סקירת פייסבוק, יום שישי 19.2.2016

ושוב התכנסנו לסקור את הסטטוסים של חברי הכנסת לקראת סוף השבוע, שנתחיל ללא דיחוי?

ציוץ פתיחה: נו מה? זמן לסקירת פייסבוק? ברוח הקזינו השורה עלינו, נהמר על אפיק הדרדרות סולידי או שמא ניקח סיכון ונחליק? המלצת "קום, ברח לך" אבל פרשת תצווה

ציוץ 1: נתניהו לא העלה דבר מאז שרעייתו השתלטה לו אתמול על העמוד, רק שעכשיו הסטטוס שלה נעוץ (אתנחתא קומית). יש לזכור:
(ציוץ מ- 28 נובמבר 2015) נתניהו לא מעדכן סטטוס אבל מנסיוני, לרוב כשיש סטטוס על רעייתו שרה, שאגב דואגת כל הזמן לעם ישראל, הסטטוס לא משתנה עד שאין ברירה. מקריות?
שווה רגע להתעכב על הסטטוס האחרון של נתניהו ולו משום שהפעם הוא לא נכתב ע"י ראש הממשלה בסגנון המעריץ הקבוע, אלא נכתב ע"י רעייתו עצמה וכידוע עם הזוג הזה שום דבר אינו מקרי.


ציוץ 2: אני לא יודעת אם אכן אילת קורסת אבל בסוף השבוע הזה אין מה לדאוג כי גיבור העל המקומי שלנו איווט ליברמן שם ואם תסתכלו בתמונה גם תדעו באיזה מלון


ציוץ 3: הרצוג משתתף באבלה של משפ' ויסמן ומסביר שזו עוד הוכחה שיש צורך בתוכנית ההפרדות "שלו", נקודת החולשה שאין לו אפשרות ליישם עדיין לא זוהתה, שולי
משהו ממשיך לא לעבוד בכל סיפור המנהיגות הזו של הרצוג, אולי זה פשוט לא נועד להיות.


ציוץ 4: מהסטטוסים של בנט יש שיסיקו שסדר היום שלו נקבע על פי הסיקור ב"הארץ" או שזו הצהרת כוונות לנושאים בטיפול, מקווה שלא כדור-בין-העיניים-סטייל
שנאמר מי שנכווה ברותחין, נזהר בצוננין

ציוץ 5: לפיד מתחיל את הסטטוס על מפגש אתמול בסלון של משפ' גוזלי כשכל הנוכחים היו אנשי ליכוד, הבית היהודי וכולנו- נשברתי כאן. מה הסיכויים שהוא בא לבד?
מעבר לזה שהמשך הסטטוס משמע כמו נאום מוטיבציה של מאמן פוטבול מזדקן בקולג' אמריקאי.

ציוץ 6: עמכם הסליחה. אלה היו 4 ה"גדולים", אבל נשוב וניפגש ממש בקרוב

ציוץ 7: נמשיך? אז איתן כבל בסטטוס פרידה עצוב מהפינצ'ר המשפחתי והוא כותב מהלב, הייתי מפרגנת אבל המילה חתולות קפצה לי כמו מירב מיכאלי בעין #סליחה
א. הסטטוס של כבל עצוב
ב. ייתכן שבאמת אלה חתולות נקבות ובכל זאת
ג. אני דווקא מסמפטת את מירב מיכאלי למעט נושא ההטיות הנקביות
ד. לאור כל זאת ולמרות זאת, יש שילובים שאותי הם מצחיקים ומעולם לטענתי להומור משובח

ציוץ 8: לבני מאחלת שבת שלום עם השיר "אני מצפת" של שושנה דמארי שאמה אהבה, אני רק אומרת שהיום כל איזכור של עיר בפריפריה הופך אותה למועמדת לקזינו


ציוץ 9: יחימוביץ מציעה ש"תקראו, תחבקו, תלחמו, תתלוננו, תשתפו, תשנו". אני מניחה שזו טיוטא חצי אפויה, אבל מי אני שאשפוט?


ציוץ 10: יואל חסון בסטטוס נרגש אל כחלון בו הוא מבקש ממנו לחדול להיות "מורשה חתימה" של נתניהו, אני מניחה שהוא התכוון ל"חותמת גומי" אבל היה בסערת רגשות


ציוץ 11: רגב מסבירה שמפרשת תצווה עולה שאבני שוהם על כתפי הכהן הגדול נועדו כדי להזכיר לו שהוא מייצג את אלוהים, האם לצפות להצעת חוק לאבני חושן לשרים?
בכל זאת התנ"ך הפך למיינסטרים של ההשראה בשנים האחרונות, אי אפשר שלא לתהות וחכו לציוץ של שולי מועלם.


ציוץ 12: והשרה איילת שקד מעלה תמונה של שקדיות יחד איתה בעמק החולה ואין לי מה להגיד על זה, אבל לא רציתי שתחשבו שאני מפלה


ציוץ 13: גם אקוניס מעלה תמונה עם שקדיות וומאחל שבת שלום גם לכם, למשפחותיכם, לחיילים, לכוחות הבטחון ולכל אזרחי ישראל, באנגלית הוא מקצר ל all of you


ציוץ 14: אלי בן דהן אומר שבפרשת תצווה לא מוזכר השם משה והשאלה שלו לשבת היא "האם משה נעלם?" ואני שואלת "מה הוא לא יודע מה קורה אחר כך?"


ציוץ 15: אפרופו "אין הסתה", ח"כ מיקי רוזנטל הגיש תלונה במשטרה אחרי שתמונות שלו במדי SS הופצו ברשתות החברתיות ע"י תומך אם תרצו. כי אם תרצו הסתה, אז יש


ציוץ 16: ארדן לא רוצה לבקר את הרמטכ"ל אבל לא רק שזה לא קרה, זה גם לא שנוי במחלוקת ומה שחשוב זו הערבות בה אזרחים מגינים על אחרים וההסתה הפלסטינית
הביקורת על הסטטוס של ארדן, שאגב מלווה בתמונת שוטר מג"ב עם תפילין מתפלל בכותל, ראוי היה שתהפוך לפוסט. מבית מדרשו של מורו ורבו נתניהו, מוציא ארדן פוסט שטוען בראש ובראשונה שמעולם לא רוקנה מחסנית על נערה עם מספרים. יותר מזה הוא טוען שבחלק גדול מהמקרים דווקא הרוצחים נתפסו לאחר שרצחו, אלא שלא מוגזם לצפות שהשר לביטחון פנים ידע טוב יותר את הסטטיסטיקה ואם היא לא מוכיחה את טענתו עדיף שלא יציין אותה. אלא שאז הוא מאזכר את האירוע בו נורו למוות נערות בנות 14 שניסו לבצע פיגוע עם מספריים וטוען שהשוטר פעל כשורה, זה רק פחות מסתדר עם הטענה הקודמת שדבר כזה לא קרה. ואז בלופ לוגי הוא מגיע לנקודת ה"הלקאה העצמית הציבורית", כך הוא קורא לזה. לא חשבון נפש ראוי - הלקאה. זה בא עם הסבר על תעצומות הנפש של העם וערבות הדדית ואיזו יופי לנו שבאים לרצוח אותנו בסכינים ואנחנו ערבים זה לזה. רק אומרת שחבל שהשר לביטחון פנים עסוק בעיקר לרומם מורלית את האזרחים והלוחמים במקום ליצר פיתרון מתוך הממשלה. 


ציוץ 17: דוד אמסלם מהליכוד, מכירים? הוא מספר שבשכונות ובכפרים הערביים צצים בכל יום בניינים עם עשרות אלפי יחידות דיור, יש להניח שכבר רואים את זה מהירח
היקפי בניה חסרי תקדים


ציוץ 18: שולי מועלם מעידה על עצמה שמפרשות השבוע האחרונות שעוסקות בבניין המשכן, הגעגוע לבית המקדש לובש מימד מוחשי. אתם רשאים לראות בזה אזהרה
החלומות של שולי מועלם וציפי חוטובלי כמשל יוצרים אצלי תחושת אי נוחות עזה, לא משהו שאפר של פרה אדומה כמדומני לא יכול לפתור.


ציוץ 19: מוטי יוגב מסכם את מעשיו השבוע עם ביקור האבלים אצל משפחת ויסמן ומסכם ב"דם עבדיו ייקום", מניחה שמבחינתו זה המשך טבעי ל"השכם להורגו" מאתמול


ציוץ 20: גם את יולי אדלשטיין מטריד שמשה לא מוזכר בפרשת השבוע למרות מרכזיותו מבחינתו זה אות לרודפי הפירסום של ימינו להיזכר במסירותו של משה - גם כן לקח


ציוץ 21: רק אומרת שעודד פורר קרא הארץ השבוע כי אחרת אין סיכוי שהוא מכיר את השיר של אלתרמן "ארץ ערבית"
הדברים שעולים בעקבות העדר פ' דגושה בערבית, עוד בסוף רגב תצטט את צ'כוב.


ציוץ 22: כשחיים ילין כותב "פרשת תצווה מהעיניים שלי" הוא מתכוון שיש סרטון, בכל מקרה עוד ח"כ מיש עתיד טובל במקורות כדי לדבר על חשיבות המנהיג גם היום


ציוץ 23 ומסכם: גם מירב מיכאלי וגם אראל מרגלית מעלים סטטוס הספד על גרבר ובצדק. זמן מצוין לסיים את הסקירה והפעם לשתות וויסקי לזכרו של השחקן הענק הזה

רוצים לשנות? תתחילו לשלם - בזיעה

לא פעם קל יותר להרוס הכל כדי לבנות מחדש. לא פעם אנחנו לא הורסים הכל בשל עלויות שקועות או סיבות אחרות, חלקן רלוונטיות יותר וחלקן פחות. בהסתכלות על המערכת הפוליטית הישראלית, אגב כמו על עוד מערכות אחרות, פעמים רבות מתעורר הרצון לשבור את הכל ולהתחיל מההתחלה. זה יכול היה להיות הרבה יותר פשוט, אלא שזה לא באמת בציע. מערכות הבחירות התדירות שבאות עלינו, ולא לטובה, זה כבר יותר מדי שנים, מעידות שיש לנו כאן מערכת בעייתית, היא עוד יותר בעייתית כאשר היא מנוצלת על ידי אנשים שמשתמשים בביטויים חסרי בסיס כמו "העדר משילות" ו"פוטש" שלא היו ולא נבראו, אבל זה עניין אחר. 

ישראל היא מדינה בעלת משטר פרלמנטרי המבוסס על ריבוי מפלגות. האם זה טוב? זה דיון ארוך, אבל זה מה שיש. שנות שלטונה הארוכות של מפלגת העבודה על גילגוליה וההגמוניה שנוצרה הן חלק מסוד כוחה של המפלגה בעבר ואחת מהסיבות לחולשתה היום. המילכוד של מפלגת העבודה, אותו כולם רואים, שלמעשה מי שצריך להצביע לה שונא אותה שנאת מוות, הוא קשה לשבירה. אגב, גם הליכוד מתחיל לסבול מזה לאט-לאט. במובן הזה, עדיף היה במידה רבה להרוס את מפלגת העבודה כליל ולבנות מחדש מפלגה שיכולה לא רק לבוא עם מצע חברתי-כלכלי-מדיני כולל, אלא עם אסטרטגיה מסודרת הכוללת גם סדר יום ציבורי חדש. זה לא יקרה.

העניין הוא שלא משנה מה ינסו להקים הרצוג ולבני, ובואו נודה על האמת לנסות להקים מערכת בתגובה להקמת מפלגה שרק דובר עליה במאמר יחידי בעיתון (המפלגה הרפובליקנית של נתניהו) זה מעט מגוחך ובעיקר מעיד על העדר אסטרטגיה גם באופוזיציה, אבל זה לא שהיינו צריכים הוכחה לזה שהאופוזיציה מפוזרת וחסרה יד מכוונת בכל פעולותיה. העובדה היא ברורה, לבני והרצוג מתנהגים כאילו אין מפלגה מאחוריהם, אלא סתם טורניר לקישוש קולות יחידנים. זו לא יכול לעבוד. זה מוכיח אבל שגם הרצוג וגם לבני רואים במחנ"צ פגר פוליטי שהם נושאים על גבם. 

ראש מפלגה שלא משכיל בשום דרך לגייס את המפלגה שמאחוריו הוא לא בעל סיכויים רבים לניצחון, גם אם הוא מאמין שמאחוריו מחנה עצום ורב. תיאורטית הרצוג צודק לדעות שהוא מחזיק בהן יש פוטנציאל, מעשית זה אפילו לא חשוב. מרוב שהרצוג מנסה להעמיד את עצמו כאופציה בתוך הקמפיין הבלתי נגמר שלו "רק לא נתניהו" הוא כבר צל חיוור, אם יגיע לדרגת שקוף, הוא יוכל להצטרף לש"ס. 

אלא שמי שבאמת רוצה להשפיע יכול, יואילו נא חברי האופוזיציה מטעם המחנ"צ לפתוח את העיניים. לא רוצים להחליף "מנהיג" (בהעדר מילה אחרת) כל שנתיים? אין בעיה, גם אין באמת מישהו שיכול להחליף וקונספציית הגנרלים היא כמו קש לטובע. אבל גם בהעדר מנהיג, ניתן לייצר תוכן, יש שיגידו שאפילו קל יותר. אז תתחילו לייצר תוכן, בשביל זה לא צריך ראש מפלגה, צריך ראש. תתחילו להעלות נושאים לסדר היום, הרכב הכנסת היום הוא לא רע לאופוזיציה עם מילה או שתיים. תתחילו לסייר בארץ. בעידן בו ראש ממשלה עובד על תדמית והפחדה, תעברו ישוב, ישוב בארץ ודברו עם אנשים. 

מרגישים שהמדינה חומקת מהידיים שלכם? זה הזמן לפנות לאזרחי ישראל, לפני שיהיה מאוחר ולשאול איזו דמוקרטיה הם רוצים? איזה עתיד הם מבקשים לעצמם בישראל? להתחיל לחשוף את כל השקרים שמוכרים לנו כאן ומה זה בעצם אומר. מה התפקיד שלכם? להציע סדר יום חדש ולעבוד קשה בשביל זה. זה או זה או ללכת אחרי המנהיג ובמקרה הזה מן השורה יציל רק המוות. גם מוות פוליטי הוא מוות.

בעידן חלול של מנהיגים חלולים שמנהיגים בואקום, יש הרבה מקום לעשייה והציבור צמא לזה, אפילו בלי להבין שזו הבעיה. נתניהו מוכר חבילה תקשורתית שאין בה כלום מלבד השהיה - מול הרצוג יש לו מונופול, מול לפיד יש לו קצת פייט, מול בנט - ובכן בנט עוד יכול לחכות. אבל מול חברי כנסת אקטיביים שעוברים מעיר לעיר, קורעים את המסכה, מדברים אל האנשים? מול זה אין לו נשק. הרצוג לא ייצר סדר יום גם אם סדר היום ינחת עליו משמיים, אבל פעילות מהשטח לשטח היא בלתי אמצעית, היא נכונה והיא קשה. אם יש הצדקה למפלגת העבודה היום זה לא דרך העומד בראשה אלא דרך אלא היושבים בכנסת בשמה. לראות את המדינה הזו בשלב הזה ולא לעשות כלום או להאשים "מנהיגים" שלא מנהיגים, אין בזה תועלת.

אם זה  לא יקרה, אם האופוזיציה לא תעשה כלום חוץ מלהתקזז ולעמוד לימין ראש הממשלה, אז אין אלא לקבל בברכה את עידן ההסתנכרנות עם מנהיגי הכלום, אין בזה עתיד אבל יש בזה המון שקט. נתניהו יוכל לסלול את דרכו לעוד כמה שנים, נרשום לעצמנו קיפאון, הצטמצמות של הדמוקרטיה ובעיקר נשב בשקט ונחכה לפיצוץ. 

נטולת מרצ

לעשות חשבון נפש אף פעם לא מאוחר, לעיתים צריכים קצת זמן כדי להעריך אירועים נכון. בני אדם פעמים רבות רוצים תגובה מיידית לאירועים, אך לא תמיד התגובה המיידית הזו נכונה, לא בחיים האישיים ולא בציבוריים. אין זה אומר כי תגובה מיידית אינה נדרשת, יש פעמים שלא ניתן להתחמק ממנה, אך גם במצבים כאלה אם נבחן במבט לאחור נגלה שיתכן שהיה דפוס פעולה שהיה יעיל יותר ולרוב נסביר את העדר הבחירה בו באילוצים של זמן ומקום. זה לגמרי אנושי ומוכר. בזירה הפוליטית זה קורה לא פעם, השאלה היא מתי התגובה המיידית היא מחוייבת המציאות ומתי היא לא. 

זורמת (אילוסטרציה)

היום מעט יותר מחודשיים אחרי הבחירות, אני מרגישה שהגיע הזמן להוציא כמה דברים מהמערכת ואני לא חושבת שמאוחר מדי, להפך, זה ממש הזמן. אנחנו כמעט במרחק הכי גדול מהבחירות הבאות שהן בלתי צפויות, בה במידה שהן צפויות מאוד, ובכל זאת לא קרוב מדי. בדיוק הזמן להסתכל אחורה ולהסיק מסקנות על כאן ועכשיו ולקראת הבחירות הבאות. על מפלגת העבודה כבר דיברתי, ולא שהרצוג הוא קורא שלי, אבל עושה רושם שהוא לגמרי מסיק את המסקנות - מקומו באופוזיציה ומבחינתו הקמפיין לבחירות הבאות מתחיל עכשיו. אפשר רק לקוות שהוא ימשיך כך. מעבר לזה שההישג של מפלגת העבודה בבחירות האלה הוא מצוין ואני לא בטוחה שהיא היתה יכולה להשיג תוצאות טובות יותר. אבל מרצ. על מרצ לא דיברתי.

שנים אני נעה ונדה בין מרצ לחד"ש. במידה רבה ההיצמדות שלי למרצ מחוסרת סיבה אידיאולוגית. חבר הכנסת שמייצג אותי בצורה הטובה ביותר כמעט בכל הנושאים הוא דב חנין. הההיצמדות שלי למרצ היא לגמרי רגשנית. היא רובה ככולה שולה אלוני. האישה הדומיננטית, החכמה והכובשת הזאת, שהיתה לאחת המורות שעיצבו את מי שאני והיא לי דמות ומופת - זה הקלף הכי חזק שלי לנושא מרצ. אם לדבוק בתבנית המשפטים הנדבקים של נתניהו מרצ זה רצ, רצ זה שולה. רצ זו המפלגה שהייתי רוצה להצביע לה, מרצ היא ברירת המחדל. זה מה שנשאר, אבל זה לא.

געגועים זה לא קריטריון להצבעה

רצ של שולה אלוני היא רצ של זכויות אדם, של העמדת האדם במרכז, של חרויות פרט, של הפרדת דת ומדינה. אבל רצ לא קיימת הרבה זמן ומרצ היא כבר מזמן לא רק כזאת, היא גם כזאת. אבל עמדות כמו של חברי כנסת ממרצ היום אפשר למצוא במפלגת העבודה. אין ייחוד לחברי הכנסת של מרצ. הניסיון לבדל את מרצ ממפלגת העבודה מתבסס בעיקר על היסטוריה ולמעשה אין לזה משמעות. אין קול ייחודי למרצ, להפך הטון של זהבה הוא די מונוטוני ועולה על העצבים. זאת אומרת, אני מאוד מעריכה אותה ויחסית לכמויות חוסר האהדה שהיא מקבלת, מה שאני חושבת עליה הוא ממש חיובי. ועדיין זהבה גלאון לא מנהיגה את מרצ לשום מקום, ולא, קפיצות במקום, א-לה הקליפ בקמפיין, זה לא נחשב.

ברור שאני יכולה להסביר את הבחירה במרצ גם על רקע פרסונלי, חברי הכנסת שלה הם חברי כנסת מצויינים ופעילים ולרוב אסכים איתם אידיאולוגית, יש לי בעיה עקרונית עם מטריית ההגנה שהם נותנים לכל "מבצע" עד ששוב הם מתאפסים על עצמם, אם בכלל. מועמדי הספסל שלה נהדרים, אבל כמה כבר אפשר לתרץ הצבעה למרצ במשאלה שמוסי רז יהיה חבר כנסת? (ואני מאוד רוצה שיהיה). במצב של מרצ היום, היא כנראה בשיא כוחה. בבחירות 2003 קיבלה מרצ שישה מנדטים ויוסי שריד מיד התפטר מראשות התנועה. מהרגע הזה המפלגה מדשדשת בשולי הפוליטיקה הישראלית ותכל'ס, הנה אני אומרת את זה (תופים): היא מוכיחה שאין לה רלוונטיות.

כן, חברי הכנסת של מרצ נהדרים. כן, הם עושים המון. כן, הם חברתיים ואכפתניקים. כו, הם גם די שמאלנים, או לפחות משתדלים. אבל אין מפלגה על הטיקט של "אנחנו בסדר" זה לא תופס. שולה אלוני ידעה להיות באופוזיציה ולשמור על רלוונטיות, מרצ של היום מנסה להצדיק את עצמה, זה הופך אותה ללא רלוונטית. זה מצער, אבל צריך להכיר בזה. את הפעילות המבורכת של חברי הכנסת שלה אפשר לנהל דרך מפלגת העבודה. 

דווקא בתקופה בה שיח הזכויות נבלע בתוך היומיום ולמרות שהוא רלוונטי מאי פעם הוא מתעמעם, הייתי רוצה להאמין שיש מקום למפלגה של זכויות אדם. זה הנושא שנמצא הכי על סדר היום אבל תמיד במובלע ולא במשתמע. האמירה של אובמה לגבי משפטו של נתניהו על נהירת הערבים לקלפי היתה צריכה להוות נורת אזהרה, אך היא מוחלקת בהתגוננות של סליחה דיפלומטית שאין בה דבר. אובמה הציב מראה מול ממשלת ישראל, אבל ממשלת ישראל נוטה לראות בזה מטרד ותו לא, הרי מה שחשוב שהעסקאות הביטחוניות מתנהלות כסדרן. המציאות מלמדת שאין מי שבאמת נושא את דגל החירויות וממילא זה נתפס בציבור כפריבלגי מול נושאים אחרים.

אבל חזרה לענין הפעולות המיידיות כי עם זה התחלתי - כשזהבה גלאון הודיעה על כוונתה להתפטר מראשות מרצ אם זו תקבל ארבעה מנדטים בבחירות האחרונות, עוד לפני היוודע התוצאות הסופיות זה לא היה נראה  לי מעשה של גבורה בכלל. עשה את זה יוסי שריד וכבר אז זה היה נראה לי כמו ניסיון פתטי לפנות את הבמה לפני שנזרקה העגבניה הרקובה הראשונה. ההצדקה היחידה של גלאון שיכולתי לקבל לעניין היתה שזה נעשה כדי שזנדברג תכנס לכנסת וגם אז לדעתי היא היתה צריכה להצהיר על ויתור על כניסה לכנסת ולא על ראשות המפלגה. גם אם יש צורך שתתפטר (כן להתפטר במקרה של גלאון, לא במקרה של שריד), הרי שיש לעשות זאת אחרי שנושאים בהכרה בכישלון. מן הראוי שתהפוך את עצמך לקורבן אחרי שנשאת בגאון בתוצאות הטעויות שבחלקן הן שלך. 

אבל עכשיו חודשיים אחרי הבחירות הגיע הזמן לעשות חשבון נפש במרצ. חשבתי שצריך לדבר על החלפת היו"ר, עכשיו אני תוהה אם זה בכלל משנה? אני מניחה שלא, אז בעצם כבר לא ממש אכפת לי אם זהבה תתפטר. ראש מפלגה כזה או אחר לא יהפוך את מרצ לרלוונטית יותר וכדאי להסיק מסקנות.

אולי בכלל הייתי צריכה להתחיל ולסיים את הפוסט הזה במשפט "אם יש משהו שהדגימו הבחירות האלה (שוב) זה שאין שום טעם במרצ" ובכך חוסכת לכם את כל המלל. אולי הייתי צריכה שיחת אשכבה למפלגה אהובה שסיימה את הקריירה. לפעמים הגדולה של שחקן היא לדעת מתי כדאי לרדת מהבמה. אפרופו לרדת מהבמה, אני חוששת שיש לי יותר מדי חברי כנסת להציע את זה להם, אבל זה כבר בפעם אחרת.

ובאמת שהתאפקתי לא להשוות בין ההתייצבות של כולנו הערב לארוחות המשפחתיות ברחבי הארץ ובין יציאתה של ז'אן ד'ארק ממש היום ב- 23.5.1430 לקרב על קומפיאן, שם היא נפלה בשבי האנגלי. זה הצליח לי ממש עד הרגע האחרון...