל למה לדבר על העתיד בעוד דור? דור אחד זה פסיק לעומת נצחיות היהדות. 

לא בנט, אתה לא מביא מהפכה, אבל זה בסדר - אני לא מאוכזבת, לא היו לי ציפיות. עצוב לי שנסכין עם ה"עוד רפורמה" שלך כי הקהל שבוי ועצוב לי על הדור הבא שמתוחזק על יהדות וציונות שמחליפות לאט את המהות הדמוקרטית. אלה לא תכנים מתחלפים ובעוד שהיהדות היא עניין פרטי, דמוקרטיה היא העניין של כולנו. יש לך תשובה על זה בנט או שעלי לפתוח סידור? 

הכל מעורב, טוב, חוץ מאשר בנושא מגדר

כמה דברים הצטרפו להם לפוסט הזה שלוקח לו זמן להיכתב, זה התחיל עם ההיערכות ליום ההולדת של הבכור ושיחה שהתרחשה אחרי פירסום רשימת המוזמנים. בעוד שכל שנה (למעט שנה שעברה בגלל צוק איתן), כל ימי ההולדת שלו הם אצל סבא וסבתא בבריכה עם כל החברים ומשפחותיהם, סוג של משתה פסטיבלי מלא באוכל ומשחקים. השנה הוא רצה מסיבה רק עם החברים הקרובים ובלי המשפחות שלהם. אני מוצאת את זה לגמרי לגיטימי, אלא שבעוד שמרבית חבריו מהסביבה, למסיבת בריכה הם צריכים לנסוע רחוק יחסית ואם לא כל המשפחה באה הרי שאנחנו לגמרי הורסים למשפחות שלמות את השבת בשל נסיעות מיותרות, לכן נפלה ההחלטה לערוך את המסיבה בבית. בחינה של המוזמנים מראה שיש איזון די מושלם בין בנים לבנות ואגב זה היה כך מאז ומעולם.

זו לא פעם ראשונה שאני חושבת על זה שבעוד שבחברה מאוד מקובל שאיפשהו בתקופת הגן ועד כיתה ו' פחות או יותר, בנים ובנות לא אוהבים זה את זה באופן גנרי (לא בהכרח פרטני) וזה מסתכם עקרונית ב"איכס בן/בת", הילדים שלי מעולם אבל מעולם לא עברו שלב של "איכס" כזה. תמיד היו להם חברים בנים ובנות והם אף פעם לא יצרו הבחנה חברית או חברתית על בסיס מגדרי. סילחו לי על ההכללה, כי ברור לי שהיא אינה גורפת, אולם מרבית ילדי המסגרת הרגילה אני מכירה עברו את השלב הזה ואילו מרבית הילדים במסגרות האלטרנטיביות (שאני מכירה), אם זה חינוך ביתי, אנתרופוסופיה או דמוקרטי, לא הפגינו את להט המידור המגדרי.   

למה אני אומרת את זה? כי זה מצטרף לדיון ששמעתי על הסללת בנים ובנות השבוע ברדיו, על דיוני המגדר והביטוי שהם מקבלים בחברה, כי זה חובר להסללת ילדים, מה שמוביל אותי למחשבות על אינדוקטרינציה, [אגב אצלי זה מחובר גם לצילומי הילדים עם הכתובות בעד עונש מוות למחבלים על עמוד הפייסבוק של ח"כ שרון גל (לא מצרפת לינק - חפשו את הפורנוגרפיה הזו בעצמכם), אבל אני אחסוך לכם]. איך הכל מתחבר? הכל מתחבר לחינוך.

משהו מהותית שגוי בחינוך הילדים, אני לא הראשונה שאומרת את זה, וזה גם די מקובל לומר את זה בכל דור. רק היום הזכרתי את הזעזוע של אפלטון מהמחשבה שקרוא וכתוב יהיה נגיש לציבור כולו. אבל נדמה לי שהחינוך, כפי שהוא לידי ביטוי בפועל ולא כמו שאנחנו מציירים אותו לעצמנו מחשבתית, הוא פרדוקסלי במידת מה כיון שהחינוך הפך ממקור של ידע רחב למקור ידע מצומצם ובמידה רבה הפך מאתגר למכשול למחשבה חופשית וליצירתיות. זה לא קרה היום, זה תהליך שקורה כבר הרבה שנים בהמון מקומות בעולם. בתי הספר הפכו לבתי חרושת המייצרים דגם די אחיד של חשיבה וצרכנות. בתחילה צומצם מרחב הידע, אח"כ צומצמו האומנויות, אח"כ צומצמו המדעים ההומאניים.מקום הסוציאליזציה הפך דומיננטי יותר, ובתי הספר הפכו גם למחוללי הערכים, מה שאומר שבתי הספר כממלאי מדיניות הפכו למקור לעיבוד תכנים ואינדוקטרינציה. 

תגידו שכך זה צריך להיות וששאר האלמנטים צריכים להיות באחריות ההורים? אני לא מסכימה לזה, מה גם שהילדים אינם יכולים לנתק ממש בין המציאות בבית והמציאות בבית הספר והם סופגים את ערכיהם מכל ההתנסויות גם יחד. אם נתייחס לעניין המגדרי, הרי שגם בבתים בהם יש התייחסות שוויונית לשני המינים בתוך הבית, רבים הילדים שיגלו את ההבחנה המגדרית בתקופת סוף הגן ובית הספר היסודי בכל זאת. הלחץ בתוך חברת הילדים לבידול המגדרי הוא גדול משום מה בתקופת הגן, אני תמיד שמעתי שזה נורא טבעי ואף פעם לא פיקפקתי בזה. אלא שאז שמתי לב שזה לא כך אצל הילדים שלי ואז התחלתי לבחון את העניין ושמתי לב שזה לא נמצא אצל ילדים בחינוך ביתי. המשכתי לבחון את העניין ושמתי לב שגם אצל ילדים במסגרות אלטרנטיביות אחרות זה לא ממש ככה ועם זאת מרבית הילדים במסגרות רגילות מפגינים בידול שכזה. מה אם כך טבעי יותר לילדים - הבידול המגדרי הזה? או אולי העדר הבידול?בעיניי התשובה מובנת מאליה - במקום אחד אין הסללה לבידול ולכן היא לא מתקיימת. 

האם זה בגלל איזושהי פרקטיקה לא מודעת של חלוקת בנים בנות בקבוצה גדולה כי זו החלוקה הכי קלה לחצות לשתי קבוצות באופן שווה? האם נוצרת דינמיקה של יש דברים של "בנים" ויש דברים של "בנות"? כן ברור, רואים את זה בכל מקום, זו הסללה חברתית, צרכנית, בית ספרית, משפחתית גורפת. כמה פעמים שמעתם אדם מבוגר שואל ילד "למה אתה צריך לשחק בבובה?" לא, כי עדיף שהוא ישחק בחייל. בנים לובשים כחול וירוק ועל הבגדים שלהם יהיו גיבורי על, כדורגל בפרט או ספורט בכלל, בנות יהיו ורודות וסגולות מלאות בפיות ונצנצים ואמרות רומנטיות ובואו לא נדבר על הבדלי הגזרות של בגדי ילדים, אפילו פעוטות. יש ספרים שמובחנים לבנים ויש ספרים שמובחנים לבנות. חינוך ביתי איפשר לי לחשוף את הבנים שלי לא רק לספרי פנטזיה אלא גם לספרים אחרים שעקרונית מוגדרים כספרי בנות [נשים קטנות, האסופית, נעלי בלט (ונעלי החלקה ונעלי קולנוע), היידי ועוד]. אותו המסר עובר גם בחוגים של אחרי הצהריים, בנים  לא ממש נשלחים ללמוד מחול, בחברה מצ'ואיסטית כמו שלנו ההתייחסות לזה היא מאוד בוטה ובולטת. אנחנו שולחים מסרים מאוד כפולים לדור הזה של מצד אחד דיבורים על שוויון ומצד שני בידול ברור של בנים/בנות. בתוך מציאות הדה פקטו והדה יורה - ילדים יעדיפו את המציאות שהם רואים ולא את המציאות הפילוסופית. 

זה הרבה יותר עמוק מזה בתחום של בתי הספר כי כל השיטה לא נכונה, היא לגמרי לא מתאימה לעידן האינטרנט והמידע הרחב והזמין ושלל אפשרויות הלמידה, היא לגמרי לא מתאימה לרעיונות של אינדיבידואליזם - הרי אם היתה כזו היתה מאפשרת למכלול של כשרונות לבוא לידי ביטוי והיא עוד יותר לא כזאת כי היא בוחנת במדדים של הישגים ורובם מוטים, והיא מייצרת תכנים, נבנית ובוחנת על סמך הישגים ממוצעים של ילד ממעמד הביניים. מערכת החינוך מתאימה את עצמה לגמרי למבנה החשיבה שמתאים יותר לבנים מאשר לבנות ולכן התוצאות בהתאם. העובדה שמחד אנחנו מנסים לחנך את ילדנו למימוש עצמי ולאמונה שהם יכולים לעשות מתנגשת מול מציאות שלגמרי מסלילה אותם ליצר הבדלים מגדריים ויותר מזה היא הלכה למעשה עומדת בפני כל מה שהם יכולים להיות לו רק ניתן היה להם חופש. זה מחזיר אותי למחשבה שבעיני היא מכוננת - החזרת הלימודים ההומניסטיים לקדמת הבמה החינוכית, בעיניי זה הפתרון הנכון היחיד למרבית חוליי המערכת. 

כן, אני יודעת תגידו שזה חלק מהביקורת שלי על המערכת, בוודאי שזה כך, אבל זו אמורה להיות הביקורת של כולנו. דברים אינם יכולים להשתנות בלי דרישה ברורה לשינוי. אנחנו מקבלים כמובנים מעליהם יותר מדי רעות חולות שבסופו של דבר אינן מועילות לנו ובכל זאת אנחנו מוותרים להם.המאבק לשוויון מגדרי לא יוכל להפסיק להיות מאבק אם לא נשנה דפוסים של חינוך מההתחלה גם בתוך המערכת, אם לא נפסיק דפוסים של צרכנות שהם מיותרים (כמו הספרים לבנות "איך להיות מהממת" ולבנים "איך להיות מיליונר" או משהו בסגנון). הרעיון של שוויון ואינדיבידואליזם הוא משהו שילד צריך לגדול אליו כבר מההתחלה כחלק מההוויה. גם פה אגב חלק מהבעיה הספציפית בישראל זה עירוב הדת. אולי צדק ברטרנד ראסל אולי האנושות אכן עומדת לפני תור זהב, אולם על מנת להגיע אליו עליה הילחם בדרקון שבשער, והדרקון הוא הדת. אבל עכשיו תגידו שאני מערבבת. ובכן, יקיריי, אסיים בזה שתמיד הכל מעורב. טוב, חוץ מאשר בנושא המגדרי במערכת החינוך. סיימתי. לעכשיו.

הרחקה - דפוס חדש שאני מאמצת

השבוע האחרון שהיה שבוע של עבודה בקצב בלתי אפשרי, ניסיון להספיק הכל ועוד קצת, לעמוד ביעדים שהצבתי לעצמי ללא הורדת רף איכות הביצועים. המחיר היה בעיקר שעות שינה, אבל חשוב מזה העדר זמן לכתיבה שאיננה מקצועית. בבטן מלאה בנושאים פוליטיים התיישבתי לכתוב אחרי שהורדתי את בנהזוג בשדה התעופה בדרך לנסיעת עסקים, סיימתי את כל העבודה להיום ודאגתי שכל צרכיהם של הדרדקים מסופקים ואיבטחתי לעצמי זמן כתיבה. עם הקפה והלפטופ ובועת השקט החצי עבירה שיצרתי לעצמי, לקחתי לעצמי את הזמן לנשום והבנתי שאני צריכה לפרוק. לפוסט הזה אין ברירה אלא להיות אישי.

החינוך הביתי והעבודה, על כל המשתמע מהם, מחייבים ריכוז מקסימלי בכאן ובעכשיו כדי להספיק ולתמרן בהצלחה בין שניהם.החדירה שלהם האחד לתוך השני היא בלתי נמנעת ולא משנה עד כמה אני מנסה למדר בין השניים. יש משהו יותר ממאתגר בלהתמודד בבעיה בעבודה בזמן שצריך לעזור לאחד עם עבודה על קפקא, ותוך כדי לארגן ילדה לשיעור בלט ורגע להכין איזה משהו לאכול לאחר. האתגר נעשה גדול יותר כאשר בשתי המערכות יש לחץ בו זמני ובשתיהן יש צורך לגייס סבלנות וכושר המצאה כדי לפתור את הבעיות ולא לתת להן להתערבב ולזלוג - מה שכמובן מייצר פוטנציאל (אתם לא מצפים שאכתוב יוכלה - כן זו המילה בעברית) נפץ בעל נזק היקפי מורחב. 

זה יוצר מצב שבו אין ממש מקום לעצור על דברים שאינם רלוונטיים להתקדמות בשני הצירים האלה. כל דבר אחר נדחק הצידה ועימו גם ההתמודדות איתו, היא נדחית למועד מאוחר בו אפשר יהיה לתת לזה תשומת לב. זה קצת בעייתי כיון שזה מצמצם מאוד את היכולת שלי להיות חברותית ולתת תשומת לב, עם זאת זה פותר חיכוכים קטנים שאם היה לי זמן קרוב לוודאי הייתי מתעכבת עליהם. זה אומר שאין זמן לייצר דרמה כזו או אחרת על צרימות, לא שחלילה אני מכניסה את עצמי מרצון לקבוצת הטיפוסים הדרמתיים.


ההרחקה המתבקשת בזמן הטיפול של דברים שאינם קריטיים ברמה היומיומית יוצרת נקודת מבט טובה. יותר מזה, מאפשרת הסקת מסקנות טובה יותר, פחות נשלטת על ידי רגשות. ברור שזה מאוד כוללני וזה תלוי באירוע עצמו, ויש כמובן אירועים שאין ברירה אלא להגיב עליהם בזמן אמת, אולם הימנעות מתגובה לאירוע בעת התרחשותו, כשאפשר ואחרי כל ההסתייגויות שהוספתי ולא הוספתי, מאפשרת מנעד התנהגותי רחב והרבה יותר בריא. שמתי לב לזה כי אנשים שפעם נטו לעצבן אותי בהתנהגותם, לא שינו התנהגות, זו אני שהפסקתי להתייחס כי אין לי ממש זמן לזה ופתאום התפנה לי הרבה זמן ומקום (שמיד התמלא בעבודה וילדים).

אני לא ממציאה את הגלגל - ניתוק של זמן ובמידה רבה גם של רגש הופך את ההתמודדות לקלה הרבה יותר ולפעמים אפילו מאיין אותה. מהמורות קטנות, שלו היה לך זמן להתייחס אליהן, היו הופכות לבור, שלא לדבר על תהום, מאבדות את משמעותן. אני מתרגלת את זה כרגע במרבית תחומי החיים. אבל לא משנה כמה אנחנו מנסים לתרגל דברים להכרח יש דרך משלו. כשמשהו מכעיס אותי או מעליב אותי ואין לי זמן להתייחס אליו, ברגע שאתפנה לחשוב עליו שוב, אם בכלל, אני אשים לב שפתאום זה כבר לא כל כך חשוב. כלומר כן, ברגע ההתרחשות הפגיעה או העצבים גדולים, אבל ההכרח של לא להתייחס לא מאפשר להתעכב על ההתנהגויות האלה. ההתייחסות אליהם בדיעבד מגמדת אותם, אולי כי באיזשהו מקום בעצם כבר המשכת הלאה, אז למה לחזור לאחור?

זה הביא אותי לשתי תובנות עיקריות. הראשונה היא שזה כלל מעולה ביחסי אנוש, אבל יותר מזה כלל מצוין ליחסים עם הילדים. ומה זה אומר? ובכן, התגובה שלנו לילדים היא לרוב מיידית, זה די מוכתב מסוג הקשר. כלומר כשהילדים רבים ביניהם, אני לא רואה אותנו אומרים "תנו לי לחזור אליכם בנושא, בינתיים תפסיקו". אנחנו מיד מגיבים אליהם, בין אם באופן חיובי ובין אם באופן שלילי. העניין הוא שלתגובה שלנו לילדים אמורים להיות שני צדדים: אחד תגובה מיידית לאירוע, השניה היא הלקח הנלמד או שאולי נקרא לו חינוך/הכוונה. 

הבעיה פחות חריפה במצבים חיוביים, אבל מה קורה דווקא בזמן של לחץ או עצבים? ובכן, דווקא אז אנחנו נוטים לשכוח את שני ההבטים שיש להתנהגות שלנו. אנחנו מונעים מהצורך לסיים את הבעיה ולא תמיד מבינים שהדרך לסיים את הבעיה היא דרך למידה שתביא בסופו של דבר (גם אם באופן איטי עד כאב) לשנוי בהתנהגות של הילד. זאת אומרת שהפעולה צריכה להתחלק לשני שלבים: אחד להפסיק את מה שזה לא יהיה שדורש התייחסות; השני, ליצור מצב שההתנהגות הזו לא תחזור על עצמה ולתת לילד כלים לעשות את זה בעצמו. 

איך מפסיקים? ובכן זו החלטה אישית, אני לא יכולה לדמיין את עצמי מפסיקה מריבה בין הילדים על ידי כניסה למטבח, שליפת סיר ותיפוף עליו כדי להסיט את תשומת הלב לדוגמא. אם כי במחשבה שניה, יש פה אחלה קטע. ברור יש צורך בסמכות הורית, שאגב לא נקנית בצעקות, להפך. שמתי לב שאני לרוב מדברת המון בניסיון להפסיק מצבים בעייתיים בין הילדים ושמתי לב שאני גם לפעמים נעשית עצבנית בגלל אינטראקציות שלהם. זה בטוח פוגם בחוש השיפוט שלי באשר לדרך הנכונה לטפל בזה, זה בטח לא מאפשר להם לשמוע את כל המלל או להפיק מזה תובנות. כשאני לא מטפלת בזה נכון קורים הרבה דברים, אבל מה שבעיקר קורה הוא שאני דנה אותם ואותי לחזרה בלתי נמנעת על אותה טעות שוב ושוב.

וזה באמת קטע כזה. כי הורה היה רוצה להאמין שהילדים הנבונים שלו קלטו שההתנהגות הזו לא בסדר ומעכשיו ימנעו ממנה, לפחות כדי להמנע מכעסו של ההורה. רק שזו לא באמת סיבה לשינוי התנהגות, בטח לא לעומק. ותכל'ס זו התנהגות מאוד מעצבנת. אז למה הילדים לא לומדים וממשיכים לחזור על התנהגויות? אני מניחה שזה נובע מהמון סיבות ואני בטח לא פסיכולוגית ילדים. אבל עלה בדעתי שרק להגיד להם שמשהו הוא לא טוב זה לא ממש עוזר, גם להסביר להם למה זה לא עוזר כי את מבקשת מהם לאמץ את זוית הראיה שלך, אבל בעוד שהוא מסוגלים לקבל אותה, הם לא מטמיעים אותה, היא לרוב מתנגשת בזוית הראיה שלהם.

השיטה החדשה שלי היא להפסיק ולהתרחק. כלומר לא בהכרח להתרחק מהם. אלא להפסיק את הבעיה, לקצר בשיחה (טוב, זה משהו שאני מתרגלת שנים והוא לא קל לשכמותי) ובעיקר להידבק להנחיות מעשיות - מה לא בסדר ואיך כדאי היה לעשות אחרת. שיחות אחרות על התנהגות אפשר לעשות במועד מאוחר יותר אם ממש מוכרחים, אגב אחרי שעובר הזמן ממש לא מתחשק לחזור לזה, אז זה בערך כמו להרוג שתי ציפורים במכה אחת. ויותר מזה, מתן כלים אופרטיביים לילדים מקל עליך את משימת החינוך - זה נותן להם משהו להיאחז בו כדי לשנות או להתחיל לייצר שינוי וזה בעיקר מגביל מבחינת מלל. 

כמו כל דבר זה לוקח המון זמן וסבלנות, אבל בניתוק הזה יש משהו מאוד מרגיע. זו לא התעלמות, זו דרך מלאכותית למסגר דברים, לתחם אותם. בעיניי זה צורך שלי לא לאבד את מוקד הכוח שלי, אם אני מטפלת בבעיה כשאני כועסת או לחוצה או נעלבת לרוב הטיפול שלי יהיה יותר טוב. זה לא עושה אותי אדם פחות רגיש, הכלים האלה מאפשרים לי להרגיש יותר, להיות מאוזנת ולהרגיש בשליטה. התנהגות שהיא כולה רגשית ללא ראציונלאליות היא כנראה משהו שאני לפחות לא מסוגלת לו. התנהגות שהיא רק רגשית או מיידית היא לרוב משהו שמשנה לי את מרכז הכובד. אני חייבת לאזן, לאזן אומר לקחת את הזמן ולשנות את הפרספקטיבה לרגעים שבהם אני יכולה להעריך את התמונה בכללותה. 

דברים שנראים נוראיים באותו הרגע לא באמת כאלה לרוב, לכן הזמן כפוי ככל שיהיה הוא הסיכה שמפוצצת אותם ומחזירה אותם לגודלם הטבעי. מעבר לזה שברגעים של לחץ או התרגשות קיימת נטייה טבעית להגזים בתגובות. הגזמה בתגובות היא בוודאי לא בריאה, על אחת כמה וכמה עם הילדים. אז זהו, מסתבר שכוח פנימי הוא תוצאה של מרחק וזמן, אבל הי אינשטיין כבר פחות או יותר אמר את זה קודם. 

לחיי הקואליציה, מי יתן ויהיו ימיך כתיקונם

חשבתם שאני אתלונן על הממשלה הזאת, נכון? זאת אומרת זה הגיוני, יש לי את כל הסיבות, הנה רק שלוש:

1. נתניהו ראש ממשלה
2. קואליציה ימנית צרה של 61 חברי כנסת
3. הליכוד, ש"ס, יהדות התורה, הבית היהודי וכולנו - למעט האחרונה כולן סיבות מוצדקות בפני עצמן

ההגדרה היא זחוחים
אם חיפשתם

ואלה רק נתוני היסוד בלי להיכנס לנושאים קצת יותר מורכבים כמו השיבוצים לשרים, הכספים הקואליציוניים או לבעיות פרסונליות שיש לי עם מי מהמעורבים, שלא לומר כולם, טוב נו - כמעט. וזה בכלל בלי לדבר על זה שאני נחשפת לתמונות מהסוג הזה, למותר לציין שזה לא עושה לי טוב.

אבל החלטתי להתמודד עם חרדותיי, כלומר הן מהסוג שצף כשמנסים להטביע אתן במים ולכן לא הותירו לי ברירה. אז שאלתי את עצמי מה כבר יכול להיות? זאת אומרת למעט עניין התמונות שהן באמת קשות מנשוא. ברור שממשלת ימין חרדים היא ממשלה שלא תייצג שום אינטרס שלי בשום מובן. אבל תכל'ס זו קואליציה כל כך צרה שתתקשה לעשות יותר מדי ותפעל בקווים ברורים. את המדיניות מתווה נתניהו, בנושא המדיני דרכו סלולה להמשך הקיפאון המדיני וההסלמה הצבאית, בנושא הכלכלי לא יהיה שיפור וכל פעם שיהיה כאן יותר רע יווצר באורח פלא משברון כדי להכניס אותנו לפרופורציות. יש סיכוי שהממשלה הזו לא ממש תעשה לי את ההבדל, אבל יש לה את הפוטנציאל להיות די הרסנית אם היא תגיע למלוא הפוטנציאל שלה. כשנתניהו הסכים לדרישות של הבית היהודי, שכמובן היה חלק מתרחיש ידוע מראש ולא בלתי צפוי, היה לי המון מה להגיד על שר חינוך משיחי שמאמין בבריאתנות (אם כי הוא לגמרי לא תקדים) ועל שרת משפטים משוללת הבנה דמוקרטית שחרטה על דגלה את עקיפת בג"צ משל היה זה עקרון שראוי לדבוק בו, לא שרדיפת עמותות שמאל זה משהו להתגאות בו. 

תכל'ס השניים האלה על הצמתים החשובים של חינוך ומשפטים זה תסריט אימים, אבל לא שלא היו כאלה קודם, לפניהם - היו. זה לא שזה לא מטריד אותי - דווקא מאוד מטריד אותי שהתהליך הזה של לאומנות מגיע על חשבון הדמוקרטיה. אני רואה תהליך מאוד ברור של צמצום השיח הדמוקרטי במדינה למינימום תפעולי ומה שנכנס לתוך הואקום שיוצר הצמצום הוא יהדות ולאומנות. העניין הוא שצמצום הדמוקרטיה בסופו של דבר מצמצם כל שיח לא רצוי והמדרון הזה הוא אכן בעייתי. כי דמוקרטיה יציבה צריכה לצעוד קדימה ולא ללכת אחורה. אחרי הרחבת היריעה השיפוטית, צמצומה מחדש סופו שיפגע גם באוכלוסיות אחרות. 

גם המאבק בתקשורת - עוד נדבך חשוב באג'נדה של הממשלה הקרובה כי זה מה שבאמת חשוב כרגע לאזרחי ישראל, אויש סליחה, אמרתי אזרחי ישראל? התכוונתי לשרידותו של ראש הממשלה - סליחה, המושגים האלה כל כך מבלבלים. גם הוא מלמד על צמצום השיח הדמוקרטי. לכאורה יש כאן ממשלה שהמהלכים שהיא מתעדת לבצע, אם יצאו לפועל, אמורים לצמצם את כוחם של שני גופים בלתי תלויים שתפקודם הבלתי אמצעי הוא חיוני לדמוקרטיה תקינה - מערכת המשפט והתקשורת. המהלך המשולב הזה הוא מאבק של כוח פוליטי בגופים שמן הראוי שלא יהיו נתונים בדמוקרטיה מתוקנת לאיום על ידי הרשות המחוקקת או המבצעת.  

אבל אחרי כל זה ועוד קצת, שחסכתי לכם, פתאום הבנתי את הנקודה - קראו לזה רגע בוננות, דמיינו את הנורה המטאפורית נדלקת אם תרצו - הקואילציה הזו היה רעה חולה, יש לה פוטנציאל לעשות את המצב פה עוד הרבה פחות טוב, זה בדיוק מה שהאזרחים פה בחרו, אם יש משהו שאני ממש רוצה, בהינתן המצב הקיים כמובן, זה שהקואליציה הזו תעשה חיל ותלך בדרכה ותגיע למלוא הפוטנציאל שלה. אולי רק אם יהיה פה הרבה פחות טוב משהו סופסוף יקרה פה.

רוצים מדינה יותר יהודית מדמוקרטית? רוצים הכרה במדינה יהודית בלבד כי ישראל זה פשוט לא מספיק? רוצים בג"צ שמאבד את שיניו? רוצים תקשורת מגוייסת (אגב, לא צריך יותר ממלחמה)? רוצים להפסיק מימון לעמותות שמאל? רוצים להחזיר לאחור את ההתקדמות בנושא הגיור? רוצים להגיד שאין כיבוש כי "עם אינו כובש בארצו"? רוצים מפעל התנחלויות? רוצים חוק לאום? סעיפי התגברות? החרפת המשבר מול אירופה וארה"ב? הנה קיבלתם. אז כן, אני מחכה לראות את הסיפור הזה מתפתח כי זה בדיוק כריתת הענף באתה יושב עליו.

הבנאדם היחיד שאני באמת מצטערת לגביו הוא כחלון, היכולת שלו לקיים את האג'נדה הכלכלית שלו לא באמת קיימת, לפחות לא במימדים שהוא חושב ועל כל צעד שהוא יעשה יעמוד נתניהו עם סיכה חדה ביד, הכל במטרה להפוך אותו לבלתי רלוונטי בבחירות הבאות. 

אז זהו, יש קואליציה, קואליציה מצויינת, כזו שמשקפת את רצון העם. נותר רק להסתכל לפארסה הזו בעיניים ולקוות שמתישהו מישהו יתפכח. אג'נדה דמוקרטית היא לא אג'נדה של שמאל ימין היא אינטרס של כולנו. המממשלה הנוכחית עסוקה בלפרק את מה שהיא קוראת לו מוקשים, בשפה אקמית קוראים לזה המערכת העדינה של איזונים ובלמים הנמצאת בבסיסה של הדמוקרטיה. ככה זה מרגיש שמתחילים להשתחרר הברגים.

אישה שלא הולכת עם הקהל - בין יום האישה ליום ההולדת של אינשטיין

יום האישה שלי התחיל הבוקר בשש וחצי, עת בנדיט מספר שלוש (המכונה קטינא) התהפך ובמיומנות שאין שני לה, הכניס לי בירכיה בציצי והשלים בחינניות את המהלך בכף רגל בסנטר. קראו לזה התעוררות אלימה אם תרצו, אבל הצד החיובי היה שהייתי כל כך עייפה שלא זכור לי שום חלום שנקטע באכזריות, אז הכל טוב. תכל'ס לקום מוקדם זה רק דרך אחת, מיני רבות, להיות יעילה. אבל אתם יודעים את דעתי על יום האישה וכל יום הוא כזה וגם ממש לא כזה מבחינתי, בעיקר בגלל שממש לא מתחשק לי להיות מוגדרת עפ"י הנשיות שלי, אלא משום היותי אדם (עזבו עכשיו שיפוט ערכי של איזה אדם). כל ההתייפיפות הזו ליום שכוללת פרחים ומניקור, מבצעים בסופר פארם ואיחולי חג עושים לי חררה. כדי להשלים את האויירה הלכתי לרוקן את הפח ושכן קרא לעברי: "חג שמח". לא נותר לי אלא להסיק בעצב שהניסיון להעלות למודעות את שוויון האישה משול לירייה ברגל ואז באיבר חיוני כדי לוודא פגיעה. אוף

אבל זה מה שכתבתי ביום ראשון, מאז עברו שישה ימים ויום האישה שוב לא אקטואלי ומה בכלל אני רוצה מכם? זו שאלה טובה. next. בעצם לא, לא next.

טוב, אני לא יכולה באמת להרפות, אז רק עוד כמה מילים ואתכם הסליחה. כי תכלס רציתי לכתוב על הנושא המגדרי. אחד הדברים ששואלים אותי לפעמים זה האם הישארותי בבית לא יוצרת אצל הילדים את ההטייה החברתית הזו שמקום האישה בבית. מודה שזה הטריד אותי, ילדים במידה רבה מסיקים מסקנות ממה שהם רואים סביבם ואם אמא בבית והיא מנקה, מכבסת, מבשלת מה הם ילמדו מזה? כמאמינה בשוויון (לא לוחמת - למה כל הזמן צריך להילחם במשהו? זה לא ברור לי אף פעם), כבר מהרגע שהבכור היה בגיל להבין הסברתי שמה שאני עושה זו בחירה ובחירה היא המשמעות של שוויון. כדי לוודא הבנה המשכתי והסברתי שכבר הייתי בדרך לדוקטורט, שותפה במשרד ומרצה ושהבחירה להיות איתם בבית היא לא מה שאישה אמורה לעשות.

די חששתי שמילים לחוד ודוגמאות מהחיים לחוד, היום אני כבר ממש בטוחה שהניסוי הזה הצליח. לא שאני מתכוונת להפסיק לפמפם להם את זה, אבל יודעת שזה עובד. הילדים שלי אמנם גדלים עם אמא בבית, אבל אמא שבחרה להיות איתם ועושה כל מה שהיא יודעת ומודה במה שלא ולומדת יחד איתם. הם נמצאים בבית עם אמא היא בסך הכל בן אדם, סך כל הבחירות שלה, מלאה בפגמים ועובדת עליהם כל יום. הם לא רואים את העולם מתוך קלישאות, הם רואים את העולם כמו שהוא, בני אדם כבני אדם ושויון כתנאי בסיסי שיש להאמין בו ולחיות לפיו. במידה רבה, הם הרבה פחות מוטים מגדרית מילדי בית הספר והניסוי הלא מודע הזה מרגש אותי. הוא גם האישרור הרשמי, לפחות מבחינתי, שכנראה אנחנו עושים משהו נכון.

מבחינתי היום שבו יבוטל הנוהג הנפסד של יום האישה הבינלאומי כמו שהוא נהוג היום, אלא אם כן הוא יחזור להיות יום זיכרון לנשים אמיצות, יהיה היום שבו האנושות תנצח. מנעד הנשיות הוא עצום, אני מכירה נשות קריירה מצליחות שהן התגלמות כל הסטיגמות הנשיות הבזויות ביותר ונשים בבית שהן התגלמות התכונות האנושיות היפות ביותר. היום שבו זה ישנה הוא היום שבו נפסיק לבחון נשים כנשים וגברים כגברים. אנחנו בני אדם, שבויים במגבלות של עצמנו ושבויים בדרך החשיבה שהחברה מתירה לנו, זה לא יום האישה, או שמא זה בדיוק יום האישה, אני כבר די מבולבלת.

בינתיים אני מאמצת לי את המשפט של איינשטיין (שאין שני לו והיום הוא יום הולדתו - ללמדכם כמה זמן עבר מאז שנכתבה המילה הראשונה בפוסט הזה ועד היום)- 

אישה שהולכת עם הקהל, לרוב לא תלך מעבר לנקודה בה נעצר ההמון. אישה ההולכת לבדה, עשויה למצוא עצמה במקומות בהם אף אחד לא היה.

אני הולכת בדרכי, בטוחה בצעדיי, לא בטוחה לאן אגיע, אבל אני יודעת שמוסכמות הן לא בשבילי. חושבת עצמאית, מפקפקת, לא מפחדת מכישלון, או מהודאה בטעות, ממשיכה לראות את העולם, את האדם ולדעת כי אני לא חלקיק קטן בתוך עולם שמתרחב, אם אאמין באפסיותי בתוך כל האינסוף הזה, עוד בסוף אאלץ לחגוג את יום האישה. לא רוצה לשנות אף אחד, שינוי זה לחלשים, החוכמה היא כל פעם לברוא מחדש. והבריאה כידוע, היא נחלתה של אישה וזאת מבלי לגרוע בתפקידו של הגבר (ט.ל.ח).

מסיבת פיג'אמות

שישי בבוקר, כבר די מאוחר, כולם פה ישנים מלבד הבכור ואני. הוא בעינייניו, אני בכתיבתי ורק החתול מנסה להחליט ליד מי יהיה לו נוח יותר ולא מוצא מנוחה. באופן עקרוני מוטב היה שאעיר אותם, אבל אני לא מסוגלת. לא אוהבת להעיר משינה כשלא צריך. יש משהו מבורך בלהכיל את השינה ללא צרות עין, הלוואי שהייתי מסוגלת להצטרף. אני לא יכולה, אני מאלה שמתעוררים וזהו, אין לחזור לישון. לצערי גם אין להישאר במיטה ולהתפנק, אבל על שריטת היעילות שלי כבר דיברנו בעבר. מצחיק הגנטיקה בנושא עברה אל הצאצאים: הבכור כמוני, מתעורר מהר ומיד מוכן לפעולה, המרכזית, כמו אבא שלה ממש, מתעוררת לאט וצריכה להתאושש וקטינא מתעורר לאט ומתאושש מהר. איש איש והבוקר שלו. הלאה.

כמה דברים מוזרים קרו הלילה:

הבנזוג ואנוכי ישנו באותו בית אך לא באותה המיטה כל הלילה וזה לא קרה מעולם

זכרי הבית, לבד מהחתול אבל הוא מסורס אז לא נספור אותו, ישנו יחד בחדר השינה שלנו

נקבות הבית, לבד החתול אבל הוא מסורס אז לא נספור אותו, ישנו בחדר השינה של המרכזית והבכור

עד אחרי שלוש בבוקר עוד מצאתי את עצמי מצחקקת כמו ילדה עם המרכזית

איך זה קרה? ובכן הכל התחיל כשהמרכזית קיבלה הזמנה למסיבת פיג'אמות יום הולדת וכמובן מיד אישרה את הגעתה. התארגנו בהתאם, הכנו את כל הדברים לפני שיעור הבלט שלה, אספנו אותה שם עם פיג'אמה ביד ושק שינה בבגאז', לפני שהגענו ליום ההולדת אמרנו זו לזו את ברכת הלילה טוב המסורתית והזכרתי שלא משנה מה ולא משנה למה, שתזכור שברגע שמתחשק לה לחזור הביתה שרק תתקשר. החברות שלה היו שם והפרידה היתה מהירה. 

עזבו את זה שהיה נורא מוזר להעביר ערב בלי המרכזית בבית, אבל השעות עברו ושום טלפון. בחמישה לשתיים גיליתי דווקא חיפשו אותי, מאחת בלילה, אבל הטלפון היה על silent. מיד השארתי הודעה לאמא של החברה וביקשתי שיתקשרו בכל שעה. התחושה הנוראית הזו במשך החצי שעה עד שהאמא חזרה אלי היו עצובות. המחשבה שהילדה שלי התקשרה כל כך הרבה פעמים ואני לא שמעתי והמחשבה על הלב הקטן שלה מתאכזב בכל פעם ביאסו אותי למעלה מכל דימיון. כן, אני לוקחת הכל בפרופורציות, אני לא חושבת שפגעתי במערכת היחסים שלנו או באמון שלה בי, אבל המחשבה על העצב שלה בשעה וחצי הזו שהיא רצתה לחזור הביתה ואני לא עניתי מעציבה. אני לא מתכוונת להתנצל על זה. 

אני יודעת שלישון אצל אחרים זה לגמרי מקובל, עזבו אני גם יודעת שהמון ילדים בעולם נורא אוהבים את זה, אין לי שום בעיה עם זה להפך. אני לגמרי מקנאה בהורים שהילדים שלהם הולכים לישון אצל אחרים, עזבו אחרים - סבא וסבתא, ולא רק שהם רוצים הם אפילו מבקשים לעשות את זה. זה נהדר בעיני. אני לא הייתי כזאת. מסתבר שגם הילדים שלי לא ממש כאלה. 

נתחיל מזה שאין לי שום בעיה שתגידו לי משפט בנוסח "ילד שאוהב לישון אצל אחרים זו תולדה של החינוך שההורים נותנים לו". אולי זה באמת עניין של חינוך, אין לי בעיה עם זה. אני בטוחה שזה שכולם ישנו במיטה שצמודה למיטה הזוגית שלנו בלינה משותפת וזה שאנחנו מעדיפים להיות יחד בבית זו תולדה של איך שאני (אנחנו) רואים את המשפחתיות והביחד. את הדעות שלי בנושא גיבשתי עוד כשהבכור היה פצפון (קצת כתבתי על זה כאן). אחת התובנות שלי היו שלהיות הורה פירושו להיות הורה גם בלילה. בסופו של דבר ילד לא נשאר לישון במיטת ההורים לנצח, אבל את הזמן הזה שהוא כן הוא יזכור בהמון אהבה והתרפקות. בעיניי זה עוד בסיס לקשר, אבל זו בחירה שלי והיא נכונה לי ואני לא מרגישה שאני באמת צריכה להסביר או לשכנע, כל אחד עושה את מה שנכון לו. 

אז אתם יכולים להגיד "טוב, הילדים שלך רוצים להיות בבית כי זה המסר שאת מעבירה להם", אולי אתם צודקים. אני יודעת שבכל פעם שאני נשאלת על לינה מחוץ לבית אני מציינת שזה כיף, בלי אבל, כיף. אבל זה לא רק עניין של חינוך, זה גם עניין של אופי. אני לא גדלתי בבית שדומה לבית שהילדים שלי גדלים בו, ועדיין, כילדה, לא רק ששנאתי לישון אצל אחרים, הייתי מבועתת מזה. את הפעם הראשונה שישנתי אצל חברה לעולם לא אשכח (ספר הילדים שכתבתי ואולי אפרסם הוא המצאה שלי מאותו לילה) ואחר כך סירבתי לעשות את זה למשך כמה שנים טובות וגם כשחזרתי לזה הייתי קפואה ומפוחדת ולקח לי שעות להירדם. כל לינה אצל חברה היתה שעות של עינויים מתמשכים וניסיון להיות אמיצה שעלה לי בדם. 

אני חושבת שיש משהו בלישון בבית שלך, מוקף במשפחה שלך ולא להתחיל לישון במקומות אחרים לפני שזה ממש בא ממך. אני גם יודעת שכהורה, למרות שלא אומר זאת לילדים, נוח לי הרבה יותר כשהם ישנים בבית. זו האחריות שלי, זו המשמרת שלי, זה גם משהו בביטחון שלהם. אז ברור שאני מפרגנת לכל ההורים שהילדים שלהם ששים לישון בחוץ, אני גם מקנאה בהם על זמן האיכות הזוגי שיוצא להם מזה, אבל תכל'ס אם המחיר הוא לישון כל לילה איתם ולחכות עוד קצת עד שיגדלו לעוד זמן זוגי, זה לגמרי מחיר שאני מוכנה לשלם. ילדים מאושרים זה מתכון חשוב לא רק למשפחה, גם לזוגיות והורים אושרים יכולים לנצל המון זמן זוגי כשהילדים שלהם ישנים לא רק בחוץ, אלא גם בבית. בעיקר כשהילדים ישנים ממש, אבל ממש טוב

ממבצע צבאי לחינוך וחוזר חלילה, העיקר להיכנס בעוצמה

זה לא שלא קורה כלום בחיים שלי. זה ברור שאני יכולה למלא דפים שלמים על ימים מלאי אנקדוטות, על הורות, אהבה, עניינים שבלב, חינוך וכיוצא באלה. הרי אני יכולה לכתוב עכשיו דפים שלמים על בערך כלום, פעם היינו אומרים מצב החסה בשטחים, אבל מאז שצה"ל החליט שהוא נכנס בכל מה שירוק, חסה זה כבר לא בון-טון ובכלל אני אלרגית, אז לא ניכנס לזה. אבל המיליטריזם הגואה הזה של המבצע הצבאי והאתוס הישראלי הגברי המתפרץ הזה מוציא אותי מכליי. 

אתמול עוד שיחקתי ברעיון לכתוב על למידה אצל ילדים אחרי שיחה מעניינת עם חברה בתוך יער שלו, בעוד הגדולים בחוג ואני מנדנדת את קטינא "עד לשמיים ומהר-מהר". התחושה שזה הנושא שראוי שאכתוב עליו התגברה עוד יותר אחרי שהמרכזית קיבלה תעודת סיום בקונסרבטוריון שהיתה יבשושית עוד יותר מיום קיץ צחיח במדבר. לא ברור לי למה מורים נוטים למלא תעודת במילים סתמיות. אל תבינו לא נכון, אני גאה בה. רק למה התעודות הללו צריכות להיות כל כך שבלוניות? הנה עוד רעיון לפוסט, כזה על תעודות. למזלי היא היתה השניה לנגן כי קטינא, הידוע בכינוי האנרכיסט הקטן לא הצליח ממש לשבת בשקט (לא בכיסא שלו, לא על אבא שלו, לא עלי), הוא גם לא ממש עמד בשקט ולכן נאלצתי לצאת איתו החוצה ולשחק (בשקט). היא ניגנה מקסים, חצי שנה של לימודים והנה היא עומדת בלבוש קונצרטים רשמי, מחזיקה את הכינור ומנגנת מתוך אהבה, נחישות, שקידה והרבה התרגשות. מחמם את הלב, אבל לא בזה עסקינן.

אז חזרה לנושא החינוך, הרעיון בגדול שלי היה שילדים, בטח בגיל בית הספר היסודי, צריכים ללמוד לא מתוך חוברות ולא כל נושא בנפרד, אלא מתוך שילוב של דיסיפלינות יחד. נושא צריך להילמד מכל הכיוונים וההקשר צריך להיות ברור. ילדים צריכים שיעוררו בהם מחשבה, הם צריכים להתעניין ולכן שאלות שמכוונות לשפיכת חומר נראות להם לא לעניין והם משתעממים. מהחדווה איתה הם הגיעו לבית הספר בכיתה א' לא נשאר הרבה בסוף יסודי וזה עצוב. בעידן שבו יש כל כך הרבה ידע, אינטרנט, אפשרויות מחקר, תערוכות, מוזיאונים, הצגות וספריות, הם נכלאים בכיתה אחת, המון תלמידים, מורה אחת והם נדרשים להצליח במדדים כל כך לא נכונים. דוחפים לגרונם את הידע ומבקשים שיקיאו, זה לא משאיר הרבה מקום לדברים אחרים.

כהורים למדנו לחיות עם זה, אנחנו שולחים את הילדים לבית הספר ומקווים לטוב. אבל אני לא ממש מרוכזת כי המבצע, שלמדנו לחיות איתו, כמו גם עם מבצעים אחרים, אמנם נרגע מעט, אבל הוא מהדהד בי בלי סוף ומעיב על חיי. אני לא מניחה אותו בצד וממשיכה כי המחשבה שזה מתרחש מדכאת. כל משפט שאני כותבת על חינוך מעורר בי אסוציאציות למצב כאן ועכשיו. בעוד שאנחנו חיים את חיינו בנחת או בלחץ או איפשהו באמצע, מאות אלפים חיים עכשיו בתוך אזור קרב. אנחנו נכנסים בכוח בגדה ובעזה, לא משאירים אבן לא הפוכה, אבל הופכים לבבות שיכלו להאמין בשלום ללבבות שמאמינים יותר באבנים מאשר בבני אדם. מה שפרשננו הלומי הכוח ומבושמי הצבא מגדירים כמבצע הכרחי הוא לא הכרחי. העיתונים מלאים בשירי הלל לאחיזת העיניים הצבאית הזו. כולנו רוצים שישובו הנערים ובשם המטרה הזו אנחנו הורגים ילדים של אחרים, הורסים תשתיות של חיים ומוכיחים מעל כל צל של ספק שדו קיום הוא לא אפשרי.

העיקר שהמילים שמככבות אצלנו הוא בכוח, בעוצמה וכל מה שקשור לערי הגדה נצבע בצבע של טרור. דעת הקהל עברה ספין זה כבר לא יש טרוריסטים, זה כבר לא טרוריסטים פועלים בתוך אוכלוסיה, זה כבר רק פלסטינים = טרור, זו המשוואה. אם מטרת המבצע היתה למצוא את החטופים זה כבר לא חשוב. מטרות העל של המבצע הצליחו:
חינוך הישראלים לטרמינולוגיה הממשלתית נוסח בנט - צ'ק.
פגיעה בתשתיות החיים הפלסטיניים - צ'ק.
הגדלת תקציב ההתנחלויות - צ'ק.
הגדלת התקציב הצבאי - צ'ק.

עכשיו תגידו לי מה יוצא לנו מכל זה?   

כן, תסבירו לי שדו-קיום הוא לא כשחוטפים לנו ילדים, תסבירו לי שאין ברירה אחרת וזו לא אנחנו זה הם. תקיאו מתוככם את כל הקלישאות שלימדו אתכם ואתם מתורגלים לשננן מתוך שינה ותחת הפצצה. זה לא עובד עלי. זה גם לא יעבוד, אני לא אשתכנע. בנשק לא מייצרים שלום, בנשק מלבים שנאה, משני הצדדים. איך יגדל ילד פלסטיני שרואה את אבא שלו נלקח על ידי קבוצת חיילים למעצר בעוד לאב אין קשר למתרחש? איך יגדלו בנים של נשים שעוצרים אותן כך סתם? איך יגדלו אחים שאחיהם נורה ונהרג על ידי כוח צה"ל? אתם יודעים את התשובה, וכולנו יודעים שמעגל דמים מוביל למעגל דמים יותר גדול. אבל תזרקו לי את האין ברירה. ואני שואלת עם כמה עוד דברים כאלה תסכינו לחיות? כל מבצע כזה משאיר גם לילדים בצד שלנו אדמה חרוכה. הם גדלים לחשוב שאין ערבים טובים ושאין פלסטיני שלא רוצה להרוג את כולנו. אנחנו מגדלים ילדים לתוך שנאה ואז הם הולכים לצבא, מתוך תחושת עליונות, בורות וגזענות הם ממלאים פקודות. הם יצאו מהצבא ויגדלו ילדים בדמותם וצלמם והדבר היחיד שניתן ללמוד הוא שאין להם כאן עתיד. עתיד לא נבנה על מלחמה מתגלגלת בהפוגות. 

אנחנו מסתכלים על הפלסטינים במעין עליונות, מתגאים ב - so called דמוקרטיה שלנו. הנה כמה נקודות למחשבה - 

נער ערבי נהרג אתמול בגבול סוריה - שום נציג ממשלתי לא בא להלוויה ותרשו לי לנחש שלא יוגדלו המשאבים שהממשלה משקיעה בעראבה.

מתגברים את השמירה על ח"כ חנין זועבי - אז עזבו את זה שרני רהב המסביר הלאומי אומר שאין מחילה לדבריה, כאחרון הטוקבקיסטים הוא מציע לא להעניק לה שמירה כדי שתרגיש לא נוח כמו החטופים. להזכיר לכם שבהנחה שהם חיים הם בטח נתונים תחת אלימות פיזית ותחת איום מתמיד על חייהם? חבר כנסת בישראל אמר את דעתו ואנחנו הפכנו לכל כך הזויים שיש לתגבר את השמירה עליו כי אין לדעת איזה "עשב שוטה" ירים את הכפפה, למרות שבוודאי הוא גדל בבית "נורמטיבי".

סתימת פיות והתוויית שיח דמוקרטי מצומצם וכפוף לנרטיבים ביטחוניים - כל שמאלני שמעז לדבר נגד המבצע מוצא עצמו מוקע מעם כי הוא בוגד.

ההצבעה על חוק ההזנה בכפייה אמנם נדחתה, אבל היא עדיין על הפרק.

ובעיתונים שאתם קוראים אתם יכולים להתגלגל (עם המבצע) בשפע הדימויים הגבריים העוצמתיים שרק אנחנו מסוגלים להוציא תחת ידינו. כל דיווח מיועד להגדיר לנו מחדש שאין פרטנר פלסטיני, הפלסטינים מבינים רק כוח. לי נראה שגם אנחנו וזה מפחיד לאין שיעור.

אני יכולה להמשיך אבל זה רק עושה לי רע.

ככה לא בונים דמוקרטיה, דמוקרטיה נמדדת בתקופות לא קלות. היא יכולה לזהור ולהראות כוח עמידה והיא יכולה לדהות ולתת למשתמשים בכליה להפוך את הדמוקרטיה לקצת פחות דמוקרטית, עד שכבר אין צורך באדרת הדמוקרטית, היא הופכת לקליפה, לאבן שאין בה הופכין. אבל אבנים שזרוקות ככה סתם תמיד אפשר להרים - לפעמים כדי להתפעל מהיופי ולפעמים כדי לזרוק שוב.

מקנחת ביהודה עמיחי, ולמרות שמתבק שאכתוב את משפטו האלמותי - "ואל תשכחו שגם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות", לא אקנח בזה, אלא בשירו "בכל חומרת הרחמים" - עלינו, על הפלסטינים ועל מה שעוד צפוי. כי אם נדע את מלוא חמרת הרחמים, אולי נדע לצאת מכל חומרת השנאה. צריך הרבה אופטימיות כדי לחיות פה ולהיאבק להישאר וגם לשמור על צלם אנוש. אני בטוחה שאפשר, צריך רק לשנות את הדרך וזה תלוי רק בנו.

מְנֵה אותם. 
אתה יכול למנות אותם. הם 
אינם כַּחול , אשר על שפת הים. הם 
אינם ככוכבים לרוב. הם כאנשים בודדים. 
בפינה וברחוב. 

מְנֵה אותם. רְאֵה אותם 
רואים את השמים דרך בתים הרוסים. 
צא מן האבנים וחזור. לאן 
תחזור? אבל מְנֵה אותם, כי הם 
מְרַצִים את ימיהם בחלומות 
והם מהלכים בחוץ, ותקוותיהם שלא נחבשו 
הן פעורות, ובהן ימותו. 

מְנֵה אותם. 
מוקדם מידי למדו לקרוא את הכתב 
הנורא על הקיר. לקרוא ולכתוב על 
קירות אחרים. והמשתה נמשך בדממה. 

מְנֵה אותם. הֱיֵה נוכח, כי הם 
כבר השתמשו בכל הדם ועדין חסר, 
כמו בניתוח מסוכן, כשאחד הוא עייף 
ומוכה כרבבה. כי מי דָן ומה דִין 
אלא במלוא מובן הלילה 
ובכול חומרת הרחמים. 

מצעקות למילים - חינוך אישי במסגרת החינוך הביתי

מן הידועים שצעקה או הרמת קול פתאומית מזיקה למיתרי הקול, היא מזיקה לעצמנו לא רק ברמה הפיזית  - נניח פיצוצי נימים קטנים בעין או צרידות (שאולי זה סקסי, אבל אני מעדיפה דרכים אחרות) וברמה נפשית, היא גם מזיקה באופן עקרוני לסובבים אותך, אבל יותר מזה היא מפחידה. היא מפחידה ברמה האישית - שבכלל דבר כזה יכול לצאת ממך (אם כי כבר היכרתי מספיק הולכים על שתיים בחיי הארוכים שאין להם שום בעיה עם זה, להפך זו דרך חיים) והיא מפחידה את מי שמסביבך. כשזה מפחיד את הילדים שלך היקף הנזק הוא הרבה מעל משוער. כאדם שמנסה לבלות את חייו באופן נטול צעקות (כל אחד ובחירותיו הוא), העובדה שכאשר אני צועקת זה דווקא על ילדיי הטרידה אותי רבות. איך ייתכן שמפגש עם צעקנים מותיר אותי שקטה (ומעורערת) ואילו דווקא על אלה שאני אוהבת ומגוננת אני מצליחה לצעוק ללא מנגנון רציני של סייגים ועכבות. 

זה הרבה מעבר לצורך האמיתי לשמש דוגמא לילדים, על אחת כמה וכמה בתוך החינוך הביתי כשהמודל העיקרי להתנהגות לילדים הוא את בעצמך. בכל פעם שמצאתי את עצמי כועסת וצועקת, ולא משנה כמה הצדקות את יכולה לתת לסיטואציה, הייתי מחוסרת אונים עוד הרבה אחרי. כועסת על כל כך הרבה דברים - שלא התגברתי, כועסת על הדוגמא הנוראית, על היעדר האיפוק, על הויתור על כל הדרכים האחרות ועל גלי ההדף של החורבן שצעקות נוטות לייצר (רשימה חלקית לחלוטין אך מייצגת). 

אז כבר סיפרתי לכם בפוסטים קודמים (למשל זה) על הניסיונות שלי להביא לצורת הביטוי המגונה הזו סוף. זה התחיל בהבנה שלמרות ש- 200 פעמים בהן אני מאופקת וסבלנית ומכילה, אם בפעם ה- 201 אני צועקת, כבר כלום לא יעזור, את הדוגמא ילמדו צאצאי מהפעם ה- 201 ולא מכל אלה שקדמו לה והיו ראויות הרבה יותר. זה היה גילוי מטלטל וכואב שהשאיר אותי מחוסרת כוחות. בתוך הייאוש הזה הבנתי שמצאתי את הנמסיס שלי ואם אכן חובבת אתגרים אנוכי, הרי שזה האתגר האולטימטיבי ולכן אין מנוס אלא להצליח במלחמה מולו.

הניסיון לשנות את עצמך הוא בגדר האמונה שאף פעם לא מאוחר, שאתה לא מוותר ויש בזה המון אנרגיות טובות. שנים שמעתי קלישאות מתנגשות נוסח "אני כבר לא אשתנה, אני אדם בוגר" מחד, ו- "אדם כל הזמן לומד" (בכל מיני גרסאות) מאידך, ועד שבגרתי לא הצלחתי ליישב ביניהן. למעשה גם כשבגרתי לא הצלחתי ליישב ביניהן, רק בחרתי לי את הדרך - להמשיך וללמוד, להטיל ספק ולצמוח. כל עוד אתה מנסה להיות שלם (להבדיל ממושלם), אתה כל הזמן לומד ומשתנה ודומני שאשאר כזו לנצח. מכל חוויותיי בחיים למדתי והתעצבתי וכבר בפוסטים אחרים כתבתי שדווקא הלמידה המשמעותית ביותר שלי ושכלול כשרונותיי נעשו בתקופה בה מרבית האנשים סביבי ראו בהחלטתי ביזבוז - השנים בהם בחרתי (ועדיין בוחרת) להישאר בבית בחינוך ביתי. כי החינוך הביתי שבחרתי הוא קודם כל לחנך את עצמי ומזה ילדיי לומדים הכי הרבה.

ההחלטה להדיר את הצעקות מהבית היא החלטה לא קלה, בטח כאשר בתוך החברה בה אנו חיים פעמים רבות שמעתי מאנשים את התהייה "אבל למה לא לצעוק? זה בסדר שהילדים ילמדו שאת לא סופר-וומן אלא רק בן תמותה". זה נכון, זה בסדר גמור שהילדים ילמדו שאני רק בן תמותה ולא כל יכולה, אבל לא הצעקה תלמד אותם את זה, הצעקה רק תקטין אותם וגם אותי. דווקא הדרך שבחרתי - לא לצעוק  - היא תהליך למידה מרתק. אם פעם היתה יוצאת השאגה מפי כדרך להביע תסכול במצבים בהם נידחקתי לפינה, וילדיי המשותקים היו נלחצים - הם לא למדו מזה כלום חוץ מזה שלצעוק זו עוד דרך ביטוי. שאלתי את עצמי אם זו דרך ביטוי שאני רוצה שילדיי יחקו והתשובה היתה ברורה היא לא. 

הדרך שלי להוציא את הצעקות מחיי היא דווקא על דרך השיתוף והתהליך הוא ארוך ומייגע, אבל הוא מלמד את הילדים שלי לא רק שאני אדם, אלא שאני לומדת ומנסה להשתפר ולא מקבלת דברים כהווייתם רק כי אפשר. החלטתי לפתוח מולם את כל הקלפים. זה התחיל בלשתף - לספר להם על התיסכול שלי מזה שלעיתים אני צועקת או שהם צועקים, זה המשיך בלבקש מהם להצטרף אלי לתהליך, והם כמובן נענו בשמחה. במצבים בהם הרגשתי את הצעקה מתרגשת ובאה או כאשר הם צעקו, לקחתי נשימה עמוקה ועצרתי. לפעמים לרגע שתקתי ואז התחלתי לדבר. להסביר, אבל לא לחפור, למדוד את מילותי ולשקול אותן היטב. להסביר שהדרך שבה הם מתנהגים היא קשה לי והיא לא מובילה לשום מקום טוב. לחשוב יחד לאן זה יכול להתפתח ועד כמה זה רחוק ממה שאנחנו רוצים, בקצרה, עם שאלות פתוחות שלאו דווקא מקבלות תשובות מילוליות. 

לא קל התהליך הזה, אבל אני רואה לחלוטין את השיפור גם בהתנהגות שלהם בינם לבין עצמם ובטח בעצמי. אני חוגגת עכשיו כבר שמונה שבועות בלי צעקות וכמו כל מכורה אנונימית אני מוציאה את זה החוצה כדי לחגוג את ההישג.  

למילה יש כוח עצום, לצעקה עוד הרבה יותר כי היא נוטלת מהמילים את הכוח והופכת את הצעקה לדבר העיקרי ובכך היא כופרת בעיקר. אני לא סופר-וומן אני לגמרי אדם, עם המון סדקים ומכות ושריטות. הילדים שלי יודעים את זה ולא רק שהם אוהבים אותי בגלל כל אלה ועל אך כל אלה, הם שותפים מלאים לתהליך. לחנך אותם בבית זה לא רק להקנות להם ידע, ערכים וכישורי חיים, זה ללמד אותם להיות בני אדם שלומדים כל הזמן, אוהבים את עצמם ולא מכים על חטא אלא משתפרים והולכים וקובעים מטרות ולא נכנעים אלא ממשיכים ומתקדמים, מלטשים בליטופים ולא בהלקאות עצמיות או בצעקות מיותרות, אלא מתוך חשיבה וראיית המטרה, מטרה שלא מקדשת את כל האמצעים, אלא בוררת אותם בקפידה. והמטרה היא בכל יום בחיים להיות אדם יותר טוב שמגשים את עצמו ולא הורס בדרך, לא את עצמו ולא אחרים.

מגמת הייהוד מחריפה - כשחינוך מיני הוא בסיס לחיזוק היהדות, אין ספק שהבעיה עם האונס הבא זה whatsapp

טוב, כתבתי אתמול על כפייה דתית, מחקתי,לא בגלל שלא היה טוב, אלא לא היה שם שום דבר שלא אמרתי קודם. למה התעצבנתי הפעם? כי ארגון דתי, שמנצל פרצות והיעדר קריטריונים ברורים מטעם משרד החינוך לפעילות גופים חיצוניים, נכנס לבתי ספר ממלכתיים, באישור המנהלים, ומעביר לתלמידי כיתות ז'-י"ב סדנאות שונות, בין היתר גם בנושא "בינו לבינה". 

OK, אז יש פרצות ואין קריטריונים ומי שקיבל אישור לעסוק בתכנים תורניים יכול להכפיף הכל תחת עולה של תורה, אבל מה עם שיקול הדעת של המנהל/ת? אני מניחה שכמו רבים מהציבור הישראלי גם לשיקול המנהלים "עוד קצת יהדות בטח לא מזיק" והתירוצים בלתי נגמרים - מה רע בקצת חזרה לערכים? זה לא מזיק וכו'. אין לי ספק שלא מזיק ללמוד יהדות, גם לא מזיק לדעת תנ"ך, אבל בדיוק בשביל זה מוקדשות במערכת השעות דקות מרובות - שיעור תנ"ך ושיעורי תרבות ישראל ומורשתו, גם שיעורי היסטוריה רבים, חלק משיעורי אזרחות, ובעצם גם חלק משיעורי הספרות ואפילו שיעורי חברה וכל זה עוד איכשהו בסדר, אבל תוסיפו לזה שלאורך כל תקופת בית ספר יסודי סיפור הבריאה הוא הסיפור שמספרים לילדים שלנו ותוסיפו לזה את כל סיורי חיזוק המורשת ואת כל הפעילויות לפני חגים - כבר יש די הרבה, לא? אז עכשיו תוסיפו לזה גם שעות העשרה של ארגונים ועמותות ומה קיבלתם? חינוך ממלכתי יהודי לעילא ועילא לכל מי שבחר במערכת חילונית.

סדנאות "בינו לבינה"? סדנאות על זוגיות יהודית? ז"א מסיונריות שנכנסת בדלת הראשית, בואו לא נשלה את עצמנו שמדריך דתי יכול להעניק קלט כלשהוא לילדים חילונים בני 12, שגם יכול באמת להתאים לחיים של המתבגר/ת החילוני/ת. אין השקה בין הדברים, לא במובן של חינוך, לא במובן של מין, לא בשום מובן. חושבים שהילדים צריכים ערכים? מצוין, גם אני, דעו לתת להם אותם ממקום של כבוד ושוויון. אם יש ערכים שצריך לחזק זה את כבוד האדם, קבלת האחר, סבלנות, על זה אמונה מערכת החינוך ועל זה אמונים אנחנו ההורים (אבל תסלחו לי אם לא אדון באחריות ההורית היום למרות חשיבותה). אבל כשהורים עושים out-sourcing לבית הספר, ובית הספר עושה out-sourcing לגופים חיצוניים ועמותות דתיות מסובסדות על יד משרד החינוך, אז את השאיפה לחנך אותם לערכים אתם כבר די יכולים לזנוח. אה בעצם, היא כבר די נזנחה ממילא.

לצערי, חינוך לערכים של שוויון וכבוד לא יכול להגיע משום דת, לכן דת צריכה להיות בתחום הבחירה במרחב האישי. אין קשר בין מהות יהודית של אישה מדליקה נרות ואופה חלות וגבר מקדש עליהן ועל היין, גם אם אלה ערכים מופלאים, כדי לייצר שיח של מין וזוגיות בעידן של פורנו קשה על מסכים והודעות בין חברים שנראות כמו סנאף. אחר כך מתפלאים על בני נוער שאונסים בשישי אחר הצהריים, אבל חוזרים הביתה לקידוש ושמים כיפה. ילד נורמטיבי, מקדש וגומר הכל מהצלחת. לא צריך שיפנה את השולחן, אמא יכולה, שיחזור להודעות הטקסט שלו ב- whatsapp. שזה, בהערת אגב, מסתבר בגורם מספר אחד לאונס קטינות. אז אולי בכלל ששיעורי חינוך מיני יתוגברו על ידי עמותות שמתעסקות בטכנולוגיה סלולארית?

מה שזה זה מסיונריות, המדינה כולה עוברת למצב "ייהוד". הייהוד היה כאן מזמן אבל הוא הולך ומתרחב. ישראליות - out, יהדות - in. עובדת הלאום יהודי כנראה לא מפריעה ליותר מדי, וזה נידון כבר שנים בשולי השיח הישראלי. וכבר עברנו גיוס נשים, הדרת נשים, מיהו יהודי ועוד ועוד. אבל לאחרונה הדגש על יהדות הפך לאגרסיבי הרבה יותר. זה כולל את מנהלת הדת, את פרוייקט המדריכים הרוחניים לבתי הספר, את כל טיולי הנחלת היהדות והמורשת, את רכזי היהדות הישוביים, את מערכת החינוך, את הצבא, את השיח הציבורי, את הזרמת הכספים להתנחלויות שיוצרת מעמד בינוני אחר מעבר לקו הירוק (על חשבון כולנו) וכמובן את הדרישה להכיר בישראל כמדינה יהודית במסגרת המשך המשא ומתן הפלסטיני. הדרישה נראית לחלקים בציבור הגיונית ולגיטימית, אבל מה השתנה? אם מדינת ישראל היא ביתו של העם היהודי בהגדרה מה פתאום נעשה כל כך חשוב לבקש הכרה יהודית? אז ברור שאפשר רק לפתור את זה בהסבר של ספין על המשא ומתן שראש הממשלה לא רוצה לקדם. רק שזה לא נגמר כאן, זה ממש לא נגמר כאן. כי הדרישה הזו אומרת שמדינת ישראל היא רק הישג ביניים בדרך למדינה תיאוקרטית יהודית. כזאת שהאזרחות היחידה שיכולה להתקיים בה הלכה למעשה היא יהודית בלבד. בשביל זה צריך לייהד את כולנו כי אם אין משא ומתן לשלום מוטב שכולנו נשנן הלכות ונתחזק באמונה כי הרבה עתיד פה לא יהיה אז לפחות שנגיע לגן עדן.

מדיניות הייהוד והעובדה שהרוב החילוני עובר על זה לסדר היום  יוצרים מצב של עליונות הערכים היהודיים על פני כל ערך דמוקרטי אחר, רק שאנחנו שוכחים שלולא היתה פה דמוקרטיה, החיים פה היה עוד הרבה פחות נוחים וכבר עכשיו זה לא תמיד משהו, תודו. מה שמבטיח את קיומנו פה הוא הדמוקרטיה, אך המדיניות הנוכחית מעקרת מהמילה דמוקרטיה את כל המהות ומשאירה אותנו עם פרוצדורות שכמעט את כולן יש צורך להכשיר כדי שיהיו דמוקרטיות לפחות על פניהן. זו לא בעיה להשתמש בדמוקרטיה כדי לצמצם אותה, הבעיה היא שלרוב הקריסה העצמית לא מאחרת לבוא. דמוקרטיה אמורה להתרחב, לא להצטמצם, אבל אצלנו בתוך מערכת החינוך אסור לערער על הצבא או על האמונה וגם אסור להפסיק לפמפם את נושא השואה, כי יהודי הוא נרדף באשר הוא אבל במדינה שלו, ואם זה מזכיר לכם משהו זו בטח העובדה שגם נאצי עוד מעט אסור יהיה לומר פה. אם מערכת החינוך נוקטת קו מצמצם, צפו לטור הנדסי של אזרחים לעתיד שהבנתם את המושג דמוקרטיה היא ברוח היהדות בלבד.

תגידו סטטוס קוו? אין סטטוס קוו - יש שיטת סלאמי, יש מצב שבו החילונים מכילים את הדת ונותנים לה מקום וכבוד ואילו על עצם החילוניות יש להתנצל. אין צורך להתחשב בחילוני, צריך להתחשב בדתי - הוא שומר, הוא מאמין, לא צריך לפגוע וכו'. אין לי בעיה עם זה, אבל זה צריך לפעול בשני הכיוונים. זה לא יכול לפעול בשני הכיוונים במדינה יהודית (ודמוקרטית), זה רק יכול לפעול במדינה דמוקרטית. אני לא מנופפת בדגל ה"אין אלוהים" שלי אבל בדגל ה"בעזרת השם" מנופפים לי כל הזמן ודוחפים לי כשרות מכל עבר. אם היה סטטוס קוו מקובל, הרי שהיום כל דרישה חילונית היא פגיעה בססטוס קוו וכל דרישה דתית היא בגדר עדכון המצב. רק שהמצב מתעדכן לשני הצדדים אך מעודכן רק לצד אחד.

הבחירה בחילוניות היא לא הבחירה לא להיות דתי, יש הבדל עצום בין שני הדברים. לכן על המדינה הזו להכיל את החילוניות שלי כפי שהיא מכילה את יהדותו של אחר. אבל על מי אני עובדת? המדינה הזו לא תכיל את החילוניות שלי כפי שהיא לא תשכיל להכיל את המושג דמוקרטיה עד שיהיה מאוחר מדי, לגרמנים לא נשכח אבל לעצמנו כנראה שכן.  

מסה קצרה על עידן של נוחות והפרעות קשב

על המון נושאים אפשר לכתוב היום (ועזבו את היכולת שלי להתפלסף על כל דבר, לא פתחתי את הנושא לבדיחות), אפילו חשבתי להעיז ולחלק את הפוסט לכמה אירועים מהימים האחרונים ולכתוב קצת (באמת, מבטיחה) על כל אחד. כי בכל זאת, בזמן בו הקדשתי את עיתות הכתיבה המועטות ממילא שלי לנושא חינוך ומשפחה (שזה, אם נודה על האמת, מה שאני עושה רוב הזמן, רק בלי לשתף), קרו אי אילו דברים בארץ, גם ללא ניסיון הפיגוע באוטובוס בבית ים. למשל יכולתי לכתוב רבות על זה שבכנסת אתמול הממשלה הפילה הצעה לתיקון חוק הביטוח הלאומי אשר יוצר אי שוויון מגדרי בטענה עיקרית של העדר תקציב אבל מנגד "הבית היהודי" ו"יש עתיד" סיכמו על ביטול הקיצוץ בתקציב הישיבות. אני לא יודעת כמה היה עולה התיקון לחוק - מודה, אבל 277 מיליון נשמע לי כמו התחלה טובה כי בתכל'ס מה יותר חשוב עוד תקציב לישיבות או מניעת אפליית נשים? כך או אחרת בחרתי שוב שלא לעסוק בנושא פוליטי היום ולו רק בגלל שהבוקר צדה עיני במקרה כתבה שעניינה אותי והיא גם מתקשרת לפוסטים הקודמים. אפילו כשהבכור ביקש לפני מספר דקות שאכתוב על משקפיו החדשים (שיגיעו ביום שישי, האופטיקאית אמרה שזה יקרה בעזרת השם, אבל לי יש תחושה ברורה שזה לא קשור) סירבתי בנימוס אבל השארתי פתח לתקווה לימים אחרים - ללמדכם אני נחושה.

כמה הייתי מכוונת שרות לו הייתי מעלה קישור לכתבה ופותרת את סקרנותכם, אך אני אעשה זאת בזמן ומקום שיתאימו לי. ראו בזה תרגיל קצר בדחיית סיפוקים, קטן כי בכל זאת עוד כמה רגעים הכל יובן, תלכו איתי. במקביל למחשבה העצובה מאוד של פגיעה במארג המשפחתי הגרעיני בעידן המודרני של עבודה תובענית מסביב לשעון, שמחייבת אותנו למצוא תחליפים בשעות העבודה שלנו ואחרי זמן בית הספר שלהם, יש עליה כללית במספר התחליפים בחיינו. בעצם כבר די מזמן פצחנו בעידן התחליפים ורק עכשיו מתעוררת לאיטה המודעות לטעות הזו. במשך שנים יצרה לנו השיטה הקפיטליסטית תחליפים ושידרוגים עד שבאופן "טבעי" הזדרזנו לזנוח את הטבעי ועברנו לתחליפים. וכן בנושא נכתבו כבר מיליוני מילים ויש הוכחות לעליה במודעות, כן יש עליה בצריכת מוצרים אורגניים ובהתנהלות בת-קיימא, אבל זה בקטנה עדיין.

פאוזה קצרה (בלוג זה נוהג לדבר בשבחי הפאוזה) לבחינת המילה השגורה הזו - תחליף. תחליף זו חלופה אפשרית אם אין להשיג, מסיבה כלשהי, את הדבר האמיתי (פירוש שלי בלבד שאינו מחייב פרשנים אחרים מגדול עד קטן). בעולם שאנחנו חיים בו התחליף הוא במידה רבה הדבר האמיתי. אל דאגה אני לא אתחיל עם חלב אם, זאת אומרת כן הנה עשיתי את זה - אזכור התחלתי ללא הרחבה למרות שהנושא קרוב ללבי,  אך לעולם לא אשכח את האמא הטרייה בטיפת חלב שניגשה אלי ואמרה לי שאני עושה עוול לילד שלי כי בתחליף חלב אם יש את כל הויטמינים אך לא בחלב שלי (לך דבר על הטעיה מכוונת). אבל אינכם צריכים שאערוך ספירת מלאי כדי להודות שיש לנו תחליפים כמעט לכל דבר, אוכל תעשייתי של "בטעם" (עוד מילה מכובסת לתחליף) ואל תשכחו את כל תחליפי האוכל שאנו קוראים להם בשם החביב - חטיפים, שכדי להסוות את הסכנה הבריאותית שבהם דחפו להם ויטמינים מלאכותיים שספק אם נספגים בגוף כמו הדבר האמיתי. ואל תתנו לי להתחיל עם הסיפורים על האימהות שאמרו לי לא להציע תפוח כי הילדה אוכלת במבה (די, כתוב על השקית שזה מלא בויטמנים...). כל כך למדנו לבסס את חיינו על תחליפים למיניהם שאם תעשו תרגיל קצר ותבדקו כמה מוצרים מעובדים יש לכם בבית מול כמה מוצרים גולמיים ההשוואה תהיה מדכאת (טוב, אולי לא של קוראי הבלוג הספציפי הזה, אבל זה תרגיל שעובד על מרבית האוכלוסיה).

אבל זה לא מתחיל ונגמר במזון, גם הרפואה במידה רבה, על כל ההתקדמות המופלאה שלה, יצרה מצב אבסורדי שבגלל אינטרסים כלכליים של יצרניות התרופות גרמה לאוכלוסיית העולם להתמכר לתרופות גם בנושאים שבהם בסך הכל שינוי מספר הרגלי חיים כאלה ואחרים היה יכול למנוע, זאת אומרת במקרים שבהם אין באמת צורך אמיתי בתרופה. דברים שכדאי היה לפתור בצורה טבעית (למשל הרגלי תזונה, פעילות גופנית), כמו למשל שומנים בדם, נמנעים על ידי תרופות, שאולי גם יוצרות תופעות לוואי שניתן לפתור על ידי תרופות ואנחנו לא צריכים סרטון של ביל קלינטון כדי לדעת את זה. כל צינון הכי קטן, שאפשר לטפל בו באופן טבעי מקבל מיד איזו תרופת "קולד" כזו גם ללילה וגם ליום. במקום לתת לגוף את שלו, אנחנו מעדיפים תחליפים כימיים שלא ממש כדאי היה מראש להכניס לגוף. אבל זה כל כך נוח והנוחות הזו בעולם הכאוטי הזה היא חשובה, הבעיה היא שכשאנחנו בוחרים בתחליפים, אנחנו מפספסים ובגדול ובעיקר אנחנו לא חושבים על המחיר העצום הזה שאנחנו נדרשים לשלם ועל הבחירה שלנו להיות תלויים בתרופות או בתחליפים במקום בעצמנו ובמה שטבעי לנו. אני לא קוראת למרד ברפואה המודרנית, אני רק אומרת שאת המקור לתחלואים שלנו אנחנו צריכים לפתור ממקום שהוא מחייב יותר ואישי יותר מנטילת תחליפים או תרופות, אלה באמת צריכים להיות האפשרות האחרונה. זה שיש לנו היום את היכולת לפתור כל כך הרבה בעיות רפואיות בלי להתאמץ, זו סיבה טובה להיות גאים, אך עדיין יש להשאיר אותן במקום שלהם, פתרון אחרון לאחר שנוסה פתרון טבעי אחר.   

ועכשיו אני סופסוף מוכנה לגשת לנושא המקורי - תרופות לטיפול בהפרעת קשב. התפרסמה היום בהארץ כתבה מהניו יורק טיימס ששואלת האם יש מגפה של הפרעות קשב או שמא זו יוזמה של יצרניות התרופות שנועדה להגדלת רווחים? הכתבה לא מחדשת דבר, היא מציינת שוב את העובדה הידועה שאחוזי הסובלים מההפרעה הם ככל הנראה קטנים משמעותית מהאחוזים בציבור שצורכים את התרופה, גם בקרב ילדים וגם בקרב מבוגרים. אינני רופאה ואין לי הכשרה כדי להעביר על זה ביקורת מקצועית. אולם לתחושתי קיומה של התרופה וזמינותה בעולם המערבי יוצרת מצב של אצבע קלה מאוד על ההדק. ילדים ומבוגרים הופכים לצרכני התרופות הללו ללא אבחון מקצועי וההשפעות של התרופות הללו, שהן חזקות מאוד ועשויות להיות מסוכנות מאוד ואף קטלניות.  יצרניות התרופות צריכות רק לזרוע את הספק הסביר שיש צורך בתרופה, את כל היתר עושים בני האדם. עברנו את נקודת התהפכות היוצרות - התרופה היא כבר לא המוצא האחרון, אלא נקודת ההתחלה - זה פשוט יותר, יעיל והרבה יותר חסכוני מפתרונות אחרים ומה שהכי יפה זה שבני האדם מוכנים לקבל את זה אז הכל מסתדר.

הפרעות קשב וריכוז קיימות, לרוב הן גם תבואנה לידי ביטוי כבר בילדות, אבל אין לי ספק שמספר הסובלים באמת מההפרעה הוא קטן ממספר המאובחנים וממספר נוטלי התרופה. אין לי ספק שהרבה מהילדים שנוטלים את התרופות הללו לא עברו אבחון שלם ולא נוסו אפשרויות אחרות בטרם קיבלו את המרשם שיעשה אותם מרוכזים יותר ואפילו ממושמעים יותר. אבל ביננו, אכן יש בעיה, אכן מורים לא מצליכים להשתלט על הכיתה, אכן ישנם הורים שלא מצליחים להתמודד עם ילדיהם - אבל אולי, רק אולי הבעיה היא לא רק הילד? זאת אומרת קיימת האפשרות שאכן לילד יש הפרעת קשב וריכוז, ייתכן שיש לו משהו אחר, אבל אובייקטיבית אנחנו מספקים להם את כל התנאים לפתח הפרעות כאלה, הרבה יותר מבעבר - הכיתות מכילות תלמידים רבים מדי, אנחנו לא מבלים איתם מספיק זמן, החומר שמועבר בכיתה משעמם, הצורה שבה נלמדים הדברים בכיתה משעממת, וזה שכמעט כל הזמן נמצאים בבית הספר כשהעולם מציע כל כך הרבה גירויים זה גם משעמם, מהצד השני - אנחנו כל הזמן מעלים להם את סף הריגושים, הם כל הזמן מול מסך בצורה כזו או אחרת והכל נעשה כל הזמן בקצב מהיר - אז פלא שכולם נדמים בעיננו לגבוליים בנושא הפרעות קשב וריכוז? בית הספר הוא מוסד שרק ההתמודדות איתו מסייעת לפתח הפרעת קשב וריכוז והוא גם הדבר הכי ארכאי בסביבה של הילדים שלכם והם נמצאים בו הכי הרבה זמן - בי זה יוצר אי נוחות די גדולה. הילדים שלנו נמצאים במוסד שבדרך כלל הוא די מדכא גם המקום עצמו (זה פחות בולט בבתי הספר היסודיים וזה בהחלט נושא שמתמודדים איתו לאחרונה) וגם מה שקורה בו, הם מחוייבים להתנהג לפי קודים מסויימים, הנושאים מוכתבים להם, כמעט אין להם בחירה בשום דבר ולרוב הנושאים לא רק שאינם קרובים לליבם הם משעממים אובייקטיבית, וזה עוד בלי לדבר על כל הרעש בכיתה וההפרעות האובייקטיביות, אפילו למי שמנסה להתרכז זה לא ממש פשוט. ואז אם ילד קצת מפריע או לא מרוכז קל להדביק לו מהר מאוד את תיוג ה"מפריען", אבל בעידן של התרופות זה כבר לא אתה מפריע, "זה יש לך בעיה ולנו יש פתרון" וגם אם הפיתרון לא בדיוק פותר את הבעיה עצמה הוא עדיין מעניק פתרון נוח הרבה יותר. 

יש לי תחושה שאולי התרגלנו פשוט לנוחות ולתת ריטלין זה פשוט נוח, גם נורא נוח לא לחשוב על זה. בגלל זה בדיוק החלטתי להעלות את זה דווקא היום על הכתב ובחיי שהשתדלתי לקצר.

ושוב ענייני דת ואלוהים מעיני אפיקורוס גמורה

ביום הולדת שנתיים של הבכור (ואל תעשו לי פרצופים כאילו התחלתי במפץ הגדול), חגגנו כרגיל בבריכה. האחיינית שלי, שהיתה אז בת עשר וחצי, שיכשכה איתנו במים. פתאום משום מקום היא אמרה לי: "הבנתי את השם של יונתן, זה כאילו אלוהים נתן, נכון? בגלל זה קראתם לו ככה?" הייתי אמא מאוד צעירה ועוד לא הבנתי דברים רבים וככה בלי לחשוב אפילו שניה, בלי לקלוט את משמעות הדברים ואל מי הם מופנים, אמרתי: "זו משמעות השם, אבל לא בגלל זה קראנו לו כך, אנחנו לא מאמינים באלוהים, השם פשוט מאוד יפה בעיננו..." הילדה הסתכלה עלי בחרדה, כאילו עכשיו בדיוק צריכים השמים ליפול ואז הבנתי מה אמרתי והתחלתי להרגיש קצת לא נוח עם העובדה שזרקתי לה את "האין אלוהים" שלי ככה בלי לחשוב. זה לא שהיא באה ממשפחה דתית, אבל אחותי תמיד שמרה על חגים, לא הכניסה בשר לא כשר הביתה, לפעמים קידוש וחוץ מזה בל נשכח שהיא חיה בישראל, במקום שבו יהדותך וקיומו של אלוהים הם חלק בלתי נפרד מהחיים בכלל וממערכת החינוך בפרט. מיד סיפרתי לאחותי והתנצלתי בפניה, היא ממש לא לקחה את זה קשה. אבל הסיפור הזה נשאר איתי והרגיש צורך לצוץ עכשיו עם החלטתו של שי פירון, שר החינוך בשבילכם, להצמיד לכל בית ספר מדריך רוחני, שכמובן ממשיכה את החלטתו להכניס את לימודי השואה כבר מכיתה א' (וכן, יש קשר ישיר בעיני בין שתי ההחלטות האומללות הללו).

כתוצר של מערכת החינוך ובכל זאת בעלת קו מחשבה עצמאי, תמיד הרגשתי חוסר נוחות לגבי הימצאותם הברורה מאליה של הדת ואלוהים בבית הספר. גדלתי בבית חילוני, אבל לאלוהים היה בו מקום, בבית הספר היה לו מקום גדול הרבה יותר. אני לא יכולה לחשוב על ילד אחד שלמד איתי שביקר באופן פומבי את הרעיון האלוהי. כבר סיפרתי בעבר על הקושי שלי עם המנהג לנשק ספר תורה כשהוא נפל וההתעקשות שלי לא לעשות לי צלם, על הצורך שלי להחריש את הסנדביץ' (די כבר להעיר לי בנושא הכריכים, זה שם שלא מעורר תאבון) עם החמאה והנקניק (גם בתקופה שאני הכנתי לי אותו). אני לא יכולה לשים את היד על הדברים הספציפיים שהפכו את אלוהים לכל כך נוכח בתקופת בית הספר היסודי. ההתייחסות אליו בקרב עולם המורות, טקס מתן תורה בכיתה ב' (וכן, אני זוכרת את עצמי מתרגשת בגרביון שחור ובגד גוף שחור מעוטר בכוכב בהצגה על 7 ימי הבריאה ואת קבלת הספר עצמו), שיעורי התורה, האוירה הכללית, הסיפורים ההיסטוריים, ההסברים על החגים וההכנות לקראתם, הכל יצר תחושה שיש אלוהים והוא כל יכול ומסתכל עלינו בקפידה ובוחן כליות ולב ויושב עשרה ימים לפני יום כיפור עם הספרים הגדולים שלו - הלבן והשחור ומחליט מי לחיים ומי למוות. איזה לחץ. הדימוי הזה הפחיד אותי פחד מוות. כשהאחיינית שלי הביטה בי באותו בוקר בבריכה אחרי ההכרזה הפומפוזית שלי שאין אלוהים, הכל חזר אלי. 

החיים בישראל, המגדירה עצמה כדמוקרטית ויהודית, משאירים את אלוהים בתמונה כל הזמן, הוא מתערבב במיתוסים של תקומת המדינה ובמיתוסים התנ"כיים שלדורות המייסדים היה נוח לאמץ. הדיסוננס הזה נמצא כל הזמן וכרגיל הוא יוצר הטייה לטובת היהודי. ובכלל איך אפשר לקבל את השונה או להתייחס לאזרחים לא יהודים כשווים כשכבר אלוהים בחר בנו, אז אנחנו יכולים לצעוק עד השמיים שאנחנו דמוקרטיה אבל בתכל'ס אנחנו קודם כל מדינה יהודית וכך אנחנו גם מחנכים את הילדים שלנו בתוך המערכת. וזה בלי להביא עוד שלל דוגמאות כיצד מרכינה הדמוקרטיה את ראשה ומניחה להגדרה השניה להשתולל.

ההחלטה של שי פירון והפיילוט בקריות, מפחידה אותי יותר כי הדרך שבה אנחנו מתווכים את היהדות לבתי הספר הממלכתיים היא כל כך דתית ולא מפקפקת. אנחנו יכולים אולי לצחוק על האמריקאים והבריאתנות ולהגיד שאצלנו במדעים מלמדים גם על דינוזאורים ותיאוריות בריאה אחרות, אבל אם תשאל ילד ממוצע במרבית בתי הספר הממלכתיים בישראל אלוהים ברא את העולם. אחרי תהליך סוציאליזציה ארוך היוצר פאמיליאריות עם הבורא הכל יכול שבחר בעם ישראל, קצת קשה לייצר ראייה ליברלית וקצת קשה לגרום לאנשים להיות ביקורתיים וקצת קשה לאנשים להתנתק מהנוכחות האלוהית. מדריך רוחני לבתי הספר לא יחליש את המגמה, הוא רק יעצים אותה. נכון, שבתי הספר יוכלו לבחור להם מדריך רוחני אחר אבל תראו לי את בית הספר שייאמץ נזיר זן בודהיסטי שיתחיל את היום בברכת השמש על מזרונים בחצר בית הספר ויחליף את שלום ב"אום" רגוע והתלמידים ילכו לגרף את חצר הזן בכל פעם שיהיו חסרי מנוח. הרי במסגרת, הבה ניקח את ילדינו לחברון, למצדה, למסע בפולין (הבה כי אינדוקטרינציה פוליטית זה אחלה, אחי), המדריך הרוחני משתלב היטב. הוא יכול לקחת את הבנים לבד ולדבר איתם בנושאים החשובים ולהביא אישה שתדבר עם בנות ישראל הצעירות והכשרות. בכלל זה מעורר שאלות רבות - האם המדריך הרוחני הזה יוכל לפסוק  פסיקות בבית הספר? האם הוא יבוא בדרישות מינימאליות? האם יבדוק כשרות? מי יפקח עליו? מה כישוריו בתחום ההדרכה הרוחנית? מה כישוריו בחינוך? והאם שי פירון מנסה לרמוז שאין רוח בבתי הספר, רק חומר? אז אם ככה הוא חושב למה לא לעשות רפורמה אמיתית? למה צריך להוסיף מדריך רוחני? כי במסגרת הפוליטיקה החדשה אני רואה בעיקר גזרות, הרחבת התנחלויות והחלטה גורפת להכניס את הדת בכוח לחיינו עם מדריכים חינוכיים ומנהלות דת (ודרך אגב היאיר רואה ולא עושה דבר). 

לכל מי שמאמין במדינה דמוקרטית, הייתי אומרת שאנחנו נרדמים על המשמרת, מנהלת הדת והמדריכים הרוחניים ולימוד השואה מכיתות א', כולן נועדו לחזק את הזהות היהודית של כולנו ומכניסים את הדת בקשרים בלתי ניתנים להתרה לתוך מרקם החיים שלנו. זו לא הציונות עליה דיברנו בתחילת הדרך, זו לא המדינה שאליה כיוונו, ואם נמשיך להישאר רדומים גם כאן לא יהיה לנו מקום. מדינת ישראל אמיתית ובת קיימא תוכל להתקיים אם נדע לשלב את הדמוקרטיה במרקם החיים שלנו ושל ילדינו. מדינה חילונית דמוקרטית שמאפשרת אורח חיים יהודי וכשר לכל מי שחפץ ומאפשרת חיים חילוניים במדינה דמוקרטית שהיא גם יהודית. אחרת לא ירחק היום וגם לפוסטים שכאלה לא יהיה מקום כי למנהלת הדת יוקם גוף צנזורה. מה יש אם למערכת הביטחון מגיע, למה לא גם למערכת הדת?