חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות ניקוי ראש. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ניקוי ראש. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 15 בינואר 2014

יש טווס שלא מדבר על נאצים בדיר - תעביר

טוב, לא יכול להיות שכבר למעלה משלושה ימים עברו מאז שאושרה הצעת החוק של ח"כ שמעון אוחיון בועדת השרים לענייני חקיקה לאיסור השימוש בסמלים וכינויים נאצים ואני שותקת. לא שותקת, שותקת, רק יחסית לעצמי. כי לציניקנים שביננו זו הרי הרמה להנחתה ואנחנו יכולים לצחוק על זה רבות, לראיה הרשת החברתית לא מפסיקה לגעוש לפחות בחלקיה האקטיביסטים יותר, וגם אני תרמתי את חלקי הצנוע, אבל זה לגמרי לא מצחיק. אם עד היום אמרנו שזה לא יעבור, בטח אחרי שויינשטיין היה נחרץ כל כך, אז היום זה עבר בקריאה טרומית, כן, למרות התנגדותו של ויינשטיין. כאשר מתחילים להוציא ביטויים מחוץ לחוק, זה מוכיח רק דבר אחד שהמדינה איבדה את עשתונותיה ואוזלת ידה ניכרת. בתחילה זה הזכיר לי את "עלילות פרדיננד פדהצור בקיצור" של סידון ואבולעפיה, משם כבר הלכתי רחוק יותר למשטרת המחשבות, שנועדה בספר 1984 למנוע מהאזרחים לחשוב על כל דבר שעלול לסתור בצורה מסויימת את המשטר. אין ספק שהגבלה שכזו על חופש הביטוי היא הכי קיצונית שיש, אך על הסקאלה הזו, של שרירות המשטר ניתן למצוא עוד הרבה קלאסיקות ספרותיות ולצערי גם את מדינת ישראל.

כהורה אני יודעת, שכאשר אנחנו יוצרים גבול (ניתן לקרוא לזה חוק) זה מתוך ידיעה שאם לא נגביל, יהיה מי שיחצה את הרוביקון. עם זאת, אני כהורה משתדלת שיהיו כמה שפחות חוקים וכמה שיותר הנחיה ודוגמא אישית. מרבית החוקים הם למצבים מסכני חיים, לגבי כל מה שאיננו חוק או גבול, אני יכולה לקוות שהילדים יפנימו אותם אבל אם לא הרי שזו זכותם וזה לא מערער את מעמדי כהורה, אני צריכה להכיל את זה כי כל ילד הוא אדם בפני עצמו. רמת ההכלה הזו מקורה בביטחון שלי בהורות שלי, אני לא צריכה חוקים, אני צריכה להיות הורה טוב. זאת אומרת שמרבית "החוקים" נוגעים להתנהגות, אך אין למעשה "חוקים" הקשורים למוסר, ערכים של מוסר אני רוצה להעניק להם בדרך אחרת  - לא בגלל שכך צריך אלא כי כך נכון. וכדי להיות ברורה, אם אני רוצה שהילד שלי לא יזרוק לכלוך על הרצפה, אני יכולה להגדיר לו את זה כחוק, השאלה היא אם אז יבין באמת למה אסור לזרוק לכלוך על הרצפה? האם אני אוכל לסמוך עליו שכשאף אחד לא מסתכל, הוא עדיין ישמור על החוק הזה אם הוא לא יבין מה המשמעות שלו אלא רק ידע שזה אסור? במקום "לחוקק", אני גם יכולה לסמוך עליו שהפנים את הדוגמא האישית שלי ואת ההכוונה שלי כהורה ולכן הוא יודע שללכלך פוגע בכולם ושעליו מוטלת אחריות, לא חובה, אחריות. כאשר, כהורים, אנחנו מתחילים להמציא חוקים בנקודות שבהם ה"חינוך" שלנו לא עובד, אין לנו אלא להסיק שהשימוש בכוח החוק הוא כתוצאה מאוזלת יד. כך בדיוק גם עם המדינה, הוצאת ה"שיח הנאצי" מהספירה הציבורית על פי חוק, מעידה על חוסר היכולת של הממשל הנוכחי להכיל את מגוון הדעות. מבחינתה, הגבלת חופש הביטוי (הגבלת זכות אדם בסיסית) היא הדרך היחידה למנוע את מה שלא נוח לה לשמוע. ביננו אני לא יודעת איך נתניהו יוכל לשמור על ניקיון נאומיו מאיזכורי עוולות הנאצים, אך נתניהו אינו מטריד אותי. מטריד הרבה יותר זה הצורך בטיפול סימפטומטי כשברור שהבעיה היא לא כניסת הנאציזם לשיח הציבורי, אלא שלממשל הנוכחי לא נוח עם כל הלכי הציבור. המדינה נמצאת בכזה דיסוננס, שבמקום לבחון מחדש מדיניות, היא שולחת את אזרחיה לניקוי ראש ושטיפת פה. ניקיון מוחם של האזרחים הוא בעדיפות ראשונה ואם אי אפשר לעצור את כולם מינהלית, בואו נחוקק חוקים מגבילים. הרי מהי דמוקרטיה אם לא תמימות דעים ותמיכה בלתי מעורערת בממשל? וכל מי שהדמוקרטיה הזו לא מוצאת חן בעיניו - שמענו שאפשר לארגן משהו בשבדיה. 

הרעיון בחברה דמוקרטית אוטופית שהחוק בא כדי ליצור שוויון מקסימלי של כולם מחד וליצור הגנה במקומות שיש להגן מאידך. כאשר החוקים מתחילים לאסור על קווי מחשבה זה מעיד על התערערות האמון שיש לציבור בממשל ובאמון הממשל בעצמו. במקום שבו חוקים מחליפים את אמות המוסר, מפסיקה הדמוקרטיה להתקיים הלכה למעשה. זה נשמע לכם מופרך? לא לי, מבחינתי זוהי עוד הוכחה שהשיח הדמוקרטי נידחק לפינה. יש קו ישר בין הצעת החוק הטיפשית הזו ובין הצו של אלוף פיקוד מרכז שאוסר על פלסטינים לערער על החלטותיו בנושא החרמת רכוש, ומשאיר בידם רק את בג"ץ כאפשרות ערעור וכולנו יודעים עד כמה זה קל ונגיש בעיקר כשאתה פלסטיני. אין, דמוקרטיה - ברור דמוקרטיה. 

יש זילות בהתייחסות לשואה? בעיני החוק הזה יותר מכל מוזיל פה את הדמוקרטיה. "בשביל זה עברנו את השואה"? כדי שאסור יהיה לדבר על זה אך 69 שנה אחרי על השואה? בשביל שבמקום דמוקרטיה נקבל מדינה יהודית בלבד? שאסור יהיה להשוות לזה שום דבר? זה אפילו חוטא לניסיון להזכיר ולא לשכוח כי ברגע שאסור לדבר על נאציזם אלא אם כן זה במסגרת לימודים, אנחנו תורמים בהשכחתה ובהשכחת לקחיה. ואז כמה קל יהיה ליפול לפחיה הקטנים והסרקסטיים של ההיסטוריה. מרוב שאנחנו לא מרגישים נוח עם השימוש במילה נאצי, אנחנו מעדיפים למחוק אותו. ככה הרבה יותר טוב. השפה האנושית היא הזיכרון הטוב ביותר, השימוש בכלים דמוקרטיים בתוך דמוקרטיה הוא אחד הלקחים שצריך ללמוד מהתקופה הנאצית (זה היה למטרות לימוד, לראייה שורש ל.מ.ד. במשפט) אז בעצם שימוש בחוק שאושר ברוב דמוקרטי אך מנוגד לרעיון החוקתי הוא הנצחה של התנהלות מאוד לא ראויה ושנוצלה ככלי גם על ידי המפלגה שעוד מעט כבר לא נוכל לומר את שמה. ומתי זה עלה? על רקע ההתנהלות שלנו מול הפליטים. כן, אכן אין ציני מזה.

אני מודה שבשנים האחרונות ישנה עליה בהשוואות שנעשות עם תקופת השואה, אני מניחה שהדחיפה רצינית לשימוש התדיר בשואה היא נחלת עידן הטוקבקיסטים. אין ספק שיש תחושה מסויימת של זילות השואה ושהאצבע קלה על הדק ההשוואה. אבל זה חלק מהתפתחות אנושית והמהפכה התקשורתית של עידן האינטרנט יצרה מצב בו תהליכים במידה רבה מואצים. אבל גם לפעמים יש לקבל את דין הרחוב, מותר להשוות, אין מה לעשות לפעמים להביט במראה אומר להיות קצת דרמטיים. יש המון דברים שהשתרשו בשפה, להבדיל אלף (אלפי הבדלות),כשמישהו אומר איינשטיין הוא לא בהכרח מתכוון שהעומד מולו הוא ממש אלברט איינשטיין, לפעמים הוא פשוט מתכוון לגאון (לפעמים גם הפוך, נו שוין). היום כשאומרים נאצי, אין בהכרח הכוונה להיטלר או לאייכמן או לכאלה ספסימנים, אלא דווקא לכל אלה שהלכו על אוטומט ויישרו קו עם ממשל שגם רצה להגדיר את קו המחשבה לכל אזרחיו. הייתי משווה עכשיו, אבל אולי עד שאגמור כבר יעבור החוק, אז אני משאירה לכם את ההשוואה המתבקשת.

אנחנו אוהבים להתהדר ב"כמו דמוקרטיה" שלנו כטווס צעיר אך למעשה אנחנו טווס פיסח ומרוט שלא מוצא את מקומו בין טווסים אחרים, בעיקר בגלל שזה טווס גזעני ששום טווס אחר לא נראה לו, ולכן הוא מעדיף לעמוד על גדרות דיר החזירים ולהפליג בשבחיו, העניין הוא שרק הטוס לוקח את עצמו ברצינות, אפילו החזירים מעדיפים לטמון את ראשם בבוץ רק כדי לא לשמוע ולא לראות. באילו נוצות מתהדר הטווס הספציפי הזה, שאינו מוצא את מקומו באומת הטווסים? ובכן, עד עתה רק שמעתי אותו צועק "מגיע לי", וגם "זוכרים את הנאצים?" אבל עכשיו אסור לו להגיד נאצים (ככל הנראה), בסוף הוא יסתפק בתשובה הכי בנאלית "ככה" אבל לא ישמעו אותו כי הבולדוזורים יתקדמו כדי לפנות את דיר החזירים...

יום רביעי, 4 בדצמבר 2013

מורשת ריבלין הפרטית שלי

שבוע שעבר, נשארנו עם בקבוק 0.5 ליטר מים מינרלים אחד, אחרון. לא נשמע לכם דרמטי.
הבכור שלי שותה רק מבקבוקים כאלה. עדיין לא דרמטי.
לכל מרכול שהלכנו אליו היו מים מינרלים כמו שהוא שותה רק עם תמונות מהפסטיגל והילד בשום פנים ואופן לא הסכים שנקנה אותם. "לא, אני לא מוכן ללכת עם פרסומת של הפסטיגל". אמר ולא יסף. ומכיון שאת עקשנותו ירש ממני, ידעתי שאין טעם להוציא אנרגיה על זה, הנושא סגור (כן, גם את הביקורתיות לנושא הפסטיגל הוא ירש ממני, תפסיקו כבר לבוא איתי חשבון על כל דבר). בסוף הירקן בגבעתיים (כן אני ממשיכה לקנות ירקות ופירות אצלו בכל הזדמנות, אין כמוהם בכל רחובות) בשקט בשקט הלך לקיוסק הקרוב החליף שישיית מים פסטיגל באחת ישנה ונטולת פרסומות (והנה לכם עוד סיבה להמשיך ולקנות אצלו) ומכר לנו אותה והילד היה מאושר. עד עכשיו הסיפור הזה לא ממש נראה לי חשוב עד אתמול כשספי ריבלין נפטר. ברור שאינכם מבינים את הקשר ומכיון שזהו איננו מבחן פיז"ה (לא חשבתם שלא אגיד דבר בנושא, נכון?!) אני גם אקשור בשבילכם את הקצוות. במשפט אחד - אמא שלי לא אהבה את ספי ריבלין. 

סוג ההומור שלו לא דיבר אליה מעולם ונוכחותו על המסך גרמה לה לסלידה לא רצונית קלה. הפילטר הזה של אמא שלא מסמפטת אותו כנראה יצר אצלי איזשהו ניכור נגדו שמתוכו הוא תמיד נבחן אצלי. אז כשהייתי צעירה יותר, ועל המסך היה רק ערוץ אחד גם אני לא יכולתי להימנע מלגדול על ברכיו של ספי ריבלין (במשמעות של המושג הזה פעם, לא פוסט פרשת גולן). והוא היה חלק מכל כך הרבה קלאסיקות - רגע עם דודלי, הבית של פיסטוק, סולו, זהו זה והפינה הלשונית ומוקש. הוא הצחיק אותי אבל היתה בי התנגדות כלשהיא שאפילו לא שמתי לב אליה. כשהייתי בת עשר וכבר קינן בי החיידק הפוליטי, הופיע ריבלין שוב בתשדירי הבחירות, לי זו היתה הפעם הראשונה שהורשיתי לצפות בתשדירים. בביתי המערכניקי, ההשתלחות בפרס היתה גדולה מנשוא (אל דאגה, לא שכחתי שהגשש כיכב בתשדירי המערך). אז ככה ניהלתי עם ספי ריבלין מערכת חד כיוונית, הוא על המסך מצחיק כהרגלו ואני בביתי צוחקת ולא מתלהבת וזה עבד. שנים הפניתי לו כתף קרירה. מתישהו, כבר הייתי אחרי צבא, הוא התראיין, אני אפילו לא זוכרת איפה ונשארתי לצפות, ומתוך הקומיקאי התזזיתי שלא סימפטתי ראיתי פתאום אדם נורא מצחיק, חכם, אחד שמקרין המון טוב לב, נחישות ושמחת חיים. אחר כך התחלתי לראות את הפרקים של ניקוי ראש ומניותיו עלו פלאים. עם השנים גם גיליתי את איכויותיו כשחקן ופיתחתי סימפטיה לספי ריבלין. מאבקו בסרטן עורר בי השתאות והערכה. אכן, איש מוכשר. זו היתה אולי התעוררות מאוחרת, אך היא מכילה מתיקות מרוכזת.

וחזרה לתחילתו של הפוסט היום, ההשפעה שלנו כהורים על הילדים שלנו היא אדירה. יש חשיבות למסרים שאנו שולחים להם מעל פני השטח וגם מתחת. ההתנגדות למסחריות הגורפת של הפסטיגל שניעורה בבני הבכור, וכמובן שימחה אותי, המחישה לי את זה בצורה שלא משתמעת לשתי פנים. היחס שלי כאדם לספי ריבלין הדגים לי את זה ושני הדברים נפגשו זה עם זה בסמיכות מיקרית ולא נותר לי אלא להרהר בקשר שביניהן ולהבין שכהורה אני צריכה לבחון את עצמי כל הזמן ולזכור שבאופן אוטומטית אני עצמי נבחנת תחת זכוכית מגדלת. אם יש משהו שאני אקח דווקא ממותו של ספי ריבלין זה לא לשכוח שכאדם, ובטח כהורה, אני צריכה לשאוף בכל יום למקסימום מעצמי וכלי מצוין לעשות זאת הוא הומור. לא נראה לי שזה מה שספי ריבלין היה מצהיר כמורשת רישמית, אבל ביננו לא נראה לי שהוא היה מתנגד.