יום הולדת דרקונים ופנטזיה

קטינא חוגג 6 שזה מצחיק כי הוא קטינא ושש זה לא ממש קטינא. אבל כנראה דינו, לפחות לעת עתה, להישאר קטינא. 

כרגיל כמו לפני כל יום הולדת ההחלטה לגבי הנושא היתה רבת שלבים, תהפוכות ומיני שכאלה. אבל קטינא החליט שהוא רוצה מסיבת "פנטזיה". נכון שזו דרישה שמרגישה כמו הליכה אל מעבר לקשת, אבל עם זאת אני חובבת אתגרים ידועה. למרות החיבה לאתגרים, נושא רחב שכזה מצריך בירור, בכל זאת מחוזות הפנטזיה שלי הם לא מחוזות הפנטזיה שלו. 

לאחר לבטים לרוב הוחלט על יומולדת עם יצורים פנטסטיים שכל כולו קורס אימון למאמני דרקונים. איך עושים את זה? ובכן בדיוק לשם כך נתכנסנו. הפוסט הזה ייבנה ככל שתתקדם הדרך למסיבה. אגב עוד 8 ימים מרגע כתיבת שורות אלה, אבל בטח לא השורות הבאות. ללמדכם שהייתי מאוד שאננה. בעדה שלי נהוג להיות מוכנה הרבה לפני ולא לסמוך על כישרון כדי להגיע לרגע האחרון בנס. הפעם איכזבתי. 8 ימים לפני וכל מה שיש זה רעיונות בראש וקומץ מתנות שהספקתי לקנות שיהיו הפרסים שיאספו מוזמני יום ההולדת לאורך המסיבה.

מה שברור הוא שקטינא רוצה ביצי דרקונים אישיות במקום פיניאטה (ספוילר: זה ישתנה) ואני לא בטוחה שחשבתי על זה כמו שצריך לפני שאמרתי כן. שזה אומר אמרתי כן ואחר כך קצת הצטערתי, אבל למי יש זמן להצטער כששעון הדרקונים דופק? מצאנו בחנות מארז עם 25 דרקונים קטנים. השמחה היתה מוקדמת כי:
א. התברר שזה לא רק דרקונים
ב. התברר שהילדים ממש רוצים די הרבה דמויות לעצמם
היו לי שתי ברירות - ההורה התבוני יאמר לילדיו "זה מה יש" ויסרב להתקפל וההורה הפחות תבוני ילך לקנות חבילה נוספת. יש גם הורים היברידים (כמוני) שמתחילים ב-א' אבל בשל העדר חוט שדרה ממשיכים ל- ב', רק כדי לגלות שהילדים דווקא הסכימו בעצם ש"זה מה שיש" ואין צורך לקנות עוד, אבל רק לאחר מעשה, זאת אומרת קניה. 

בואו נקרא לזה שלב א'

בהליכים

בהתחלה הכנסתי את הדרקונים לבלונים אלא שעד גמרתי להכניס יותר מחצי מהדרקונים לבלונים, וזה לא פשוט כמו שזה נשמע, ממרבית הבלונים יצא האוויר. קבלת החלטות תחת לחץ הביאה אותי להכניס את הדרקונים לתבניות קפקייקס מסיליקון ולשפוך עליהם גבס. כשזה התייבש קיבלתי דרקונים בתוך קפקייקס ללא הכיפה. קיננה בי תחושה שלו היו דרקונים, ביציהם לא נראו כך.  מכאן התחילה עבודה בגבס ליצירת משהו אובלי יחסית. אחרי שהתקבלו 21 דברים, שאף אחד לא יכול לטעון שהן לא ביצי דרקונים כי אף אחד לא ראה ביצי דרקונים, הושלמה מלאכתי. הנה קן הדרקונים, אגב, זה מגיע עם הוראות הפעלה - הבקיעה בבית המאלפים ולא אצלי - תודה רבה. אדירים שישמור כמה לכלוך זה גבס.

קן דרקונים עם המון ביצים

זה יומולדת פנטזיה - דמיון זה הכרחי

אז התברר לי שבכל זאת צריך פיניאטה כי צריך ממתקים. כבר היה לי גבס ולכן התקבלה עוד החלטה - הפיניאטה? ובכן, גבס. אני לא יודעת אם זו ההחלטה הנבונה של חיי, אבל אין עוד הרבה זמן לחכות כדי לגלות. גם פה כמובן זה התחיל כפיניאטה של ביצה. קלי קלות חשבתי לעצמי וניגשתי למלאכה. כשכבר היתה ביצה כמעט גמורה. מאלף הדרקונים הצעיר, הוא הוא קטינא, שינה דעתו בשנית והחליט הוא מעדיף דרקון. לא הרבה אנשים יודעים אבל "אין יאוש בעולם" זה בכלל מוטו של אימהות. עם קצת מאמץ והרבה דמיון, גם שלי (וגם של הילדים), בהחלט אפשר לראות דרקון בתוצאה הסופית. 

שנמשיך למסיבה? אני לא מקשטת את הבית. אין לי זמן. כן, אני מודעת לאימהות שגם מקשטות את כל הבית. אימהות, נניח כמוני, שמחכות עד לרגע האחרון לרוב לא מספיקות את זה. אימהות בעלות ניסיון יודעות שלקשט זה נהדר אבל תכל'ס לא בטוח שזה שווה את ההשקעה כי הילדים בעיקר אוהבים את המשחקים. אבל אין ספק ברשת ניתן למצוא רעיונות מדהימים לאיך להפוך את הבית שלך לארמון אבירים או כפר לוחמי דרקונים. וזה באמת ממש יפה. טוב בעצם, אולי לא שווה לראות את זה כי זה די מדכא שיש הורים כל כך משקיענים. פה אני אצטרך לשים את הגבול וכידוע גבולות זה חשוב.

כמו כל התכנסות טובה זה מתחיל תמיד באוכל. אחר כך יתכנסו הילדים לפעילות שמתחילה בסיפור. כל הילדים יהיו ילדי כפר ממש רגיל לפני בערך 1200 שנים. הכפר הוא כפר קטן שפעם היה מאושר והיום הוא כפר עצוב. וזה בגלל שנכנס לתמונה מכשף מרושע. לפני 10 שנים, נגנבו ביציה של הדרקונית שהיתה הקמע של הכפר ובעזרתה הופעל מפעל כלי המתכת של הכפר. המכשף הרע, שגנב את הביצים בעצמו וכישף את הקוסם הטוב של הכפר שגילה את מזימתו, הביא לכאורה ראיות לדרקונה - מספיק כדי לגרום לה להאמין שאנשי הכפר אשמים. הדרקונית נתנה לאנשי הכפר 10 שנים (בערך יום במושגים של דרקונים, וזה גם הזמן שהיה לוקח לביצים לבקוע) להחזיר לה את הביצים. היא נשארה על ההר שמעל הכפר וכל בוקר, קמו אנשי הכפר לכל הבכי וזעקות הכאב של הדרקונית שהתגעגעה לביציה. נותר עוד יום אחד, לילדי הכפר נמאס מחוסר המעשה של ההורים וכאן מתחיל הסיפור. הילדים החליטו לקח את העניינים לידיים.

חרבות של אמיצים

אחד הדברים שהילדים ידעו זה שהם צריכים את עזרת הקוסם הטוב. הם גם ידעו שעד שלא יוחזר לו שרביט הקסמים שלו, הוא לא ישתחרר מהקללה. לכן, הם יצאו למסע חיפושים. <משחק חפש את השרביט עם משימות> אחרי שימצא השרביט יתחיל משחק "הדבק את השרביט לקוסם" כדי לשחרר אותו מהקללה. אחרי שהקוסם ישוחרר, הוא יספר לילדים את כל מה שהוא יודע. הוא גם יספר שהקוסם המרושע לא ידע שלוקח כל כך הרבה זמן לביצי הדרקונים לבקוע ולכן הוא נטש אותן ועל הילדים למצוא אותן. אבל הם צריכים אימון מזורז:

הקוסם ילמד את הילדים על יצורי קסם בעזרת בינגו

אח"כ כל לוחם יקבל חרב (בלון) וייערך אימון חרבות, כולל טקטיקות. 

אז הקוסם יחלק לכל המשתתפים תיק אוצרות, לאוצרות שיימצאו לאורך המשחק. 

כמו בכל התחלה, השלב הראשוני הוא חידון ידע בנושא פנטזיה וכל מאלף יקבל 3 מטבעות בעיקר כי אין תשובה נכונה. אז הקוסם יסביר להם שעבודת צוות זה הדבר הכי חשוב ומאלף דרקונים הוא קודם כל חבר. <מספר משחקים בנושא אמון ושיתוף פעולה: משחק כדור עם בלון, מרוץ תפוחי אדמה ועוד> בסוף המשחקים כל מאמן יקבל שני צמידי חברות.

כובע שמחת בית הדרקונים

עוגה ולא אילוסטרציה

שלב המסע כולל עוד מספר משחקים. המשחק האחרון כולל קבלת פנס וזחילה לתוך "מערה" כדי למצוא את ביצי הדרקון. אז תגיע הדרקונה המאושרת ותשאיר לכל ילד מתנה - גם את ביצת הדרקון וגם פיניאטת דרקון מלאת ממתקים. אחרי השמדת הפיניאטה, כל ילד יקבל כובע דרקון וניגש לאכילת העוגה.

שקיות הפתעה אישיות עם ציור ותודה

בסוף כמובן שכל ילד יקבל גם שקית הפתעה אישית לשמור על "שק האוצרות". ככה עושים יומולדת דרקונים. אם זה יצליח נדע עוד קצת יותר משעה. 

דברים מבפנים ודברים מבחוץ

שיחת נשים שהיתה לי השבוע העלתה נושא מעניין. האדם שאנחנו הוא תלוי אופי, נסיבות חיים ובחירות. לבחירות שאנחנו עושים יש השלכות בהמון מובנים. הדוגמא המובהקת היא זוגיות, כאדם אני מאמינה שזוגיות משמעותה שכל אחד בזוגיות עמוד בפני עצמו והבחירה להיות ביחד עושה את הבחירות האישיות ליותר מוצלחות ואת הביחד המסוים הזה נכון לשניים המסוימים האלה. ברור שזה פשטני, אבל בעיניי זה כלל מנחה, אם לכל אחד מבני הזוג טוב בנפרד וביניהם יש חברות ומשיכה, או הנאה הדדית הרי שזה בדיוק נכון. להם. זה יותר מזה, אני יודעת, אבל זה משהו שטוב לחיות באורו. הבחירה שאדם עושה להיות בזוג יש לה השפעה על התנהגות, על אופי, על בחירות נוספות, היא לא מנותקת והתיחום של כל המשתנים אינו ברור וקשה לפרוט אותו לפרוטות. אבל השינויים ההכרחיים האלה במהלך החיים, שאין אדם שלא עובד בצורה כזו או אחרת, האם הם ממשיכים להתבטא בבחירה מחודשת בכל יום בבחירה המקורית או האם הם מביאים לרגע שבו יש צורך לעשות בחירות אחרות?

קלישאה, קלישאה, אבל נכונה

רוצה לומר שדברים שהתאימו בעבר והם טובים ועדיין טובים, האם היו הופכים להיות הבחירה שלנו גם היום בהינתן אפשרות לבחירה מחודשת? וזו שאלה מעניינת וגם מאוד לא הוגנת. והיא לא הוגנת מהמון סיבות, ראשית כי מי שאתה אינו מנותק מהזוגיות אם אתה בזוגיות, כי החיים הם הרבה יותר מרצף של בחירות בלבד, כי אם לא היית עושה בדיוק את הבחירה הזו לא היית מגיע בדיוק לכאן ואם טוב לך כאן אז אולי בכל זאת זו הבחירה הנכונה. אבל היא גם נורא מעניינת, כי עשית בחירה, ובהנחה שהיא היתה טובה, אתה חי איתה ונהנה ממנה, אז למה זה בעצם שהשאלה אם היית משנה משהו תהיה עניינית? בשיחה שלנו התובנה היחידה שעשתה את השאלה לעניינית היא ההנחה שאם חיים פעם אחת, צריך לדעת להפיק מהחיים את המירב. זאת אומרת שאם בחירה הופכת לפחות עיניינית, שווה לבחור אחרת. הבעיה היא שזה אף פעם לא ממש ככה. 

אם חושבים על כל דבר אחר חוץ מזוגיות, הרי שמבחינה חברתית (זה לא שעברתי לדבר על אוכל), גם אם יש חברים ותיקים שאנחנו ממשיכים להיות בקשרי חברות טובים, הם בודדים וגם איתם יש תקופות חזקות יותר ופחות. אבל בעיקר - לרוב לכל תקופת חיים יש את החברים שלה. השינויים שעוברים עלינו בחיים גם מביאים לשינויים פרסונליים מבחינת הסביבה הקרובה אלינו. פרימה של קשרים, הידוק קשרים, שמירה על קשרים, יצירת קשרים חדשים - זה אף פעם לא נשאר אותו דבר, יש משהו מאוד דינאמי במעגל החברתי. הוא מעיד על נסיבות חיים, אבל גם על שינויים שאנחנו יוצרים כל הזמן בעצמנו, במוקדי העניין שלנו, בסבלנות שלנו, במי שאנחנו. עם זאת, זוגיות היא מוסד (איזו מילה נוראה), אליו אתה נכנס בצורה מסויימת, מתעצב ומשתנה וכמוך גם השותף/פה שלך ובכל זאת למרות שלפעמים נוצרים שינויים אמיתיים עם השנים, הביחד הזה נשמר, לפעמים. האם הוא נשמר כי באמת טוב לנו או האם הוא נשמר כי נוח לנו? והאם זה באמת חשוב? ומה זה משנה בעצם אם היום היינו מחליטים אחרת? מה שמשנה תכל'ס זה האם בכל זאת בתוך הבחירה הזאת כן טוב לנו ולא אם היינו בוחרים אחרת. המחשבה האם טוב היא תמיד רלוונטית, כמוה, אני מניחה, גם האם יכול להיות יותר טוב, אבל השאלה אם אתה רוצה טוב אחר היא בעיקר שאלה של משבר והיא לא אמורה להתעורר אם אין משבר. 

אמרנו רצף, לא?
הנה עוד דרך להסתכל על זה

אני חושבת שאנחנו חוששים להתפלסף ככה על החיים, כי יש בזה משום השינוי, אנחנו פחות אוהבים שינויים - הנה לכם עוד קלישאה, אם כבר יצרתי רצף - אדם הוא חיה של הרגלים. יש משהו טוב בהרגלים, כל עוד הם באמת חיוביים, יש מקור של נחמה בוודאות ידועה בתוך עולם דינאמי וגדוש אירועים. הישן והמוכר גם מביא עימו המון שקט, שלא לדבר על ההשפעה שיש לו על עוד אנשים ואגואיזם , לדעתי לפחות מוצדק רק עד גבול מסויים. וזה יותר מזה - החיים הם אף פעם לא מצב חד פעמי ונטול הקשר. אז מה בעצם צריך לעשות ואיך זה מתיישב? אין לי מושג. אני מניחה שבתנאים משתנים, הכללים משתנים. אדם טוב לו גם כשמסביב טוב לו ולכן הבחירה היא הרבה יותר מסך שאלה אחת בלבד. אולי הפגם האנושי הוא הבחירה בפנטזיה, שאפשר או שאי אפשר להגשים? לפעמים היא נשארת פנטזיה ולפעמים היא מושגת ותמיד יש לה מחיר. אנחנו נוטים לבחון דברים לפעמים בצורה פשטנית, שזה תהליך נכון אך הוא גם מוטה בשל ההשפעות השונות שאנחנו נוטים לבטל בעת חשיבה אך הם לא עומדים בפני עצמם ולבד במרחב במורכב הזה שנקרא חיים.

ואז אני חוזרת להנחה הבסיסית שלי שאדם צריך לשאוף שיהיה לו טוב, כמו המעגליות של חברים שכל אחד מתאים למשהו מסויים, הטוב שאנחנו יוצרים לעצמנו בחיים אף פעם אין לו מקור אחד. הדברים שאנחנו נהנים מהם בחיים אינם באים אחד על חשבון השני, אלא מקורם באיזון. זוגיות איננה מקור החיים היחידי, היא מתקיימת בד בבד עם שאר הדברים בחיים, אחרת באמת אין לה הרבה זכות קיום. זוגיות היא הביטאט אם תרצו, בו יש המון מקום לשגרה של ביחד ולשגרה של לבד. כדי לבנות את ההביטאט הזה יש צורך לבנות אותו מדברים שמוצאים בחוץ ודברים שמוצאים מבפנים. זוגיות זה לא המקור להכל, אבל היא נמדדת בגמישות שלה להכיל שני בני אדם שונים ומשתנים ויכולה להתמודד עם השונה ולשמור על המוכר כמשתנה קבוע ויציב בתוך הבלאגן. 

לקח לי זמן להבין שיש דברים שאותם אני מקבלת ממקורות אחרים, כמו הצורך באימון של הגוף, שהוא מנוגד ליצר ההשרדות (כן כך במקור) של בנהזוג, שלמדתי לפנות את הזמן בשבילו כי הוא צורך שאני לא מוכנה לוותר עליו. כמו העובדה שזה שאנחנו לא מדברים פוליטיקה לא אומר שאני לא מדברת פוליטיקה רוב הזמן, קצת גם איתו עד שהוא נשבר. זה בדיוק הרעיון של זוגיות, הפיתוח האישי של כל אחד מבני הזוג ואם הזוגיות הזו נכונה, כל אחד מוצא את עצמו ואת הדרך הנכונה בשבילו, והדרך הזו משתלבת ושונה וזה לגמרי מה שזה צריך להיות. השאלה שצריך לשאול זה לא כל הזמן מה נכון לכרגע, אלא מה נכון לי לדרך הארוכה הזו שקוראים לה חיים. התשובה לזה היא גם הכוח שמאפשר לך כל יום לבחור מחדש את מה שנכון לך.

החיים הם הרבה יותר מורכבים (הסיפור הזה של הקלישאות לא נגמר בפוסט הזה), החוכמה, אני מניחה, לפחות מבחינתי ואני מבטיחה שאני לא מנסה לשכנע פה אף אחד, היא לדעת למצוא את מה שנכון לך ואת מה שעושה לך טוב (בהנחה שזה לא פוגע באף אחד), לדעת מתי לפלס לך את הדרך שלך ולצעוד בה מתוך אמונה פנימית, לדעת להתנתק מההמון והרעש שהוא עושה, לפקפק ולחשוב ולהיות נאמן לעצמך. אולי זה בדיוק מה שעושה את החיים האלה למלאים, הנאמנות לעצמך, הידיעה שאתה בוחר למענך. זה לא תמיד הכי טוב או הכי נכון, אבל זה מה שהיית עושה בהנחה שהחיים הם מוגבלים מטיבם. יש משהו בשילוב הזה של פריסת המציאות לשביבים של וודאות בתוך אי וודאות מוחלט. כנראה שזוגיות שזה המקום שבו אתה יכול לבחון את עצמך כי מה שיש בו בעיקר זה המון ביטחון.

אהבה - שגרה ולא פנטזיה

ימים עמוסים עוברים עליי ואני כמובן נתקפת יסוריי מצפון שאני לא כותבת, אני אוהבת את רגעי הכתיבה האלה. אני לא יודעת מה באמת אתם חושבים על הכתיבה שלי, אני יודעת שרגעי הכתיבה האלה הם רגעי בהירות, רגעים של אהבה מזוככת למילה, למחשבה, ליכולת ליצור קשר במילים. ימים ללא כתיבה הם מעטים, הכתיבה הפכה לשגרה וכשאני לא מספיקה משהו בי חסר. ובכל זאת, למרות הניסיון להפוך את הכתיבה, לזמן יומיומי קבוע, יש ימים שבהם אני פשוט לא מוצאת את הזמן. אז עכשיו אנחנו לקראת יום ההולדת של קטינא (מה שאומר שאוטוטו יצא פוסט יומולדת כמובן) וההכנות בעיצומן, אבל הן כמובן נעשות במקביל לכל הפעילויות הרגילות, מה שאומר שכל עוד לא נוספו עוד כמה שעות לכל יום, הרי ששפחתכם הנאמנה סחוטה ומותשת. תוסיפו לזה את קרב האיתנים שאני מנהלת מול צינון שמנסה להשתלט על כל חלקה טובה והנה מספיק סיבות לא להספיק לכתוב.

שיחות עם חברות הבהירו לי נקודה שלא חשבתי עליה, אבל היא מלווה אותי כל חיי ועוד הרבה יותר מאז שנולד הבכור. אני מצליחה למצוא זמן לכל זה מהסיבה הכי פשוטה וטריוויאלית. מי שכבר למד להכיר אותי בטח יחשוב שהתשובה שלי היא - בחירה. יש בזה המון מהאמת, קל הרבה יותר למצוא זמן כאשר אתה בוחר לעשות את מה שאתה עושה, אבל לא זו התשובה שלי הפעם. התשובה שלי היא אהבה. אני אוהבת את מה שאני עושה, לכן אני בוחרת בזה כל יום מחדש.

אני מניחה שלנסות לכתוב על אהבה זה די יומרני. מצד אחד היא בכל מקום, מהצד השני היא חמקמקה. לפעמים אני חושבת שקל יותר לבני האדם לערוג אליה מאשר להכיר בקיומה הפשוט. כי כמו כל הדברים היא נמצאת מתחת לאף, אך בתוך השגרה כל כך קל לא לשים לב אליה. נוכחת, אך נסתרת מהעין. כל כך הרבה כתבו עליה, כל כך הרבה מילים נשגבות. כל כך להאדיר אותה, בעוד שהיא נוכחת, בפשוט, במוכר, בתוכך. כן, אהבה היא כל המילים הגדולות, רק שהיא גם כל המילים הקטנות.

אהבה היא קצת כמו הטבע שנמצא בכל מקום ואנחנו חולפים על פניו לעיתים גם בלי לשים לב. קצת כמו ילדים שמבחינים ביופיו של הטבע גם בפרח הפורח בין אבני המרצפות ואחר כך גדלים ומפסיקים לשים לב, כך גם אנחנו עם אהבה, רואים ביופייה בהתחלה ולאט לאט שוחקים את זה ללא הכר. שוקעים בשגרה ושוכחים לראות עד כמה היא נוכחת, אבל האהבה נשארת ברקע, זה אנחנו שנעשים אדישים לקיומה. מצפים להתרגשויות, בעוד שאהבה היא לא רק התרגשות וחישפושים (מבחינתי יש מילה כזו) ועיקצוצים.

אולי הבעיה היא בבלבול בין אהבה להתאהבות, יש משהו מרגש בהתאהבות, התנודות האלה של הלב, אי הוודאות, הרצון להדדיות, להרשים. ובכל זאת כשאנחנו מדברים על אהבה זה נשמע פעמים רבות כמו שדה קרב. קל מאוד להבחין באהבה בתחילתה, הבעיה היא בלהרגיש את נוכחותה אחרי הרבה זמן, אנחנו נוטים לשכוח גם כשאנחנו יודעים שאנחנו אוהבים. ואני לא מדברת רק על אהבה רומנטית, אלא אהבה בכלל. 

אני מסוג האנשים שאוהב את האהבה גם בשגרה, אני בוחרת לראות אותה כל הזמן ולבחון את העולם לאורה. צינית נכון, אך למרבה הפלא לא מחפשת את יסוריי ורתר, לא מחפשת את הנשגב. אוהבת את הבגד המהוה, אוהבת את המוכר והיומיומי, אוהבת את מה שנוח לי. ולמרות הכל מוצאת את האהבה בכל יום, לא עושה ממנה עניין, אבל שואבת ממנה כוח. 

אני לא צריכה את הדרמה של להתאהב ולהרגיש כאילו קפצתי ממטוס רק לא ברור אם יש לי או אין לי מצנח, ככלל אני לא ממש אוהבת את הגובה, טוב לי יותר להיות על האדמה. גם ברגשות, אני לא מחפשת את הריחוף באוויר, מעדיפה את רגבי האדמה, גם אם גדלים עליה קוצים. בתחושות העזות, הכמעט היסטריות, יש מן האילחוש, הן מייתרות את כל המסביב וניזונות בעיקר מהדימיון והפנטזיה. באהבה שלי יש המון פגמים וצלקות, זה מה שאני אוהבת. לא מבקשת פנטזיות, מבקשת את האמת והאמת הזו נמצאת בפרטים הקטנים. לא רק ביפה גם בפגום, לא רק בחיוך גם בעצב. לא צריכה את רגעי השיא המטורפים, שמקדימים את רגעי השפל, לא את הטלטלות והכעסים. צריכה לזרום ולהרגיש אותה מתעצמת בעצמותיי ולא מעכלת אותן. 

האהבה שלי כל הזמן שם, משתדלת להנות מהרגע, אבל יודעת שהיא מכלול הרגשות ובעיקר היא השגרה וזה מה שנותן לי את הכוח. טוב סילחו לי, הפוסט הזה לא נועד להתפלספות. בוקר ולי יש מסיבת יום הולדת להרים מחר והאהבה לא תעשה אותה בשבילי. אולי זאת בדיוק הנקודה, אני בוחרת לאהוב כי זה נותן לי את הכוח לעשות ובעיקר לחייך.
   

זוגיות - החלק השני

מר קו - גם עירום וגם מופשט

הפסקתי שלשום במחשבות על עירום מטאפורי בזוגיות, מבלי לשים לב שאת המכשול העיקרי לקיומו כבר תיארתי בפיסקה קודמת - הקושי שלנו לראות את עצמנו כמו שאנחנו. אחד הדברים שהאנושות הצליחה לעשות זה לייצר סטנדרטים מאוד ברורים דווקא במקומות הכי אישיים. זה כמעט בלתי אפשרי להסתכל על עצמך ללא פילטרים ולהיות מרוצה ממה שיש, זה הרבה יותר בולט כשאת אישה. הסטנדרטים למראה חיצוני - יופי, מבנה גוף, טיפוח הגוף, אפילו מריטות שיער הם יחסית מאוד ברורים וכמעט בלתי אפשרי להיות שם אלא אם כן המציאו בינתיים מכונת פוטושופ-ריאליטי, כי את ריטוש העצמי עושה החברה כבר מזמן במסווה של אינדיבידואליזם. כמה קשה לעמוד בסטנדרטים האלה, כמה כואב להכיר בפער בין הרצוי למצוי. התיכנות הקולקטיבי הזה לאיך צריך להיראות, לא רק שהופך את החיצוניות לנדבך חיוני הדורש התייחסות, הוא גם הרסני ליכולת של בני אדם רבים לאהוב את עצמם ולקבל את עצמם כמו שהם. חוסר היכולת לקבל את עצמך באמת כמו שאתה ולהזדקק לפילטרים בלי להבין שאלה חומות שלא באמת מספקות הגנה, בוודאי לא יכול לסייע בזוגיות.

עלי דפנה

עכשיו כששלבי ההורות לפעוטות תמו אצלנו, ולא אין בי שום עקצוץ שחלתי שגורם לי לרצות לעשות עוד, אני מרגישה שבכל זאת עברנו עוד משוכה בחיים הזוגיים. אפשר קצת להתרווח - לא על מנת להמתין לתורנו לקבלת זרי דפנה, au contraire mon frere, שנאמר לקבל זר עלי דפנה ולנוח, אלא כדי לעבור שלב. זוגיות, מסתבר, היא מאוד דינמית - אם רגע נחים צריך לנוח בשניים ולא להרבה זמן. התחושה שהרבה מהלחצים על הזוגיות מאחורינו היא ללא ספק מעודדת. אין זה אומר שמעכשיו הדרך סוגה בשושנים, ברור לי שצפויים עוד קשיים, אבל ההתמודדות יחד נעשית מתואמת ונוחה יותר עם השנים. תכל'ס אני לא חושבת שיש תקופה בחיים, ארוכה דיה להיקרא תקופה, שהיא נטולת קשיים ואתגרים. כנראה שאלה החומרים מהם עשויים חיים. 

לא מחפשים את השוויון

צליחת התקופה האינטנסיבית הזו (גם אם שנינו כבר נראנו שדופים, מגויידים ושותתי-דם, נאחזים בצפורניים שבורות בקצה התהום), היא קודם כל בזכות העובדה שהיא נגמרה ואנחנו כאן כדי לספר כמובן. אבל אם להתייחס ברצינות, אין לה סיבה אחת כמו שאין מרשם מדוייק לעבור שום תקופה בחיים. ברור שזה תלוי אדם, ובזוגיות זה תמיד שניים, אבל השניים האלה יוצרים דבר שלישי (וזה עוד בלי לקחת בחשבון ילדים, רק את הישות הזאת שנקראת זוגיות). מנסה להבין מה הסיבות העיקריות בהתנהלות שלנו שבזכותן צלחנו את התקופה הזו, ולא לא באמת יצאנו חבולים, להפך. מצאתי 3 סיבות שנראו לי חשובות במיוחד: אנחנו לא מחפשים איזשהו שוויון ברמה המתמטית בתוך הזוגיות שלנו, אנחנו יוצאים מנקודת הנחה (קומוניסטית משהו) שכל אחד מביא את המקסימום שהוא יכול (רוב הזמן). בטרמינולוגיה שלנו לא קיימות מילים כמו מותר/אסור או ויתור (כתבתי על זה קצת גם כאן), הרשות נתונה. ויתרה, שנינו יוצאים מנקודת הנחה שלא משנה מה אנחנו רוצים להיות יחד. כי לשנינו ברור שאנחנו בונים פה משהו טוב יחד וזו המטרה בעצם. החיים הרבה יותר פשוטים ככה.

הכי קיטש רומנטי

יש משהו מאוד הוליוודי, ואין להתעלם מהעובדה שהוליווד היא גם מראה וגם מובילה חברתית, בתפיסה, כמכלול וכפרטים, של החברה האנושית את הזוגיות. יש משהו מאוד ברור בחינוך ובתהליך הסוציולוגי כולו שלא רק מכוון אותנו אל המונוגמיה אלא גם מתווה לנו את קווי המתאר שלה, לפעמים גם יותר מקוי מתאר בלבד - מסלול ברור עם סטנדרטים אליהם יש לשאוף או להתכייל. השאלה היא אם יש מקום לסטנדרטיזציה. תגידו לי בוודאי שזו נוצרה בגלל שככה רוב בני האדם חיים, רק שאני לא בטוחה שזו תשובה נכונה. רק שכאן כבר נכנס כל העניין הזה של מהות החיים (אז הנה לכם קישור לטריילר של משמעות החיים של מונטי פייטון, הם עושים את זה יותר טוב). כשיש לך סוג של מסלול קולקטיבי שאתה צריך לעבור אתה לרוב משווה, השוואות הן בהחלט כלי טוב מחד אך גם יש בהן מימד הרסני. תכל'ס את האנרגיה המתבזבזת בהשוואה, עדיף היה להשקיע בקשר.

אולי מה שהיינו צריכים זה ללמד את הילדים שלנו שזוגיות זה לחיות יחד, שני אנשים שרוצים למקסם את חייהם האישיים ויודעים שזה מצליח להם אפילו טוב יותר כשהם יחד עם בדיוק האדם הספציפי הזה. בה במידה הם גם צריכים לדעת שאם זה לא הולך, זה נכון להתאמץ אבל גם לדעת לוותר ולהמשיך הלאה. זוגיות היא לא דרמה, היא חלק מהחיים שנעשה מבחירה ואם יש לך רק פעם אחת לחיות כדאי שתדע לבחור נכון או לדעת לבחור שוב. האפשרויות הן בלתי מוגבלות. הנאמנות שלך צריכה להיות לאדם שאתה ולבחירות שעשית, בשביל זה אתה צריך לעשות סדר ולהיות כנה עם עצמך וזה לא פשוט. אבל יותר מזה, בשביל זה אתה צריך לזנוח את הפנטזיה ולראות את החיים כמו שהם אחרת לעולם לא תמצא סיפוק.


אני באמת לא יודעת מה המתכון לזוגיות, אני יודעת שאני אוהבת את עצמי יותר בדיוק במקום שאני נמצאת בו עכשיו, אני יודעת שזה בדיוק מה שמאפשר לי לחיות את החיים שלי בשמחה ולהתמודד עם מה שהם מביאים, אני יודעת שאני יכולה לבחור בכל דבר ועם זאת בכל יום מחדש אני עושה את אותה הבחירה. אני מניחה שזוגיות היא המקום שאתה מרגיש בו בבית ואין לזה שום קשר לכתלים שמקיפים אותך, אלא רק לחומות שאתה בונה ולפנטזיות שיצרת שדינן לרוב להתפוגג. זה מחזיר אותי להתחלה, לעירום המטאפורי, המקום שהוא הכי פשוט ונקי ושאליו אנחנו צריכים לחתור להגיע, לפחות לדעתי. למקום שבו יש מעט חוקים ותקנות העזר נקבעות על ידך. מקום שבו מטפלים בסדקים שנוצרים באופן טבעי בחיים ולא מתמודדים עם פנטזיות ושברן שידועות בעיקר כגוזלות זמן, גם אם ניתן ללמוד מהן הרבה. מה שכן אני יודעת שבבואי להגדיר זוגיות, אני מעדיפה שההגדרה תהיה כמה שאפשר יותר מופשטת, זה אף פעם לא מזיק וזה בטח יוצר עניין.