עוד 10 ימים תמלא שנה לבלוג שלי, זה הפוסט ה- 317 מתוך 355 הפוסטים שהייתי כותבת לו אכן הייתי כותבת כל יום. תכל'ס 89% זה לא רע, זה נראה לא טוב רק לאור היעד הבלתי אפשרי שהצבתי לעצמי של 100%, היינו לכתוב כל יום ובלי תירוצים. עד עכשיו, למעט תירוצים מובחרים, עמדתי במשימה לא רע, החודש האחרון הותיר אותי משותקת. הבטחתי לעצמי שלא אכתוב על הסיבה המשתקת, שמגיע לי (ולכם) פוסט נטול פוליטיקה. לא נותרה לי ברירה אלא לכתוב על משהו אחר ולקוות שהכתיבה תוציא אותי מהבלוק הנפשי שנכנסתי אליו. אז חכם יודע לא להיכנס למצבים מהם פיקח מצליח לצאת? עזבו, מבלוק הכתיבה והתשישות הנפשית הזו אפילו הודיני לא היה משתחרר.
היום הבנזוג טס לחו"ל, מה שמשאיר אותי ל-13 יום עם הילדים בערב ט"ו באב שממילא לא היינו חוגגים, כי אני שונאת את המרוץ אחרי חגי האהבה הטיפשיים האלה. לא בגלל שאני לא אוהבת גילויי אהבה, אלא כי אני פשוט מאמינה שאין להם מועד וזה מבלי להביא בחשבון שכל נים פמיניסטי בי לא מבין איך אפשר לחגוג יום כזה כיום אהבה דביק והוליוודי. אבל זה לא מה שימנע ממני להתלונן, ברור? במקום לא לעשות שום דבר מיוחד ביחד, אני יושבת מול המחשב וכותבת ומחכה לעידכונים. בכל זאת בנהזוג טס. מקלחת ילדים - הוא נחת. מקריאה- הוא בתחנת הרכבת וזו מאחרת בלמעלה משעה. ילדים נרדמים, הוא קיבל קולה במתנה על האיחור כי בכל זאת גרמנים וזה לא נעים (אין מה לתייג את רכבת ישראל, ממילא יש להם עוד כמה שלבים לעבור לפני שיתחילו לפצות על איחורים. כן זה מצחיק אותי). מתבדחים על זה שלא מעכבים יהודים פולנים על רכבת בגרמניה, שום לקח לא נלמד. עאלק יעילות. 70 יורו הכרטיס אבל זה לא משנה כי הרכבת הקודמת בוטלה (יש תירוץ - מזג האויר, דרך אגב) ולכן למרות המחיר יש מקום רק בעמידה. מה יש לומר, לפחות זה לא קרון משא? אותי זה עדיין מצחיק, מניחה שאתכם פחות. בכל מקרה הנקודה הובנה - אני בנוהל והוא בנסיעות - דיווחים וכיוצא באלה.
אז בנוהל הרגיל שלי, במקום שיש אתגר - תאתגר יותר. בנזוג בחו"ל? אני 24/7 עם הילדים? אז למה לא לקחת את זה עוד שלב? אז לקחתי. וכבר מחר בשמונה וחצי בבוקר, הבכור והמרכזית מתחילים שיעורי גלישה בתל אביב. כן, כן, זה אומר שצריך לקום ממש מוקדם (ואני מתכננת אם הפיילוט מחר יצליח לקום אפילו מוקדם יותר מחרתיים ולשלב ריצת בוקר, אפרופו הרחבת יעדים או בנק מטרות מתגלגל). לארגן אוכל ושאר עניינים, להעיר את הילדים ולצאת לתל אביב בפקקים של אוגוסט שלא ידענו כמותם מעולם כי מה שאסור לי לכתוב עליו שיבש לכולם את החיים ואפילו העונג של אוגוסט ללא פקקים נלקח מאיתנו. אחר כך יש לי ארבע שעות לבלות בים עם קטינא והרי זה מין הידועים שאני לא טיפוס של קיץ בטח לא בשעה 12:00 בים כך שלא יכולתי לבחור פעילות טובה יותר כדי לאתגר את עצמי פיזית ומנטלית בשעה שגם ככה היא קשה.בגדר מצא לעצמך יותר עיסוקים בזמן שאתה טובע בשאר הדברים שהיית אמור לעשות.
מכיון שבימים האחרונים גם הרגשתי לא טוב וגם הייתי רפויה ברמות שלא נודעו כמותן שנים, כנראה שהמחסור במעש אינטנסיבי ריפה את ידיי. לכן, אני כותבת עכשיו את הפוסט הזה וגם חוזרת לתפקידי המסורתי להשאיר אותם ואותי עסוקים. בימים האחרונים לא ממש הצלחתי להביא אותנו ליותר מדי עשייה. זאת אומרת עשינו המון, אבל באיזי. אולי זאת הבעיה, אני לא יכולה להיות באמת בחופש כשאני מוטרדת. הבטחתי לא לכתוב למה אני מוטרדת, אמרתי שאני לא כותבת על זה דבר. אני אעמוד במילה שלי, אבל זה לא יהפוך אותי למוטרדת פחות. אני לא מדחיקה. זה יוצא כל הזמן. אבל אולי בגלל שנשארנו קצת יותר בבית, הרפיתי קצת מעיסוקים אבל הזמן הזה שהתפנה רק הטריד אותי יותר.
הרגשתי שאני כבר מתחילה לחזור על עצמי בכתיבה מצד אחד (אפילו עברתי על כל הפוסטים וזה לא ממש נכון, אבל מילא) ומהצד השני הרגשתי שאני מצנזרת את עצמי, מפחדת לכתוב עד כמה המצב רע. לא מפחדת מתגובתכם כקוראים (סורי, זה נכון), מפחדת שאם באמת אכתוב את הכל כמו שאני רואה אותו זה יאלץ אותי להתמודד עם כל הפחדים כולם. כתבתי אותם, אבל הסתובבתי במעגלים. כתבתי שחרא, אבל לא כתבתי עד כמה. כל השחור שאני מרגישה מאיים להטביע את כל האופטימיות שמאז ומתמיד היתה טבועה בי. תוסיפו לזה שכמעט כל הסובבים אותי חושבים שאני רואת שחורות ומגזימה ותקבלו מתכון בטוח לתחושת החמצה נוראית.
כל זמן של כתיבה היה גם זמן מחיקה. הרגשתי כאילו אני דופקת את הראש שוב ושוב בקיר. זה לא שיש לי באמת מה לחדש. זה לא באמת שאני יכולה לשנות. הרגשתי כמו פסיק קטן בין אלפי אותיות כתובות וכמו הרבה דברים גם הפסיק הזה נבלע. באנגלית ובעברית הפסיק מציין הפסקה בשטף הדיבור, אבל בגרמנית הוא רק מפריד בין פסוקיות שונות בתוך משפט. הפסיק בגרמנית הוא מנקד, בשפה של מילים מחוברות והמון משפטים משועבדים, כל תפקידו של הפסיק הוא להסביר את המשפט ולהפוך אותו לברור. הרגשתי שאני כותבת ומי שמשוכנע כבר יודע ומי שלא פשוט מתנגח בי שוב ושוב. ולא היה לי כוח לא להיות פסיק של נשימה ולא פסיק של הבדלה ולא פסיק בכלל. אז לקחתי לי פסק זמן.
העניין הוא שהרגשתי איך האנרגיה אוזלת מתוכי, עשיתי פחות ביומיום וכתבתי פחות. אבל המנוחה נטולת המנוח הזו לא באמת הצליחה לחדש את האנרגיה שלי. כדי לשמור על מקור האנרגיה שלי אסור לי לפול לתוך רפיון, אני חייבת להמשיך ולנוע. במידה רבה הימים האחרונים היו מבחינתי ימים בהם הפרתי במו ידי את החוק הראשון של התרמודינמיקה, הוכחתי כיצד במערכת סגורה רמת האנרגיה כן יכולה לרדת. תוכלו להתחכם ולומר שאני לא מערכת סגורה ואתם אכן צודקים ועם זאת לרוב אני עובדת על מאגר אנרגיה שמסתמך על זה שאני מערכת סגורה ואוטרקית שאינה משתנה על רקע הסביבה החיצונית ובעל אנרגיה זמינה בכל מקום וזמן. ולכן, כן, אני הוכחה מהלכת לחוק התרמודינמיקה ושברו ושום דבר שתגידו לא ישנה את זה.
ההחלטה היום לכתוב למרות הכל, גם במחיר של להלאות אתכם בפוסט על כלום, היתה החלטה נבונה, היא החזירה לי במידה מסויימת את האנרגיה והזכירה לי איך אני מתפקדת. אני מתפקדת כל עוד אני לא מפסיקה לזוז בעיקר בעיתות משבר. אז אני אלך לי קצת לנוח, למרת שזה מפריח במעט את טענתי לצורך בפעילות, בכל זאת כבר תכף שלוש ועוד שלוש שעות אני צריכה לקום ליום מלא פעילות שגם יביא עימו סופסוף, יש לקוות, את זמן הכתיבה שחסר לי כל כך. אז חן חן שהייתם איתי עד כה נראה לי שאני חוזרת לאיתני (כן, קצת קריצה לדבר שמעיק עלי זה אף פעם לא מזיק). מחסום כתיבה שהוסר לא יוחזר, לפחות לא בשאיפה.
