המקרר.
כן. המקרר. מה אתם מסתכלים עליי ככה?
זו הדאגה העיקרית שלי עכשיו, שהמקרר לא יתקלקל ולא יעשה בלאגנים, אלא ימשיך עוד לעבוד. עוד הרבה זמן אם אפשר, כי זה ממש לא בתקציב עכשיו מקרר חדש. זה מעצבן אותי. מעצבן אותי כי המשכורת של הבנזוג גבוהה ובכל זאת בקושי גומרים את החודש. מעצבן אותי כי יש הרבה אנשים שמצבם גרוע משלנו ותכלס אני לא באמת צריכה להתלונן. מעצבן אותי כי עם משכורת כמו שלו בחו"ל מצבנו היה יותר טוב. מעצבן אותי כי אנחנו לא מגזימים עם כלום, לא יוצאים כמעט בכלל, לא מבזבזים בכלל, עושים רק את מה שצריך. מעצבן כי חופש משפחתי פעם בכמה שנים או מקרר פעם ב- 15 שנה לא אמור להיות מותרות.
מעצבן אותי כי אני כותבת את השורות האלה ובלב כל הזמן מלווה אותי התחושה שאסור לי להתלונן כי יש לנו משפחה נהדרת, כי אנחנו בריאים, כי אנחנו לא יודעים מחסור. כי טרדות היום יום שלי הן לא רציניות בהשוואה למי שחולה, או שכול או יודע מחסור או כואב. מעצבן אותי כי בזמן שאני כותבת, האני פוליאנה כל הזמן אומרת אבל יש לנו המון ואין סיבה אמיתית להתלונן, להפך רק לברך על השפע ועל כל מה שיש. זה עוד יותר מעצבן אותי.
אני יודעת שהנושא הכלכלי מעסיק את כולם, אני יודעת שכולם מנסים להחזיק את האף (הראש זה כבר מצב טוב) מעל פני המים. אני גם יודעת שאם הילדים היו הולכים לבית הספר ואני הייתי יוצאת לעבודה זה לא שהמצב הכלכלי היה משתפר פלאים ועדיין, הנושא הכלכלי מעסיק אותי והעובדה שאני לא מכניסה כסף למשק הבית היא טורדנית. את כל מה שאני יכולה להגיד לעצמי כדי להרגיע כבר אמרתי, אני לא צריכה יותר הוכחות שאני עושה את הדבר הנכון, אבל הקושי הכלכלי הוא אדיר. ברור שחינוך ביתי הוא עניין של סדר עדיפויות, ברור שחינוך ביתי גם גורם לויתורים, ברור שאני יודעת שהבחירה בחינוך ביתי היא פריבילגיה ואני מברכת עליה מדי יום.
אני לא היחידה שמוותרת, אנחנו לא היחידים שמוותרים, אני יודעת שמצבנו הכלכלי טוב, אבל הידיעה שהוא יכול היה להיות יותר טוב מדכאת. והלופ הזה של להתלונן ולהתנצל, גם הוא מעצבן אותי. ברור לי שאם חלילה היה צורך להצטמצמם אז יש מאיפה לצמצם ועדיין.
אני לא מחפשת את הרכב הנוסף, או את הרכב היוקרתי, גם לא נסיעות חד שנתיות לחו"ל, או קניות מטורפות בלי הכרה, או מסעדות בלי הגבלה. כל מה שאני רוצה זה את מרווח הנשימה הקטן הזה, את הכסף ששמים בצד, קצת בכל חודש כדי שפעם בכמה שנים אפשר יהיה כן רגע להתפנק או לפחות לא לשאת תפילה לאלוהי המקררים או השד יודע מה. מטריף אותי לחשוב שבמצב היום, הבקשה הקטנה הזו נשמעת כמו פינוק. זה לא צריך להיות פינוק.
כן, אני מברכת על זה שאנחנו יכולים לאפשר את החוגים, את הבגדים, את כל הדברים האלה שהם לא באמת טריוויאליים, שאני הולכת לסופר והעגלה מלאה, אני לא צריכה שתספרו לי כמה תכל'ס טוב לי בהשוואה. אבל יוקר המחיה הזה הורג וזה לא צריך להיות ככה וזה בדיוק זה מעצבן אותי. המקום הזה שאני נמצאת בו שתכל'ס הכל בסדר ותכל'ס גם לא ממש. מעצבן אותי הלופ הזה שאני צריכה להודות למזלנו הטוב כי יכול היה להיות יותר רע, כשכל מה שאני מבקשת זה לא יותר ממה שיש אבל רק עם תוספת של נשימה קלה כי ככה זה צריך להיות במדינה מתוקנת.
אוטוטו בחירות, אין לי תקוות לשינוי, בטח לא שינוי לטובה ולא משנה מי יהיה בשלטון. אני אמשיך להילחץ לפני כל סוף חודש, לחשוב איך עוד קצת מצמצמים, לטכס עיצה איך אעבוד מהבית, לתעדף הוצאות ולהתבאס כי אני באמת לא חושבת שמה שיש לנו לא צריך להספיק. להפך, זה אמור להיות סבבה.
כן. המקרר. מה אתם מסתכלים עליי ככה?
זו הדאגה העיקרית שלי עכשיו, שהמקרר לא יתקלקל ולא יעשה בלאגנים, אלא ימשיך עוד לעבוד. עוד הרבה זמן אם אפשר, כי זה ממש לא בתקציב עכשיו מקרר חדש. זה מעצבן אותי. מעצבן אותי כי המשכורת של הבנזוג גבוהה ובכל זאת בקושי גומרים את החודש. מעצבן אותי כי יש הרבה אנשים שמצבם גרוע משלנו ותכלס אני לא באמת צריכה להתלונן. מעצבן אותי כי עם משכורת כמו שלו בחו"ל מצבנו היה יותר טוב. מעצבן אותי כי אנחנו לא מגזימים עם כלום, לא יוצאים כמעט בכלל, לא מבזבזים בכלל, עושים רק את מה שצריך. מעצבן כי חופש משפחתי פעם בכמה שנים או מקרר פעם ב- 15 שנה לא אמור להיות מותרות.
מעצבן אותי כי אני כותבת את השורות האלה ובלב כל הזמן מלווה אותי התחושה שאסור לי להתלונן כי יש לנו משפחה נהדרת, כי אנחנו בריאים, כי אנחנו לא יודעים מחסור. כי טרדות היום יום שלי הן לא רציניות בהשוואה למי שחולה, או שכול או יודע מחסור או כואב. מעצבן אותי כי בזמן שאני כותבת, האני פוליאנה כל הזמן אומרת אבל יש לנו המון ואין סיבה אמיתית להתלונן, להפך רק לברך על השפע ועל כל מה שיש. זה עוד יותר מעצבן אותי.
אני יודעת שהנושא הכלכלי מעסיק את כולם, אני יודעת שכולם מנסים להחזיק את האף (הראש זה כבר מצב טוב) מעל פני המים. אני גם יודעת שאם הילדים היו הולכים לבית הספר ואני הייתי יוצאת לעבודה זה לא שהמצב הכלכלי היה משתפר פלאים ועדיין, הנושא הכלכלי מעסיק אותי והעובדה שאני לא מכניסה כסף למשק הבית היא טורדנית. את כל מה שאני יכולה להגיד לעצמי כדי להרגיע כבר אמרתי, אני לא צריכה יותר הוכחות שאני עושה את הדבר הנכון, אבל הקושי הכלכלי הוא אדיר. ברור שחינוך ביתי הוא עניין של סדר עדיפויות, ברור שחינוך ביתי גם גורם לויתורים, ברור שאני יודעת שהבחירה בחינוך ביתי היא פריבילגיה ואני מברכת עליה מדי יום.
אני לא היחידה שמוותרת, אנחנו לא היחידים שמוותרים, אני יודעת שמצבנו הכלכלי טוב, אבל הידיעה שהוא יכול היה להיות יותר טוב מדכאת. והלופ הזה של להתלונן ולהתנצל, גם הוא מעצבן אותי. ברור לי שאם חלילה היה צורך להצטמצמם אז יש מאיפה לצמצם ועדיין.
אני לא מחפשת את הרכב הנוסף, או את הרכב היוקרתי, גם לא נסיעות חד שנתיות לחו"ל, או קניות מטורפות בלי הכרה, או מסעדות בלי הגבלה. כל מה שאני רוצה זה את מרווח הנשימה הקטן הזה, את הכסף ששמים בצד, קצת בכל חודש כדי שפעם בכמה שנים אפשר יהיה כן רגע להתפנק או לפחות לא לשאת תפילה לאלוהי המקררים או השד יודע מה. מטריף אותי לחשוב שבמצב היום, הבקשה הקטנה הזו נשמעת כמו פינוק. זה לא צריך להיות פינוק.
כן, אני מברכת על זה שאנחנו יכולים לאפשר את החוגים, את הבגדים, את כל הדברים האלה שהם לא באמת טריוויאליים, שאני הולכת לסופר והעגלה מלאה, אני לא צריכה שתספרו לי כמה תכל'ס טוב לי בהשוואה. אבל יוקר המחיה הזה הורג וזה לא צריך להיות ככה וזה בדיוק זה מעצבן אותי. המקום הזה שאני נמצאת בו שתכל'ס הכל בסדר ותכל'ס גם לא ממש. מעצבן אותי הלופ הזה שאני צריכה להודות למזלנו הטוב כי יכול היה להיות יותר רע, כשכל מה שאני מבקשת זה לא יותר ממה שיש אבל רק עם תוספת של נשימה קלה כי ככה זה צריך להיות במדינה מתוקנת.
אוטוטו בחירות, אין לי תקוות לשינוי, בטח לא שינוי לטובה ולא משנה מי יהיה בשלטון. אני אמשיך להילחץ לפני כל סוף חודש, לחשוב איך עוד קצת מצמצמים, לטכס עיצה איך אעבוד מהבית, לתעדף הוצאות ולהתבאס כי אני באמת לא חושבת שמה שיש לנו לא צריך להספיק. להפך, זה אמור להיות סבבה.
