אתמול כשלתי. מודה. לא מנוחמת. נתתי לעצמי זמן קצת לכעוס על עצמי, אבל בעיקר בודקת איך להתקדם עם זה הלאה. זה נורא קל לכעוס על עצמך, להתאבל ולחזור על טעויות. הקושי הכי קשה זה לסלוח לעצמך, לבחון את עצמך ולהתקדם מתוך ידיעה שעוד תיכשל שוב בדרך אבל בסוף תגיע. אני גם מרוצה מעצמי כי ידעתי לעצור, גם אם רק כמעט בזמן, ולשבת רגע ולדבר עם הילדים ואיתי. נו אז מה אני מדברת בקודים?
אתמול החלטנו על יום ביתי, יום שלישי שלנו הוא לרוב כזה כי רק לקטינא יש חוג אחר הצהריים מאוחר ולכן אנחנו נוטים לקחת את היום הזה באיזי. האינטרנט, הטלפון והטלוויזיה היו מנותקים כבר יותר מ- 40 שעות (כן, אנחנו מאלה שלא שמעו על זה שלא שמים את כל הביצים בסל אחד) ולכן בזמן שהילדים התאוששו להם, אני ביליתי עם נציג חברת Hot שהיה חביב דיו כדי להסביר לי כמה הניתוק המוחלט הוא לא נורא ואחר כך גם איחל לי "המשך יום נעים". באופן עקרוני אני לא יכולה לסבול את המשפט המטופש הזה כי מה לעזאזל יודע האדם שמעברו השני של הקו על היום שלי ועל המשכו וחוץ מזה זה משפט שמכיר בזה שאחרי שיחה כזו המצב רק יכול להשתפר ברגע שאנתק את השיחה המעיקה הזו, מה שאומר שכנראה לדעת שני הצדדים זו לא היתה שיחה פרודוקטיבית, כשמדובר בנציג שירות זה לא אופטימי במיוחד, בטח כל עוד הבעיה לא נפתרה. מזל שהילדים התאוששו כי אחרי שנציג הלא שירות סיים איתי, אני כבר הייתי זקוקה לזמן התאוששות - לא קרה.
מכיון שעוד לא למדתי לעצור את הזמן, לא נותרה לי ברירה אלא להמשיך עם היום והוא אכן זרם. אז אחרי קצת זמן משחקים החלטנו שהגיע השלב הזה ביום שכל אחד מסדר משהו, אגב - זו שיטה מצויינת כדי להגיע לבית מסודר ונקי יחד עם הילדים. התחלנו עם הארון במרפסת השירות ונכנסנו לשוונג. כל אחד מצא את עצמו מלבד הבכור. ואז הוא נתקע, התחיל לעשות משהו ולא הצליח. יכולתי לתת את הפתרון, אבל אני מאלה שמאמינים בדיאלוג סוקרטי. הדיאלוג הסוקרטי נועד שהמדריך ישאל שאלות שיביאו את התלמיד לחשוב ולמצוא את הפיתרון. כבר כשהייתי קטנה אמא שלי לימדה אותי שאם אני שואלת שאלות כדאי שאהיה מוכנה לכל תשובה שהיא. יש מצב שאתמול היה מהימים ששאלות לא היו רעיון טוב במיוחד - יכולת ההכלה שלי היתה מאותגרת משהו. התחלתי לשאול, אבל התשובות שלו באמת היו כאלה של "אני לא מבין בכלל מה את רוצה ממני" וכנראה שגם אני ממש לא הבנתי מה אני רוצה. כך או אחרת קלטתי שאני כבר פחות אובייקטיבית ומתחילה להיות נפיצה. נורות הבהבו לי במוח, תמרורי אזהרה ואני בשלי - על עגלת השאלות ובעיות בצירים של הגלגלים והמדרון? חלקלק. לא צעקתי כי להימנע מזה כבר די התרגלתי, אבל במקום זה הייתי חסרת סבלנות ועוקצנית. זה היה ברור שמכאן זה לא ימשיך טוב. המשכתי עוד קצת וזה היה מיותר כי לרדת על הילד שלך, אפילו רק קצת, עושה אותך בעיקר קטנה וטיפשית. אז זה מה שהייתי. לשמחתי בנקודה הזו עצרתי.
אספתי את הילדים לשיחת הבהרה. מה הבהרתי? ובכן, שכנראה כדאי להפסיק כאן ועכשיו. התנצלתי על הדיאלוג המקטין, הסברתי שאנחנו צריכים למצוא פיתרונות לדברים שקשים לנו ואחרי חיבוק אמיץ המשכנו הלאה - לעשות סדנת פלאפל וחומוס כי ביננו אוכל זה תמיד נקודת מוצא מאחדת. אז למרות שנחלצתי מזה בעור שיני, ולמרות שראיתי את החיובי, הדיאלוג הסוקרטי שיצא סרקסטי הפעם ליווה אותי לאורך היום. כן היו לי סיבות להיות מרוצה כי ביננו זה יכול היה להיות יותר גרוע ויצא שכנראה החינוך הביתי שלי מתחיל לשאת פרי. אבל כדי להתקדם צריך לפעמים רגע לעצור. ואז הבנתי כמה דברים, אבל בואו נעבור לפיסקה הבאה כדי להקל עליכם.
הדבר הראשון שהבנתי הוא שכנראה מהבכור אני תמיד מצפה ליותר וזה לגמרי הגיוני אבל בעצם גם לא ממש הוגן. אני חושבת שכבר כתבתי על זה פעם. הבכור שלי כל כך דומה לי ולכן אני משליכה עליו המון מעצמי ומצפה ממנו תמיד ליותר. שלושתם ילדים ברוכי כישרון ומקסימים, אבל הבכור תמיד נמצא על סקאלה אחרת ולכן אני תמיד צריכה לבחון קודם כל את עצמי, הרבה לפני שאני בוחנת אותו. כל דבר שהוא עושה הוא בגדר הצבת מראה מול עיני ולכן ההתמודדות עם מעשיו היא תמיד יותר קשה לי מאשר עם אחרים. הכביכול ידיעה, והיא אכן רק כביכול כי בעצם הוא לגמרי לא אני והוא לא אשם שיש דימיון, שאני מבינה מאיפה ההתנהגות שלו נובעת ולכן מצפה ממנו ליותר היא כל כך אדנותית ומכעיסה והמודעת לה מחדדת את תכונותיה יותר. לכן בעצם הפעולה הראשונה המתחייבת היא לנתק את הבכור מהמשוואה של אתה ואני זהים. אנחנו לא, הוא לא התיקון שלי, הוא אדם בפני עצמו והיחידה שיכולה לעבוד על זה היא אני. הדימיון הזה יוצר בלבול של זהות ובעצם אין כאן בכלל זהות (גם כפית אין כאן, אבל זה לא הסרט שלי). את המשא שלי אני צריכה לסחוב בעצמי ולא להטיל על הילד. העניין הוא שצריך לזכור את זה תוך כדי ולא בדיעבד ועל זה, לפחות אני, צריכה לעבוד.
התובנה השניה היא קלה יותר, והיא שהבכור רגיל שהכל הולך לו בקלות ולכן כשמשהו הולך לו יותר קשה הוא פעמים רבות יעדיף למצוא פתרונות קלים ולא להתאמץ כדי למצוא את הפתרון בעצמו. זה יכול להיות מעניין אולי מאיפה זה בא לו, אבל זה החלק הפחות חשוב, בעיקר מכיון שזה איננו מחקר אקדמי, אלא ניסיון הורי לעזור. וכנראה שמה שבאמת צריך לעשות פה זה להתערב, ולעזור לילד לגלות את החשיבות שבתרגול ובמאמץ. כאן כמובן בא לעזרתי הטרומבון, עד עכשיו רב היצירות שהוא קיבל הוא הצליח בקלות, אבל עכשיו מתחילות יצירות עם תוים גבוהים יותר או מקצבים מהירים מאוד והמאמץ נעשה גדול יותר. כל פעם שהוא טוען שזה גדול עליו, אני יושבת איתו, מחלקת לקטעים, עובדת איתו לאט ואז הוא מגלה שבעצם לא רק שהוא יכול אלא גם אוהב את זה. עכשיו אני צריכה ליישם את זה בכל התחומים. זה לא משהו שלא ידעתי, כבר שמתי לב לזה מזמן, אבל לא התייחסתי לזה ביסודיות הראויה. לפעמים פשוט צריך לקבוע אתגרים קטנים כדי להגיע ליעד, הבעיה מתחילה כשלפעמים אנחנו שוכחים את זה ובעצם כל מה שהילד שלנו רוצה זה להגיע בעצמו ליעד אבל שהדרך תהיה רצופה אתגרים קטנים והצלחות.
אבל התובנה השלישית והחשובה ביותר היא שהצלחתי כמעט לסלק את הצעקות מהבית ומה שאני באמת צריכה זה למצוא תמיד את נקודת האיזון שלי ולא לעבור אותה. העובדה שאני דורשת מעצמי תמיד את המקסימום היא שריטה שלי ואני צריכה להתמודד איתה ולא אף אחד אחר. אבל יותר מזה - הלכאה עצמית יכולה להיות מכשול רציני לא רק בדרך לסליחה שלך אלא בהתקדמות האישית. כי לכעוס על עצמך כשצריך זה אולי כלי חשוב אבל הרסני, שבסופו של דבר עשוי לטשטש לחלוטין את הדרך קדימה ולהשאיר אותך מדשדש במקום בתסכול. היכולת רגע לעצור, להבין את הטעות ולסלוח, היא כמו אורות נכונים בערפל החושי ומאפשרת לראות את הדרך קדימה כדי לא לחזור שוב לאותה נקודה. אז כן, נכשלתי אתמול, הייתי פחות טובה ממה שהייתי רוצה אבל לא שקעתי בתוך זה. ראיתי כמה מהר אשר ליפול ובמקום זה החלטתי שלשם אני לא נופלת. יש מצב שיותר מהכל זה נתן לילדים שלי את הדוגמא הנכונה. עכשיו רק נשאר להמשיך עם דיאלוג סוקרטי, לא להיכנע לסרקזם ולהיות חזקה כמו פילוסוף סטואי. בחיי זנון, זה יכול להיות פי 1000 יותר יאיר לפיד. אבל זה לא. הפסקתי.
