חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות ויתורים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ויתורים. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 16 בדצמבר 2014

המקרר

המקרר.

כן. המקרר. מה אתם מסתכלים עליי ככה?

זו הדאגה העיקרית שלי עכשיו, שהמקרר לא יתקלקל ולא יעשה בלאגנים, אלא ימשיך עוד לעבוד. עוד הרבה זמן אם אפשר, כי זה ממש לא בתקציב עכשיו מקרר חדש. זה מעצבן אותי. מעצבן אותי כי המשכורת של הבנזוג גבוהה ובכל זאת בקושי גומרים את החודש. מעצבן אותי כי יש הרבה אנשים שמצבם גרוע משלנו ותכלס אני לא באמת צריכה להתלונן. מעצבן אותי כי עם משכורת כמו שלו בחו"ל מצבנו היה יותר טוב. מעצבן אותי כי אנחנו לא מגזימים עם כלום, לא יוצאים כמעט בכלל, לא מבזבזים בכלל, עושים רק את מה שצריך. מעצבן כי חופש משפחתי פעם בכמה שנים או מקרר פעם ב- 15 שנה לא אמור להיות מותרות.

מעצבן אותי כי אני כותבת את השורות האלה ובלב כל הזמן מלווה אותי התחושה שאסור לי להתלונן כי יש לנו משפחה נהדרת, כי אנחנו בריאים, כי אנחנו לא יודעים מחסור. כי טרדות היום יום שלי הן לא רציניות בהשוואה למי שחולה, או שכול או יודע מחסור או כואב. מעצבן אותי כי בזמן שאני כותבת, האני פוליאנה כל הזמן אומרת אבל יש לנו המון ואין סיבה אמיתית להתלונן, להפך רק לברך על השפע ועל כל מה שיש. זה עוד יותר מעצבן אותי. 

אני יודעת שהנושא הכלכלי מעסיק את כולם, אני יודעת שכולם מנסים להחזיק את האף (הראש זה כבר מצב טוב) מעל פני המים. אני גם יודעת שאם הילדים היו הולכים לבית הספר ואני הייתי יוצאת לעבודה זה לא שהמצב הכלכלי היה משתפר פלאים ועדיין, הנושא הכלכלי מעסיק אותי והעובדה שאני לא מכניסה כסף למשק הבית היא טורדנית. את כל מה שאני יכולה להגיד לעצמי כדי להרגיע כבר אמרתי, אני לא צריכה יותר הוכחות שאני עושה את הדבר הנכון, אבל הקושי הכלכלי הוא אדיר. ברור שחינוך ביתי הוא עניין של סדר עדיפויות, ברור שחינוך ביתי גם גורם לויתורים, ברור שאני יודעת שהבחירה בחינוך ביתי היא פריבילגיה ואני מברכת עליה מדי יום.

אני לא היחידה שמוותרת, אנחנו לא היחידים שמוותרים, אני יודעת שמצבנו הכלכלי טוב, אבל הידיעה שהוא יכול היה להיות יותר טוב מדכאת. והלופ הזה של להתלונן ולהתנצל, גם הוא מעצבן אותי. ברור לי שאם חלילה היה צורך להצטמצמם אז יש מאיפה לצמצם ועדיין. 

אני לא מחפשת את הרכב הנוסף, או את הרכב היוקרתי, גם לא נסיעות חד שנתיות לחו"ל, או קניות מטורפות בלי הכרה, או מסעדות בלי הגבלה. כל מה שאני רוצה זה את מרווח הנשימה הקטן הזה, את הכסף ששמים בצד, קצת בכל חודש כדי שפעם בכמה שנים אפשר יהיה כן רגע להתפנק או לפחות לא לשאת תפילה לאלוהי המקררים או השד יודע מה. מטריף אותי לחשוב שבמצב היום, הבקשה הקטנה הזו נשמעת כמו פינוק. זה לא צריך להיות פינוק.

כן, אני מברכת על זה שאנחנו יכולים לאפשר את החוגים, את הבגדים, את כל הדברים האלה שהם לא באמת טריוויאליים, שאני הולכת לסופר והעגלה מלאה, אני לא צריכה שתספרו לי כמה תכל'ס טוב לי בהשוואה. אבל יוקר המחיה הזה הורג וזה לא צריך להיות ככה וזה בדיוק זה מעצבן אותי. המקום הזה שאני נמצאת בו שתכל'ס הכל בסדר ותכל'ס גם לא ממש. מעצבן אותי הלופ הזה שאני צריכה להודות למזלנו הטוב כי יכול היה להיות יותר רע, כשכל מה שאני מבקשת זה לא יותר ממה שיש אבל רק עם תוספת  של נשימה קלה כי ככה זה צריך להיות במדינה מתוקנת.

אוטוטו בחירות, אין לי תקוות לשינוי, בטח לא שינוי לטובה ולא משנה מי יהיה בשלטון. אני אמשיך להילחץ לפני כל סוף חודש, לחשוב איך עוד קצת מצמצמים, לטכס עיצה איך אעבוד מהבית, לתעדף הוצאות ולהתבאס כי אני באמת לא חושבת שמה שיש לנו לא צריך להספיק. להפך, זה אמור להיות סבבה. 


יום שבת, 14 בספטמבר 2013

ועת לכל חפץ תחת השמיים

בעוד חמישה ימים, האיש שלי ואני נוסעים בפעם הראשונה לבד, לחו"ל ובלי הילדים. כן, אנחנו מאלה שעוד לא השאירו את הילדים לבד אף פעם. כן, את מספר הפעמים שסתם יצאנו לבד באיזה ערב אפשר לספור בשתי ידיים. כן הבכור בן 10, המרכזית 7 והקטן אוטוטו בן 4. כן זה היה במודע. כן, יש מצב שזו הייתה החלטה שלי ושהאיש שלי פשוט הסכים לה. לא, אין מצב שבעיני זו טעות. כן, יש מצב שבעיני האיש שלי זו טעות. 

באופן עקרוני, אני יודעת שלהורות הטוטאלית שלי יש מחיר זוגי אבל אני מאמינה שבדרך כלל לכל הורות יש מחיר כלשהו על זוגיות. אבל אני באמת חושבת שזוגיות טובה יכולה להתגבר. ההחלטה להיות הורה מעצימה את הזוגיות מחד אבל גם פוגעת בה כך או אחרת. קל יותר לשמור על איזון בשניים, בחמישה זה בכל זאת אחרת. אבל האתגרים שמזמנת הורות הם גם אלה שמעצימים את הזוגיות או שוברים אותה כליל. 

האיש שלי ואני הכרנו בצבא, הוא ראה אותי מרחוק ואמר לחבר שלו שאיתי הוא יתחתן. כן, יש מצב שהוא אמר את זה גם על אחרות, אבל למי אכפת? הכרנו. נפגשנו כשהייתי מגיעה לבקר חברה בזמן שאני הייתי בקורס מראיינות פסיכוטכניות בבה"ד 11 והוא היה סמל קורס חובשים בבה"ד 10. בימי שישי לפעמים נסענו יחד הביתה  באוטובוס לירושלים. מצא חן בעיני, לא חשבתי שזה הדדי. המשכנו להיות בקשר, היינו ידידים. אחר כך הזמנתי אותו למסיבה שעשיתי כסטודנטית וחברה שלי התלבשה עליו. מכאן לשם, דברים לא התממשו בינינו עד שאבא של החבר הראשון שלי נפטר ואני ישנתי אצלו בירושלים. מאז אני ישנה איתו כל לילה כבר בערך 15 שנה.

לא רק זוג מאוהב, גם חברים הכי טובים, שותפים להכל. חלק מההגדרה שלי את עצמי זה להיות איתו, לא מתוך תלות מתוך בחירה. לפני שהבכור נולד הכנתי לו מתנה ללידה כדי שידע שהוא לא הופך פתאום להיות מספר 2 - מכתב משתפך כמיטב המסורת העצמית שלי ושתי חולצות בהדפסה מיוחדת - חולצות המשפחה שלנו. והוא מעולם לא הפך להיות מספר 2. 

עם ההחלטה להישאר עם הילדים בבית בחינוך ביתי, הייתה גם החלטה שהיא לא פחות תובענית וקשה והיא שהוא הופך למפרנס הראשי והיחיד. הנטל הפיזי שלו נשאר אותו הדבר, אבל הנטל הפסיכולוגי הוא קשה ומאיים. כמו שאני הפכתי למוקד החינוך של הילדים ובמידה מסויימת למרכז חייהם לטוב ולרע, הוא נושא בנטל הקיום והלחץ הוא רב. לכן, לקחתי על עצמי במודע ומתוך בחירה לעשות הכל בבית - הניקיונות, הבישולים, הכביסות, הקיפולים, תשלום החשבונות, הטסט של האוטו והמוסכים. בעיני אחרים זה אולי נראה לא שיוויוני, בעיני זה כן. בזוגיות כל אחד עושה כמיטב יכולתו, כל אחד תורם, כל אחד מוותר. 

והיו ויתורים - המיטה הזוגית הפכה למשפחתית, הזמן הזוגי לבד הצטמצם והזמן הזוגי-משפחתי תפס את רוב היום. מה תפס? תופס. אבל היה לי ברור, למרות שאינני קוהלת, שלכל דבר יש זמן תחת השמש. ועכשיו אנחנו כבר אוטוטו נוסעים לבד, 55 שעות ביחד בלי ילדים, בלי חברים, בלי משפחה מורחבת. הוא ואני כמו פעם, רק שנינו. נטעין מחדש כוחות, נדבר ונשתוק. הוא רצה את זה כבר מזמן, אני לא הייתי בשלה. "לַכֹּל זְמָן, וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם: עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת, עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ. עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא, עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת. עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק, עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד. עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים, עֵת לַחֲבוֹק וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק. עֵת לְבַקֵּשׁ וְעֵת לְאַבֵּד, עֵת לִשְׁמוֹר וְעֵת לְהַשְׁלִיךְ. עֵת לִקְרוֹעַ וְעֵת לִתְפּוֹר, עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר." (קוהלת ג'). ועת לנסוע לחו"ל ולהיפרד לקצרה מהילדים, ולהחזיק ידיים, לראות הופעה של לאונרד כהן ולאכול סושי בלי שהילדים יגידו שאין להם מה לאכול ואז לחזור בכוחות מחודשים וכמובן עם מספיק מתנות...