יום ג' לספירת הבל"ד

חברי כנסת ישראלים מבל"ד נפגשו עם משפחות המחבלים במסגרת הניסיון להחזיר את גופות המחבלים כדי להביאם לקבורה וליכדו את מעגל המתקבצים סביב מדורת השבט הישראלית, המקום בו לאזרחים הערבים, נאמנים או לא, אין ממש מקום. בעוד נתניהו מלבה את הלהבות, האופוזיציה מתייצבת לימינו לשירת "הרוח נושבת קרירה" וסיפורי צ'יזבטים. כיף להתחמם באש המקרבת היהודית, אין כמו שריפה טובה שלא מן המניין. מי צריך ל"ג לספירת העומר כשיש ג' לספירת בל"ד?

זה ברור שהמפגש של חברי הכנסת מבל"ד, ג'אמל זחאלקה, חנין זועבי ובאסל גטאס, עם משפחות המחבלים מעצבן את הציבור בישראל. כואבת ככל שתהיה, העובדה שחברי כנסת ישראלי השתתפו בפגישה בה היתה דקת דומיה לזכר מי שנקרא שאהיד ברשות הפלסטינית ומחבל בישראל, עדיין אינה סיבה לסילוקם מבית הנבחרים הישראלי.

הפרשה הזו סמלית – חוסר היכולת להפריד בין דמוקרטיה ובין תחושת ה"ישראליות" שהציבור הישראלי-יהודי כל כך רוצה שתהיה נחלת הכלל. לא משנה כמה יטענו חברי הכנסת מבל"ד שהיה כאן ניפוח מכוון ושבפגישות כאלה מקובל להתחיל בדקת דומיה ולקרוא למחבלים שאהידים, ההכרעה הציבורית כבר נעשתה. שאלות כמו האם הם היו צריכים להיות שם, או האם הם היו צריכים לנהוג אחרת, אין להן חשיבות, הן סמנטיות. הציבור הישראלי לא מרוצה כי רובו רואה את הסכסוך באופן חד צדדי ומי שבאופן כזה או אחר פועל בצורה שיכולה להתפס פרו-פלסטינית הוא שתול ואם במקרה הוא גם ערבי אז הוא גיס חמישי.  במקרה של שלושת חברי הכנסת מבל"ד זה קל, הם כבר מזמן סומנו כאויב.

בין אם זה מוצא חן בעינינו או לא, הפגישה הזו אינה בסתירה לחוק הישראלי, היא רק בסתירה לדעת הקהל הישראלית-יהודית. העובדה שזה יצר חגיגה תקשורתית בה כולם מדבררים את נתניהו מגילאון ועד סמוטריץ', רק מחזקת את הכשלים הישראלים בהבנה מה מחייבת ההגדרה דמוקרטית שאנחנו כל כך אוהבים לצרף לצמד המילים מדינת ישראל. ונראה שזה פחות מוצא חן בעינינו, אנחנו אוהבים את הערבים שלנו נאמנים, בעצם גם את היהודים שלנו אנחנו אוהבים ככה.

עבור ראש הממשלה, בנימין "הערבים נעים בכמויות לקלפי" נתניהו, "פרשת הפגישה" מאפשרת להמשיך את קו הנאמנות שהוא כל כך אוהב. הוא התראיין, העלה פוסטים ברשתות החברתיות והבהיר שוב ושוב שהוא יעשה הכל כדי שדברים כאלה לא יתאפשרו. בישיבת הממשלה ביום ראשון אמר כי הוא "מאמין שרבים מאזרחי ישראל חשים שחברי הכנסת של בל"ד אינם מייצגים אותם, אנו משקיעים מאמצים גדולים כדי לשלב בחברה הישראלית והם עושים את ההפך – הם בונים חומות של שנאה". כמאמר ראש הממשלה החלק הראשון נכון והחלק השני לא יהיה נכון.

לגבי החלק הראשון? בתכ'לס ראש הממשלה צודק, הרשימה המשותפת מייצגת כ- 10% מציבור המצביעים בבחירות הקודמות ובל"ד עצמה עוד פחות. יש גם יסוד סביר להניח שבל"ד בכלל לא היו עוברים את אחוז החסימה ולא היו מיוצגים בכנסת לולא העלאת אחוז החסימה מבית נתניהו-ליברמן. ואכן מרבית הציבור בישראל אינו תומך בהם, מקסימום כ- 3%  – מתמטיקה פשוטה שלא דורשת ניקוד בונוס. אז בתמיכת הרוב הם אינם זוכים. בתמיכת מי הם כן זוכים? ובכן – המיעוט. וראו איזה פלא – על זה בדיוק מדברת דמוקרטיה – על הגנת זכויות המיעוט. כן, כן, גם כשהמיעוט לא מתיישר עם הרוב.

החלק השני? ובכן המאמצים הגדולים האלה של ראש הממשלה הם בעיקר בדיבורים, למעשה כל השקעה בציבור הערבי תעשה על סמך קריטריונים של נאמנות וספק אם אותה רפורמה תחל בקרוב, בטח לאחר שניתנה בידיהם של אלקין ולוין. אבל מה שברור מאמירתו של ראש הממשלה זה יחסו לאוכלוסיה הערבית – הם. אלה שלעולם לא יהיו חלק מה"אנחנו". מיעוט שזכויותיו מובטחות רק אם יעמוד בקריטריונים שמציבה המדינה. מיעוט שזכויותיו מותנות ולא ניתנות מתוקף אזרחותו. אם, לדברי ראש הממשלה, חברי הכנסת בונים חומות של שנאה, אני מתקשה למצוא ביטוי שיתאים למדיניות הממשלה לאורך השנים כלפי הציבור הזה שמעולם לא היה לגמרי שווה זכויות.

הפגישה הזו נתקעה לציבור הישראלי כמו עצם בצוואר, בגל הטרור הנוכחי אף אחד לא רוצה לשמוע על הצד הפלסטיני, אלא שלמרבה הפלא הוא לא נעלם. ישראל מוסיפה לשלוט על הפלסטינים ולהתעלם מכך שהשליטה הזו יצאה כבר מזמן מכלל שליטה. כשהיפרדות או קיפאון זה שם המשחק, ישראל עושה מה שהיא עושה הכי טוב – להתעלם מהבעיה ולדבר על דברים אחרים, דברים שעושים לנו טוב. אלא שבתוך גל הפטריוטיות הישראלית המופלא שחווה עם הנצח, הוא שוכח שממש בתוכו יש מיעוט שמגדיר עצמו אחרת ולמיעוט הזה, קטן או גדול יש את הזכות לחשוב אחרת ולהביע את דעתם. ומותר להתנגד לדעתם ואפילו לגנות, אך מכאן ועד פסילתם מלכהן כחברי כנסת המרחק רב.

מעבר להרעשה התקשורתית מכיוון ראש הממשלה, שתמיד צריכה לעורר במתבונן מהצד את הספק אם זו לא הרעשה למיסוך וניסיון להוריד דברים מהותיים יותר מסדר היום הציבורי, מה שלרוב העניין. מהלך החקיקה החדש, הוא חוק ה-90, אנטי דמוקרטי בכל מובן המילה. חקיקה זו מטרתה להגביל את חופש הביטוי ועקרון הייצוג המהותיים כל כך בדמוקרטיה ולהתאימה לנורמה יהודית-ישראלית לפי תקן נתניהו. דמוקרטיה? פחות.  

הנה שוב עושה ראש הממשלה צחוק מהדמוקרטיה במסווה ביטחוני וכמובן לאומי, בהנחה שלאום זה יהודי, משל היה זה עוד סעיף 52. הרי הנושא הזה כל כך מהותי שהוא מחוייב להיות חלק מחוק יסוד: הכנסת, אולם התנגדותו הברורה מעליה של היועמ"ש צפויה – החוק אינו דמוקרטי. אז למה להיות דמוקרטי אם אפשר רק להשתמש בתהליך דמוקרטי? ובכן זו בדיוק המהות. הטענה לפגיעה בדמוקרטיה היא בדיוק זה. זה לא שמפחיד כאן משל היינו במקום אחר, מפחיד כאן בגלל מה שקורה מול עינינו. אין שום צורך להשוות. כי אם אפשר דמוקרטית להעביר משהו לא דמוקרטי, ההליך כנראה מכשיר את השרץ.

הגלגול - מטמורפוזה של סיפור ומדינה

בוקר אחד, כשהקיצה ישראל מתוך חלומות טרופים של נרות ריחניים והספדים תלושים, ראתה את עצמה והנה נהפכה לשרץ ענקי. מוטלת הייתה על גבה הנוקשה כמין חומת הפרדה, ומדי הרימה מעט את ראשה היתה רואה את כרסה החומה כמתקן שהייה למהגרים מאפריקה, העשויה ביתנים נעולים ומסוגרים עד שהכסת כמעט שאינה יכולה להיאחז בה עוד ועומדת לצנוח מעליה לגמרי. רגליה המרובות, כחוקים גזעניים וככבישי אספלט ליהודים בלבד דקים ועלובים לעומת מותר גופה הלא הן פעילויותיה בשטחים הכבושים, ריצדו לעיניו בחוסר ישע והעדר צידוק. 

לא, לא המצאתי את זה, זוהי המחווה הפרטית שלי ל"גלגול" של קפקא לרגל יום זכויות האדם הבינלאומי שחל היום ונחגג אצלנו כמיטב מסורת באישור חוק מפלה, גזעני ובעיקר לא ממש אפוי והזוכה היום הוא (תופים) "חוק ההסתננות". כאשר שר הפנים (שנראה שההורות החדשה לא ריככה אותו) חוגג את החוק ומסביר שמדינת ישראל היא המדינה המערבית (עוד אקסיומה שמישהו צריך לפרק) היחידה הגובלת באפריקה כאשר שאר המדינות מוגנות מפני האפריקנים על ידי ים ולכן אם יהיו "להם" (הו, רוזנת הדמוניזציה היקרה) תנאים טובים פה, "הם" (כן אותם צללים מחוסרי שם שאונסים ורוצחים) יבואו. וח"כ רגב מחרה מחזיקה אחריו עם "די להתייפיפות והפזילה לג'נבה" ומציעה (בדרכה הפרוגרסיבית, סליחה פרימיטיבית) שכבר מדינה אחרת תקלוט את הבעיה הזו (כן, תנו לה בכפיים). אבל הדמוניזציה אליבא ד'סער היא של השמאל שעושה דמוניזציה לאקט כל כך יפה של מדינה כל כך הומנית כמו ישראל. כן, נכון, הפליט אצלנו הפך למסתנן רק כדי שלא נצטרך להתמודד איתו וגירושו מהארץ מומתק במילה רצון, הו כמה נפלאה היא התעמולה, אשת החצר הותיקה במשכננו וכמה נהדר רוזן הספין שאין לו אחיזה במציאות.

גם ישראל, כמו גרגור, גיבור "הגלגול", רוצה לחזור לישון כדי לא להתמודד עם המציאות. המציאות לא טובה לנו. יש הבדל בין המציאות כמו שנתניהו וחצרו רוצים שנראה אותה ובין המציאות כמו שכל העולם רואה אותה ובתווך אנחנו - האזרחים שכל כך עסוקים בניסיון העגום להתקיים שאנחנו לא רואים בכלל את המטמורפוזה שעוברת המדינה שלנו. הכיבוש הוא כבר לא כיבוש, ההתנחלויות - עצם קיומנו, אנחנו קצת כמו גרגור מנסים להתנהג כאילו הכל כרגיל, אבל כולם רואים את הג'וק, זה לא מצב זמני. גם גרגור חשב שאפשר להמשיך כך, אך גם הוא נאלץ בסופו של דבר להבין שכנראה הוא ישאר ג'וק. אי אפשר לטעון שאין פרטנר, אי אפשר שליברמן יגיד שאין מצב להסכם ושקרי לא מבין, זה אנחנו שלא מבינים ואנחנו פשוט מוכנים לקבל את זה. גרגור נפצע פצעים חמורים אחרי שהוא מכניס את כל הסובבים להיסטריה, הוא מנסה להיכנס חזרה לחדרו בעד הדלת הנעולה ופוצע את עצמו פצעים אנושים. נשמע מוכר? או שאני חייבת להסביר גם את זה? למשל הזרמת הכספים הפראית להתנחלויות מדממת אותנו למוות כלכלית ומדינית, למשל הרג ילדים בני 15, למשל מעצר ילדים בגילאי בית ספר יסודי, למשל מניעת כניסת אמבולנסים לשטח ישראל. כל ה"למשלים" הללו משולים בעיני לניסיונות של גרגור הג'וק להיכנס חזרה לחדרו. אנחנו יכולים להמשיך ולהסביר את כל אלה בהמון טיעונים, כמו גרגור המסתתר תחת הסדין, אך גרגור נשאר ג'וק ואנחנו נשארים תקועים.

אין פלא שראש המדינה שלנו לא נוסע להלוויתו של מנדלה, הוא יכול לתרץ את זה עד מחר בנושא התקציב, אבל תקציב הוא סדר עדיפויות וזכויות אדם זה לא בראש סדר העדיפויות. נתניהו בעצם אומר שאין לישראל כסף להוציא על שטויות כמו לחלוק כבוד לפעיל זכויות אדם כי בכסף הזה אפשר לעשות דברים חשובים הרבה יותר כמו לאכול עוד גלידה. נתניהו לא טיפש, הוא לא יכול היה להראות את עצמו בלוויה אחת עם נשיא איראן, עוד היו מצפים ממנו לשלוש חתונות (איראן, פלסטינים, אבל מי לעזאזל תהיה הכלה השלישית?). הוא לא יכול היה להיות בלוויה של פעיל זכויות אדם בלי להיראות כמו הצבוע שהוא, בלי להתייחס למדיניות הגזענית הלא מוסווית של ישראל. אין לו כסף לנסיעה כי אין לו דרך להתמודד עם השאלות הנוקבות של איך ישראל לא יושבת למשא ומתן? של איך שר החוץ שלכם אומר מפורשות שלא יקרה כלום בזירה המדינית? של איך אתם עדיין מאיימים בתקיפה על איראן? של איך ישראל מקימה מתקני כליאה? של איך ישראל מעבירה תקציבים מטורפים להתנחלויות ומפרה התחייבויות? של איך הוא הגיע לטקס בעוד הכנסת שלו מעבירה חוק הסתננות נגד כושים כמו מנדלה? 

כולי תקווה שלא נסיים את הסיפור הזה כשאנו נופחים את נשמתנו בחדר הזה שהפך לכלא הפרטי שלנו. אבל בישראל התקווה היא רק המנון ותו לא, מילים עם מוסיקה אך ללא התחייבות מלבד העמידה במקום.