השריפה בשבוע שעבר במשרדי בצלם היתה, לפי המשטרה ומכבי האש, כתוצאה מקצר. עד להודעת המשטרה, רבים, ולא רק מהשמאל, היו בטוחים כי מדובר בהצתה. למה? ובכן כי ארגוני השמאל הפכו להיות הבוגד, ה'שתולים' שבתוכנו. ובטרמינולוגיה העכשווית של "שונאינו וידידינו", השמאל הוא בצד של אויבנו. להיות ישראלי, כך מסתבר, הוא לא לפקפק בשום דבר תחת ההתוויה 'ישראלי'. ואם אומרים לך שאין כיבוש ואתה בכל זאת לא מבין, אין ספק שאינך אלא בוגד.
אם אתה פועל באיזושהי צורה להפסיק את ה"אין כיבוש", שהכיבוש לא מוסרי, שההתנחלויות הן טעות, שלא צריך לקנות מוצרים המיוצרים בהתנחלויות, שבצה"ל מתרחשות פעולות לא מוסריות לעיתים, שיש לבחון אם כל ה"ניטרולים" בגל הטרור האחרון אכן נעשו "בצדק", אז אתה בוגד. ואם תנופף שוב ב"זכויות אדם", בעיקר אם זה בהקשר פלסטיני, אז אין אלא להניח שאתה בוגד ללא תקנה. כל התנגדות לכיבוש היא חסרת תוחלת ולא מתקבלת בברכה.
זה האקלים הפוליטי בישראל והוא מובא אליכם בחסות נתניהו, בנט, שקד, ליברמן ולפיד ובסיוע השותקים שמוכנים לקבל את זה כמו כחלון ודרעי. נתניהו קורא לארגוני השמאל מפיצי שקרים ומוציאי דיבה ומזכיר שישראלים אמיתיים שאוהבים את המדינה לא מתנהגים כך, את החשבון הוא משאיר לכם לעשות לבד. אבל בנט, שר החינוך שבונוסים זה הקטע שלו, מסייע איפה שאתם מתקשים להבין ונמצא תמיד צעד אחד לפני נתניהו בהסתה נגד השמאל. בנט רואה בעיה בשמאל, הוא דורש, כצעד ראשון, שהשמאל יטה למרכז. דעות שמאל אינן מקובלות עליו. ליברמן סתם קורא לארגונים האלה בוגדים. נראה שזה לגיטימי.
מה שבעצם מפמפמים לנו השכם והערב זה ששמאל זה בסדר כל עוד הוא מבין שאין פרטנר, הוא קודם כל ישראלי ושהוא מבין שבמצב הבטחוני-מדיני הנוכחי יש להפסיק לדבר על זכויות אדם. זאת אומרת כל עוד השמאל במרכז, השמאל ממש נסבל. אין ספק שזו דוגמא מצויינת לפלורליזם, שינוי קל בלבד מהמשפט אינני מסכים לדעותיך אך אאבק עד המוות על זכותך להשמיע אותן.
זה לא עובד לשני הצדדים כמובן, את עמדות הימין אין צורך לתקן או להעביר טיפולי המרה. בימין הכל פשוט - כולנו אחים, המדינה שלנו הכי יפה וצודקת, הצבא שלנו הכי מוסרי ואלוהים איתנו. תהיה בימין, תהיה ישראלי. אם לא אתה על סקאלה של בוגד וזכור - זה מדרון חלקלק.
במצב הלא מאוזן הזה יש ניסיון לייצר הקבלות. אלא ששוברים שתיקה, בצלם, הועד נגד עינויים ואנשים פרטיים התומכים בארגונים אלה אינם המקבילה בשמאל לימין היותר קיצוני כמו חוגגי חתונת הסכינים או רוצחי דומא או מוחמד אבו ח'דיר. עזרא נאווי הוא לא דוגמא מייצגת. אבל למה לא להכליל? אם יש עזרא נאווי אז כל שמאלני הוא כזה ואם אלון ליאל היה מנכ"ל משרד החוץ הרי שיש בעיה בDNA של משרד החוץ. מקארתיזם? שמקראתי ילמד דבר או שניים מהבנטיזם.
אעז וארהיב לומר שגם השימוש בהגדרה קיצוני נעשה עם אצבע קלה על ההדק. בשנתיים האחרונות, הגדרה של מהו שמאל קיצוני הלכה והתרחבה ואילו הגדרת ימין קיצוני הלכה וקטנה, לפחות כפי שזה מוצג בציבור על ידי פוליטיקאים. בעוד שבהגדרה הציבורית, הימין הקיצוני היום הם רוצחי דומא וחבריהם מנוער הגבעות, והוא מוצג כמיעוט שבמיעוט, דעות קיצוניות כמו של בנט ש"אין כיבוש" ו"הארץ היא שלי" הפכו למיינסטרים, הן חלק מהקואליציה והן מקבלות לגיטימציה יומיומית. לעומת זאת היום שמאל קיצוני זה מרצ. אלא שבשום קנה מידה אובייקטיבי מרצ אינה קיצונית, זו עמדת שמאל מקובלת.
יש הסתה נגד השמאל והיא איננה לגיטימית, אך היא נעשית בגלוי וללא התנצלות על ידי אלה המכתיבים את סדר היום הציבורי ובראשם ראש הממשלה שביסס קמפיין שלם על כך שאנשי שמאל הם "הם" ולא חלק מ"אנחנו", אותו זכיתי לראות בכל פינה בשנה שעברה לפני הבחירות. זה בלבול די גדול הואיל ובדמוקרטיה ההסתה אמורה להיות אסורה ולא השמעת דעה פוליטית - זה דווקא מקובל בהחלט.
במידה רבה יש כאן מלחמת תרבות - עמדות ליברליות עומדות מול עמדות יהודיות ולאומיות. בעוד שעדיין מרבית הציבורי אינו דתי, השילוב בין עמדות אלה לנושא המדיני-בטחוני ולסכסוך הפלסטיני, יוצר העדפה ברורה לשיח הימין, כי יש רתימה חד משמעית של תחושת הביטחון המעורערת, המדיניות המשותקת לנרטיב שמנסים למלא את הואקום של אי העשייה ולכן התעמולה והדמגוגיה פורחות. לולא רתימת הנרטיב הדתי והלאומי אנשים עוד עלולים לשאול שאלות. אבל איזו סיבה יש להם לפקפק אם מחד יש כל הזמן פיגועים ומאידך אין פרטנר ואין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמיים?
הרי מאיזו דרך ארוכה עם הנצח לא מפחד? לעם הנצח יש מדינה ריבונית, עצמאית ותכל'ס עם פוטנציאל לא רע לשגשג - הדרך הארוכה שלו נגמרה בה' באייר תש"ח. אנחנו לא כאן בגלל "הבטחה אלוהית", זה קונטקסט תנ"כי בן 4,000 שנה, אנחנו כאן בגלל תנועה ציונית חילונית, הרבה דיפלומטיה וגם, לצערנו, שואה אחת, שהביאו להחלטת החלוקה מיום כ"ט בנובמבר ב- 1947 ולא הרבה אחריה גם מלחמה שבסיומה נותרה ישראל עם שטח הגדול משטח החלוקה המקורי. כל הטרמינולוגיה שבאה עלינו לטובה בשנים האחרונות היא כמעט משיחית והיא מדברת על דמוקרטיה אך מקדמת אג'נדה מאוד פרטיקולרית ולא ממש דמוקרטית באמצעים דמוקרטיים. ובכלל איך חזרנו להיות עם ישראל ולא ישראלים? ואיך אחרי שכל כך הרבה שנים ניסינו להפוך את ארץ ישראל למדינת ישראל, חזרנו שוב לומר ארץ ישראל? זו ציונות אמיתית? התכחשות לכל מה שהשגנו וחזרה לרוח הנביאים?
ארגוני השמאל אינם נאבקים בחיילי צה"ל, המאבק בחיילי צה"ל וסירוב פקודה של חיילים דתיים-ציוניים הוא מסוכן הרבה יותר. המאבק בכיבוש הוא דעה לגיטימית, הוא אינו הדעה של "אויבינו", הוא גם דעה של "ידידותינו" והוא בטח דעה לגיטימית של אזרחים ישראליים. אני מאמינה בזכותו של בנט לומר דברים שאני מוצאת נוראיים מבחינה ערכית, אך בנט, שר במדינת ישראל, מאמין כי דעות כמו שלי הן פגומות ולא ראויות. זו לא ביקורת לגיטימית זה שיפוט ערכי ואישי שאין לו מקום בספירה הציבורית.
מבחינת השמאל זהו מאבק על אורח חיים ליברלי יותר, מבחינת הימין המאבק הוא קודם כל בטחוני-מדיני ואורח החיים הליברלי יכול לחכות. בעוד השמאל רואה בזה מאבק על ערכים חברתיים, מבחינת הימין זה קודם כל ביטחון, אלא שאין באמת ביטחון נשארנו רק עם סיסמאות והן משכנעות רק את ישראל. העניין הוא שבעוד הכיבוש מקדש הכל, כולל צמצום הדמוקרטיה, הרי בסופו של דבר נאלץ לחיות מדינה דו לאומית שתוותר על סממנים יהודיים או שתייצר משטר דמוי אפרטהייד.
למעשה התחום המדיני זלג מזמן לתוך מלחמת תרבויות אף שאינה מוגדרת כך. ליברליות או זכויות אדם הפכו בישראל סממן הכר של בוגדים ופלורליזם לאם כל חטאת. לא השמאל פוגע במהות של מדינת ישראל, הדה-לגיטימציה שנעשית לו כן. צמצום הלגיטימציה של עמדות פוליטיות הוא סממן רע. אלא שהוא רק אות לבאות וכשעוצמים עיניים או נותנים הצדקות הוא בעיקר מתחזק.
ה- newspeak של נתניהו, בנט וחבריהם הוא תעודת עניות לדמוקרטיה בישראל, ממש כמו הגידול בממדי העוני. לא השמאל הוא האויב, אבל מי שמצמצם את הדמוקרטיה, מרחיב את העוני, לא מייצר ביטחון, לא פועל לאופק מדיני, כנראה שהוא קודם כל ישראלי.
