חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות קיר. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות קיר. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 19 באוגוסט 2014

טקס הכניסה בברית הנישואין (5 אותיות) ורמז: זה לא עניינו של אף אחד

תמונה של כאלה לא דרוכים -
לא כל כך מומלץ
אוף כל כך הרבה דברים אני רוצה לכתוב. והם עוברים מהפרטי לציבורי, מהאישי ללאומי, ואל תתנו לי בכלל להתחיל עם העולם. אז במשך היום אני מנסה לכתוב, לפעמים זה מצליח, לפעמים פחות. והבנזוג בחו"ל והשינה לא ממש מגיעה וכבר יש אנרגיה אבל היא מהולה בסוג של דאגה. בעצם אם אני קוראת את עצמי מה שאני מנסה להגיד זה שיש בי דריכות, כזו שלא מאפשרת לי באמת להיות בשגרה. כאילו משהו שאני לא רואה כל הזמן רודף אותי ואני צריכה להיות מוכנה לכל דבר שלא יבוא. הבעיה היא שאני לא ישנה מספיק בגלל זה וכל הסיפור הזה נוטה להיות בעל אופי נורא מייגע. וביננו אני מניחה שלא צריך להיות רופא כדי לדעת שזה לא מומלץ וזה אפילו די מדכא כי אתה לא יודע מה ישים לזה סוף. אם זה ההחלטה האישית שתדרוש התאפסות או שמא זה משהו שחיצוני שעוד לא ממש נפתר ואני צריכה ללמוד לנתק. מה שקורה כאן מלחיץ אותי, אבל זה הופך אותי לבוגדת. זה מצחיק לאהוב כל כך, להתאמץ בכל יום כדי להישאר ולהיות מקוטלגת ונחשדת. 




נזנחו בצד
לא ממש מספיקה לעשות כושר וזה מייסר אותי, בעיקר בגלל שאני מסוג האנשים שמאמינים שאם אתה רוצה משהו אתה עושה אותו. מה שאומר שאם אני לא עושה כושר אז אני לא רוצה? כי דווקא יש לי תירוצים ממש טובים. אופס, הייתי צריכה לומר סיבות, נכון? אז להשאיר את הנוער לבד לשעה וחצי ולרוץ זה קצת בעייתי, בטח אם אני רוצה גם לכתוב (עליתם על זה - כנראה שכתיבה חשובה לי יותר). את תרגילי הלילה אני לא עושה כבר יומיים כי התמקמו לי שלושה ילדים בחדר השינה וכבר לקחו תחת חסותם גם את המזרן הדק של האימונים. ותכל'ס אני נורא עייפה מלהיות אנרגטית כל הזמן ומרגישה שהגוף שלי לא ממש יעמוד כרגע במעמסה כזו. מנחמת את עצמי שכשבנהזוג יחזור, אני אתחיל לישון יותר טוב וגם להתאמן. שנאמר, למה לא לקוות אם אפשר?




לפעמים לדפוק ת'ראש בקיר זה סוג של
בריחה - תמונה אופטימית
ואז כשמגיעות כל החדשות מבחוץ עם דאעש ופרגוסון ומרעין בישין שכאלה, בא לי פשוט לברוח מכל העולם הזה ופתאום להתיישב בחלל לא נשמע כמו רעיון מופרך כל כך. אבל מה שהכי חודר מבעד השיריון שלמדתי לעטות על עצמי זה מה שקורה כאן. עזבו אתכם רגע מהארכת הפסקת האש, אם כי מצב הלימבו הזה אליו נכנסנו הוא באמת פתאטי, בעיקר מכיון שהוא מוכיח שאין לנו הנהגה ולא שלא ידענו את זה קודם, אבל זה נותן משנה תוקף. וכשברקע שר האוצר נשמע אתמול אומר שטילים על הדרום לא באמת שוברים שגרה בישראל, אני שואלת שוב, אז בשביל מה יצאנו למלחמה הארורה זהו? וכשברקע מתגלה (לא שלא ידענו, אבל ממש כמו המנהרות לא הבנו את ההיקף, חה!) שאופסי יש יותר קיצוניים מהחמאס בעזה, אז תגידו - אתם לא מרגישים שקצת עשו עליכם סיבוב? ייתכן שאני הלא הגיונית כאן, אבל לי זה עושה עוד יותר חשק לדפוק את הראש בקיר, מה שיסייע לתסכול ויש בו מן הסיכוי לטשטש הכרה. 





Wedding - highly over ratted 
אבל זה לא הכל, הו לא זה לא הכל. ואם אני נשמעת לכם קצת כמו חתול תעלול זה רק בגלל שיש לי עוד משהו לשלוף פה מהכובע. כמה אנשים לדעתכם התחתנו היום? לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה יש כ- 53,000 חתונות בממוצע (אם כי זה מעודכן עד 2013) בשנה מה שמשאיר אותנו עם בערך 145 חתונות בערב. כל כך הרבה אנשים מתחתנים ובכל זאת כל המדינה מדברת על החתונה של מורל ומחמוד, שאפילו לא ידעו בעצמם שהם כאלה סלבריטיז. ולמה כולם מדברים עליהם? כי הוא ערבי והיא יהודיה שהתאסלמה והתבוללות זה אם כל חטאת מסתבר, עזבו אתכם מ"אם כל חטאת", סגן שר הדתות חושב שזו "שואה שקטה" (אל תרימו גבה, כנראה שכאן כן מותר להשוות, השימוש בשואה כמקור להשוואה בינתיים אסור בעיקר לשמאלנים). שואה, לא פחות ושקטה (טוב השואה הקודמת עשתה כל כך הרבה רעש שאפילו אלוהים [אל דאגה, אין שינוי בהעדר מערכת היחסים בינו וביני] לא ממש שמע). כנראה שאין לנו אלא להמתין מעט עד שיתבררו ממדי הזוועה. 




בינתיים מצעד של פוליטיקאים שמנסים להיות "קודם כל יהודי" כי יהודי זה הכי, אחי. שר האוצר מסביר שאם הבן שלו היה מביא חלילה שיקסע זה היה מאוד מצער אותו, מזל שהוא לא דחף את הנורבגית מתחת לאף של נתניהו כי באמת אף אחד לא עשה את ההקשר. אבל חוץ מהנורבגית שהייתי חייבת להכניס, תסלחו לי שכרגיל אני יוצאת המעצבנת אבל תוציאו את האף הגזעני שלכם מהמיטה של אנשים אחרים, חלאס. איזו מין מדינה נחשלת אנחנו שכל הזמן עסוקה בתורת הגזע? אויש, הפריע לכם שכתבתי תורת הגזע כי זה עושה קישור לשואה? אבל מה לעשות שתורת הגזע היא הרבה מעבר לגרמניה הנאצית. ומה לעשות שגם אם לא נרצה לקרוא כך לילד זה עדיין בדיוק זה. אנחנו פשוט גזענים וכשאני פוגשת גזעני אני מתחילה להבין אנשים שמתבוללים וגם מודה על זה שתכל'ס התבוללות לפחות מצמצמת, יש להניח, את מספר הגזענים כך שכבר יש סיבות להיות בעד. אבל מעבר לגזענות, חתונה זה עניין פרטי ואישי ומדינה שלמה ניסתה לעשות מחתונה קרקס ועשתה מעצמה קרקס. איזו פארסה מטורפת זו? שני אנשים מתחתנים אז זהו, סוף פסוק, אחלו להם בהצלחה ותמשיכו. או שתתעלמו כמו שאתם מתעלמים מעוד עשרות זוגות ביום שמתחתנים מהטעם הפשוט שאתם לא מכירים אותם. חתונה של אנשים אחרים היא לא עניינו של אף אחד, אלא אם כן זה הזוג או מקורביו ולא כל עם ישראל לא נחשב משפחה.




Embedded image permalink
דוגמא לאנשים שקונים את זה
הפרשה הזו מעלה עוד נושא מעניין והוא שנושאים כמו דת, מורשת והתבוללות תמיד יאמרו בגוף ראשון רבים למשל "באירופה אנחנו מגיעים ל- 80% נישואי תערובת", טוב זו כנראה צרת רבים, שוין וידוע שכולנו משפחה אחת (אז מה אם בפיסקה הקודמת טענתי שלא). אבל זה יותר מזה, אנחנו תקועים בתוך שיח בלתי נסלח של "עם נבחר", "הבטחה אלוהית" ומיני שכאלה והאמת שיש כנראה המון אנשים שקונים את זה. ההסתכלות האתנוצנטרית הזאת יוצרת אצלנו גם הבחנה ברורה לגבי מה טוב ומה רע היחסי בעינינו, מעניקה איצטלה של מוסר ויוצרת נורמות של אי שוויון, תוך העדפה של נרטיב דתי על ערכים אוניברסליים. אבל יותר מזה, אנחנו לא חיים במדינה יהודית ודמוקרטית, בפועל המדינה הזו היא קודם כל מדינה דתית וכמו שכבר טענתי בעבר (וגם כאן בעצם, הממ וכאן - טוב די, הנושא כנראה מעסיק אותי) המצב הזה רק ילך ויחריף. הייתי כותבת כאן על להב"ה אבל אורי משגב הקדים אותי. אבל הבעיה היא באמת בעיה של כולנו, של כל הרוב החילוני שעדיין יש בארץ שמקבל את גזירת הציבור הדתי מכיון שיש להתחשב בו, רק שבינתיים הדת הזו הולכת ומצמצמת את צעדיו. אני מבינה שמדינת ישראל היא מדינה יהודית ולא רק דמוקרטית, אני מבינה את הצורך להתאים דברים לדת (גם אם אינני מסכימה) אבל בעיני חופש הפרט גובר על הדת ורק חופש מדת יוכל להבטיח מחד חיים דמוקרטיים ולאפשר ליהודים דתיים לשמור על הדת יותר מאשר כל ארץ אחרת.

אני יכולה להמשיך, אבל אני אעצור פה ורק אשאיר אתכם עם חומר למחשבה.Embedded image permalink


זה די שובר את הלב כשחושבים על זה כמה התרחקנו מחזונו של חוזה המדינה. מזכיר לי את הסטיקרים הניו אייג'יים של "אל תניח למי שאתה להפריע למי שאתה יכול להיות", נראה לי שהתכוונו ממש לזה, רק אומרת.


יום שני, 11 באוגוסט 2014

לשבור את מחסום הכתיבה

עוד 10 ימים תמלא שנה לבלוג שלי, זה הפוסט ה- 317 מתוך 355 הפוסטים שהייתי כותבת לו אכן הייתי כותבת כל יום. תכל'ס 89% זה לא רע, זה נראה לא טוב רק לאור היעד הבלתי אפשרי שהצבתי לעצמי של 100%, היינו לכתוב כל יום ובלי תירוצים. עד עכשיו, למעט תירוצים מובחרים, עמדתי במשימה לא רע, החודש האחרון הותיר אותי משותקת. הבטחתי לעצמי שלא אכתוב על הסיבה המשתקת, שמגיע לי (ולכם) פוסט נטול פוליטיקה. לא נותרה לי ברירה אלא לכתוב על משהו אחר ולקוות שהכתיבה תוציא אותי מהבלוק הנפשי שנכנסתי אליו. אז חכם יודע לא להיכנס למצבים מהם פיקח מצליח לצאת? עזבו, מבלוק הכתיבה והתשישות הנפשית הזו אפילו הודיני לא היה משתחרר. 

היום הבנזוג טס לחו"ל, מה שמשאיר אותי ל-13 יום עם הילדים בערב ט"ו באב שממילא לא היינו חוגגים, כי אני שונאת את המרוץ אחרי חגי האהבה הטיפשיים האלה. לא בגלל שאני לא אוהבת גילויי אהבה, אלא כי אני פשוט מאמינה שאין להם מועד וזה מבלי להביא בחשבון שכל נים פמיניסטי בי לא מבין איך אפשר לחגוג יום כזה כיום אהבה דביק והוליוודי. אבל זה לא מה שימנע ממני להתלונן, ברור? במקום לא לעשות שום דבר מיוחד ביחד, אני יושבת מול המחשב וכותבת ומחכה לעידכונים. בכל זאת בנהזוג טס. מקלחת ילדים - הוא נחת. מקריאה- הוא בתחנת הרכבת וזו מאחרת בלמעלה משעה. ילדים נרדמים, הוא קיבל קולה במתנה על האיחור כי בכל זאת גרמנים וזה לא נעים (אין מה לתייג את רכבת ישראל, ממילא יש להם עוד כמה שלבים לעבור לפני שיתחילו לפצות על איחורים. כן זה מצחיק אותי). מתבדחים על זה שלא מעכבים יהודים פולנים על רכבת בגרמניה, שום לקח לא נלמד. עאלק יעילות. 70 יורו הכרטיס אבל זה לא משנה כי הרכבת הקודמת בוטלה (יש תירוץ - מזג האויר, דרך אגב) ולכן למרות המחיר יש מקום רק בעמידה. מה יש לומר, לפחות זה לא קרון משא? אותי זה עדיין מצחיק, מניחה שאתכם פחות. בכל מקרה הנקודה הובנה - אני בנוהל והוא בנסיעות - דיווחים וכיוצא באלה. 

אז בנוהל הרגיל שלי, במקום שיש אתגר - תאתגר יותר. בנזוג בחו"ל? אני 24/7 עם הילדים? אז למה לא לקחת את זה עוד שלב? אז לקחתי. וכבר מחר בשמונה וחצי בבוקר, הבכור והמרכזית מתחילים שיעורי גלישה בתל אביב. כן, כן, זה אומר שצריך לקום ממש מוקדם (ואני מתכננת אם הפיילוט מחר יצליח לקום אפילו מוקדם יותר מחרתיים ולשלב ריצת בוקר, אפרופו הרחבת יעדים או בנק מטרות מתגלגל). לארגן אוכל ושאר עניינים, להעיר את הילדים ולצאת לתל אביב בפקקים של אוגוסט שלא ידענו כמותם מעולם כי מה שאסור לי לכתוב עליו שיבש לכולם את החיים ואפילו העונג של אוגוסט ללא פקקים נלקח מאיתנו. אחר כך יש לי ארבע שעות לבלות בים עם קטינא והרי זה מין הידועים שאני לא טיפוס של קיץ בטח לא בשעה 12:00 בים כך שלא יכולתי לבחור פעילות טובה יותר כדי לאתגר את עצמי פיזית ומנטלית בשעה שגם ככה היא קשה.בגדר מצא לעצמך יותר עיסוקים בזמן שאתה טובע בשאר הדברים שהיית אמור לעשות.

מכיון שבימים האחרונים גם הרגשתי לא טוב וגם הייתי רפויה ברמות שלא נודעו כמותן שנים, כנראה שהמחסור במעש אינטנסיבי ריפה את ידיי. לכן, אני כותבת עכשיו את הפוסט הזה וגם חוזרת לתפקידי המסורתי להשאיר אותם ואותי עסוקים. בימים האחרונים לא ממש הצלחתי להביא אותנו ליותר מדי עשייה. זאת אומרת עשינו המון, אבל באיזי. אולי זאת הבעיה, אני לא יכולה להיות באמת בחופש כשאני מוטרדת. הבטחתי לא לכתוב למה אני מוטרדת, אמרתי שאני לא כותבת על זה דבר. אני אעמוד במילה שלי, אבל זה לא יהפוך אותי למוטרדת פחות. אני לא מדחיקה. זה יוצא כל הזמן. אבל אולי בגלל שנשארנו קצת יותר בבית, הרפיתי קצת מעיסוקים אבל הזמן הזה שהתפנה רק הטריד אותי יותר.

הרגשתי שאני כבר מתחילה לחזור על עצמי בכתיבה מצד אחד (אפילו עברתי על כל הפוסטים וזה לא ממש נכון, אבל מילא) ומהצד השני הרגשתי שאני מצנזרת את עצמי, מפחדת לכתוב עד כמה המצב רע. לא מפחדת מתגובתכם כקוראים (סורי, זה נכון), מפחדת שאם באמת אכתוב את הכל כמו שאני רואה אותו זה יאלץ אותי להתמודד עם כל הפחדים כולם. כתבתי אותם, אבל הסתובבתי במעגלים. כתבתי שחרא, אבל לא כתבתי עד כמה. כל השחור שאני מרגישה מאיים להטביע את כל האופטימיות שמאז ומתמיד היתה טבועה בי. תוסיפו לזה שכמעט כל הסובבים אותי חושבים שאני רואת שחורות ומגזימה ותקבלו מתכון בטוח לתחושת החמצה נוראית.

כל זמן של כתיבה היה גם זמן מחיקה. הרגשתי כאילו אני דופקת את הראש שוב ושוב בקיר. זה לא שיש לי באמת מה לחדש. זה לא באמת שאני יכולה לשנות. הרגשתי כמו פסיק קטן בין אלפי אותיות כתובות וכמו הרבה דברים גם הפסיק הזה נבלע. באנגלית ובעברית הפסיק מציין הפסקה בשטף הדיבור, אבל בגרמנית הוא רק מפריד בין פסוקיות שונות בתוך משפט. הפסיק בגרמנית הוא מנקד, בשפה של מילים מחוברות והמון משפטים משועבדים, כל תפקידו של הפסיק הוא להסביר את המשפט ולהפוך אותו לברור. הרגשתי שאני כותבת ומי שמשוכנע כבר יודע ומי שלא פשוט מתנגח בי שוב ושוב. ולא היה לי כוח לא להיות פסיק של נשימה ולא פסיק של הבדלה ולא פסיק בכלל. אז לקחתי לי פסק זמן.

העניין הוא שהרגשתי איך האנרגיה אוזלת מתוכי, עשיתי פחות ביומיום וכתבתי פחות. אבל המנוחה נטולת המנוח הזו לא באמת הצליחה לחדש את האנרגיה שלי. כדי לשמור על מקור האנרגיה שלי אסור לי לפול לתוך רפיון, אני חייבת להמשיך ולנוע. במידה רבה הימים האחרונים היו מבחינתי ימים בהם הפרתי במו ידי את החוק הראשון של התרמודינמיקה, הוכחתי כיצד במערכת סגורה רמת האנרגיה כן יכולה לרדת. תוכלו להתחכם ולומר שאני לא מערכת סגורה ואתם אכן צודקים ועם זאת לרוב אני עובדת על מאגר אנרגיה שמסתמך על זה שאני מערכת סגורה ואוטרקית שאינה משתנה על רקע הסביבה החיצונית ובעל אנרגיה זמינה בכל מקום וזמן. ולכן, כן, אני הוכחה מהלכת לחוק התרמודינמיקה ושברו ושום דבר שתגידו לא ישנה את זה.

ההחלטה היום לכתוב למרות הכל, גם במחיר של להלאות אתכם בפוסט על כלום, היתה החלטה נבונה, היא החזירה לי במידה מסויימת את האנרגיה והזכירה לי איך אני מתפקדת. אני מתפקדת כל עוד אני לא מפסיקה לזוז בעיקר בעיתות משבר. אז אני אלך לי קצת לנוח, למרת שזה מפריח במעט את טענתי לצורך בפעילות, בכל זאת כבר תכף שלוש ועוד שלוש שעות אני צריכה לקום ליום מלא פעילות שגם יביא עימו סופסוף, יש לקוות, את זמן הכתיבה שחסר לי כל כך. אז חן חן שהייתם איתי עד כה נראה לי שאני חוזרת לאיתני (כן, קצת קריצה לדבר שמעיק עלי זה אף פעם לא מזיק). מחסום כתיבה שהוסר לא יוחזר, לפחות לא בשאיפה. 

יום שישי, 30 במאי 2014

הורות וסבלנות - עניין של תקשורת

בימים האחרונים, עוד יותר מכרגיל, אני מקבלת משפטים כמו "אין לי מושג איך את עושה את זה" או "הייתי שמחה לעבור לחינוך ביתי אבל אני לא מסוגלת" או "גם ככה מהקצת שאני עם הילדים אני מתחרפן, אז להיות איתם כל היום?". זו לא הפעם הראשונה שאני נתקלת במשפטים כאלה, הם בעיקר מעציבים אותי. בעוד שיכולתי פשוט להתענג על המחמאות (הישירות או המוסוות), הן דווקא יושבות לי במקום שמטריד אותי והוא לגמרי לא נוח. נתחיל מזה שאני מאמינה שלכל אחד מאיתנו יש את הכישורים להיות עם הילדים, זה רק עניין של רצון וסדר עדיפויות. אבל אני לא מתכוונת לצאת במניפסט שקורא להורים לזנוח הכל ולהתמקד בחינוך ביתי כי זו הדרך ואין בלתה, ממש לא, יש אינסוף דרכים להיות הורה. המשפטים האלה מטרידים אותי כי הם מלמדים שבמעט הזמן שאנו מבלים עם הילדים שלנו, אנחנו לא ממש מסתדרים איתם והחיכוכים הם רבים. דווקא בחינוך ביתי, אני מוצאת שיש פחות חיכוכים בין הורים לילדים, אולי לא מספרית אבל באחוזים - מספר החיכוכים מול מספר השעות שההורים והילדים יחד. אז עזבו אתכם מחינוך ביתי לרגע, בואו נדבר על הורות. האם ייתכן שהחיכוכים ביננו ובין הילדים הם דווקא כן מן הנמנע?   

יש המון סיבות לחיכוכים האלה, הן אולי תוצאה של הפער בין מה שהיינו רוצים שהם יבינו או יעשו ובין מה שהם עושים, או אולי בשל הזמן המועט יחד שבו אנחנו רוצים שהם ישלימו מטלות ובעצם כל מה שהם רוצים זה זמן כיף איתנו (על כל אלה כבר כתבתי, מקצרת לכם חיפושים - כאן וגם כאן וכמובן שיש עוד רבים אבל לא אלאה אתכם). ייתכן שבגלל ההורות המודרנית שלנו, בה מרבית שעות היום אנחנו לא עם הילדים ולא רואים אותם ומסתמכים על דיווחים (של הילדים, של המורה, של הגננת, של המטפלת וכו'), אנחנו לא ממש מכירים אותם אלא רק חושבים שאנחנו כן ופועלים בהסתמכות על תחושה יותר מאשר ידיעה? אל תפסלו על הסף, כי יש מצב שזה כך. זה דורש מאיתנו חשבון נפש, אבל זה לא בהכרח נורא. אבל יהיו הסיבות אשר יהיו החיכוכים האלה קיימים ויש המון דרכים לפתור אותן. כמו בכל דבר עם ילדים, אני מאמינה שהדרך הנכונה ביותר לפתור אותן היא לא בשיחות עם הילדים או בניסיון העקר לתקן אותם, אלא כמו כל דבר התיקון נעוץ בנו.

אנחנו מאוד אוהבים להגיד שהילדים שלנו הם בני אדם שלמים ושאנחנו מכבדים אותם וזה באמת נשמע טוב, אבל בואו נשים לב כמה פעמים אנחנו בעצם לא נותנים להם להתבטא ומקטינים אותם, בלי לשים לב, למען האמת בלי לראות את זה אפילו. אני בטוחה שמיד תתקוממו למקרא המילים האלה, אבל תנו לי רגע - כמה פעמים אמרנו להם "זה לא יכול להיות", "לא יכול להיות שנעלבת", "אין מצב שאתה עייף", "לא יכול להיות שקר לך", "אתה סתם אומר" ועוד ועוד ובעצם מה שעשינו זה לא לתת מקום לרגשות שלהם. אחרי שנעשה את זה מספיק פעמים, הם ילמדו את המשחק ולא יגידו לנו את מה שהם מרגישים ואז נחשוב שהם פשוט מרוחקים. אז מה הבעיה? הבעיה היא תקשורת. כי התנהלות כזו לא רק שהיא מבטלת ופוגעת היא גם וכחנית במהותה. רק תארו לעצמכם שבכל פעם שאתם מתלוננים, מישהו יבטל את התלונה שלכם - כמה זה פוגע ומכעיס, מקומם ומעליב. הבעיה היא שאנחנו לא רואים את זה כי אנחנו יודעים שאנחנו צודקים ובטוחים בכוונותינו הטובות (ואין ספק שהן כאלה), אנחנו בוחנים את הילדים שלנו, אבל בעצם לא בודקים את עצמנו.

לא קל לגדל ילדים, למרות שרובנו עושים את זה על הדרך. אבל לא עושים ילדים על הדרך, ילדים הם לא משהו שמג'נגלים איתו. אנחנו כל כך רוצים שהם יגדלו ויהיו להם את כל הכישורים להשתלב בחברה - בעלי השכלה, מנומסים, מאורגנים, בעלי עקרונות וערכים שאנחנו חושבים שמספיק שנגיד להם את זה ובדרך נס זה גם יקרה. דוגמא אישית היא אכן דרך מצויינת, אך היא בוודאי לא מספיקה. הדרך הנכונה לעשות את זה, לעניות דעתי, היא בתקשורת נכונה. אנחנו שוכחים שעולם המושגים של ילדים הוא שונה משלנו והם לא רואים את העולם כמו שאנחנו רואים אותו. אז מה אנחנו עושים? באים אליהם בדרישות, לפעמים אפילו בלי להסביר את ההיגיון שמאחורי. למה? הם לרוב שואלים ופעמים רבות נמצא את עצמנו אומרים "כי אני אמרתי" - אשכרה ריבון נאור, או שלא. זו בטח לא הדרך, לא ללמד ולא להשיג שיתוף פעולה. אז בעצם אנחנו חוזרים שוב לכוחה של מילה. אם דווקא נמעיט בנאומים ונדע לקבל את מה שהם אומרים יהיה לנו קל הרבה יותר להתמודד. לקבל את מה שהם אומרים אין משמעותו ליישר עימם קו, אלא להקשיב להם ולהבין אותם כדי לייצר מקסימום של שיתוף פעולה, וזאת כדי שהם כן יגיעו לדרך הרצויה.

לא קל להיות הורים, רבים מאיתנו מתלוננים על זה ועולה התחושה שאנחנו לא מרוצים, כמובן שברגע שמעירים לנו על זה אנחנו קופצים מיד ומכחישים , אבל זה נכון. אנחנו מתוסכלים כי אנחנו בטוחים שאנחנו מראים להם את הדרך הנכונה ובמקום שהם יקפצו על העגלה וינהגו בהתאם, הם נוהגים כמו ילדים ומתווכחים. אבל האם הם מתווכחים כי הם ילדים או כי הדרך שבה אנו מתנהגים קוראת לוויכוחים? פעמים רבות זה בדיוק בדברים הקטנים, מכיון שאנחנו נותנים להם כל כך הרבה דברים "גדולים" אנחנו מצפים שבדברים הקטנים (מבחינתנו) הם יישרו קו מיד. כאילו שכל הדברים שאנחנו עושים למענם הם צריכים להעריך ולכן מה"קצת" שאנחנו מבקשים, אנחנו לא מבינים איך הם לא עומדים בזה.

הדוגמאות רבות. קחו לדוגמא יום חורף קר, אנחנו קנינו להם לפני החורף את כל הציוד הדרוש ואז אנחנו עומדים לצאת וכבר מאוחר ומה הילד לובש? חולצה דקה ונועל קרוקס. מה תהיה התגובה של מרבית ההורים? כעס - כי ברור לנו שיהיה להם קר ושאין לנו זמן לזה. מיד מתחילות הנזיפות ואנחנו, שמודעים לזמן הרבה יותר מהם מרגישים תסכול וחוסר אונים. אבל אם נכריח אותם להחליף בגדים תוך כדי הטפת מוסר זה בטח לא יעזור, לא לסיטואציה, לא לילדים ולא לקשר בינכם ולמה? בגלל שלפעמים הדרך הנכונה היא ללמוד מטעויות או לעורר מחשבה - "אתה בטוח שהקרוקס זה רעיון טוב עם כל השלוליות בדרך?" יעשה את העבודה הרבה יותר טוב מאשר "אתה יודע שאנחנו מאחרים מה פתאום אתה עם קרוקס? לך מיד להחליף ומהר גם ככה אנחנו מאחרים בגללך!" הדרך השניה נותנת לנו לגיטימציה לכעוס ולהקטין שוב את הילד, ככה בטח היציאה מהבית לא תהיה נעימה. הרי בלאו הכי אתם עומדים לאחר כי הוא לא היה מוכן, אז לפחות שיהיה נעים יותר בתוך סיטואציה מלחיצה ממילא. 

כהורים, חלק גדול מהיום שלנו הולך על חיכוכים ועיקר הכעס שלנו הוא על הילדים, בעוד שהילדים בסך הכל נוהגים כילדים ואנחנו מנסים לכפות עליהם את עולם המבוגרים, מתוך המון כוונה טובה, אך כזו שלא מביאה לשום מקום טוב. גם אנחנו, כמבוגרים לא אוהבים אנשים פסקניים, אך בהינתן לנו תפקיד ההורה, אנחנו בטוחים שזה חלק מהגדרות התפקיד. כעס וחיכוכים מביאים לעוד כעס וחיכוכים, כאשר זו המציאות בתוך מערכת זוגית או מקצועית או חברית, אנחנו נוטים לחתוך, אבל עם הילדים אנחנו פעמים רבות הופכים את זה לדפוס. כמדומני, כשהדברים נאמרים כך זה כבר פחות הגיוני ועם זאת לרוב אנחנו לא נעצרים כדי לחתוך את זה. אנחנו ממשיכים עם הקו זה, לא מרוצים ממנו ובסופו של דבר מאבדים המון מהקשר שיכול היה להיות לנו. בדיוק כמו המשפט הניו אייג'י משהו "אל תיתן לעצמך לעמוד בדרך של מי שאתה יכול להיות", כך גם בקשר עם הילדים שלנו. אנחנו מבנים אותו כך שכאשר הם גדלים קשה מאוד לייצר את הקשר שכל כך חלמנו שיהיה לנו ותחושת ההחמצה היא גדולה. כוונות טובות, כמו הרבה דברים בחיים, זה פשוט לא מספיק כדי להיות הורים.

אני לא יודעת מה איתכם, אבל כשלא נוח לי במקום מסויים, אני מנסה לשנות, בעיקר את איפה שאני נמצאת. כבר למדתי פעמים רבות שבויכוחים ותוכחות הדבר היחיד שאני מצליחה לייצר זה ריב ונתק. כהורים אין לנו אפשרות כזאת (זאת אומרת יש תיאורטית ואני מכירה הורים שבחרו בנתק, גם אני חוויתי את זה כילדה), עקרונית ההורות היא אינסופית. אנחנו יכולים לבחור בדרך של תוכחות וריבים ועובדה שאנחנו עושים את זה, אבל אנחנו גם יכולים לבחון את עצמנו ולראות איך ניתן לשנות. קל מאוד להמשיך באופן אנרציוני לדבוק בהרגלים ישנים ולהניח שזו דרכו של עולם, אני אישית לא טיפוס כזה, אני מעדיפה להפוך את העולם ולשנות. הדרך היחידה, לדעתי היא לבחון את תהליכי התקשורת שלנו עם הילדים ולאט לאט ליצור את השינוי, בעיקר אם אנחנו מאמינים שהכוונות שלנו נכונות וצודקות. זו לא קל להיות הורה אף פעם, אבל כשדרך לא עובדת צריך למצוא דרך אחרת כי אם לא אנחנו דנים את עצמנו לדפיקת הראש בקיר כל יום.