שיחה גדולה ושיחות קטנות

בבוקר האתמול ישבתי לי במרפסת וכתבתי. היה שקט יחסי כזה שיכול היה לגרום לי רגע להאמין שאני לא כאן, זאת אומרת החום והשיחות שהגיעו מהפארק לא ממש סייעו לאוירה ההולנדית שניסיתי להשיג אבל זה היה הכי קרוב שיש. הניסיון הפסטורלי לדבוק באמונה שאני באמסטרדם ויש לי את כל היום לעצמי בשקט הולנדי מלטף כתיבה, הועם מעט לאור הידיעה שיש לי שעתיים עד למסיבת יום הולדת שכוללת המון ילדים וחום בלתי נסבל. אז אם לסכם - רציתי לחשוב שאני לבד אבל ידעתי שהם תכף מתעוררים, רציתי אמסטרדם אבל שמש ישראלית במרפסת לא ממש מאפשרת את זה ורציתי קפה בעיקר אבל לא היה חלב ולהתחיל בוקר עם אספרסו אחד זה ממש לא כמו להתחיל אותו עם רצף מינימלי של שלוש כוסות קפה עם חלב. אבל למה להיות קטנוניים? יכולתי לדשדש בכל מה שאין אבל החלטתי לא לשקוע במירמור אלא להנות בכל זאת ולהשלים את כל מה שאין בעזרת הדימיון.

פלנקטון

בעודי נכנסת מטאפורית לתוך המטאפורה שבניתי בעמל רב הגיע הבכור. מכיון שעוד  לא נכנסתי לדמות ההולנדית נטולת הילדים, זכרתי מי הוא. אמר מה שאמר, לקח שניה זמן עד שקלטתי את המצב. ניתוח מהיר ותובנה. זה הזמן - כולם ישנים, הוא ואני לבד, בדיוק הסנריו שבניתי לשיחת ההתבגרות הראשונית. זה מרגיש לי אסור לספר לכם מה היה שם, קצת כמו בגידה באמון ולכן אאלץ להיכנע לתכתיב. אבל היתה שיחה קצרה יותר ממה שחשבתי, קולית ונינוחה עם משפטים מבריקים שלו שככל הנראה ישארו חקוקים אצלי לנצח, נראה לי שאחד אפשר לשחרר: "אז בעצם זרע זה קצת כמו פלנקטון, לא?" תכל'ס. אבל יש מצב שאסור להשוות.

רצועת טיימינג

בכל מקרה שמחתי שהחלטתי להפוך את "השיחה" למספר שיחות קטנות. השינויים של גיל ההתבגרות הם לא רק פיזיים, הם גם נפשיים והאיזון ביניהם, בטח בתחילת התהליך הוא עדין מאוד. פעמים רבות השינויים הפיזיים מקדימים את השינויים הנפשיים ולכן השיחה צריכה להיות מתואמת עם מה שעובר על הילד. לפעמים כל מה שהוא צריך לשמוע זה פשוט למה כל השינויים האלה קורים ולהבין את ההתפתחות בלי שום "בקרוב" של מה עוד עומד לקרות, בלי חשיפה מיותרת  כשתכל'ס נפשית הוא עוד בכלל לא שם. ושוב מצאתי את עצמי מברכת שהילדים שלי בחינוך ביתי ויש להם את הליווי שלי בהתאם לדרישה שלהם, שאין להם את התחושה של לבד, שתשומת הלב נמצאת בפרטים הגדולים, הקטנים ובהתאם לצרכים. ילד צריך שיראו אותו, הוא גם צריך לבד וצריך עצמאות, אבל כל אלה נבנים כל כך הרבה יותר טוב כאשר ניתן ללוות אותו בצעדים האלה שלו. לא פשוט להיות בחינוך ביתי, צריך גם לשים לב לצורך של הילדים להיות גם בלעדיך ולהסתדר לבד או בחבר'ה. צריך לדעת לשים גבולות לעצמך מתוך הצורך לראות את מה שהם באמת זקוקים לו ולדעת לייתר את עצמך כשצריך.

ילדים - אי אפשר להיות עם ולהרגיש בלי

חינוך מיני הוא דוגמא מצויינת, בעיקר כי ההתפתחות של כל ילד היא שונה. המערכת לא יכולה להסתכל על כל ילד באופן פרטני, היא מוכרחה להכליל. ודווקא פה יש צורך במינון עדין. בנושא של חינוך מיני, המערכת לא התאימה את עצמה גם לא בתקופה שלי. היום זה הרבה יותר בולט כי המערכת כבר לגמרי לא מסונכרנת עם הילדים, הלקוחות האמיתיים שלה. היום יש שילוב קטלני של עובדות שחוברות זו לזו ומייצרות חשיפה מוגברת של ילדים לתכנים לא נכונים מגיל צעיר והיא משולבת בהיעדר פנאי של ההורים להתייחסות לילדים ובמערכת שבאמת לא יודעת לשים דגש על צרכי הילדים, בתוך כל זה ילדים רבים הולכים לאיבוד. כן, הם יסתדרו, כן הם יתבגרו, כן זה ישפיע עליהם לכל החיים ולא בהכרח לטובה. כשיש כל כך הרבה ילדים שרואים סדרות שאין שום סיבה שהם יכירו, הם נחשפים לעולם שלם שהם לא היו אמורים להכיר עדיין ותוסיפו לזה היעדרות הורית, פורנו בהישג יד ואנחנו מקבלים ילדים שכאילו יודעים אבל תכל'ס הם מאוד מבולבלים. הם כאילו בעלי ידע, אבל הם לא ואנחנו כאילו שם אבל אנחנו לא באמת.

מבוכה

השלב ההתחלתי הזה של שינויים גופניים, לא מלווה בדרך כלל גם בהתבגרות מנטלית, הגוף מקדים את הנפש ויוצר את ההכנה הנכונה. השינויים האלה הם איטיים, מדורגים ומאוד מבולבלים והורמונליים. כהורים וכבעלי ניסיון, אנחנו צריכים להבין את זה ולהפוך את החוויה הזו לחוויה מעצימה לילדים שלנו, שמלווה בהיכרות שלהם עם הגוף שלהם, עם התהליך והשינויים. כזו שהופכת את הנושא לטבעי ולא למביך או מוצל. כזו שהייתה אולי קצת חסרה לנו כשאנחנו עברנו את השינויים האלה. לכן שיחה גדולה כזו, היא משהו שאנחנו כהורים מנסים לדחות כמה שרק אפשר. משום החשיפה הזו שמרבית הילדים עוברים, כל דחייה שלנו מאפשרת להם לפתח תודעה בנושא שהיא לא כל כך מתאימה ובסופו של דבר מגחיכה את קיום השיחה. כי איזו שיחה אמיתית אפשר לנהל במצב בו יש הורה נבוך וילד שבעצם כבר יש מאחוריו קילומטרים של סרטי פורנו בהם הוא כבר ראה הכל? ובעצם לא בטוח שהבין את מה שצריך היה שיבין... מעבר לזה זה גם נורא מגוחך - המחשבה הזו של הורה שמתפתל בין מה שהוא מרגיש שהוא צריך להגיד ומה שהילד שלו כבר ראה ויודע...

לא פשוט לגדל ילדים, הרבה יותר קשה לגדל אותם קצת בשלט רחוק ועם הרבה מיקור-חוץ. אני לא מאשימה, אני לא חושבת שככה זה בכל המשפחות, אבל כשאני מסתכלת במבט רוחבי אני מזהה בעיה כללית. אני יכולה תכל'ס לדבר רק על עצמי - אני בטוחה שגיל ההתבגרות הוא לא כזה נורא ולמען האמת מהקצת שאני רואה, אני לגמרי לא מפחדת מפני הבאות. להפך, אני אני רואה אותם גדלים ומתעצבים ומפתחים את עצמם זה עושה לי טוב והדבר היחיד שאני רוצה שהם ידעו זה שאני שם בשבילם ושאין דבר בעולם שהם יכולים לשאול עליו ושאני אהיה מובכת. העובדה שאני איתם מאפשרת לי לשים לב לפרטים הקטנים, לבנות מערכת שלמה של אמון הדדי ובעיקר כהורה גם מכינה אותי לכל הניואנסים הקטנים שיכולים להיתפס מביכים כשפתאום אתה מבין שהילדים שלך כבר לא ממש קטנים. למשל כשאת יושבת במרפסת בבוקר ופתאום מגיע הבכור ומספר לך משהו שלא ממש היית מוכנה אליו, אבל אז את מגלה שבעצם כן...

פסיעה ראשונה לעבר גיל ההתבגרות

לו בזה זה היה נגמר

באחד הימים, כשבנהזוג היה בחו"ל, הבכור התעורר ואמר איזה משהו. אני לא יכולה לפרט ולומר מה, אבל הדברים יתבהרו בהמשך, לפחות הקונטקסט - מבטיחה. בכל מקרה, הנקודה בעצם היא לא מה שהוא אמר אלא התהליך שהמשפט התמים שלו יצר. זאת אומרת, הוא קיבל תגובה לעניין שלא ממש יצרה מקום בשבילו להתעכב עליו, אבל אני נשארתי עם הקפה שלי ביד תוהה איך בדיוק הגעתי למקום הזה. מסתבר שהילדים גדלים ממש מהר וזו לא קלישאה, שזה בעצם להגיד שלמרות שהשגרה יכולה להיות מסטיקית בטיבה ושוחקת, תכל'ס הנער הזה שמולי היה לפני רגע גופיף קטנטן וקצת מתלונן שחיבקתי בזמן שהרגליים שלי עדיין רעדו מהמאמץ של ללדת אותו. וזה קטע, כי מהר מאוד את מוצאת את עצמך בסיטואציה הזו שתמיד ציחקקת בה בסרטים, הסיטואציה הזו שבה יש להסביר חלק מעובדות החיים. זאת שידעת שתגיע והיא תופסת אותך בלתי מוכנה במודע. בעיקר כי ראית את זה מול העיניים ואת לא באמת מופתעת. כך או אחרת במקרה שלי, כנראה שאלות הגורל חשבו שאני זקוקה גם לתמרור אזהרה. לא מתלוננת, מתכוננת. סה"כ זה לא באמת מכה אותך כרעם ביום בהיר, זה רעם שהתכוננת אליו רק שלא היה סינכרון ביחידות הזמן. 

בייבי, זה העפר שלי
שאת אוכלת

זה לא רק הידיעה שזה יקרה, כי הרי זה תהליך שממש אפשר לראות. זו הידיעה שיש מצב שדווקא את השיחות ה"קטנות", בניגוד לשיחת "הסקס" הגדולה, אני אמצא את עצמי מנהלת כי בנהזוג וודאי יהיה בחו"ל או משהו. זה הפך לי ברור כשלפני הנסיעה האחרונה של הבנזוג צפינו בפרק הראשון בעונה הרביעית לדעתי של shameless וזאת היתה הכתובת על הקיר שלי. שורה תחתונה (אולי עדיף פה דווקא תכל'ס, בכל זאת תחתונה-תחת-תחתונים) - הייתי רוצה להיזכר בהיסטוריה האנושית כאמא הכי קולית בשיחה הזאת עם הבן שלה. כזו שהבכור ייזכר בה בחיוך כשהוא יהיה מבוגר. העניין הוא שלא התכוונתי שזה יקרה מהר יחסית ותיכננתי שיהיה לי זמן לבנות איזה שלד רעיוני ולשלב כמה "שליפות שנונות" ספונטאניות ומדוייקות ובעיקר שיהיה לי זמן להתכונן. ואז האמירה התמימה שלו קיצרה את הטווחים. עכשיו אני במצב טוב ברמה הקונספטואלית, ברורים לי הנושאים ואני צריכה לעבוד על כמה משפטי מפתח, אבל תכל'ס יותר טוב לילד שאני לא אספיק לגבש חידודי לשון. זו בעיה עם ילד שנון, כל מה שאתה אומר לו אכן ישומש נגדך על בסיס יומי ויחגג בתרועת ניצחון, לעיתים בליווי טרומבון. בקיצור זה היה נבון יותר לא להיות שנונה מדי וקצת מבוכה קלילה כנראה לא תזיק, אם כי בטח לא תהיה. מלכת הקרח, אני הנמסיס שלך וכן, משווה ומעלה. 

סוג של אוקסימורון
טאטולוגי בהכרח

אז אני מוכנה. שזה להגיד שמסתבר שהייתי מוכנה גם כשחשבתי שאני לא מוכנה, כי כנראה זה משהו שצריך לבוא בטבעיות וזה הגיוני כי זה גם טבעי והנה לכם טאוטולוגיה שבכל זאת במציאות היא מקבלת תפניות מביכות לעיתים. אם תרצו אוקסימורון טאוטולוגי, כן אין דבר כזה, לא, אני אפילו לא אחפש. כך או אחרת, בחברה שלנו, פיתחנו המון דפוסי פעולה שהם חלק מקוד התנהגות ברור. המרחב האישי שלנו הפך ךחשוב בסדר העדיפויות ואנחנו ממדרים פעמים רבות את הילדים משם, תוסיפו לזה את העובדה שאנחנו באופן עקרוני לא מבלים את רוב שעות היום עם הילדים ושזה עוד הולך ויורד עם הגיל ותקבלו מצב מביך בו אין לך למעשה את היכולת לדבר עם הילד שלך על הדברים שצריכים להיות הכי טבעיים וזורמים. אז חשבתי על זה ושמתי לב שבבית שלנו, אנחנו מטפטפים את זה לאורך היום בצורה לא מתוכננת מראש, את היחס לגוף, שינויים של גיל ההתבגרות, התייחסות טבעית לגוף, כבוד הדדי ומרחב אישי ואז הבנתי שאני לא צריכה בעצם ליזום שיחה. אלא להתייחס לדברים כשהם קורים, כי גם הילדים ממש כמוני מוכנים לשינויים ומרגישים אותם ואז באמת השיחה יכולה להיות בעלת דרגת קושי נמוכה יחסית ותוך חשיפה הדרגתית ובקצב אישי. פשוט כל פעם להתייחס בהתאם למקרה, אלא אם כן את נשאלת שאלות ועליהן, אין ברירה בעיני, אלא להשיב בכנות מרובה.


אבל לפני שהגעתי לתובנה הזו, שבינתיים היא עברה את מבחן הדאודורנט וזה רק נשמע לכם פשוט, אבל יש את כל הקטע הזה של הריח שמקבל תפניות בדמות אחים קטנים שמתפקעים ממבוכה כי לא חשבת לפני כן שדאודורנט הוא נושא בעייתי ומסתבר שכן. כך שלקח אחד נלמד - צריך לדבר עם כל ילד בנפרד, לקח שני והוא שסבבה לחלק את הנושאים וזאת אכן שיטה טובה, שיטת הסלאמי הזו. בכל מקרה מכיון שמרבית הדרך עוד לפניי ונושאים סבוכים מזיעה בגיל ההתבגרות עוד צפויים, הרי שכל מה שאפשר לעשות זה לקוות שזה באמת יעבור בהכי פחות מבוכה. ודווקא יש לי תחושה מצויינת בעניין. בכל מקרה לפני כן החלטתי לעשות חיפוש באינטרנט לפי נושאים שילד מתבגר יכול לחפש ותכל'ס די נחרדתי על הסקאלה שבין אשכרה full blown פורנו לבין רבנים אורתודקסים שמנסים להפחיד בני נוער מדעתם עם דיונים שלמים על השחתה וגו'. ובאמצע בינhהם אין הרבה בכלל, אם נורא תחפשו תוכלו למצוא את האתר של שפ"י אבל אין מצב שמתבגר/ת יכנסו אליו ואם הם יכנסו אליו שהם באמת יקראו. זה די עצוב שזה מה שמניב חיפוש פשוט. אם הילדים שלנו מחפשים תשובות באינטרנט משני צידי הסקאלה הזו הם יקבלו תשובה די מעוותת ובאמצע כמעט אין שום דבר. השאלה היא לא אם אני בעד או נגד פורנו, השאלה היא אם פורנו צריך להיות מעצב דעת הנוער באשר לסקס ותפיסת מיניות והתשובה היא לא, פורנו לא יכול להיות מדריך הנוער בנבכי הסקס, תקראו לו העשרה אם תרצו. ולגבי אתרי הדת, ובכן תשובתי ברורה. 

תמונה שממצה את כל מה שרקוב
אם תחשבו על זה - סקס, מגדר יו ניים איט

כן, אני יודעת, אין באמת מה להסיק מזה ולא זה לא אומר כלום, אבל זה כן אומר. זה אומר כי הילדים שלנו התרגלו לחפש את הדברים שמעניינים אותם ברשת ואם אלה התכנים שהם יחשפו אליהם שום דבר טוב לא יצא מזה. אז קודם כל בואו ניקח כנקודת מוצא שהם יגיעו בכל מקרה לסוג המידע הזה, ולכן יש חשיבות מרובה לעובדה שהרשת לא תהיה מקור הידע העיקרי שלהם. אני לא יודעת מה הייתי עושה אם הילדים שלי היו בבית הספר. כי בסופו של דבר נושאים סקסיים עוברים בין התלמידים עוד לפני הגיעם לרדאר של המורה ובעצם יוצרים לפעמים רצף של פרשנויות המעוותות תפיסות. יש משהו שהוא רקוב נורא ולא תקין בכל כך הרבה רמות בחשיפה של ילדים לחומרים  וגם לסאבטקסט מגדרי ברור, שגוי ולרוב לא שוויוני ומבזה שיוצרת תפיסה מעוותת ולא נכונה של מה זה סקס ואני לא מאחלת לשום ילד שמרבית השכלתו בנושא תגיע מפורנו וגם לא של שותפותיו/שותפיו העתידיים. 


אני לא יודעת מה זה אומר כשאנחנו מעבירים את האוטומציה של התהליכיים החברתיים מידיים אנושיות לידי הטכנולוגיה ואמצעי מדיה שונים, אבל אני סקפטית לגבי התקדמויות חיוביות, שזה קצת כמו להגיד שזה לא מבשר טובות. שורה תחתונה מבחינתי היא שהילדים שלנו זקוקים ליותר זמן איתנו. זו מסקנה שעולה אצלי מתוך המון נושאים והיא נראית לי חיונית ומתבקשת. הילדים שלנו צריכים אותנו נוכחים בחיים שלהם, מתפקדים זה פשוט לא מספיק. אנחנו רוצים להאמין שבכל דבר הם יבואו אלינו, אבל ספק אם הם באמת יעשו את זה. אני יודעת שאני לא הרגשתי שאני באמת יכולה לבוא לאמא שלי ולספר לה כל דבר והיו דברים שלא סיפרתי לה, יש מצב שהיו יותר דברים שלא שיתפתי מאשר שיתפתי. הייתי רוצה למצב את עצמי בעיני ילדיי כאדם שאליו הם תמיד יכולים לפנות אליו אם הם רוצים בכל נושא שהוא.יותר מזה, אני רוצה לדעת שהענקנו להם יסודות בריאים בנושאים כמו תפיסת העצמי, מרחב, שוויון וגם סקס. 


כמו בנושאים של דמוקרטיה ומדינה, של חשיבה וביקורתיות, של ערכים ואמונות, כך גם בנושא כל כך טבעי כמו התבגרות וסקס, אני רוצה זה לתת לילדים שלי את הכלים שבסופו של דבר יעשו אותם מודעים לעצמם, לאחרים וגם בני זוג טובים יותר. לא צריך להסתתר תחת ציחקוקי מבוכה או לאקוניות, פשוט צריך גם בנושא הזה לדאוג שהחשיפה שלהם תהיה מבוקרת. מבוגרים הם אנשים של הרגלים, אבל כדי להקנות אותם, אנחנו צריכים לשים לב למינונים. ילדים הם בעיקר תולדה של מינונים נכונים ויאמר לכם כל מורה לשיקויים שהדיוק הוא חיוני וביננו כל ילד (כמעט) הוא קסם בפני עצמו


עכשיו מה שהכי הגיוני שיקרה, זה שתחושת האופוריה הזו שאני יודעת מה לעשות תימשך עד שיעבור מספיק זמן ואז השיחה הזו שוב תתפוס אותי לא מוכנה. ובגלל שפירסמתי את זה עכשיו לא יהיה לי בפני מי להתלונן. אבל יש להנח שזה לא ימנע ממני להתלונן בכל זאת. בכל מקרה, ההחלטה האופרטיבית שלי היא לא להתרגש מגיל ההתבגרות. נראה כמה זמן זה יחזיק מעמד. אדווח 

מגמת הייהוד מחריפה - כשחינוך מיני הוא בסיס לחיזוק היהדות, אין ספק שהבעיה עם האונס הבא זה whatsapp

טוב, כתבתי אתמול על כפייה דתית, מחקתי,לא בגלל שלא היה טוב, אלא לא היה שם שום דבר שלא אמרתי קודם. למה התעצבנתי הפעם? כי ארגון דתי, שמנצל פרצות והיעדר קריטריונים ברורים מטעם משרד החינוך לפעילות גופים חיצוניים, נכנס לבתי ספר ממלכתיים, באישור המנהלים, ומעביר לתלמידי כיתות ז'-י"ב סדנאות שונות, בין היתר גם בנושא "בינו לבינה". 

OK, אז יש פרצות ואין קריטריונים ומי שקיבל אישור לעסוק בתכנים תורניים יכול להכפיף הכל תחת עולה של תורה, אבל מה עם שיקול הדעת של המנהל/ת? אני מניחה שכמו רבים מהציבור הישראלי גם לשיקול המנהלים "עוד קצת יהדות בטח לא מזיק" והתירוצים בלתי נגמרים - מה רע בקצת חזרה לערכים? זה לא מזיק וכו'. אין לי ספק שלא מזיק ללמוד יהדות, גם לא מזיק לדעת תנ"ך, אבל בדיוק בשביל זה מוקדשות במערכת השעות דקות מרובות - שיעור תנ"ך ושיעורי תרבות ישראל ומורשתו, גם שיעורי היסטוריה רבים, חלק משיעורי אזרחות, ובעצם גם חלק משיעורי הספרות ואפילו שיעורי חברה וכל זה עוד איכשהו בסדר, אבל תוסיפו לזה שלאורך כל תקופת בית ספר יסודי סיפור הבריאה הוא הסיפור שמספרים לילדים שלנו ותוסיפו לזה את כל סיורי חיזוק המורשת ואת כל הפעילויות לפני חגים - כבר יש די הרבה, לא? אז עכשיו תוסיפו לזה גם שעות העשרה של ארגונים ועמותות ומה קיבלתם? חינוך ממלכתי יהודי לעילא ועילא לכל מי שבחר במערכת חילונית.

סדנאות "בינו לבינה"? סדנאות על זוגיות יהודית? ז"א מסיונריות שנכנסת בדלת הראשית, בואו לא נשלה את עצמנו שמדריך דתי יכול להעניק קלט כלשהוא לילדים חילונים בני 12, שגם יכול באמת להתאים לחיים של המתבגר/ת החילוני/ת. אין השקה בין הדברים, לא במובן של חינוך, לא במובן של מין, לא בשום מובן. חושבים שהילדים צריכים ערכים? מצוין, גם אני, דעו לתת להם אותם ממקום של כבוד ושוויון. אם יש ערכים שצריך לחזק זה את כבוד האדם, קבלת האחר, סבלנות, על זה אמונה מערכת החינוך ועל זה אמונים אנחנו ההורים (אבל תסלחו לי אם לא אדון באחריות ההורית היום למרות חשיבותה). אבל כשהורים עושים out-sourcing לבית הספר, ובית הספר עושה out-sourcing לגופים חיצוניים ועמותות דתיות מסובסדות על יד משרד החינוך, אז את השאיפה לחנך אותם לערכים אתם כבר די יכולים לזנוח. אה בעצם, היא כבר די נזנחה ממילא.

לצערי, חינוך לערכים של שוויון וכבוד לא יכול להגיע משום דת, לכן דת צריכה להיות בתחום הבחירה במרחב האישי. אין קשר בין מהות יהודית של אישה מדליקה נרות ואופה חלות וגבר מקדש עליהן ועל היין, גם אם אלה ערכים מופלאים, כדי לייצר שיח של מין וזוגיות בעידן של פורנו קשה על מסכים והודעות בין חברים שנראות כמו סנאף. אחר כך מתפלאים על בני נוער שאונסים בשישי אחר הצהריים, אבל חוזרים הביתה לקידוש ושמים כיפה. ילד נורמטיבי, מקדש וגומר הכל מהצלחת. לא צריך שיפנה את השולחן, אמא יכולה, שיחזור להודעות הטקסט שלו ב- whatsapp. שזה, בהערת אגב, מסתבר בגורם מספר אחד לאונס קטינות. אז אולי בכלל ששיעורי חינוך מיני יתוגברו על ידי עמותות שמתעסקות בטכנולוגיה סלולארית?

מה שזה זה מסיונריות, המדינה כולה עוברת למצב "ייהוד". הייהוד היה כאן מזמן אבל הוא הולך ומתרחב. ישראליות - out, יהדות - in. עובדת הלאום יהודי כנראה לא מפריעה ליותר מדי, וזה נידון כבר שנים בשולי השיח הישראלי. וכבר עברנו גיוס נשים, הדרת נשים, מיהו יהודי ועוד ועוד. אבל לאחרונה הדגש על יהדות הפך לאגרסיבי הרבה יותר. זה כולל את מנהלת הדת, את פרוייקט המדריכים הרוחניים לבתי הספר, את כל טיולי הנחלת היהדות והמורשת, את רכזי היהדות הישוביים, את מערכת החינוך, את הצבא, את השיח הציבורי, את הזרמת הכספים להתנחלויות שיוצרת מעמד בינוני אחר מעבר לקו הירוק (על חשבון כולנו) וכמובן את הדרישה להכיר בישראל כמדינה יהודית במסגרת המשך המשא ומתן הפלסטיני. הדרישה נראית לחלקים בציבור הגיונית ולגיטימית, אבל מה השתנה? אם מדינת ישראל היא ביתו של העם היהודי בהגדרה מה פתאום נעשה כל כך חשוב לבקש הכרה יהודית? אז ברור שאפשר רק לפתור את זה בהסבר של ספין על המשא ומתן שראש הממשלה לא רוצה לקדם. רק שזה לא נגמר כאן, זה ממש לא נגמר כאן. כי הדרישה הזו אומרת שמדינת ישראל היא רק הישג ביניים בדרך למדינה תיאוקרטית יהודית. כזאת שהאזרחות היחידה שיכולה להתקיים בה הלכה למעשה היא יהודית בלבד. בשביל זה צריך לייהד את כולנו כי אם אין משא ומתן לשלום מוטב שכולנו נשנן הלכות ונתחזק באמונה כי הרבה עתיד פה לא יהיה אז לפחות שנגיע לגן עדן.

מדיניות הייהוד והעובדה שהרוב החילוני עובר על זה לסדר היום  יוצרים מצב של עליונות הערכים היהודיים על פני כל ערך דמוקרטי אחר, רק שאנחנו שוכחים שלולא היתה פה דמוקרטיה, החיים פה היה עוד הרבה פחות נוחים וכבר עכשיו זה לא תמיד משהו, תודו. מה שמבטיח את קיומנו פה הוא הדמוקרטיה, אך המדיניות הנוכחית מעקרת מהמילה דמוקרטיה את כל המהות ומשאירה אותנו עם פרוצדורות שכמעט את כולן יש צורך להכשיר כדי שיהיו דמוקרטיות לפחות על פניהן. זו לא בעיה להשתמש בדמוקרטיה כדי לצמצם אותה, הבעיה היא שלרוב הקריסה העצמית לא מאחרת לבוא. דמוקרטיה אמורה להתרחב, לא להצטמצם, אבל אצלנו בתוך מערכת החינוך אסור לערער על הצבא או על האמונה וגם אסור להפסיק לפמפם את נושא השואה, כי יהודי הוא נרדף באשר הוא אבל במדינה שלו, ואם זה מזכיר לכם משהו זו בטח העובדה שגם נאצי עוד מעט אסור יהיה לומר פה. אם מערכת החינוך נוקטת קו מצמצם, צפו לטור הנדסי של אזרחים לעתיד שהבנתם את המושג דמוקרטיה היא ברוח היהדות בלבד.

תגידו סטטוס קוו? אין סטטוס קוו - יש שיטת סלאמי, יש מצב שבו החילונים מכילים את הדת ונותנים לה מקום וכבוד ואילו על עצם החילוניות יש להתנצל. אין צורך להתחשב בחילוני, צריך להתחשב בדתי - הוא שומר, הוא מאמין, לא צריך לפגוע וכו'. אין לי בעיה עם זה, אבל זה צריך לפעול בשני הכיוונים. זה לא יכול לפעול בשני הכיוונים במדינה יהודית (ודמוקרטית), זה רק יכול לפעול במדינה דמוקרטית. אני לא מנופפת בדגל ה"אין אלוהים" שלי אבל בדגל ה"בעזרת השם" מנופפים לי כל הזמן ודוחפים לי כשרות מכל עבר. אם היה סטטוס קוו מקובל, הרי שהיום כל דרישה חילונית היא פגיעה בססטוס קוו וכל דרישה דתית היא בגדר עדכון המצב. רק שהמצב מתעדכן לשני הצדדים אך מעודכן רק לצד אחד.

הבחירה בחילוניות היא לא הבחירה לא להיות דתי, יש הבדל עצום בין שני הדברים. לכן על המדינה הזו להכיל את החילוניות שלי כפי שהיא מכילה את יהדותו של אחר. אבל על מי אני עובדת? המדינה הזו לא תכיל את החילוניות שלי כפי שהיא לא תשכיל להכיל את המושג דמוקרטיה עד שיהיה מאוחר מדי, לגרמנים לא נשכח אבל לעצמנו כנראה שכן.  

ערוץ הילדים ופורנו - כן על זה אני כותבת היום למרות שהפליטים בכיכר שברו את ליבי

יש בקרים בהם אלת הנסיבות מייצרת איזושהו חלון הזדמנויות שמאפשר לי להתארגן בבוקר וגם לנהל שיחות טלפון שהן בוגרות במהותן. הבוקר הזדמנה לי שיחה כזו, עם חבר טוב, ואיכשהו התגלגלנו לדבר על ערוץ הילדים ועל כמה הוא מעודד הערצה ומסחריות בקרב הילדים. אני יודעת שיש הורים שמאפשרים רק חלק מהתכנים ויש הורים שמאפשרים הכל ויש כאלה שלא גם אם יתהפך העולם. במקרה דנן, שתי המשפחות לא מאפשרות צפיה בו, אבל ערוץ הילדים מצליח לטפטף את תכניו מכל הכיוונים. אך אין אטימה הרמטית שערוץ הילדים לא יכול לה, לכן אין ברירה אלא לקוות שכושר השיפוט של הילדים שלנו אכן עובד ושהם יכולים להיות ביקורתיים. כמובן שהקושי הוא גדול הרבה יותר אצל משפחות במערכת כי כשתוכנית מסויימת היא שיחת היום בבית הספר, זה קשה הרבה יותר לילד להפעיל את כושר השיפוט שלו מול הצורך לא להיות חריג. לא קל. לרוב אין לי אלא לברך את מזלי הטוב, שמאפשר לי בכל זאת להיות נאמנה לעצמי ולאופן שבו אני מאמינה שיש לגדל ילדים. יכולים לדבר איתי מהבוקר עד הערב על כמה יש צורך בתהליכי חיברות וכישורים חברתיים, אך כשהכישורים האלה מקבלים גוון לא נכון, אני רק יכולה להיות מאושרת שילדיי אינם נמצאים בקלחת. אין לי ספק שהחשיפה הלא נכונה לתכני ערוץ הילדים ולהערצה עיוורת אינם מתאימים לגילאי קהל הצופים. ברור לי שהמוכנות הנפשית שלהם חשובה בתהליך הקליטה אך גם כשיהיו בוגרים ערוץ הילדים הוא כל כך פלסטיקי ורדוד שאין בי שום רצון שיצפו בו ולא משנה מה. ערוץ הילדים בעיני הוא בדיוק אם כל חטאת, וגם אם יש שם תוכניות שהן בסדר, כל הערוץ הזה הוא לחלוטין מיותר והמחשבה שהוא נותן את הטון מעבירה בי צמרמורת ולא של עונג. אם זה ערוץ הילדים, מסכנים הילדים והלומים הם ההורים שנותנים לילדיהם להישטף בו. 

משם בצעד קליל עברנו לנושא החשיפה של הילדים שלנו (שלי-שלי ושלו-שלו ושל כולם-כולם) היום לפורנו. והחיבור בין ילדים לפורנו הוא כל כך עצוב בעיני, כאילו שלא חסר דברים להתעצב עליהם. לא יודעת, אבל נורמה של בת 12 שיורדת לכולם נשמע לי כמו מראות מהדרך לגיהנום. כבר דיברתי על זה, אני יודעת, אבל זה לגמרי מציף אותי. העובדה שזה כל הזמן שם, אורב מעבר לפינה. בגיל צעיר מדי הם כבר רואים ושומעים הרבה יותר מדי, והם אפילו לא מבינים לאשורו מה זה הדבר הזה אבל העיוות שישאר בתפיסה שלהם הוא משהו שיהיה קשה מאוד לשנות והוא בוודאי משמעותי לאורך כל חייהם. יש כאן כל כך הרבה דברים שחוברים זה לזה כמו דימוי האישה, תפיסת המיניות, זילות המעמד וכל זה ימשיך ללוות אותם גם כבוגרים וכשהם יגדלו קמפיינים כמו "תשמרי על הכוס שלך" ייחשבו לגמרי לגיטימיים. מבאס לסיים בצורה כזו שיחה, כי זה לא משאיר מקום לאופטימיות. מיד אחרי נכנסתי לפייסבוק וקבלתי הצעה לעמוד של נעליים איטלקיות - מה תמונת הפרסומת לנעליים? מכנסיים מופשלים תחת ברכיו של גבר (את הנעליים רואים) וגוף אישה כפופה, בגובה המתאים לאתם יודעים מה, עם מכנסוני מלמלה ולה רואים גם את מתאר הישבן אבל גם את הנעליים. עוד פרסומת, כמו תמונת הפרסומת הכמו סצינת אונס קבוצתי למותג אופנה שבטח לא אפרסם כאן. כשמדברים על אוירה ציבורית מתכוונים גם לזה? החשיפה הבוטה של הילדים שלנו לסקס בצורה הלא מתווכת הזו בטח לא תורמת להבהרת העניינים.  זה לגמרי מצריך לקחת את העיניינים לידיים. אותי באופן אישי זה משאיר בתחושת אי נוחות אמיתית, את המערכת המוסרית של הילדים שלנו אי אפשר להעביר בקבלנות לאף אחד אחר, את החינוך המיני של הילדים שלנו אנחנו צריכים לקחת ברצינות. נכון הסיפור הזה של ציפורים ודבורים לא עובד, אבל גם לא האוירה הזו של כל בחורה היא כוסית ומין אוראלי זה משהו שעושים על הדרך עם כל אחת שלא יודעת לשמור בזמן על הכוס שלה. לא יודעת מה איתכם, זה נראה לי כל כך לא נכון בכל כך הרבה אופנים, לא לבנות שלנו, לא לבנים ובכלל לא למין האנושי שקצת יורד מהפסים. רציתי לסיים הנימה אופטימית, משאירה את זה לכם...