סיפור של סולידריות אנושית ופליטים

עקרונית כל דבר יכול להתחיל במפץ הגדול, אבל אם לא שם אז נקפוץ ל-1492, עת קולומבוס מגלה את אמריקה וחושב שהיא הודו. לרוע מזלו של קולמבוס,  ולמרות שהיה למגלה הראשון של אמריקה, אמריגו וספוצ'י גם מגיע אליה, גם מבין שזה "עולם חדש" וטובע מטבע לשון וגם כותב על זה יותר שנון ולכן יודעים עליו יותר אנשים, ככה זה כשמבינים בתקשורת. בסופו של דבר, הוא מקבל את תהילתו הנצחית בכלל מצייר מפות, שלא שמע מעולם על קולמבוס ולכן נותו לאמריגו את הקרדיט ולאמריקה את שמה, השאר היסטוריה, אבל בינתיים יש לנו עולם חדש. אחרי אי אילו משלחות לברזיל, פורטוגל כובשת אותה.

ב-1534 מחלק המלך את ברזיל למחוזות. אחת הערים הראשונות היא רסיפה, ששוכנת לחוף האוקיינוס האטלנטי, באזור השפך של שני נהרות מרכזיים. אין להתפלא שהעיר משגשגת, בכל זאת  הגנה, נמל, קרקע טובה ותעשיית סוכר מתפתחת - מה עוד צריך? כמובן שבשלב הזה אי אפשר בלי זווית יהודית - אז אל רסיפה מגיעים המון אנוסים, חלקם רואים בנסיעה דרך לחזור לקיים יהדותם הרחק מהאינקוויזיציה. רק שהאינקויזיציה, כמו האינקוויזיציה, שולחת שליחים גם לשם.

אבל אז מגיעה 1630 ומשנה את מצב העניינים - ההולנדים כובשים את העיר, בעצם האזור, וליהודים ניתן חופש דת. הקהילה היהודית משגשגת ותוך 6 שנים כבר נבנה ביה"כ הראשון ב"עולם החדש", כולמר אדמות אמריקה -  ביה"כ "קהל צור ישראל".  תקופת הפריחה והשגשוג (לראייה הוקם אפילו בית עלמין יהודי) היתה קצרה כשב-1654 פורטוגל כובשת מחדש את העיר ובמסגרת הסכם הכניעה, ניתנת להולנדים, חצי מהם יהודים, תקופת ביטחון של 3 חודשים כדי להסדיר את ענייניהם ולעזוב. למעשה היהודים הורשו להישאר, אך הישארות משמעה התנצרות כפויה.

חלקם מחליטים להישאר ולהתנצר, חלקם חוזרים להולנד עם ההולנדים שחוזרים למולדת, חלקם מגיעים לקריביים (מכל המקומות) וחלקם עוזבים עם משלחת לצפון אמריקה והופכים ליהודים הראשונים שמתיישבים בעוד קולוניה הולנדית - ניו אמסטרדם, לימים ניו יורק.

למעשה כשהם מגיעים לשם המושל המקומי חושש מכמות האנשים ומהיכולת של המושבה הצעירה לקלוט אותם. הוא מציע להחריג את היהודים מהקבוצה ולאסור עליהם את להתיישב בעיר. אנשי המשלחת מסרבים להצעה ואומרים "או כולם או אף אחד" והחזית המאוחדת מכניעה את המושל והוא חוזר בו מהצעתו.

הקהילה היהודית הקטנה מתיישבת ויוצרת קהילה, אם כי בית הכנסת הראשון, שארית ישראל, ייבנה רק ב1730. לברזיל אגב לא יחזרו יהודים עד המאה ה19. הקהילה בניו יורק שמרה על מנהגיה מפורטוגל, ובמשך 4 דורות לפחות עוד שילבה פורטוגזית בתפילות, אם כי לאט לאט הן התחלפו באנגלית. היא גם השכילה להיטמע בקרב אוכלוסיית המהגרים המקומית ותרמה מהותית גם לעיר עצמה ולביסוס הקהילה.

עד למלחמת העצמאות האמריקאית הקהילה הפורטוגזית בניו יורק כבר מנתה כמה מאות ואגב רובם גם התנדבו להילחם במלחמה, כשהידועים מכולם היו האחים יעקב וסלומון (שלמה) פינטו, שהתיישבו ב1758 בניו הייבן, אבל מעורבות יהודית במלחמת העצמאות האמריקאית היא כבר סיפור אחר.

אין לדעת מה היה עולה בגורל היהודים אם אנשי המשלחת ההולנדית היו מסכימים להצעתו של מושל ניו יורק. אבל מה שברור הוא שהכל מתחיל ונגמר במידת הסולידריות האנושית.

יש טווס שלא מדבר על נאצים בדיר - תעביר

טוב, לא יכול להיות שכבר למעלה משלושה ימים עברו מאז שאושרה הצעת החוק של ח"כ שמעון אוחיון בועדת השרים לענייני חקיקה לאיסור השימוש בסמלים וכינויים נאצים ואני שותקת. לא שותקת, שותקת, רק יחסית לעצמי. כי לציניקנים שביננו זו הרי הרמה להנחתה ואנחנו יכולים לצחוק על זה רבות, לראיה הרשת החברתית לא מפסיקה לגעוש לפחות בחלקיה האקטיביסטים יותר, וגם אני תרמתי את חלקי הצנוע, אבל זה לגמרי לא מצחיק. אם עד היום אמרנו שזה לא יעבור, בטח אחרי שויינשטיין היה נחרץ כל כך, אז היום זה עבר בקריאה טרומית, כן, למרות התנגדותו של ויינשטיין. כאשר מתחילים להוציא ביטויים מחוץ לחוק, זה מוכיח רק דבר אחד שהמדינה איבדה את עשתונותיה ואוזלת ידה ניכרת. בתחילה זה הזכיר לי את "עלילות פרדיננד פדהצור בקיצור" של סידון ואבולעפיה, משם כבר הלכתי רחוק יותר למשטרת המחשבות, שנועדה בספר 1984 למנוע מהאזרחים לחשוב על כל דבר שעלול לסתור בצורה מסויימת את המשטר. אין ספק שהגבלה שכזו על חופש הביטוי היא הכי קיצונית שיש, אך על הסקאלה הזו, של שרירות המשטר ניתן למצוא עוד הרבה קלאסיקות ספרותיות ולצערי גם את מדינת ישראל.

כהורה אני יודעת, שכאשר אנחנו יוצרים גבול (ניתן לקרוא לזה חוק) זה מתוך ידיעה שאם לא נגביל, יהיה מי שיחצה את הרוביקון. עם זאת, אני כהורה משתדלת שיהיו כמה שפחות חוקים וכמה שיותר הנחיה ודוגמא אישית. מרבית החוקים הם למצבים מסכני חיים, לגבי כל מה שאיננו חוק או גבול, אני יכולה לקוות שהילדים יפנימו אותם אבל אם לא הרי שזו זכותם וזה לא מערער את מעמדי כהורה, אני צריכה להכיל את זה כי כל ילד הוא אדם בפני עצמו. רמת ההכלה הזו מקורה בביטחון שלי בהורות שלי, אני לא צריכה חוקים, אני צריכה להיות הורה טוב. זאת אומרת שמרבית "החוקים" נוגעים להתנהגות, אך אין למעשה "חוקים" הקשורים למוסר, ערכים של מוסר אני רוצה להעניק להם בדרך אחרת  - לא בגלל שכך צריך אלא כי כך נכון. וכדי להיות ברורה, אם אני רוצה שהילד שלי לא יזרוק לכלוך על הרצפה, אני יכולה להגדיר לו את זה כחוק, השאלה היא אם אז יבין באמת למה אסור לזרוק לכלוך על הרצפה? האם אני אוכל לסמוך עליו שכשאף אחד לא מסתכל, הוא עדיין ישמור על החוק הזה אם הוא לא יבין מה המשמעות שלו אלא רק ידע שזה אסור? במקום "לחוקק", אני גם יכולה לסמוך עליו שהפנים את הדוגמא האישית שלי ואת ההכוונה שלי כהורה ולכן הוא יודע שללכלך פוגע בכולם ושעליו מוטלת אחריות, לא חובה, אחריות. כאשר, כהורים, אנחנו מתחילים להמציא חוקים בנקודות שבהם ה"חינוך" שלנו לא עובד, אין לנו אלא להסיק שהשימוש בכוח החוק הוא כתוצאה מאוזלת יד. כך בדיוק גם עם המדינה, הוצאת ה"שיח הנאצי" מהספירה הציבורית על פי חוק, מעידה על חוסר היכולת של הממשל הנוכחי להכיל את מגוון הדעות. מבחינתה, הגבלת חופש הביטוי (הגבלת זכות אדם בסיסית) היא הדרך היחידה למנוע את מה שלא נוח לה לשמוע. ביננו אני לא יודעת איך נתניהו יוכל לשמור על ניקיון נאומיו מאיזכורי עוולות הנאצים, אך נתניהו אינו מטריד אותי. מטריד הרבה יותר זה הצורך בטיפול סימפטומטי כשברור שהבעיה היא לא כניסת הנאציזם לשיח הציבורי, אלא שלממשל הנוכחי לא נוח עם כל הלכי הציבור. המדינה נמצאת בכזה דיסוננס, שבמקום לבחון מחדש מדיניות, היא שולחת את אזרחיה לניקוי ראש ושטיפת פה. ניקיון מוחם של האזרחים הוא בעדיפות ראשונה ואם אי אפשר לעצור את כולם מינהלית, בואו נחוקק חוקים מגבילים. הרי מהי דמוקרטיה אם לא תמימות דעים ותמיכה בלתי מעורערת בממשל? וכל מי שהדמוקרטיה הזו לא מוצאת חן בעיניו - שמענו שאפשר לארגן משהו בשבדיה. 

הרעיון בחברה דמוקרטית אוטופית שהחוק בא כדי ליצור שוויון מקסימלי של כולם מחד וליצור הגנה במקומות שיש להגן מאידך. כאשר החוקים מתחילים לאסור על קווי מחשבה זה מעיד על התערערות האמון שיש לציבור בממשל ובאמון הממשל בעצמו. במקום שבו חוקים מחליפים את אמות המוסר, מפסיקה הדמוקרטיה להתקיים הלכה למעשה. זה נשמע לכם מופרך? לא לי, מבחינתי זוהי עוד הוכחה שהשיח הדמוקרטי נידחק לפינה. יש קו ישר בין הצעת החוק הטיפשית הזו ובין הצו של אלוף פיקוד מרכז שאוסר על פלסטינים לערער על החלטותיו בנושא החרמת רכוש, ומשאיר בידם רק את בג"ץ כאפשרות ערעור וכולנו יודעים עד כמה זה קל ונגיש בעיקר כשאתה פלסטיני. אין, דמוקרטיה - ברור דמוקרטיה. 

יש זילות בהתייחסות לשואה? בעיני החוק הזה יותר מכל מוזיל פה את הדמוקרטיה. "בשביל זה עברנו את השואה"? כדי שאסור יהיה לדבר על זה אך 69 שנה אחרי על השואה? בשביל שבמקום דמוקרטיה נקבל מדינה יהודית בלבד? שאסור יהיה להשוות לזה שום דבר? זה אפילו חוטא לניסיון להזכיר ולא לשכוח כי ברגע שאסור לדבר על נאציזם אלא אם כן זה במסגרת לימודים, אנחנו תורמים בהשכחתה ובהשכחת לקחיה. ואז כמה קל יהיה ליפול לפחיה הקטנים והסרקסטיים של ההיסטוריה. מרוב שאנחנו לא מרגישים נוח עם השימוש במילה נאצי, אנחנו מעדיפים למחוק אותו. ככה הרבה יותר טוב. השפה האנושית היא הזיכרון הטוב ביותר, השימוש בכלים דמוקרטיים בתוך דמוקרטיה הוא אחד הלקחים שצריך ללמוד מהתקופה הנאצית (זה היה למטרות לימוד, לראייה שורש ל.מ.ד. במשפט) אז בעצם שימוש בחוק שאושר ברוב דמוקרטי אך מנוגד לרעיון החוקתי הוא הנצחה של התנהלות מאוד לא ראויה ושנוצלה ככלי גם על ידי המפלגה שעוד מעט כבר לא נוכל לומר את שמה. ומתי זה עלה? על רקע ההתנהלות שלנו מול הפליטים. כן, אכן אין ציני מזה.

אני מודה שבשנים האחרונות ישנה עליה בהשוואות שנעשות עם תקופת השואה, אני מניחה שהדחיפה רצינית לשימוש התדיר בשואה היא נחלת עידן הטוקבקיסטים. אין ספק שיש תחושה מסויימת של זילות השואה ושהאצבע קלה על הדק ההשוואה. אבל זה חלק מהתפתחות אנושית והמהפכה התקשורתית של עידן האינטרנט יצרה מצב בו תהליכים במידה רבה מואצים. אבל גם לפעמים יש לקבל את דין הרחוב, מותר להשוות, אין מה לעשות לפעמים להביט במראה אומר להיות קצת דרמטיים. יש המון דברים שהשתרשו בשפה, להבדיל אלף (אלפי הבדלות),כשמישהו אומר איינשטיין הוא לא בהכרח מתכוון שהעומד מולו הוא ממש אלברט איינשטיין, לפעמים הוא פשוט מתכוון לגאון (לפעמים גם הפוך, נו שוין). היום כשאומרים נאצי, אין בהכרח הכוונה להיטלר או לאייכמן או לכאלה ספסימנים, אלא דווקא לכל אלה שהלכו על אוטומט ויישרו קו עם ממשל שגם רצה להגדיר את קו המחשבה לכל אזרחיו. הייתי משווה עכשיו, אבל אולי עד שאגמור כבר יעבור החוק, אז אני משאירה לכם את ההשוואה המתבקשת.

אנחנו אוהבים להתהדר ב"כמו דמוקרטיה" שלנו כטווס צעיר אך למעשה אנחנו טווס פיסח ומרוט שלא מוצא את מקומו בין טווסים אחרים, בעיקר בגלל שזה טווס גזעני ששום טווס אחר לא נראה לו, ולכן הוא מעדיף לעמוד על גדרות דיר החזירים ולהפליג בשבחיו, העניין הוא שרק הטוס לוקח את עצמו ברצינות, אפילו החזירים מעדיפים לטמון את ראשם בבוץ רק כדי לא לשמוע ולא לראות. באילו נוצות מתהדר הטווס הספציפי הזה, שאינו מוצא את מקומו באומת הטווסים? ובכן, עד עתה רק שמעתי אותו צועק "מגיע לי", וגם "זוכרים את הנאצים?" אבל עכשיו אסור לו להגיד נאצים (ככל הנראה), בסוף הוא יסתפק בתשובה הכי בנאלית "ככה" אבל לא ישמעו אותו כי הבולדוזורים יתקדמו כדי לפנות את דיר החזירים...

הגזענות הזו הורגת. וסיפא על בוז'י כי לא יכולתי אחרת

ימים כאלה לא באים כל יום, ימים שבהם לי יש מעט מאוד זמן לכתוב ואילו מסביב מתרחשים כל כך הרבה דברים שעליהם ראוי היה לכתוב ולהתעכב. מזל שאני לא הכותבת היחידה בעולם. מחאת הפליטים אתמול בתל אביב, בדרישה הכל כך מינימלית הזו של "תסתכלו עלינו - אנחנו בני אדם", היתה אמורה לגעת בכולנו (חוץ ממירי רגב). איזו הפגנה שקטה, מחוסרת כוחנות ומלאה בכוח, הכוח שמעניקה צדקת הדרך. אבל מה נעשה עכשיו? הנה הם התאספו בהמוניהם, אותו אספסוף אדם של רוצחים ואנסים, אותו סרטן אנושי ולא רק שהם היו שקטים, הם אף ניקו אחריהם את הכיכר (אין ספק שזה תקדים). כמה עצוב להסיק מסקנות מתוך הבבואה הזו, העולה ממי מזרקת הכיכר - זו שמראה את הפליטים במלוא אנושיותם ואותנו במלוא גזענותנו. ובמקום שמישהו יתעשת על עצמו, מתראיין בן ישי ברדיו (בכל זאת שר פנים לשעבר ולוחם ידוע במסתננים) וטוען שיש לשמור על ישראל וכי אולי אנחנו קוראים לו חשוך, אך למעשה הוא זה שמגן עלינו. אכן עמדותינו הגזעניות זקוקות להגנה, מסתבר שבכל העולם לא מצליחים להבין אותנו. הוא וממשלת ישראל בכלל מגנים על דעותינו הגזעניות כאילו בכך נמדד כוחה של המדינה, אכן שומרי הסף. אולי זה בגלל שאנחנו מרגישים כזה חוסר ביטחון בקיומנו כאן, אולי כי עוד לא הטמענו שזה לא ארעי.  אבל הגזענות האינהרנטית שלנו מריחה לי בעיקר כמו פחד ולפחד כידוע צריך לתת פנים. אנחנו מפחדים ומצאנו את הכושי שאותו אפשר לשנוא. במקום שנהיה לפיד אמיתי של צדק, אנחנו נדחקים לפינות חשוכות. מדינת הפליטים מפנה עורף לכל פליט שאינו נימול, כי מילה היא ציווי אלוהי ואנחנו כידוע העם הנבחר. תשאלו למה הקישור לברית מילה? אולי כי בסופו של דבר מעצמת ההיטק במזרח התיכון חוזרת תמיד לציוויים אלוהים כאשר כל שאר התירוצים לא עובדים. אין סיבה שמדינת ישראל לא תיערך לקלוט את הפליטים, לא רק בגלל שאנחנו כעם היינו פליטים לאורך שנות היסטוריה מרובות, אלא בעיקר משום שישראל נסמכת על עובדים זרים. למה שלא ניתן אשרת עובדים לפליטים ונגאל אותם מהפחד הקיומי לחייהם? ממה אנחנו מפחדים? אני עוד לא מצאתי בתשובות נציגי הממשלה שום הסבר. ואם להיות צינית, תחשבו כמה נקודות ישראל היתה צוברת בעולם לו רק היתה מוצאת פתרון שאינו בדמות מתקן הכליאה חולות...

הגזענות הזו שהפכה לחלק מאיתנו נמצאת כמעט בכל כותרת מעמודי החדשות, אם בהצעתו של ליברמן, ה"כמו" ראציונלית, בהחלפת אוכלוסיה ושטחים. ליברמן אולי מושפע מטרנד הריאליטי, אך הפורמט של "אמא מחליפה" פשוט לא עובד כאן, בעיקר אם ניקח בחשבון שליברמן לא משחק בדמויות לגו אלא באנשים בשר ודם. כמה קל להניח הצעה על השולחן ולומר "זה מה יש" מתוך ידיעה שאין סיכוי בעולם שזה יעבור. זה בעיני מחסום של פחדנים, ספין בנוסח "לא זו השאלה". אבל זו כן השאלה, ישראל לא צריכה להחליף שטחים, ישראל צריכה שלום גם במחיר של גבולות צרים יותר. למה ליברמן עושה את זה? הסיבות מרובות, אבל ליברמן מנסה לקדם את רעיון הקנטונים כבר הרבה מאוד זמן. אפשר היה לקוות שנתניהו ידע לרסן אותו, אך נתניהו מזמן הפך לראש ממשלה חלש ומחוסר עמוד שדרה, שמצייר ציורים של פצצות לאור נרות ריחנייים בעודו זולל גלידת פיסטוק. אבל הגזענות לא נגמרת במדיניות הממשלה. 11 שוטרי מג"ב שלא בתפקיד מצאו עצמם בדרך לתל אביב ומתוך שעמום הם תקפו טרנסג'נדרh,. פעם הם הוציאו אגרסיות, רק במסגרת התפקיד כמובן, על ערביי השטחים, והערבים (פלסטינאים) בישראל, מפגינים שמאלנים ובעצם כך נסללה הדרך להגיע לכל אחד מאיתנו בגלל איזושהי סיבה. ואיך קוראת התקשורת לחבורת החוליגנים? ילדי טובים. כן, בטח, זה הכיף החדש של בני הטובים, לתפוס אנשי סתם ולכסח אותם, זה בטח בגלל סף הריגוש הגבוה. אנשים, אלה לא בני טובים ולא אנשים נורמטיביים, אלה אנשים אלימים המונעים משנאה בכלל לכל מה שאינו בדיוק כמוהם. זה לא משהו שולי, זו תופעה מבהילה, היא רק מגיעה בכל כך הרבה גוונים שאנחנו לא מתפנים לראות את מה שצבוע עדיין בגוונים בהירים. נו באמת, לא "אנשים נורמטיביים", לא "בני טובים" ולא בטיח. חבורת חארות ללא טיפת מוסר, זה מה שזה וזה כאן. 

ועכשיו אחרי נאום הגזענות הזה שלי, איפה אני אכניס קצת מילות ביקורת על בוז'י בנאומו בועידת מפלגת העבודה? טוב, אז בקצר - הנאום של בוז'י היה טוב, אלה הניואנסים הרטוריים שהיו קצת צורמים למשפטים ההחלטיים שכנראה כתבו אחרים. אהבתי את הפנייה שלו לביבי "אם, ואם, ואם ואם ורק בהינתן כל התנאים האלה, אז אם ככה אז אנחנו נחליף אותך, שמעת?" בוז'י, לא אם ולא נעליים, את ביבי מחליפים. אבל כשאתה אומר את זה ככה, קשה לקחת אותך ממש ברצינות...

משא ומתן, התנחלויות, שחרור אסירים ולופ אין סופי של שידורים חוזרים בנושא הדמוקרטיה ושברה

אתמול שיתפתי בדף הפייסבוק שלי את הכתבה על רם כהן, מנהל תיכון בת"א שקרא לפני הבחירות האחרונות להצביע למרצ וחד"ש והשבוע יש לו על כך שימוע שלפני פיטורין. בתחילת הכתבה אומר המנהל מפורשות שהוא מקדם אג'נדה של חיים משותפים במדינה שלנו ורואה בעצמו מחנך פוליטי. אני מוצאת את הכתבה איתו מרתקת, גם בגלל סגנון בית הספר שהוא מתאר שם שנשמע לי קרוב ביותר למה שהייתי מצפה מבית ספר בעידן שלנו להיות ומסתבר כנראה שאפשר בכל זאת ללמד גם אחרת וגם בגלל הצורה בה הוא רואה את תפקידו כמחנך - אין הפרדה בינו כאדם ובינו כמחנך וזה כל כך יפה. זה גם מה שיוצר, כבר שנים דרך אגב, מיתוסים של מחנכים אגדיים - כאלה שהיותם אדם ומחנך הוא שלם אחד ולא משהו שנעשה במשמרות ולא "טכנאי הוראה".

הרבה נושאים מעניינים וברי דיון עולים מהכתבה, במקרה בדף של חברה התפתח דיון שלם לנושא האפליה המשתמעת מדבריו לגבי העסקת/אי העסקת מורה מ"תפוח". רם כהן מסביר את זה בצורה מאוד עניינית, הוא לא היה מעסיר מורה מ"תפוח" כיון שמורה כזה שעליו מוטלות גם שעות החברה ושעות אזרחות לא יכול ללמד באמת מהי דמוקרטיה בעוד בחיי היומיום שלו הוא פוגע בה בעצם מקום מגוריו. אבל יתרה הוא מסביר שמחנך צריך לראות את הילדים, מחנך שלא רואה גם את הילד הפלסטיני לא באמת רואה את הילדים. בעיני זה הסבר מקצועי נהדר. אבל אין ספק שיש כאן דילמה בעיני רבים ואני יכולה להבין אותה, בעיני, כמה צפוי, אין כאן דילמה. מבחינתי המשוואה מאוד פשוטה - אין לישב את השטחים הכבושים כי אין מה לעשות בשטחים הכבושים, הם לא שלנו. כאזרחית אין לי הרבה אפשרות להשפיע על המדיניות של הממשלה שלי, אני די מוגבלת במחאה החוקית האפשרית. אז ברור שהמקום שאני משפיעה בו בעיקר הוא בפתק שלי בקלפי. בואו נשים את הדברים על השולחן, אם זה המקסימום השפעה שלי זה שולי ביותר אבל זה לא יגרום לי להפסיק. אני יכולה להשתתף בעצומות, במחאות, בהפגנות, אני יכולה גם להחליט שאת הכסף שלי אני לא מבזבזת על תוצרת השטחים כי זו יריה ברגל למחזיקים בדעה שלי. לא מספיק שכספי המיסים שלי מתגלגלים לשם, אני גם אמורה את מה שנשאר לתרום לאחזקתם? לא נראה לי. 

לא אכנס שוב לעומק הנושא של דמוקרטיה מהותית מול דמוקרטיה תהליכית, אנחנו כל הזמן מנפנפים בתהליכים דמוקרטיים הבעיה היא שבדרך המהות הולכת לעזאזל ואז כל הנושא הדמוקרטי לחלוטין מאבד מעוקצו. זה חוזקה של הדמוקרטיה וזוהי חולשתה, אם נאבד את המהות כל התהליכים שבעולם לא ממש יעצרו את הדרדור איטי ככל שיהיה ואני די בספק שהוא איטי. לכן למעשה גם אין מקום מבחינתי לדון בנושא של יהודי ודמוקרטי זה שעטנז כמעט בלתי אפשרי. אך הבטחתי שלא אכנס לזה - אני כן רוצה להיכנס לנושא השיפוט הערכי, זה משתלב יופי עם מהותה של הדמוקרטיה וגם עם מהותו של חינוך. כל עוד אנחנו פועלים במסגרת חוקית יש אפשרויות רבות למרי אזרחי. מרי אזרחי לא אלים לא נועד לפגוע בדמוקרטיה, הוא נועד לחזק אותה. דמוקרטיה נשענת על על הבנה אמיתית של זכויות אדם. האנשים שצעדו אתמול בתל אביב עם הפליטים לא מחלישים את הדמוקרטיה הישראלית, אלה הם קרני האור המאירות את אבני הבוחן, הם הקול השפוי שמשאיר אותנו על המפה. לאורך ההיסטוריה, פעמים רבות היתה דעת המיעוט הדעה שכדאי היה לאמץ מלכתחילה (לדוגמא: פס"ד קורמאטסו נגד ארצות הברית) ולא סתם, במצבים קשים אנשים נוטים לותר על אינטרסים כלליים ולהיצמד לאינטרסים הפרטניים מכל מיני סיבות, לרוב מן הסתם ביטחוניות. יש חשיבות אדירה לכושר השיפוט שלנו ולציווי המוסרי שמוליך אותנו. כאשר בחיל האויר היה מפקד שחשב שפצצת טון המשמעות היחידה שלה היא מכה קלה בזנב, היה בהחלט מקום לתהות על הצווי המוסרי של מפקד שכזה אל מול מותם של אזרחים חפים מפשע כחלק מנזק היקפי "נורמטיבי". זו משמעותו של השיפוט המוסרי שלנו, הבחירה בדבר הנכון על אף המחיר. לאור זה צריך לחנך את ילדינו מה שמחזיר אותנו למורה מ"תפוח".

במקרה של אי העסקת המורה העלום מ"תפוח" יש מין האפליה, פסילת אדם על בסיס מקום מגוריו או כל קריטריון אחר היא פסולה. אך מה עומד פה על הכף? מבחינתי עומד פה המוסר של מדינת ישראל. מי שמאמין במשא ומתן ומי שמאמין שיש פה עוד סיכוי צריך להבין שצריך לסגור את נושא ההתנחלויות, בטח שאסור לעבות אותן, לעבות אותן משמעו להיתקע בעובי הקורה ללא אפשרות מילוט. זה לא מספיק רק להגיד אני עקרונית בעד משא ומתן צריך, צריך להגיד לא להתנחלויות. נקודה. אמרה את זה יפה חברת הכנסת מרב מיכאלי והעלתה את זה היום לדיון ציבורי. לי יצא לשמוע היום את השר אורבך מנסה לנתק את ההתנחלויות מהמשוואה, להסביר ששחרור מחבלים לא יביא לשום דבר, לצייר את ישראל כקרבן של מדיניות נגררת, להסביר שלמעשה הוא מתנגד לכל אלה ועל הדרך הוא בכלל היה שם כדי לתמוך במדיניות הממשלה. אין לי אלא להניח שהסינוזיטיס גרם לנתניהו לשיתוק זמני אחרת לא ברור איך הוא לא קורא את שריו המתפרעים לסדר, כי הם בוודאי שמים אותו ללעג ולקלס. גם משחק הכבוד הזה של ה"בית היהודי" הוא פריבלגיה של דמוקרטיה מטורללת - "אנחנו (בבית היהודי) אחים בקואליציה אך כמו כל כבשה שחורה מתנגדים, אחר כך כאילו מיישרים קו בעוד אנחנו קורצים לקהל הבוחרים שלנו ומזרימים לו עוד כספים". אופס, חזרתי להתנחלויות, איזה טיעון מעגלי. אני סיימתי, הלופ הזה גומר אותי... 

משקפופר

כל כך הרבה דברים קורים פה במדינה סחופת הטרפת שלנו ואני כל הזמן צריכה לשלוט בדחף הכמעט קמאי שלי להתיישב כל הזמן ולכתוב, כי מה לעשות יש עוד דברים שיש לעשות. על הבוקר עשיתי טעות וצפיתי  בברכתו של נתניהו לאזרחים הנוצרים בישראל ולא רק שלא שמחתי, והרי אין כמו שמחה לאיד, אלא התעצבתי יותר מהצפוי, כי מבחינת נתניהו זה בדיוק מה שזה - מדינת היהודים. עזבו רגע את העובדה שאני שמאלנית, גם אם הייתי ימנית כבר הייתי מתביישת בו, על כל פרצופיו. אם הייתי ימנית (ולא שיש סיכוי) עדיין הייתי רוצה ראש ממשלה בעל שיעור קומה ולא בריון מתלהם שכותב בסטטוס בעמוד הפייסבוק שלו סיסמאות שמתאימות לאוהדי בית"ר (בלי להעליב, אבל אני בכל זאת ירושלמית לשעבר ובת של שוער כדורגל). חוץ מזה לא מרפה ממני תמונתה של האלה בת ה- 3 שוכבת, קטנה כל כך, בחדר המתים של בית החולים אל-אקצה בעזה. תוסיפו על זה את כתב התביעה של מדינת ישראל נגד מבקשי המקלט בה הוחלפו שמות העצורים במספרים, ערכים נומינליים אם תרצו. הרבה יותר קל לדבר במספרים ועזבו אתכם מ"לכל איש יש שם" זה רק ליהודים. אפשר לזרוק פנימה שיו"ר הכנסת מחליט שאין מקום להעמיד עץ חג המולד למען האזרחים הנוצרים של המדינה וראש הממשלה מברך אותם על גיוסם ל"צבא המדינה היהו". כן, המצב טוב. אין באמת על מה לכתוב  אחרי שקדושת החיים יחד עם כבוד, שאיפה לשלום, מוסר והומניות נחתכו בחדר העריכה וטוטאו לעבר הפח הקרוב. עידן נתניהו עושה לנו רק טוב, הלא הוא הבטיח שהוא טוב ליהודים, כולם זוכרים, אולי חוץ מפרס. הלאה.

בכל מקרה בתוך כל המהומה הזו, עובר על משפחתי שבוע גדוש (כרגיל) בפעילויות בוקר ואחר הצהריים. רק שאת השבוע התחלנו עם תור משפחתי לרופאת העיניים שלנו. יש לנו רופאת עיניים נפלאה ששווה כל רגע של עמידה בפקקים בדרך מרחובות לתל אביב. הפעם התברר שהבכור זקוק למשקפיים. פחות או יותר מהרגע שיצאנו מהרופאה כל מה שהילד רצה זה שיהיו לו כבר משקפיים, מזל שנסענו מיד לשיעור הטרומבון הראשון שלו כך שיכולנו להתקדם הלאה עם היום בלא פחות התרגשות. אחר הצהריים כבר היינו אצל האופטיקאי והוא בחר מסגרת. החלטתי שאני לא מתערבת ונותנת לו לבחור לגמרי בעצמו. כיאה וכיאות לתולעת ספרים - הוא רצה משקפי הארי פוטר. מדד ומיד ויתר. לקח את הנושא ברצינות בחן כל מקרה לגופו, התדיין עם עצמו ובחר. אז הוא התאכזב לגלות שלא ניתן להתאים לו את המשקפיים מכיון שאישוניו עוד היו תחת השפעת הטיפות המרחיבות. נרשמה אכזבה אך . מבחינתו המשקפיים הם לחלוטין אירוע מרגש. בבית מיד התיישב לכתוב מייל על החדשות המרעישות לכל משפחתו המורחבת והוסיף "ראיות" - תמונות עם הטרומבון והמשקפיים. כל השבוע הילד בסימן של לספר לכולם על המשקפיים, הוא מתרגש וגם מאושר. אז חוץ מזה, שזה סיפור חמוד על הבכור המקסים שלי, אתם בטח שואלים את עצמכם למה היה כל כך חשוב לספר לכם על זה? אה הא, קוראי החכמים, אתם אכן דרוכים כהלכה (או שפשוט כבר איבדתי אתכם, גם זה יכול להיות). אכן לא התכוונתי לספר שבחיו של בכורי (למרות שהם רבים כחול אשר על שפת הים), אבל כל זה הוא רק כדי לתת לכם רקע, ססגוני וקרוב למציאות ככל האפשר. השבוע, בשיחותיו של בני עם חבריו, שמתי לב לדבר מוזר, כל החברים בחינוך ביתי מקבלים את זה מיד בטבעיות ומביעים סימפטיה ואילו כל ילדי בית הספר הרגיל (הוא עוד לא שוחח עם האנטרופוסופי, אבל יש לי בטחון מלא שהתשובה שלו תהיה אחרת) מיד שואלים אם זה מעציב אותו ואם הוא יודע שמעכשיו יצחקו עליו שהוא משקפופר. טוב, זה לא שעשיתי פה איזה מחקר מקיף שיכול לטעון אזושהי טענה מבוססת, אבל תשמעו יש כאן חתיכת הבדל. לילדים בחינוך הביתי זה בכלל לא היה נראה כמו משהו שעכשיו ישנה משהו ואילו ילדי בית הספר מיד הפגינו את כוחו האכזרי של "הקע את השונה".

אז נכון שאני יכולה לפתור את זה בזמזום עליז שעיקרו כמה טובה לילדיי הבחירה בחינוך ביתי, אבל לא זו הנקודה. מה גורם להבדל הזה? זו השאלה המעניינת? מה קורה איפשהו מאמצע יסודי והלאה שהופך את חברת הילדים בבתי הספר לקהילה קונפורמית בה החזק מרוצה והחלש בעיקר מיישר קו. מה בית הספר עושה, שילדים די דומים, באותה רמה של קרבה, יגיבו באופן כל כך שונה? ויש הבדל מהותי מ"באמת?" ל"זה מעציב אותך שיצחקו אליך?" זה מעיד על תפיסה שונה בתכליתQ. קרוב לוודאי שאם בכורי היה הולך לבית הספר, איזו חוויה שונה היו אז משקפיים, אני רק יכולה לדמיין את הדרמה. איזה מזל יש לו שהוא נמצא בסביבה שאוהבת אותו ככה כמו שהוא והמשקפיים הם בסך הכל משקפיים - שתי עדשות שמסייעות לו לראות כמו שצריך בשתי העיניים, לא מקור לשינוי ולא מקור לשיפוט אלא רק עוד עובדת חיים. אני מאושרת שבכורי לא צריך לעבור שום סאגה, ואולי היה די בזה. אבל כולנו יודעים שלא די בזה. 

בכורי, אם היה הולך לבית הספר היה עכשיו בכיתה ה', אולי אם הוא היה הולך לבית הספר הוא היה גם אוהב כדורגל, אבל הוא לא. הוא מנגן בטרומבון, רוקד היפ-הופ, משחק שחמט, מתאמן בקפואירה והולך למבוכים ודרקונים והוא אלוף משחקי ה- wii וחוץ מזה, כמובן, קורא המון. למען האמת יש עוד המון דברים שהוא עושה ומה שיפה בכולם הוא שאף אחד לא ממש עוצר אותו והאופק שלו רחב ולא רק שהוא עוסק בהמון דברים, הוא גם לומד לחיות את החיים ולקבל ולכבד. זה בוודאי רק ספקולציה, אבל כאשר אני מנסה לדמיין איך היה לבכורי בבית הספר , אני מנסה להבין עד כמה הוא היה שונה מהילד שהוא היום. אני יודעת שהוא היה נשאר מי שהוא ועדיין לא ממש - על כמה דברים הוא היה מראש מוותר? כמה היה מצטמצם הביטוי האישי שלו? כמה הוא היה מצליח לשמור על הבסיס הזה שנדמה כל כך איתן של ערכים בתוך חבורה של ילדים קונפורמיסטים? כמה היו עולם החשיבה שלו ועולם הידע שלו מצטמצמים? כמה היה מצטמצם סך כל האפשרויות שלו כבוגר. המחשבה על ילדי בתוך המערכת מחמיצה לי את הלב בערך כמו שכל אחד מהם היה מוחמץ אם היה עובר בשעריה. משהו משובש לחלוטין בממלכת בית הספר. שום רפורמה לא תפתור את זה, כל רפורמה אולי תתן הקלה כל שהיא אך לא תיתן מענה, המסגרת הזו כמו שהיא מוכרחה להשתנות. בית הספר כמערכת מוכיח שהוא אינו מערכת טובה - הילדים שלנו לא באמת לומדים את מה שצריך היה שילמדו (רק קראו את מה כתבה התיכוניסטית במבחן הבגרות שלה), הם לא מתאמנים מספיק כדי לפתח כישורים חשובים כבוגרים וגם המערכת החברתית שמתפתחת היא מערכת שיוצרת סגרגציה וחוקיה אלימים אף יותר מחוקי הג'ונגל. נדמה לי שאנחנו מתחילים כבר לראות כיצד המערכת הזו מתחילה לקרוס לתוך עצמה וביתיים הנזק ההיקפי שלה פוגע במידה כזו או אחרת בילדים שלנו. אני מניחה שכל אחד מקוראי הבלוג לא כל כך מרגיש ככה כי בדיוק עם הילדים שלו זה קצת אחרת, אבל לא מדובר פה בילדים הפרטיים שלנו, זו בדיוק הנקודה - מי שבאמת הכי יכול להשפיע הוא זה שצריך פחות את המערכת ולכן כל הסיפור הזה לא ממש זז. כולמר זז, אבל בעיקר באוטובוסים כדי לפקוד קברי אבות... לא חשבתם שעד הסוף לא אאזכר פוליטיקה, נכון?

אבל הם כושים, זו לא אנטישמיות ואנחנו יודעים מה זו אנטישמיות

הלקאה עצמית זה לא בריא, לא צריך להיות בר דעת בשביל זה ובכל זאת אני עסוקה בזה כל הבוקר. זה הולך איתי מהרגע שקמתי מהמיטה ושום תרוץ שאני נותנת לעצמי לא עובר. אני לא צריכה להיות כאן ועכשיו בבית, אחרי שיעורי השחמט של הילדים, לפני הפיצה של הצהריים, בהסעות וחברים וחוגים. מקומי עכשיו בירושלים. כל מי שיכול להגיע לירושלים צריך להיות עכשיו בירושלים. לא כדי להנות מהשלג בצידי הדרכים ביום שמשי וקריר, לא כדי להנות מהשפע התרבותי האצור במוזאונים בעיר. כרגע בירושלים עומדים כ- 150 פליטים אמיצים ובפיהם בקשה אחת שנראה שהם כמונו - בני אדם. תסלחו לי שאני חוזרת רבות לתקופת מלחמת העולם השנייה, אבל אלה האסוציאציות שלי וזה הבלוג שלי וזה מה שזה מזכיר לי. לא הצעדה הנחושה הזו בשלג הישראלי המפתיע היא זו שמעוררת אצלי את האסוציאציות האלה, למרות שתודו שתיאורי פיסות הבד המלופפות על רגליים יחפות מזכירות עדויות נושנות. עזבו אתכם מהכל, בואו נתמקד בנושא הנדון - לפנינו קבוצת בני אדם שנאלצו לברוח מארצם והגיעו לכאן. מה הדבר הנכון ביותר לעשות? סילחו לי שאני לא שואלת מהו הדבר האנושי לעשות, פשוט התחלתי להבין שההגדרה שלי לאנושי היא כנראה לא ההגדרה הנפוצה ביותר. אני מתחילה לחשוב שב"אנושי" אין הכוונה לניסיון לחיות חיים בצורה מכבדת אלא פשוט לקדם אינטרסים אישיים כאשר כל האמצעים קדושים. חזרה לשאלה המקורית - אז מה לעשות?

ישנה כמובן האפשרות המיידית וכנראה המקובלת ביותר עד כה וזה להגיד "זו לא הבעיה שלנו". זו כנראה אפשרות אחת, גם ברמת סדר העדיפויות ויעיד על כך מליץ היושר בעז ביסמוט (רק דמיינו לכם "שגריר של רצון טוב ישראלי" שיוצא במסע דילוגים בינלאומי כדי לפתור את בעיית הפליטים ועוד מקבל בנוסף על שכרו גם עמלת מכירות - רק המחשבה על זה מעוררת בי פלצות). אפשרות זו, שנקראת במקורות אחרים "מדיניות הפניית המבט", מהווה משום מה מקור משיכה. דווקא אנחנו ששואלים - איך יכול להיות שחיו ליד אושוויץ/דכאו/כל מקום אחר ו"לא ידעו"? איך הסכימו לשלילת זכויות אזרחיות ועד לרצח עם רק בשל השתייכות אתנית או נטיה מינית או נטיה פוליטית? איך ראו יהודי שדוף ונרדף והפנו מבט ועוד נחשבו טובים כי לא קראו לגסטאפו בעקבותיו? איך מדינות הברית לא הפציצו את אושוויץ? איך לא נתנו ליהודים ויזות? איך גירשו אניית פליטים? יש בלי סוף שאלות, ראש הממשלה שלנו נוטה לעשות מהן קריירה, בעומדו על כל במה ציבורית אפשרית ובדברו על הפניית העורף של העולם בעוד העם היהודי נרצח על אדמת אירופה. אז לא, חלילה, אני לא משווה בין מדיניות הממשלה שלנו למדיניות של  הנאצים בגרמניה, אם תשימו לב כל השאלות מדברות על הפאסיביות ועל הקבלה של המתרחש - הפניית עורף. לקרוא לאנשים שעומדים עכשיו בירושלים ומבקשים רק הכרה באנושיותם - מסתננים (במקרה הטוב כי הסקאלה רחבה הרבה יותר), לכלוא אותם במתקני כליאה ולחפש להם פתרון - הפניית עורף. כן, זה נכון, אנחנו לא טובחים בהם וזה אכן לא סמנטיקה, אבל זה נשוא ההשוואה? זה שאנחנו לא דומים לנאצים זה מה שעושה אותנו בסדר? הרי אנחנו אלה שבאנו בטענות כלפי העם הגרמני כולו, גם מי שלא היה בגסטאפו או שירת בצבא, של "איך יכולתם לתת לזה יד? איך חייתם בתוך זה?" אבל כשזה אנחנו שמפנים את העורף, זה כנראה בסדר. כלפי אבותינו זו היתה אנטישמיות, אצלנו כנראה אלה רגשות לגיטימיים בכל זאת שמתם לב שהם שחורים, נכון?

נוצרה בארץ דמוניזציה של כל מה שזר. הממשלה ביודעין ממשיכה עם מדיניות העובדים הזרים. מה דעתכם, למשל, לאפשר לאותם פליטים שברור לכולנו שהם אינם יכולים לחזור לארצם, להתפזר בארץ ולהתחיל לעבוד? אחד המשפטים שמצאתי את עצמי מסבירה לילדי שוב ושוב הוא "הפוסל במומו פוסל", כשאני מביטה בנו מהצד בהתמודדות שלנו עם הפליטים האלה אין לי אלא לחשוב על התקופה בה סבי היה פליט. אז מה נכון לעשות? נכון לפעול אחרת. נכון גם להגיד שכישראלי אסור לאף אחד מאיתנו להפנות עורף, זו לא פריבלגיה, אין כאן בחירה. כל החלטה אחרת היא פסולה. בימים האחרונים, בשוך הדי ההספדים על מנדלה, כנראה שאפשר להמשך לעסוק באטימות בריש גלי. אני יוצאת מכל זה מאוד מתוסכלת וזה עוד בלי לדבר על כל כך הרבה דברים, לאחרונה אני כבר קצת פחות אופטימית. לא נסעתי לירושלים, הפוסט הזה הוא לא הכפרות שלי.