חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות סתירה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות סתירה. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 11 בדצמבר 2015

מילא לא לשלום, אבל לא לדמוקרטיה יפרק את את ישראל מבפנים

אי ההבנה של בצלאל "יש לי חמישה ילדים ואף אחד לא עני" סמוטריץ' בהסתברות מעידה על בעייתיות בהבנת ההגיון של הדברים ואין זו הפעם הראשונה. לכן, אין סיבה לתמוה על הסתירה הפנימית בטורו ב"בשבע" בו הוא מסביר כי תג מחיר אינו טרור, וכן שטרור יהודי לא טרור כי אסור לנו להילחם בעצמנו. זאת אומרת הרי אין כיבוש, לא מוזרם כסף להתנחלויות, אין עם פלסטיני, ובתוך המציאות האלטרנטיבית של סמוטריץ' גם אין טרור יהודי. סה"כ הגיוני.

מילא שסמוטריץ' אינו מבין בהסתברות, מסתבר שהוא גם לא ממש חזק באוצר מילים. מבחינת סמוטריץ' טרור הוא פעולה של אויב המכוונת נגדך. הגדרה מעט חסרה אם מותר לציין, ולו משום שטרור הוא בראש ובראשונה מאבק אלים המופנה כלפי אזרחים. לו סמוטריץ' היה טוען שהפלסטינים אינם אזרחים כי אין עם כזה והם לא אזרחי מדינה עוד איכשהו היה לזה הגיון פנימי, סמוטריצ'י משהו אבל לפחות עקבי.

ההסבר של סמוטריץ' בנוגע לאלימות שיוצאת מתוך ציבור המתנחלים היא אירוניה לא מודעת שכותבת את עצמה: "כשדוחקים ציבור שלם לקיר, מתייחסים אליו כטרוריסט, עושים לו דמוניזציה ורומסים את זכויותיו בלי כל עכבות, בסוף זה מתפוצץ". מתפוצץ אגב זה מילה קצת מכובסת לרצח משפחה, לפחות בעיניי. טיעון כזה על הציבור הפלסטיני לא תופס בלקסיקון של סמוטריץ' למרות שהוא מתאים לפלסטינים הרבה יותר מאשר למתנחלים. 

ציבור המתנחלים לא נדחק לקיר ולא מודר - הוא מיוצג בכנסת לפחות ע"י שמונת המנדטים של הבית היהודי ומקבל מקום של כבוד גם בממשלה. אני לא יודעת מי מתייחס לציבור המתנחלים כאל טרוריסטים אבל זו בוודאי גוזמה מניפולטיבית והיא אינה המגמה השלטת בציבור, להפך הניסיון הממלכתי מבוסס על הצגת תאי הטרור היהודיים כעשבים שוטים, משהו ספוראדי וממוקד בשוליים של ציבור המתנחלים, גם אם זה לא בהכרח נכון. דווקא משפטים כמו של סמוטריץ' עשויים לגרום לתהיה האם אלה רק באמת עשבים שוטים. יתרה, הפלטפורמה בה כתב סמוטריץ' מעידה שהדיון איך להתייחס לחשודים הוא רחב הרבה יותר בקרב הציבור היהודי-לאומני מאשר בשאר הציבור כי הם עצמם אינם יודעים כיצד עליהם לנהוג - אם להוקיע או להכיל.

לגבי רמיסת הזכויות? ובכן בוקר טוב אליהו, כלומר בצלאל. אתה מוזמן אחר כבוד להצטרף לכל עמותות זכויות האדם בישראל שטוענות כבר מזמן לאי חוקיותם של מעצרים מנהליים, חקירות, מניעת עורך דין ועוד כהנה וכהנה. אותן עמותות שטוענות שדפוסי הפעולה האלה, אם הם מקובלים כלפי אוכלוסיה מסויימת, יורחבו בסופו של דבר גם כלפי אוכלוסיות אחרות. מדהים איך שגלגל מסתובב לו.

סמוטריץ' הרחיק לכת כנראה אפילו בשביל יו"ר הבית היהודי נפתלי בנט שמיהר לצייץ, בכל זאת כדור בין העיניים שמור לנתניהו לא לסמוטריצ'ים מתקומה, שזריקת בקבוק תבערה היא טרור. אבל העניין הוא שיש צורך אמיתי להתייחס לנושאים שמעלה סמוטריץ', הם דוגמא מצויינת לבעיות הפנימיות הדמוקרטיות של ישראל. סמוטריץ' כמייצג פרשנות ישראלית מאוד מסוכנת הוא לא היחיד, יש עוד רבים כמוהו. הם תולדה של כיבוש ופגיעה בקבוצת אוכלוסיה אחרת, כמו גם של חינוך המעלה את היהודים על נס קדושה ללא שיפוטיות והם גם תולדה של 7 שנות נתניהו. 

תכף 7 שנים של שלטון נתניהו ומה קורה בישראל? דעות כמו של גופשטיין והצל הן חלק מהנוף האנושי הלגיטימי, וידוא הריגה של ילדה בת 14 עם מספריים זה סנאף איכותי שווה לכל נפש, בית המשפט העליון הוא בניין שיש להרוס על יושביו, פיגוע מצדיק לינץ', שמאלנים הם בוגדים, שראש הממשלה יכול להיפגש עם גזענים אם במקרה הם מועמדים לנשיאות בארה"ב, שהכנסת לא אמורה לפקח על פעילות הממשלה אלא רק לאשר אותה, שמעצרים מנהליים זה מקובל, שאפשר למנוע זכויות של חשוד, שזכויות אדם לא עומדות במבחן הביטחון, שטרור יהודי הוא לא טרור ושמסע הפחדה הוא מדיניות מקובלת כי עם הנצח לא מפחד. 7 שנים של סאדו מזוכיזם מהסוג הטהור. סמוטריץ' ודומיו הם התוצאה, ודומה שמספרם בתוך האוכלוסיה רק הולך וגדל. אם בעינייני הסתברות עסקינן, הרי שזו הסתברות מדאיגה.

אפשר לבטל את דבריו של סמוטריץ' או לסמן אותם כעוד שוליים, ממש כמו שמסומן הטרור היהודי, אלא שהסכנה לדמוקרטיה הישראלית היא לא רק בתאי טרור יהודיים רצחניים שמאמינים שהם עושים את דבר האלוהים, הבעיה היא באנשים שמחזיקים בדעות נבערות כמו של סמוטריץ' ורואים במדינה דתית יהודית ולא בהכרח דמוקרטית את מהות הכל. המאבק בזה אינו נחלתו של השמאל, הוא צריך להיות מאבקם של כל האזרחים שמאמינים בדמוקרטיה ומבינים שללא בסיס דמוקרטי, שום מדינה יהודית לא תחזיק מעמד לאורך זמן. מילא שמחנה הימין זנח את "לא לשלום" העובדה הוא זנח את "כן לדמוקרטיה" היא הרבה יותר ממדאיגה וזה לא בשוליים הסהרוריים של המדינה, זה מתחיל כבר בראש. 




יום ראשון, 26 באוקטובר 2014

אדם על אוטומט בעידן האינדיבידואליזם

זה עומד להיות פוסט מעט מוזר, אני יודעת את זה בעודי כותבת את השורות הראשונות וזה לא שאני חורצת את דינו בטרם עת. מתרוצצת בי תהייה לא מעובדת ובכל זאת משהו בי אשכרה משתוקק (כן, כן, כך במקור) לכתוב אותה. תגידו שכלל ראשון בכתיבה הוא לא לכתוב משהו לא מגובש מחשש להישמע טיפש או לא מגובש ומכך משתמע שאולי אני מזלזלת בקהל הקוראים, אבל אני לא חושבת שזה נכון במקרה הספציפי הזה של הבלוג הספציפי הזה שנכתב על ידי האדם הספציפי הזה. ובמקרה הזה כשאני כותבת "לא חושבת" הכוונה היא שאני בעצם יודעת שלא זה המקרה. אז פוסט מעט מוזר, מי שקורא מכאן (ובעצם גם עד לכאן) - על אחריותו.

אמרתי לא מטריקס
משהו הצטבר לי לכלל תחושה לא מעובדת שאנחנו חושבים שאנחנו חופשיים רק שבתכל'ס אנחנו מתוכנתים. אל תגידו מטריקס, לא לזה התכוונתי. אני לא יודעת איפה זה התחיל, אני יודעת שכל מיני דברים איכשהו התחברו לי. כל מיני אנקדוטות שלא קשורות. כולנו בטוחים שאנחנו יצורים חופשיים שרק מתפקדים בתוך אילוצים, אבל מה אם הדברים שאנחנו מתכווננים אליהם הם בכלל לא מה שאנחנו רוצים?שאנחנו לא שבויים במטריקס אלא שבויים בקונספט?

זה התחדד בשיחת טלפון מחברה שדעותיה הפוליטיות לא קרובות לשלי, שפתאום צצה ואמרה שהיא שמחה לקרוא את מה שכתבתי בזמן המלחמה כי זה האיר לה דברים שהיא לא חשבה עליהם ואילץ אותה להתמודד איתם ומול כל הגיוס התקשורתי לקרוא את הפרשנות שלי הרגיש לה כמו משימה חשובה. לא הרבה אנשים מתמודדים טוב עם מחשבה כזו, לרוב בני אדם מנסים לא להבחין בשום סתירה אפשרית או מנסים בכל הכוח ליישב אותה. 


כבולים
זה המשיך עם כל מיני טורים חביבים שקראתי בשבועות האחרונים בנושא נהיה אנושית אחרי טרנדים, הצמדות לתבניות, הטוטאליות שבאמונות שאנחנו מאמצים לעצמנו. קצת כאילו כולנו קוראים את אותו קטלוג ומנסים לחיות כמה שיותר קרוב למודל חיקוי שאמצנו לנו, בלי בכלל לבדוק אם ככה אנחנו חיים את החיים שאנחנו רוצים, או רק מקיימים איזה פסאד שאמור להתאים לנו כי זה מה שאמור להיות מקובל.

במקום מסויים אני שמה לב שמה שהכי מפריע לי זה שאנשים עושים דברים באוטומט כי זה מה שמצפים מהם. כל מה שקורה אחר כך ומנגננוני הדיסוננס שמופעלים בעקבות, אלה כבר ברורים לי. אדם חייב להסביר לעצמו את פשר מעשיו אם יוצא והוא מפקפק בהם לרגע, כי הרי אם פיקפקת ולא הסדרת לעצמך את התהיה הזו כך או אחרת זה יוסיף להטריד.

אבל למה לעזאזל שאדם יבין שהדבר הזה שהוא עושה כנראה לא מתאים לו ובכל זאת הוא ימשיך לעשות אותו? אני לא פסיכולוגית (או סוציולוגית, או אנתרופולוגית או כלכלנית שעוסקת בתיאוריות של תורת המשחקים), אבל יש להניח שהוא עושה את זה כי יש לו באופן סובייקטיבי תחושה שהדבר הזה זה הדבר הנכון לעשות.

דיסוננס
איך הוא הגיע לזה? ובכן הוא הגיע לזה כי מנגנונים שלמים של סוכני חיברות מתקיימים כדי לכוון אותו בדיוק לזה. החברה שלנו מאז ומתמיד מתיימרת לייצר קודים להתנהגות אנושית, אלא שנראה שדווקא בעידן הזה שמקדש אינדיבידואליזם, אנחנו דווקא יותר ויותר דומים אחד לשני - מתלבשים אותו דבר, רוצים את אותם הדברים, חושבים דומה ועושים למען עצמנו אבל לא לפי הסטנדרטים שלנו, אלא לפי סטנדנרטים שיצרו אנשים אחרים שמשום מה כל אחד גם עובר תהליך של ניכוס כדי להעצים את תחושת השייכות של האדם ומטרותיו. אולי זה הניכוס האישי שכל אחד עושה על האידיאולוגיה שהוא מאמץ, אולי זה הפער בין מה שהוא רוצה לבין מה שהוא מאמין שיביא אותו לשם (אבל כמה דפוסי התנהגות כבר אפשר להפיל על המושג דיסוננס?). 

אני לא יודעת מה איתכם אבל אם יש לי רק הזדמנות אחת לחיות את החיים, אני מניחה שאני מעדיפה לחיות אותם כמו שנראה לי נכון ולא כמו שנראה למישהו אחר. לשמחתי התהיות בנושא הביאו אותי לראות שאני כבשה שחורה בנוף של העדר וזה מצא חן בעיניי. קלטתי פתאום שלא משנה בתוך איזו קבוצת שייכות ינסו לשים אותי, אני לא באמת מתאימה לכל ההגדרות של הקבוצה. אולי זה תופס על כל אחד מאיתנו, אין לי מושג, אני לא באמת חקרתי את הנושא. אבל התחושה שלי היא שאם יש משהו שאיבדנו בתור האינדיבידואליזם זה דווקא הביקורת וכושר השיפוט. 

כל כך הרבה אנשים נופלים לתוך המלכודת הזו של להמשיך עם משהו בגלל עלות שקועה, בגלל כוח האנרציה, בגלל שזה מה שמצופה מהם, שנדמה שהורדנו את מסך הבערות על עצמנו ואנחנו מעדיפים בעיקר לא לדעת פשוט להמשיך. זנחנו את הפיקפוק, אם נפקפק, אם נשקול בצורה מושכלת יש מצב שנצטרך לחשב מחדש את כל המסלול ואין ספק שיש בזה קושי. רק דמיינו לעצמכם אם כל אחד מאיתנו רגע יעצור לפקפק...