חינוך ביתי והנושא הבוער - חברה - לא מה שחשבתם

טוב נכון שהצהרתי צהור והצהר שאני מהמרדניות ולכן אני כותבת על מה שאני רוצה מתי שאני רוצה. אבל: 

א. מסתבר שהתמכרתי לפופולאריות ומספר הכניסות לבלוג שהולך ועולה עם הכתיבה בכלל ועם ההתייחסות לחינוך ביתי עושה לי את זה. 

ב. טוב ליבי אינו מאפשר לי שלא להתייחס לשאלות הרבות (המספר שמור במערכת) שמתעוררות בנושא החינוך הביתי.

מטעמים אלה אין לי ברירה אלא להמשיך במה שהתחלתי, אבל ייתכן שהפוסטים הבאים יעסקו גם בדברים נוספים, בכל זאת להתעסק רק בחינוך ביתי  בעוד ילדים מעונים במרתפי השב"כ או נזרקים באישון לילה הרחק מביתם אחרי חקירה, דויד הנחלאווי, אסי דיין, הבן של בנט מנשק את הדגל כל בוקר, נתניהו משווה לבנט ומעלה בחוק חדש של מדינה יהודית, משפחות עניות, רציחות מיותרות, מפולות בוץ באפגניסטן, עשרות עצי זית שרופים של פלסטינים - זה מרגיש מנותק כשאני יושבת במרפסת מלאה בפרחים וכותבת. פריווילגיה, אכן חינוך ביתי הוא פריווילגיה. וכמו כל פריווילגיה הוא נובע מהחלטות, בחירות וויתורים, ומאידך מעניק חירות ותחושת סיפוק. 

אבל אני מחזיקה אתכם במתח (מה איכפת לכם שזה לא נכון? תזרמו איתי) כי עוד לא חשפתי בפניכם על מה אכתוב היום. (תיפוף, חצוצרות והקיו שלי) היום נדבר על נושא החיברות. דומה שזה מעסיק רבים ובצדק. אני נשאלת בלי הרף בנושא הזה והוא אכן לגמרי חשוב. פעמים רבות אני שומעת מהורים שהדבר היחיד החשוב בבית הספר הוא החברים. אז נתחיל מזה שזה נורא עצוב כי בית הספר אמור לתת הרבה יותר מאשר רק אפשרות חיברות, כידוע מטרתו העיקרית היא הקניית ידע (ואני לא רוצה להיכנס כרגע לתהליכי סוציאליזציה, למרות הקשר לנושא, בעיקר משום שזו פינתה את מקומה לאינדוקטרינציה). אני לחלוטין מבינה את זה, אבל ממש לא חושבת שזה טיעון. תנו לי להסביר - אין ספק ששהייה עם גרעין של חבר'ה היא חשובה. לחברת הילדים יש חשיבות אדירה בחיי ילדים, קבוצת השווים תורמת המון להתפתחות אישית ולהתפתחותם של כישורים חברתיים, מחקרים רבים הוכיחו את זה בעבר ולכן לא אתעכב על כך (יש להניח שאם אתעכב גם על זה אאבד אתכם ממילא וחבל). חשיבותה של קבוצת השווים היא לא רק ביצירת נורמות התנהגות, היא גם באינטראקציה בין חברי הקבוצה בעיקר ברגעים בהם אין התערבות מבוגר. ביננו בבית הספר זה בעיקר בזמן ההפסקות וגם אלה לרוב מפוקחות בצורה כזו או אחרת, אבל לא אהיה קטנונית. 

כבר מראש אעיד על הפוסט הזה ואומר שקיצרתי בכוונה, נושא החיברות הוא עצום ורב מימדים ואם אתעכב ואבחן כל נושא, יהיה הפוסט הזה ארוך יתר על המידה. אז התכוננו לטעימה על קצה המזלג:

יותר ילדים זה יותר טוב?

אין ספק שבבית הספר קבוצת השווים גדולה עשרות מונים מקבוצת השווים בחינוך הביתי, שמספרית היא בהכרח קטנה יותר. שמעתי פעם משפט, שמהדהד בתוכי עדיין, מילד שעזב את בית הספר לטובת חינוך ביתי, הוא אמר בבית הספר יש חברה ובחינוך ביתי יש חברים. אנחנו כהורים שמים דגש גדול על תהליך החיברות של הילדים שלנו ובצדק, זהו כרטיס הכניסה שלהם לחברה. אולם אנחנו נוטים פה להאדיר יתר על המידה את ההשפעה החברתית של ילדי בית הספר על ילדינו. נכון שבבית הספר יש המון ילדים, אבל כמה מתוך המון הילדים האלה הם באמת חברים של הילדים שלנו? האם בהכרח ילד צריך את ההמון או שמא הוא צריך חברה? ומה זה צריך? מי קבע כמה צריך? אני יכולה לדבר על עצמי, כילדה הייתי בקשר טוב עם מרבית ילדי כיתתי ולמרות זאת תמיד נטיתי להיות עם החבורה המצומצמת שלי, גם ביסודי ובטח ובטח ככל שבגרתי. גם היום, כאדם מבוגר, אני נוטה להסתדר עם מרבית בני האדם, אבל מעגל החברים שלי מצומצם בקפידה. כן, ילדים צריכים להיות עם עוד ילדים, אבל האם באמת המסה הבית סיפרית היא מה שהילדים צריכים? אני לא בטוחה. יש כאלה שאין להם בעיה עם זה והם שוחים כמו דג במים, יש כאלה שימצאו את הנישה שלהם ויש כאלה שפשוט ייבלעו ולא ימצאו את מקומם והם רבים, הרבה יותר ממה שהיינו רוצים. את הפגיעה שלהם לא כולם סופרים והרבה הורים נוטים לראות בזה מעין מבחן חשוב שעל הילד לעבור, אני לגמרי לא בטוחה בזה. הניתוק שזה יוצר עלול לפגוע בילד ולא להיות חוויה מאתגרת כמו שהרבה מההורים נוטים לראות בזה - מעין התחסנות חברתית. 

ובינתיים בחינוך הביתי - ילדי החינוך הביתי לרוב אינם בודדים, כן תמיד תמצאו את "העופות המוזרים" שמעדיפים להתבודד, אבל כאלה תמצאו בכל חלק בחברה ואני לא יודעת לדבר באחוזים על אף אחת מהאוכלוסיות. ילדי החינוך הביתי נולדים למשפחות מאוד מודעות גם ליתרונות של החינוך הביתי וגם לחסרונות ולכן בניסיון לצמצם את החסרונות, נושא החיברות עומד פעמים רבות גבוה בסדר העדיפויות. רק על עצמי לספר ידעתי, אבל כמוני יש עוד הורים רבים. אני יודעת שהמשפחה שלי ומשפחות רבות אחרות שמות דגש על הנושא הזה. לכן בבקרים ילדי חינוך ביתי נפגשים לחוגים משותפים (רובם מועברים ע"י מדריכים מקצועיים, מקצתם ע"י הורים), לסתם מפגשים חברתיים של משפחות, לסיורים וסדנאות או למפגשים של אחד על אחד. לכל אחד מילדיי יש גרעין של חברים בני אותו גיל איתם הוא נפגש באופן קבוע והם בהחלט יצרו לעצמם "קבוצת שווים" וחברויות משלהם.

אבל יותר מזה, במפגשים השונים מתקיימת הרבה פעילות רב גילאית וגם לפעילות זו נודעת השפעה מרובה על תהליך החיברות של ילדים. בעוד שבבית הספר למרות שמתקיימת רב גילאיות מעצם העובדה שיש שכבות גיל מרובות, האינטראקציה בין ילדים בגילאים שונים היא מוגבלת ביותר, אם בכלל, ולרוב היא לא נובעת מיוזמה של ילדים אלא חלק מפעילות ספוראדית בית ספרית המכוונת לכך. אם תעצרו רגע לחשוב על מערכות היחסים האישיות שלכם כבוגרים בוודאי תגלו שלא כל החברים שלכם הם בגילכם, פשוט כי החיים לא עובדים ככה - כבני אדם בוגרים אנחנו כל הזמן באינטראקציה עם אנשים מקבוצות גיל שונות ובטח לא בוחרים את החברים שלנו על סמך שנת הלידה שלהם. במרבית בתי הספר האינראקציה בין הילדים ממוקדת שנתון, ולכן גם הפעילות השוטפת בבית הספר היא עפ"י שכבת הגיל וגם בזמני הבחירה שלהם לרוב ישחקו הילדים עם בני כיתתם או שכבתם והמידור בין שכבות הגיל הוא גדול. זה לחלוטין לא טבעי לחיים שלנו כבני אדם. הרב גילאיות היא חיונית לבני אדם בכל גיל, בקרב ילדים השפעותיה חיוביות, ילדים שמשחקים עם בוגרים מהם לומדים לחקות דרכי התנהגות והתמודדות, בוגרים שמשחקים עם צעירים מהם נוטים לקחת אחריות, לוותר, ללמד. כאשר לילד יש הזדמנות לחוות את המנעד הרחב הזה, שהוא חשוב מבחינה התפתחותית, הוא יוצא נשכר. ועוד לא התחלתי לדבר על הקשר בין האחים, אבל כבר דיברתי על זה בעבר (ראו קישור).

יצירת נורמות?

כן זה ידוע שבתוך מארג חברתי מועברות ומתגבשות נורמות המכתיבות התנהגות, לבוש, קודים חברתיים, עקרונות צריכה, שפה ועוד שמאז ומעולם הן חיוביות וגם שליליות וזה בעיקר תלוי במידה. אם כי היום בעידן המחשב, הטלויזיה והאינטרנט, אתה יכול במידה מסויימת להיות שייך ולהתעדכן גם בלי ממש לצאת מהבית, אבל זה לא אותו דבר, נכון? אני לא בטוחה אבל נניח שכן. עם יד על הלב, יש המון "נורמות" שהילדים של היום מקבלים מהחברה שלהם בבית הספר ומחוץ לכותליו ואני לא בטוחה שאני בעד כל ה"נורמות" האלה - מסחריות מוגברת (ויעידו כל סוכני הטרנדים שאחת לכמה חודשים מגיעים עם הטרנד החדש כדי לחלקו חינם או ל"מובילים חברתיים" או לילדי בית הספר שמספיקים לעמוד בתור כדי לקבל "מתנת חינם"), שיפוטיות, קללות, מכות, נידוי חברתי, לעג, מיניות, פורנו, סמים, אלכוהול. והכל בחשיפה ארוכה. נכון, ברמה מסויימת הם גם היו חלק מהילדות שלנו, אך היום הם עצומים הרבה יותר בעיקר לאור הטכנולוגיה שתחת ידם, שמכילה הרבה אלמנטים חיוביים מחד אך בה במידה הרסניים ביותר. זה תהליך שמתחיל כבר בבית הספר היסודי ורק מחריף בבתי הספר העל-יסודיים.

ובינתיים בחינוך הביתי - אתחיל בדוגמא אישית כמובן, הבכור שלי סבל (בעבר - הידד!) מבעיה של נגעים בעור שגרמו ממש לקילוף העור בכפות הידיים, עזבו את הסבל הפיזי שהיה גדול (אולי באמת צריך לכתוב על זה פוסט), ההבדל בין ההכלה שלי ילדי החינוך הביתי, שעטפו אותו באהבה ולא התייחסו בשיפוטיות, ובין ילדי בית הספר היה עצום. בחוגי אחה"צ היו ילדים שממש עשו עליו חרם ועשו הצגות נוראיות בכל פע שהיו קרובים אליו. שפטו אותו על סמך הבעיה שהייתה לו ובזה הוא נמדד. נקודה. הקושי שלו היה עצום והוא לא אמר לי מילה עד שבמקרה יום אחד ראיתי, לא יכולתי שלא להתערב ולדבר עם המדריך. הלב שלי נשבר לרסיסים למרות שהייתי גאה בו שהחליט להתמודד לבד כל כך הרבה זמן. ההבדל בין שתי הקבוצות היה אדיר, למרות כל הדימיון גם בחתך ההשכלה של ההורים והמעמד הסוציו-אקונומי, אזור המגורים וכולי וכולי. איך ניתן להסביר את זה? נראה לי שאחרי כל מה שכתבתי זו שאלה רטורית.

תדיר מסביר לי חברים שערכים ונורמות מקבלים מהבית וזה נכון, אבל גם לא נכון. אני מכירה ילדים רבים שמתנהגים בצורה מסויימת בבית ובחוץ הם אחרים לגמרי ולא לטובה. שנים הסבירו לי שחברת הילדים היא רעה מטיבה וההוכחה הניצחת היתה כמובן "הבעל זבוב", אני לא קונה את זה. ילדים לא רעים מטיבם, אני רואה את זה מצוין בדוגמא שניתנת לי על ידי ילדים שנמצאים בבית וגם במסגרות אלטרנטיביות. על מין, פורנו, סמים ואלכוהול כבר כתבתי בעבר אז לא אלאה אתכם (לדוגמא - כאן וגם כאן). לא זה לא רק בית הספר, זה בהחלט גם נעוץ בהורות שלנו, אבל בחברת הילדים היום זה חלק מהעניין ותסלחו לי אבל אני די בטוחה שזה לא צריך להיות ככה. מכיון שזה בא לידי ביטוי גם במערכת החינוך, מבחינתי זה רק עוד סיבה לא לחשוף את ילדיי לזה, אלא לחשוף אותם במתינות לכל הנושאים ובהתאם לגילם. ברור לי שאין בזה שום דבר טוב והראיה הסלחנית שלנו היא באמת אם כל חטאת. אי אפשר לפתור את זה ביסודות הטובים שניתנו בבית, כי גם הם כמונו, בתוך החברה הם חיים. ופני הדור כפני הנורמות - טוב זה לא.

טוב, אני שמה לב שאני מאריכה פה מאוד, אז לא אמשיך עם עוד טיעונים, ממילא הבטחתי סדרת פוסטים בנושא. אני חוששת שבעצם כאינדיבידואלים כבר הסכנו לעובדה שבית הספר כמו שהוא היום הוא לא מה שפיללנו לו, אנחנו מנסים להמעיט בצדדים השליליים ולהאדיר את הצדדים שנראים לנו חיוביים יותר כמו טובעים שנתלים בענף. ואם להשתמש בקלישאות שחוקות בעיני זה נראה כמו מנגנון להתמודד עם דיסוננס, פשוט כי ככה קל יותר. השורה התחתונה היא שיש ליצור שינוי משמעותי והשינוי הזה אינו יכול להגיע מקבלת הדין. הרעיון של בית ספר הוא רעיון לא רע, היישום שלו היום הוא לחלוטין לא נכון בעיני ואינו נותן לילדים שלנו את הכישורים שהם באמת צריכים כדי להיות בוגרים יצרניים, אחראיים. כבר רוב ההורים מסכימים בנושא גם לעניין הידע, הכישורים, המיומנויות והערכים, אך הנושא החברתי דווקא נתפס כקונצנזוס. אני לא בטוחה שזה נכון, אבל ממילא אני נתפסית כמרדנית. אני כן יודעת כשאדם מבוגר, אני בוחרת את חבריי ולא נכנסת לכל מעגל חברתי בשביל האתגר, גם הילדים שלנו לא צריכים את זה. חיברות זה בהחלט משהו שנתון להעדפות אישיות ולאופי, בילדים ממש כמו במבוגרים. הרצון שלנו שהילדים שלנו יהיו בתוך החברה שבה הם הושמו ולא בהכרח נשאלו לגביה היא לא בהכרח נכונה ולא בהכרח מחסנת.

כשאתם באים לשאול על הפן החברתי של ילדים בחינוך ביתי, תחשבו עוד פעם על הצד הזה בחיי ילדי בית הספר ואז תספרו לי אם זו בהכרח הדוגמא להתנהלות חברתית נכונה? אני הגעתי למסקנה שלא. ולמרות שמאז שבני הבכור הגיע לגיל הבוגר של 12 חודשים והסבירו לי כמה הוא זקוק לחברה ובגלל שהוא איתי לא יהיו לו חברים, אני חייבת לומר שכל אחד מילדיי הוא חברותי, יוצר קשרים במהירות ולרגע אחד הוא אינו מבודד. כן החברה היא בהחלט קריטריון חשוב ואסור לשכוח זאת, אבל כמו בכל דבר יש לבחון את זה ברצינות. אין לי בעיה עם מי ששולח את ילדיו למערכת, זה בסדר גמור וגם לה יש יתרונות, מפריעה לי הגישה של אין את זה בחינוך ביתי, בעיקר מכיון שזה מגיע מחוסר ידיעה. אני לא בטוחה שבית הספר כמו שהוא היום הוא מנגנון חיברות נכון שמעניק לילדים שלנו באמת את צרכיהם החברתיים. לפעמים אנחנו פשוט שבויים בקונספט ושוכחים את הכלל הראשון - להיות ספקן, לבחון ולבחור את הבחירות שנכונות לנו, אבל בשום פנים ואופן לא להיכנס לשבלונות. שבלנות נוטות לשבלל אנשים...

ד"ר פוליאנה ומיסטר בלוגרית - על קוצה של "חפירה"

אני אגש ישר לעניין הפעם, בשיחות שהיו לאחרונה עם אנשים שדעתם חשובה לי התברר לי שדמות הבלוגרית שלי נדמית בעיניהם קטנונית מאוד, אתם יודעים מאלה שאולי צודקות אבל החפירות שלהן כבר נמאסו. כמובן שברור שאישיותי הלא וירטואלית מחפה על נבירותיי בצדדים הפחות יפים של חיינו, אבל כניסתי המילולית כמעט לכל סדק אפשרי מעצבנת, וזה בלשון המעטה. אני לרוב באמת לוקחת ברצינות מה שאומרים לי אנשים שאני מעריכה (אחד מהם אני אפילו אוהבת ועשיתי איתו 3 ילדים), אבל אני לא ממש רואה איך זה הולך להשתנות. 

תשמעו - זה לא עניין אקזיסטנציאלי, אבל באמת יש כאן אינסוף בחירות. אני יכולה להתמקד בקרוב והטוב ולכתוב פוסטים נוסח פוליאנה מלאי אופטימיות והבחנה באושר, אני יכולה גם לכתוב על החינוך הביתי וחוויות היומיום ובכך אולי להשפיע במעט על חוסר הידע הציבורי בנושא, אני יכולה לכתוב סיפור בהמשכים אבל אני יכולה גם לכתוב על מה שמציק ואנחנו לוקחים אותו כמובן מאליו ומסתכלים על כל מי שכותב עליו כ"חופר" פשוט כי זה לגמרי לא נוח. ואתם יודעים מה? לא נראה לי שזה עומד להשתנות וזה לא בגלל שכרגיל אני מתריסה, גם לא בגלל שכל הזמן אני מכילה וסבלנית ולכן אני פורקת הכל בעזרת אלטר אגו קטנוני ומעצבן. זה פשוט בגלל שאנחנו מסוגלים לחיות את חיי היומיום שלנו בלי להסתכל על מה שלא טוב ולהתעורר מאוחר מדי ואז כבר פשוט ממש רע (ואל תסיקו מזה שעכשיו סבבה) וזה ממש לא בא לי ואם מה שאני כותבת לא יגרום לכם לחשוב, לפחות אוכל להגיד בקול קטן ויבבני ש"אמרתי לכם". אז כן, אני נתפסת אולי כמו זאת שמתעכבת על כל קוצו של יוד, אבל אנשים, לא אמרתם שתמיד זה הפרטים הקטנים? הבעיה היא שהם נראים קטנים ביחס אולי לחיים של כל אחד מאיתנו, אך בהתייחסות אלינו כחברה הם ממש גדולים והם יוצרים את השיח הציבורי, את הנורמות, ולא להתעסק בהם פירושו לתת לדברים להתדרדר. כל קוצו של יוד כזה נראה אולי קטן, אבל כשמחברים אותם ביחד פתאום יש לזה נופך עצום. הכתיבה שלי מבחינתי היא סוג בדיקה לגילוי מוקדם, או נייר לקמוס, אם תרצו, ואני אומרת לכם שבלי לשים לב הכחול הזה הופך לאדום, יו נואו  - זה מה שקורה לנייר לקמוס כשהוא בא במגע עם חומצה.

אין ספק אפשר בכלל לא להתייחס לרני רהב, אפשר להגיד שממילא רוב האנשים במדינה אינם מטרידים את עצמם בזוטות כאלה כי הם עסוקים בהשרדות. הבעיה היא שעל זה בדיוק עובדת כל המערכת והיא מסבנת את אלה שממילא לא ממש מסוגלים לעמוד בחשבונות המים (בטח לא עם ההתייקרות שמביאים עימם תאגידי המים). ואם לא נעצור רגע, התופעה של פגיעה בחופש עיתונאי, של פגיעה בחופש הביטוי, של קשרי הון-שלטון, תחרוג עוד יותר ממימדיה המפלצתיים של היום. זה כל הזמן נראה שהכל לא קשור ממש אלינו ברמה היומיומית, אז למה המעצבנת הזו מעלה עוד פוסט מרגיז וקטנוני על משהו שהוא כל כך שולי. למה בכל ניצן טוב של מודעות (קמפיין העלאת המודעות לבעיות השמנה, קמפיין העלאת המודעות לסם האונס ואפילו קמפיין שצריך לסתום כבר ת'פה למתייפייפת כמו הקמפיין של משרד המשפטים והתאחדות הסטודנטים נגד אפליה), היא מוצאת בעיה שולית שמצליחה להוציא ממנה רעל? אז זהו זה לא עניין של גנים פולניים, נוסח אני אשב לי פה בחושך בזמן שאתם נהנים לכם במסיבות עם כוסות בצורת קונוס, זה פשוט כי הפסקנו במידה מסויימת לתת את הדגשים במקומות הנכונים ואנחנו פשוט מוכנים להסתפק בפחות. רני רהב הוא דוגמא טובה, סגנון ההתנהלות הבוטה שלו הוא חלק מהנוף התקשורתי כבר הרבה מאוד זמן, וכל פעם עברנו הלאה אחרי שהוא התנצל (או לא), הבענו זעזוע רגעי והמשכנו. זה רק ממשיך, אז מתי להתעורר עוד עשרים שנה כשהוא יציג את עצמו כמועמד לנשיאות (לא עלינו) ואז נתגעגע לימים האלה בהם פרופ' שכטמן מציע את עצמו לנשיאות ונתהה איכה הדרדרנו?

אז זהו נכון, אני לא באמת קטנונית בחיי הפרטיים ואני נהנית מחיי ורואה את הטוב והמשעשע גם בימים בהם אני מפתחת מחלה והחתול בוחן אותי באמצעות חירבון במיטה (כן, כן, זה מופיע בפוסט של אתמול), אבל אני רוצה שיהיה פה יותר טוב ולא מוכנה לשתוק כשאנחנו נותנים יד כדי שיהיה כאן נסבל. נסבל לא בא לי, אני רוצה להשאיר לילדים שלי משהו אחר. וזה לא שלא התרגלתי שהרבנות נכנסה לי לנוזל לניקוי כלים ולא, לא בכל פעם שאני ליד הכיור אני זועמת ונואמת לילדי על החופש מדת, ואני גם לא מחבקת את איש הניקיון בבניין (אבל אני כן שואלת מה נשמע, מחייכת ומציעה גם משהו לאכול או לשתות) אבל פעם ביום, כשאני יושבת מול המקלדת (גם אם זה בהפסקות) אני רוצה קצת לשנות, לפקוח את העיניים ולהשאיר אותן פקוחות ולא בשביל איזושהי תוכנית ריאליטי, אלא בשביל המציאות הזאת שהיא קצת גזענית ולא מכבדת ורומסת את הדמוקרטיה בו בזמן שהיא מתהדרת בשמה.

וחוץ מזה המלחמות הקטנות שלי מקשות עלי את החיים, אז שאני לא אשתף? הרי הבשורות הרעות לא מפסיקות להגיע כי חוץ מתמי4 ורולדין שהימנעות מהן מורידה מאיכות החיים שלי (קסטרו לא מורידה), נגמר עידן החלב 3.6% של יטבתה (רני רהב, צא לאלתר מהקפה שלי), אין סרטים יותר בסינמה סיטי ואם כבר רציתי להתנחם בתה קר ירוק של ספרינג אז גם זה לא. איך אתם רוצים שלא אהיה מרירה? אז אתם תסבלו בשקט ואני מבטיחה מדי פעם גם לכתוב על משהו אחר, אולי על ההשפעה של הציירים האימפרסיוניסטים על אהבתי לצבעי פסטל? רציתם קצת אופטימיות, לא? בינתיים אני חולה וזה לא בגלל רני רהב ולא בגלל איכות הקפה, אז ברשותכם היום אני אוציא קצת רעל על החיידקים שמאיימים למנוע ממני את זמן הכתיבה שלי מחר. הלאה מחלות החורף, שלא תמצאו את עצמכן באיזה פוסט קטנוני, שמעתן?