זה היה שבוע מרתק מחד ולעוס מאידך, אחרי סוף שבוע לגמרי לא פשוט. ההתעוררות הישראלית הזאת למה שקורה בימין היא חצי עיוורת ממילא, יתכן שאף יותר מזה. כמו לפני שנה, אחרי הרצח של מוחמד אבו חדיר, או כמו שהוא כונה "הנער ממזרח ירושלים", גם השבוע עם רצח עלי דוואבשה אחז זעזוע עז בציבור הישראלי והודעות גינוי נשמעו מכל עבר. במידה מסויימת הן באמת הביעו זעזוע ולא רק מס שפתיים מחוייב המציאות. אולם הזעזוע הזה אינו ברור לי כיון שזה היה עניין של זמן ומי שטוען שהרצח הזה מפליא אותו באופן כלשהו חייב במידה רבה להיות מנותק. די מפחיד לנוכח העובדה שאלה קברניטי המדינה, אפרופו שיקול דעת.
הבוקר מת מפצעיו גם אביו של עלי, סעאד דוובשה. שניים למניין המתים. הוא היה נגר, לא מעורב בשום פעילות פוליטית. במותו הוא משאיר את אשתו ואת בנו בן ה-4 עדיין נללחמים על חייהם, וכך זה יהיה לאורך כל חייהם מעתה ועד עולם. הפשע היחיד שלהם הוא בהיותם פלסטינים. גם היום וודאי יהיו מעט מילות גינוי, רפות יותר ועדיין. הד הגינוי עוד יהדהד בשבועות הקרובים, אחר כך הוא יתמוסס. העובדה שהרציחות האלה יעלו בדיון הציבורי עוד מדי פעם אך למעשה יבלעו ביומיום הישראלי היא ההוכחה שבכל זאת ישראל מוכנה להסכין עם המצב, אבל זה לא חולף מעלינו, זה נספג בהוויה הישראלית ויש לזה מחיר מוסרי.
האוירה הציבורית - שכוללת, בין היתר, דמוניזציה מכוונת פלסטינים, תיוג השמאל כסהרורי ובוגד, הסתה נגד הרשות, קריאות שאין כיבוש, צמצום הפלורליזם ועליית הלאומנות המשיחית - והשימוש באל כמגן צדק מחד ומאידך הקיפאון המדיני שלא מעניק שום אופק, הן כר פורה לאזרחים בשוליים המתרחבים לקחת את הנושא לידיים. הרי אם זה שלנו ואף אחד לא עושה כלום, מן הראוי שמישהו יעשה מעשה נחשון בן עמינדב - זה שמפגין אמונה באל וחלוציות רעיונית. באווירת השנאה והתיעוב שמשתלטת על השיח מי שמדבר על עשבים שוטים הוא מי שלא לוקח אחריות ציבורית. "עשבים שוטים" פותר אותנו מבדק בית - הוא נקודתי ומכוון נגד קבוצה ספציפית ביותר.
עשבים שוטים זה הסבר מקל ששוב דוחק הצידה ומבטל ציבור מסויים שלא נעים לחשוב עליו. קל לתייג אותם אולם בסופו של דבר, האווירה הכללית בארץ היא זו הנותנת להם רוח גבית. החתרנות הבלתי נלאית של בנט לדבר על כוחו של הציבור הדתי לאומי שניזון מהרעיון האלוהי שכל האדמה הזו שלנו הוא רעיון משיחי מנותק מריאליזם. כן, הקשר של ישראל למולדתו הוא במקור דתי, אולם מה שהיה הוא לא מה שעכשיו והקריאות אין כיבוש ואין דבר כזה פלסטינים, מביאות אותנו לכאן. רצח הוא אולי פרשנות קיצונית אך היא מתאפשרת ביומיום הישראלי.
הגישה שכל פלסטיני הוא בן מוות היא אכן לא פופולארית ובטח לא תשמע באופן פומבי, אולם היא קיימת. ישראל הלכה למעשה מאפשרת את ההנחה כי כל מוות מקדם אותנו אל המטרה ומה המטרה? מדינה יהודית בשטח שאלוהים אמר. 'צטערת אבל אני מעדיפה לחיות במדינת ישראל ולדאוג לעתיד ילדיי על האופציה של לרצוח את כל הערבים שבסביבה כיד ליצור מדינה יהודית עליונה שעוד עלולה לבנות בית מקדש שלישי. כאשר כל פלסטיני חף מפשע שנהרג על ידי צה"ל הוא "נזק היקפי", כל צעיר פלסטיני שנורה בעת שנחשד בעבירה ביטחונית זה בסדר, גם אם הוא נורה בגבו וידיו ריקות, משהו כאן רקוב. ציבורית אנחנו מחליקים את זה, כי הרי המת שלפנינו יידה אבנים/הפגין/זרק בקבוק צבע/ בקבוק תבערה. שנאמר "זה רק עניין של זמן עד שהוא היה הורג", או "גם אני לא הייתי נוהג אחרת" וכל צידוק אחר שמתאים פה, כי תמיד ניתן להכניס צידוק גנרי. איך ניתן להצדיק רצח של תינוק ואביו? או את הרצח הבא? כי הוא יבוא, כולנו יודעים את זה.
היחיד שאומר דברים של טעם וגם מתכוון אליהם הוא נשיא המדינה. מודה שלא בדקתי אבל אני בטוחה שמספר הטוקבקיסטים שקוראים לו בוגד אינו נמוך משנה שעברה. יש המון לומר לזכות נשיא המדינה על התבטאויותיו השוויוניות ודמוקרטיות לעילא ולעילא, אך כל עיתוני סוף השבוע עושים זאת מצוין. היות הנשיא הדמות הרשמית היחידה האומרת את הדברים כמו שהם היא אולי מנחמת אחדים, בעיניי זו תעודת עניות נוראית לחברה הישראלית, שכל כך מעט קולות שפויים ולא מתלהמים נשמעים בה. הקול של ריבלין נשמע מצוין גם אם הוא מהלך בעדינות בין הטיפות - כמו הנזיפות הקונסטרוקטיביות לנתניהו "אתה טועה, אבל אתה הכי מתאים לתפקיד", או "אם היו לך מתחרים היית טוב יותר" - משל היה הנשיא מאמן פוטבול שבע משחקים שמתחנן שהקווטרבק שלו יתאפס על עצמו. אלא שקולו של ריבלין הוא תיאורטי בלבד. או כמו שאמרה דניאלה וייס, אבל היא כמובן רק יבלית, אמנם יבלית שלוחשת אגב על אוזנו של שר החינוך באופן קבוע אבל רק יבלית, "הוא לא מספיק חשוב כדי שירצחו אותו". כמה יפה היא האחווה היהודית בה כל ישראל ערבים זה לזה.
עם הגינויים גם באה הצהרתו של ראש הממשלה "הם קוראים לכיכרות על שם רוצחים", ההצהרה הזו מוכיחה כי הגינוי נשאר גינוי והסאבטקסט נשאר אותו סאבטקטסט. כשחוקים נחקקים על ידי הקואליציה בניסיון לצמצם את כוחו של בית המשפט העליון ולצמצם את זכויות האדם ונתפסים לא רק לגיטימיים אלא נחוצים בשל שיקולים ביטחוניים, מישהו צריך רגע לעצור את הקרקס. האימרות של ריבלין, חשובות ונחוצות כלל שיהיו, הן כמו האזהרה לא לנסות את זה בבית. אין לה באמת תוקף, היא יותר כסת"ח מכל דבר אחר. אני לא חושבת שריבלין מכסת"ח, להפך, הוא מתכוון לזה במלוא הרצינות, אך ברמה הלאומית זה לא יותר מזה, הדברים הנכונים להגיד שתכל'ס אין שום דרך לאכוף. ואתן את לפיד כדוגמא, אחרי כמה פוסטים שמיצבו את השמאל כסהרורי ומטורלל, הוא כתב ביום שיש פוסט שמבקש מכולם לקרוא את ריבלין ולהבין כמה חשובה קבלת האחר. הנה לכם גמל שהג'ל מסתיר לו את הדבשת של עצמו.
יותר מזה, שימו לב מה עוד קורה בזירה הציבורית - אנשי הימין שמרגישים "מכה קלה בכנף" לנוכח הרצח הכפול של משפחת דוואבשה, מיד מבקשים את ה"איזון". לא רק אנשי ימין הזויים, אלא במידה "שווה" גם בשמאל יש "עשבים שוטים". מדהים שהדעת הציבורית סובלת הקבלה בין רצח של תינוק ואביו לפעילות של עמותה שמאל כמו "שוברים שתיקה" שאוספת עדויות של חיילי צה"ל בדבר התנהגות לא מוסרית של צ"הל בשטחים - אין הקבלה בין הדברים. בעוד שעם "שוברים שתיקה" אפשר לא להסכים אבל הפעילות שלה חוקית ולגיטימית, רצח של בני אדם, הבערת בתי תפילה, ריסוס גרפיטי הן לא פועלות לגיטימיות ויתרה אין כאן בסיס להשוואה. אם יש כאן משהו זו ההוכחה עד כמה הצטמצמה הדמוקרטיה בישראל ועד כמה אנו עיוורים מלאומנות מיותרת. איכשהו במאזן ה"מי הצמיח יותר רוצחים", הימין לוקח בגדול.
חזרתי היום לקרוא את תומאס פיין שכתב את עידן התבונה, ספר בו הוא יוצא נגד הדת המאורגנת וכתבי הקודש. הוא כותב ובצדק שמהתנ"ך למד האדם אכזריות, רצח ואונס, האמונה באל אכזר יוצרת אדם אכזר. אין לי עניין בויכוח אם יש אלוהים או אין או מי כתב את התנ"ך, אך אם יש אלוהים אני לא חושבת שהוא התכוון לזה. פיין גם טוען נגד המחשבה של "עם נבחר", הגרסא הישראלית ל"עם הנבחר" שנת 2015 היא מיליטינטית, משיחית ומסוכנת ושום גינוי לא ישנה את זה ובהחלט יש לטעון נגדה. מוות הפך חלק בלתי נסבל מהפולקלור הישראלי העכשווי ותכל'ס יש בזה משום סכנה. כל ההבטחה האלוהית והעם הנבחר הם מסוכנים להחריד ואנכרוניסטים במידה שלא תשוער. בין אם היתה הבטחה אלוהית ובין אם לא, לחיות פה מצריך אותנו להבין מה קורה כאן ועכשיו ולא מה קרה בתקופת התנ"ך, תהיה המורשת אשר תהא.
בפועל מה שקורה הוא שנתניהו וחבר מרעיו מסמנים מדינה יהודית לאומנית יותר וקנאית יותר. ההיסטוריה מלמדת ששימוש בתעמולה דמונית נגד אויב אף פעם לא יכולה להיות מתוחמת והיא תמיד תהווה חרב פיפיות. הקדנציות של נתניהו מעמידות את ישראל בשערי הגיהנום מבלי להציע דרך חזרה, החום של אוגוסט מתערבב עם הכבשן הרעיוני ששורף אחת לאחת אמות מוסר הומניות כלא רלוונטיות ומעלה באוב התנהגות תנ"כית בלתי מתקבלת על הדעת במאה ה-21.
במידה רבה מה שמציע הימין בנושא המדיני הוא בערך מה שמציע נתניהו בנושא איראן - כלום. הסיסמאות של צריך הסכם טוב יותר, צריך פרטנר טוב יותר - הן מאותו בית מדרש. נתניהו ממשיך להיות לא מרוצה כי שום דבר לא טוב לו וישראל? אחריו באש במים ובעיקר במוות. כמו שבזירה הבינלאומית מביא נתניהו את ישראל לבידוד, כך גם כאן. הגיע הזמן לומר את זה - המלך הוא עירום. נתניהו לא מציע שום דבר טוב למדינת ישראל.
השנים האחרונות הן שנים בהן הזירה הישראלית הלא מעודכנת עסוקה בלהאמין שהויכוח הוא על מי צודק, הבעיה היא שאנחנו לא רואים מי מפסיד. תכל'ס הפלסטינים תחת כיבוש, כבר אין להם מה להפסיד, אבל אנחנו מרוב להיות צודקים לא רואים מה אנחנו משילים במסגרת הקרב העקר הזה. כשנישאר מעורטלים מול כל העולם, המשחק הזה יגבה מחיר יקר מאוד. אבל טוב שיש נשיא בירושלים, אה סליחה אמרתי נשיא? לצערי זה רק עלה תאנה וזה כל מה שנותר לברך עליו.
הבוקר מת מפצעיו גם אביו של עלי, סעאד דוובשה. שניים למניין המתים. הוא היה נגר, לא מעורב בשום פעילות פוליטית. במותו הוא משאיר את אשתו ואת בנו בן ה-4 עדיין נללחמים על חייהם, וכך זה יהיה לאורך כל חייהם מעתה ועד עולם. הפשע היחיד שלהם הוא בהיותם פלסטינים. גם היום וודאי יהיו מעט מילות גינוי, רפות יותר ועדיין. הד הגינוי עוד יהדהד בשבועות הקרובים, אחר כך הוא יתמוסס. העובדה שהרציחות האלה יעלו בדיון הציבורי עוד מדי פעם אך למעשה יבלעו ביומיום הישראלי היא ההוכחה שבכל זאת ישראל מוכנה להסכין עם המצב, אבל זה לא חולף מעלינו, זה נספג בהוויה הישראלית ויש לזה מחיר מוסרי.
האוירה הציבורית - שכוללת, בין היתר, דמוניזציה מכוונת פלסטינים, תיוג השמאל כסהרורי ובוגד, הסתה נגד הרשות, קריאות שאין כיבוש, צמצום הפלורליזם ועליית הלאומנות המשיחית - והשימוש באל כמגן צדק מחד ומאידך הקיפאון המדיני שלא מעניק שום אופק, הן כר פורה לאזרחים בשוליים המתרחבים לקחת את הנושא לידיים. הרי אם זה שלנו ואף אחד לא עושה כלום, מן הראוי שמישהו יעשה מעשה נחשון בן עמינדב - זה שמפגין אמונה באל וחלוציות רעיונית. באווירת השנאה והתיעוב שמשתלטת על השיח מי שמדבר על עשבים שוטים הוא מי שלא לוקח אחריות ציבורית. "עשבים שוטים" פותר אותנו מבדק בית - הוא נקודתי ומכוון נגד קבוצה ספציפית ביותר.
עשבים שוטים זה הסבר מקל ששוב דוחק הצידה ומבטל ציבור מסויים שלא נעים לחשוב עליו. קל לתייג אותם אולם בסופו של דבר, האווירה הכללית בארץ היא זו הנותנת להם רוח גבית. החתרנות הבלתי נלאית של בנט לדבר על כוחו של הציבור הדתי לאומי שניזון מהרעיון האלוהי שכל האדמה הזו שלנו הוא רעיון משיחי מנותק מריאליזם. כן, הקשר של ישראל למולדתו הוא במקור דתי, אולם מה שהיה הוא לא מה שעכשיו והקריאות אין כיבוש ואין דבר כזה פלסטינים, מביאות אותנו לכאן. רצח הוא אולי פרשנות קיצונית אך היא מתאפשרת ביומיום הישראלי.
הגישה שכל פלסטיני הוא בן מוות היא אכן לא פופולארית ובטח לא תשמע באופן פומבי, אולם היא קיימת. ישראל הלכה למעשה מאפשרת את ההנחה כי כל מוות מקדם אותנו אל המטרה ומה המטרה? מדינה יהודית בשטח שאלוהים אמר. 'צטערת אבל אני מעדיפה לחיות במדינת ישראל ולדאוג לעתיד ילדיי על האופציה של לרצוח את כל הערבים שבסביבה כיד ליצור מדינה יהודית עליונה שעוד עלולה לבנות בית מקדש שלישי. כאשר כל פלסטיני חף מפשע שנהרג על ידי צה"ל הוא "נזק היקפי", כל צעיר פלסטיני שנורה בעת שנחשד בעבירה ביטחונית זה בסדר, גם אם הוא נורה בגבו וידיו ריקות, משהו כאן רקוב. ציבורית אנחנו מחליקים את זה, כי הרי המת שלפנינו יידה אבנים/הפגין/זרק בקבוק צבע/ בקבוק תבערה. שנאמר "זה רק עניין של זמן עד שהוא היה הורג", או "גם אני לא הייתי נוהג אחרת" וכל צידוק אחר שמתאים פה, כי תמיד ניתן להכניס צידוק גנרי. איך ניתן להצדיק רצח של תינוק ואביו? או את הרצח הבא? כי הוא יבוא, כולנו יודעים את זה.
היחיד שאומר דברים של טעם וגם מתכוון אליהם הוא נשיא המדינה. מודה שלא בדקתי אבל אני בטוחה שמספר הטוקבקיסטים שקוראים לו בוגד אינו נמוך משנה שעברה. יש המון לומר לזכות נשיא המדינה על התבטאויותיו השוויוניות ודמוקרטיות לעילא ולעילא, אך כל עיתוני סוף השבוע עושים זאת מצוין. היות הנשיא הדמות הרשמית היחידה האומרת את הדברים כמו שהם היא אולי מנחמת אחדים, בעיניי זו תעודת עניות נוראית לחברה הישראלית, שכל כך מעט קולות שפויים ולא מתלהמים נשמעים בה. הקול של ריבלין נשמע מצוין גם אם הוא מהלך בעדינות בין הטיפות - כמו הנזיפות הקונסטרוקטיביות לנתניהו "אתה טועה, אבל אתה הכי מתאים לתפקיד", או "אם היו לך מתחרים היית טוב יותר" - משל היה הנשיא מאמן פוטבול שבע משחקים שמתחנן שהקווטרבק שלו יתאפס על עצמו. אלא שקולו של ריבלין הוא תיאורטי בלבד. או כמו שאמרה דניאלה וייס, אבל היא כמובן רק יבלית, אמנם יבלית שלוחשת אגב על אוזנו של שר החינוך באופן קבוע אבל רק יבלית, "הוא לא מספיק חשוב כדי שירצחו אותו". כמה יפה היא האחווה היהודית בה כל ישראל ערבים זה לזה.
עם הגינויים גם באה הצהרתו של ראש הממשלה "הם קוראים לכיכרות על שם רוצחים", ההצהרה הזו מוכיחה כי הגינוי נשאר גינוי והסאבטקסט נשאר אותו סאבטקטסט. כשחוקים נחקקים על ידי הקואליציה בניסיון לצמצם את כוחו של בית המשפט העליון ולצמצם את זכויות האדם ונתפסים לא רק לגיטימיים אלא נחוצים בשל שיקולים ביטחוניים, מישהו צריך רגע לעצור את הקרקס. האימרות של ריבלין, חשובות ונחוצות כלל שיהיו, הן כמו האזהרה לא לנסות את זה בבית. אין לה באמת תוקף, היא יותר כסת"ח מכל דבר אחר. אני לא חושבת שריבלין מכסת"ח, להפך, הוא מתכוון לזה במלוא הרצינות, אך ברמה הלאומית זה לא יותר מזה, הדברים הנכונים להגיד שתכל'ס אין שום דרך לאכוף. ואתן את לפיד כדוגמא, אחרי כמה פוסטים שמיצבו את השמאל כסהרורי ומטורלל, הוא כתב ביום שיש פוסט שמבקש מכולם לקרוא את ריבלין ולהבין כמה חשובה קבלת האחר. הנה לכם גמל שהג'ל מסתיר לו את הדבשת של עצמו.
יותר מזה, שימו לב מה עוד קורה בזירה הציבורית - אנשי הימין שמרגישים "מכה קלה בכנף" לנוכח הרצח הכפול של משפחת דוואבשה, מיד מבקשים את ה"איזון". לא רק אנשי ימין הזויים, אלא במידה "שווה" גם בשמאל יש "עשבים שוטים". מדהים שהדעת הציבורית סובלת הקבלה בין רצח של תינוק ואביו לפעילות של עמותה שמאל כמו "שוברים שתיקה" שאוספת עדויות של חיילי צה"ל בדבר התנהגות לא מוסרית של צ"הל בשטחים - אין הקבלה בין הדברים. בעוד שעם "שוברים שתיקה" אפשר לא להסכים אבל הפעילות שלה חוקית ולגיטימית, רצח של בני אדם, הבערת בתי תפילה, ריסוס גרפיטי הן לא פועלות לגיטימיות ויתרה אין כאן בסיס להשוואה. אם יש כאן משהו זו ההוכחה עד כמה הצטמצמה הדמוקרטיה בישראל ועד כמה אנו עיוורים מלאומנות מיותרת. איכשהו במאזן ה"מי הצמיח יותר רוצחים", הימין לוקח בגדול.
חזרתי היום לקרוא את תומאס פיין שכתב את עידן התבונה, ספר בו הוא יוצא נגד הדת המאורגנת וכתבי הקודש. הוא כותב ובצדק שמהתנ"ך למד האדם אכזריות, רצח ואונס, האמונה באל אכזר יוצרת אדם אכזר. אין לי עניין בויכוח אם יש אלוהים או אין או מי כתב את התנ"ך, אך אם יש אלוהים אני לא חושבת שהוא התכוון לזה. פיין גם טוען נגד המחשבה של "עם נבחר", הגרסא הישראלית ל"עם הנבחר" שנת 2015 היא מיליטינטית, משיחית ומסוכנת ושום גינוי לא ישנה את זה ובהחלט יש לטעון נגדה. מוות הפך חלק בלתי נסבל מהפולקלור הישראלי העכשווי ותכל'ס יש בזה משום סכנה. כל ההבטחה האלוהית והעם הנבחר הם מסוכנים להחריד ואנכרוניסטים במידה שלא תשוער. בין אם היתה הבטחה אלוהית ובין אם לא, לחיות פה מצריך אותנו להבין מה קורה כאן ועכשיו ולא מה קרה בתקופת התנ"ך, תהיה המורשת אשר תהא.
בפועל מה שקורה הוא שנתניהו וחבר מרעיו מסמנים מדינה יהודית לאומנית יותר וקנאית יותר. ההיסטוריה מלמדת ששימוש בתעמולה דמונית נגד אויב אף פעם לא יכולה להיות מתוחמת והיא תמיד תהווה חרב פיפיות. הקדנציות של נתניהו מעמידות את ישראל בשערי הגיהנום מבלי להציע דרך חזרה, החום של אוגוסט מתערבב עם הכבשן הרעיוני ששורף אחת לאחת אמות מוסר הומניות כלא רלוונטיות ומעלה באוב התנהגות תנ"כית בלתי מתקבלת על הדעת במאה ה-21.
במידה רבה מה שמציע הימין בנושא המדיני הוא בערך מה שמציע נתניהו בנושא איראן - כלום. הסיסמאות של צריך הסכם טוב יותר, צריך פרטנר טוב יותר - הן מאותו בית מדרש. נתניהו ממשיך להיות לא מרוצה כי שום דבר לא טוב לו וישראל? אחריו באש במים ובעיקר במוות. כמו שבזירה הבינלאומית מביא נתניהו את ישראל לבידוד, כך גם כאן. הגיע הזמן לומר את זה - המלך הוא עירום. נתניהו לא מציע שום דבר טוב למדינת ישראל.
השנים האחרונות הן שנים בהן הזירה הישראלית הלא מעודכנת עסוקה בלהאמין שהויכוח הוא על מי צודק, הבעיה היא שאנחנו לא רואים מי מפסיד. תכל'ס הפלסטינים תחת כיבוש, כבר אין להם מה להפסיד, אבל אנחנו מרוב להיות צודקים לא רואים מה אנחנו משילים במסגרת הקרב העקר הזה. כשנישאר מעורטלים מול כל העולם, המשחק הזה יגבה מחיר יקר מאוד. אבל טוב שיש נשיא בירושלים, אה סליחה אמרתי נשיא? לצערי זה רק עלה תאנה וזה כל מה שנותר לברך עליו.
