מניקיון לחנוכה, ממחלה לאירוח - פוסט מעט אסוציאטיבי

תניחי את הסמרטוט והשפריצר
ובואי נדבר על זה

היו המון דברים שרציתי לכתוב היום, אבל זה לא חדש לכם, תמיד יש המון נושאים שאני רוצה לכתוב עליהם וכל כך מעט זמן. חוץ מזה מתארח אצלי כרגע צינון שמאיים להיות סינוזיטיס ואני מצטמצמת לאיטי לפעולות חיוניות בלבד. פעולות חיוניות, כשמן כן הן, נתונות לפרשנות אינדיבידואלית ולכן אל לכם לתמוה אם תראו אותי מחזיקה תכשיר ניקוי (אקולוגי, אקולוגי) וסמרטוט, בעודי משתעלת את ראותיי, לפעמים צריך לנקות משהו כדי להרגיש יותר טוב. לפעמים גם לא, אבל חשוב לא לשפוט. חוצמזה חומץ הדרים כרגע פותח לי את האף ולרגע אני יכולה להריח משהו. יתרה, מחר נארח את המשפחה שלי ומכיון שמצאתי את הדרך בה אני יכולה לבשל לאחותי הדתיה (פירוט בהמשך), אוכל לבשל רק מחר, אך הגיוני לנקות עכשיו. תוסיפו לזה שמפחידה אותי המחשבה שאמא תהיה פה והבית לא יהיה נקי לפחות בסטנדרטים מינימליים של בני תמותה מן המניין (סליחה, אמא, את לא צריכה להגיד כלום כדי שירוצו לי בראש תרחישים אפשריים, זו לא את זו אני).

נקי ומנצנץ

אני רגע סוטה מהנושא, כי לא התכוונתי לדבר על ניקיונות בכלל, אבל הנושא הזה יותר מדי טוב כדי שאפספס אותו. כידוע אני גדלתי בבית יקה, בניגוד לבתים גרמניים רבים בהם ביקרתי שהם לא היו מודל ניקיון, בית יקה הוא בית  בו "נקי" זה אנדרסטייטמנט מטורף. תכל'ס כשאני חושבת על רמות הקרצוף בבית של אמא שלי, זה אפילו פורט על געגוע משועשע, אבל זה בעיקר חומר טוב לצחוק משוחרר.  עזבו לנגב אבק בכל יום, להציע את המיטות, לטאטא, עזבו את זה שאין כלים בכיור והשיש נוצץ. כל עבודת בית אפשרית אני יכולה להעלות ולהשוות בזיכרונות ילדותי - אבק? אפילו על העלים בעציצים לא היה אבק, כי בכל יום שישי מנקים את העלים. נשבעת. מנורות? פעם בחודש מינימום, ואם יש לך זמן פנוי אז למה לא יותר בעצם, כל המנורות בבית היו עוברות צחצוח שנוסף על התרגולת הקבועה של איבוקן (כזה פועל מצחיק לאבק, כזה שעושה לך דחף לתי נשלט להתעטש) במטלית אבק אחת ליום. ואי אפשר היה לעשות חצי עבודה, כי אין דבר כזה. 

מכירים את הבדיחה הזו שמספרים בכל קורס לשיטות ניהול? על ההזמנה אמריקאית ממפעל יפני, בה צוין שביקורת האיכות צריכה לעמוד על סף מינימלי של 80%. בארגז שנשלח מיפן, היו מוצרים תקינים ו- 20% מפורקים בצרוף המשפט: " איננו יודעים מדוע הזמנתם 20% מוצרים פגומים, אך מצ"ב ההזמנה פלוס 20% פגומים." בקיצור, כנראה שכמו היפנים וביעילות גרמנית, גם אצלנו בבית שגדלתי בו, זו היתה רמה. כשהייתי בבית, עמדתי ביעדים ומשום מה אפילו הגדלתי ראש. יש מצב שפשוט נהניתי מהמבט מדושן העונג של אמא, או שניסיתי לחפות על האחות השלישית שהיתה נוער ברדקיסטי בעוד אני הייתי טף ממושמע. כך או אחרת, ככה זה היה ותכל'ס לא רק שהיה לי בסדר עם זה אז, זה מקור לסיפורים לא רעים עכשיו, בעלי אפקט מעגל עיניים כשאני מספרת את זה לילדים.

כשיצאתי לחיים עצמאיים, באופן אוטומטי חל שינוי - היו חוקים שנעלמו והיו שהתעגלו. שעת האיבוק היומי, גיהוץ מגבות מטבח, ניקוי עלי העציצים וכן הלאה היו מנהגים שלא הייתה לי כל כוונה לקיים. עדיין, הדירה שלי עמדה בכבוד בכל סטנדרד ניקיון, מלבד זה של אמא שלי, אבל לזכותה יאמר שהיא לא מאלה שיגידו מילה. העניין הוא שאני כבר היכרתי כל כך טוב שאפילו דברים שהיא לא הסתכלה עליהם, מבחינתי היא פשוט ידעה שאני לא עושה. לא יפתיע אף אחד שמרבית החוקים כבר מזמן ירדו לטימיון, בטח עם כל ילד שנוסף ואם אני מספיקה לנקות את דלתות הארונות פעם בחצי שנה מבחינתי את שלי עשיתי. 

הסדר, ובכן, הוא הכרחי

ברור שאני שומרת על בית נקי ומסודר, פשוט יצרתי סטנדרד משלי. גם ככה כל יום צריך לטאטא את הבית, לשטוף כלים, לכבס ולנקות את השירותים (בכל זאת בית עם רוב גברי - אני לא באמת צריכה להמשיך, נכון?), אז הוספתי לכל יום משימה מיוחדת, שלרוב נעשית עם הילדים. ככה הבית נקי ומסודר אבל בלי סופרלטיבים ובלי להפוך סדרי עולם, בכל זאת ordnung muss sein (כן, זה מצחיק אותי). אני חושבת שחשיבות הניקיון, ואין ספק שהייתה לו חשיבות מהמעלה הראשונה בבית אימי, הוא דווקא מסוג הדברים שלא רע לרכוש בחיים. בפרץ יעילות גרמני הצלחתי פשוט להפוך את כל שריטות הניקיון למוטו אחד שהוא בריא לי - שיהיה בית נקי ונעים לעין. השאלה הנשאלת היא האם זה יוטמע אצל ילדיי או שהם יצליחו ליעל את הסגנון שלי למשהו פשוט עוד יותר, יום יבוא ונדע.

כך או אחרת בכלל לא רציתי לדבר על ניקיון וכבר כתבתי כל כך הרבה. אז אדווח בקצרה שבכל זאת המחלה הכריעה אותי ובמקום לנקות בשבת, ניקיתי רק קצת ובעיקר נחתי. מחר אני מארחת את כל המשפחה אז כנראה שיהיה רק נקי בקטנה, אבל כנראה שהתבגרתי אם אני לא נלחצת מזה. והכי נחמד שמחר, אחרי שאגעיל כלים ותנור ואעמוד בכללים הלא כל כך מסובכים שניתנו לי, אני גם אוכל סופסוף לבשל לאחותי הדתיה ושהיא תאכל את זה ואם יש משהו שמשמח אותי בסופשבוע הזה זו הידיעה הזו. 

לא פשוט לעמוד בשני קטבים כל כך שונים כמו אלה שאני ואחותי הדתייה עומדות בהם ובכל זאת הכבוד והחברות לא נגמרו אף פעם. המעט שאעשה מחר כדי שהיא תוכל לאכול אצלי משמח אותי ובמידה מסויימת הוא גם עונה להגדרה שלי של חג האורים, לא כזה אני נדרשת אליו לפי המסורת, אלא בפרשנות שלי. שכל אחד צריך לנהוג לפי אמונתו, לכבד את האחר ולנסות תמיד לשמור את הלב פתוח. יש מצב שזה גם חשוב יותר מניקיון. 

בלוג הוא לגמרי מאונך

במסגרת החיפוש אחר אימאג'

הפוסט הזה התגנב על קצות האצבעות והפתיע גם אותי. זה התחיל בפוסט על האמת שבכלל לא התכנס לאישי כי הוא כל כך התארך ונדמה היה לי שהוא דורש שאכתוב פוסט אישי יותר. אז כבר יומיים אני משחקת במילים על האמת שלי, ברמה הכי אישית. גם אם לא ממש כתבתי הצלחתי בכל זאת לייצר תובנה - אחרי שנה של כתיבה הצלחתי להבין שאין סיבה לייסר את עצמי לנוכח העובדה שלאחרונה אני לא מפרסמת כל יום, כי בעצם אני לגמרי נהנית מהתהליך, הרעיון, הבחינה שלו וההתאספות שלו אלי כתיבה. העובדה שאני כבר חושבת אוטומטית בשני אופנים, גם במבט אישי וגם קצת מהצד - מנתחת, מנתקת, מנסה לבחון את התהליך באופן מעט יותר אובייקטיבי ותוך כדי מחדדת את הרעיונות, מפנימה תובנות ומקציעה את המקומות המהוקצעים פחות. מכתיבה דרך מודעות ליישום. זה דווקא נחמד.

אם כבר, אצלי, שורפים קלוריות

ביומיים האחרונים הסתדרו להן מחשבות בנושא אמת אישית והדבר שמצא חן בעיני יותר מהכל הוא ההבנה שכל יום (כמעט) אני כותבת את האמת שלי. הכתיבה היא האמת (שלי), אני כותבת כמו שאני נשמעת, חושבת, מרגישה ומאמינה, מגישה לכם אותי ללא תיבול ממסך וללא חומרים משמרים, חומרי טעם וריח. כן, יש דברים שלא אכתוב, אבל לא כחלק מניסיון להסתיר אלא מתוך רצון לא לפגוע באחרים. גם במציאות יהיו רגעים שאעדיף לשתוק, אבל בכתיבה זה קריטי יותר כיון שאני מביאה רק את עצמי, מהמקום שלי ומתוך פרשנות אישית לתוך חוויה שאחרים יכולים לראות אחרת. לא מתיימרת לתת לכם נקודת מבט של אחרים, אבל כן מגישה את זה הכי ספרותי שאני, לכן זו תמיד תהיה הגרסא המקוצרת שמקדמת רעיון מסוים. הכתיבה רק מעלה על הכתב את דעותיי הידועות, אלה שנאמרות וללא שמץ של היסוס, טוב היסוס לפעמים. לרוב לא, אני מהירה לענות. זה לא תמיד טוב. מודה.

אנך

בכל מקרה, בלוג אישי זה מעולם לא התיימר אלא להיות לגמרי סובייקטיבי, לא להציע שום דבר מלבד דעה אישית ולרוב די נחרצת. גם השם שלו (כבר הבטחתי מזמן את הסיפור) מקורו בסיפור אישי (ראו גם: פיסקה הבאה. כן זה מסוג הדברים שמצחיקים אותי), אין יותר אישי מזה, אין. ואצלי אישי תמיד מתערבב עם אמיתי, וכמה פעמים עוד אני אוכל לספר לכם על מסכות ומה טבעי בעיני? (קוראים חדשים: ע"ע פוסטים אחרים נניח זה) לכן נורא מצחיקים אותי אנשים שאומרים לי שאני לא מציגה נקודת מבט מאוזנת. מי מצפה מבלוג אישי להיות מאוזן?אם כבר, בלוג הוא לגמרי מאונך, כי לרוב הוא מגיע ממקום נורא אנוכי. לבד מזאת, אם יש מישהו שרוצה להאשים אותי בעוד סוג של חוסר איזון, מוטב שזה יגובה בחוות דעת מומחה.


אז לפני סיום סיפור השם וזהו ומחר אפשר לכתוב את כל מה שעוד רציתי היום (כן, יש הרבה). כשלמדתי לתואר שני באוניברסיטה, היה פרופסור אחד שהחליט להשתעשע בעתידי האקדמי, באחת מעבודותיי הוא כתב לי שעבודתי מצויינת. נוסף לזה לא היו הערות. הציון שקיבלתי היה 85. לא שזה לא ציון טוב בעיני היום, אבל אז מבחינתי זה היה משול לנכשל. כשעירערתי הסביר המרצה שחירותו האקדמית מאפשרת לו להוריד לי נקודות גם ללא הסבר מניח את הדעת. אז ברור שנלחמתי בחירותו האקדמית עד שסומנתי כמרדנית אך אהודה בכל המחלקה, אבל מאז היה משהו בשילוב הזה חירות אקדמית שהצית בי הרבה אנרגיה, קצת כמו סדין אדום לשור זועם מאוד. משום מה כשפתחתי את הבלוג פתאום היה ברור שזה השם, אבל לא חירות אקדמית, כי תכל'ס - אני אגיע לדוקטוראט מחדש רק עוד הרבה שנים אם בכלל - ולכן הצלחתי למצוא שם שידרוך על יבלות, אבל בקטנה.


בכל מקרה לילה ומאוחר ואם אני אכתוב עוד מילה אחת כבר ישתפך מפה הפוסט של מחר. אז מחר

פסיעה ראשונה לעבר גיל ההתבגרות

לו בזה זה היה נגמר

באחד הימים, כשבנהזוג היה בחו"ל, הבכור התעורר ואמר איזה משהו. אני לא יכולה לפרט ולומר מה, אבל הדברים יתבהרו בהמשך, לפחות הקונטקסט - מבטיחה. בכל מקרה, הנקודה בעצם היא לא מה שהוא אמר אלא התהליך שהמשפט התמים שלו יצר. זאת אומרת, הוא קיבל תגובה לעניין שלא ממש יצרה מקום בשבילו להתעכב עליו, אבל אני נשארתי עם הקפה שלי ביד תוהה איך בדיוק הגעתי למקום הזה. מסתבר שהילדים גדלים ממש מהר וזו לא קלישאה, שזה בעצם להגיד שלמרות שהשגרה יכולה להיות מסטיקית בטיבה ושוחקת, תכל'ס הנער הזה שמולי היה לפני רגע גופיף קטנטן וקצת מתלונן שחיבקתי בזמן שהרגליים שלי עדיין רעדו מהמאמץ של ללדת אותו. וזה קטע, כי מהר מאוד את מוצאת את עצמך בסיטואציה הזו שתמיד ציחקקת בה בסרטים, הסיטואציה הזו שבה יש להסביר חלק מעובדות החיים. זאת שידעת שתגיע והיא תופסת אותך בלתי מוכנה במודע. בעיקר כי ראית את זה מול העיניים ואת לא באמת מופתעת. כך או אחרת במקרה שלי, כנראה שאלות הגורל חשבו שאני זקוקה גם לתמרור אזהרה. לא מתלוננת, מתכוננת. סה"כ זה לא באמת מכה אותך כרעם ביום בהיר, זה רעם שהתכוננת אליו רק שלא היה סינכרון ביחידות הזמן. 

בייבי, זה העפר שלי
שאת אוכלת

זה לא רק הידיעה שזה יקרה, כי הרי זה תהליך שממש אפשר לראות. זו הידיעה שיש מצב שדווקא את השיחות ה"קטנות", בניגוד לשיחת "הסקס" הגדולה, אני אמצא את עצמי מנהלת כי בנהזוג וודאי יהיה בחו"ל או משהו. זה הפך לי ברור כשלפני הנסיעה האחרונה של הבנזוג צפינו בפרק הראשון בעונה הרביעית לדעתי של shameless וזאת היתה הכתובת על הקיר שלי. שורה תחתונה (אולי עדיף פה דווקא תכל'ס, בכל זאת תחתונה-תחת-תחתונים) - הייתי רוצה להיזכר בהיסטוריה האנושית כאמא הכי קולית בשיחה הזאת עם הבן שלה. כזו שהבכור ייזכר בה בחיוך כשהוא יהיה מבוגר. העניין הוא שלא התכוונתי שזה יקרה מהר יחסית ותיכננתי שיהיה לי זמן לבנות איזה שלד רעיוני ולשלב כמה "שליפות שנונות" ספונטאניות ומדוייקות ובעיקר שיהיה לי זמן להתכונן. ואז האמירה התמימה שלו קיצרה את הטווחים. עכשיו אני במצב טוב ברמה הקונספטואלית, ברורים לי הנושאים ואני צריכה לעבוד על כמה משפטי מפתח, אבל תכל'ס יותר טוב לילד שאני לא אספיק לגבש חידודי לשון. זו בעיה עם ילד שנון, כל מה שאתה אומר לו אכן ישומש נגדך על בסיס יומי ויחגג בתרועת ניצחון, לעיתים בליווי טרומבון. בקיצור זה היה נבון יותר לא להיות שנונה מדי וקצת מבוכה קלילה כנראה לא תזיק, אם כי בטח לא תהיה. מלכת הקרח, אני הנמסיס שלך וכן, משווה ומעלה. 

סוג של אוקסימורון
טאטולוגי בהכרח

אז אני מוכנה. שזה להגיד שמסתבר שהייתי מוכנה גם כשחשבתי שאני לא מוכנה, כי כנראה זה משהו שצריך לבוא בטבעיות וזה הגיוני כי זה גם טבעי והנה לכם טאוטולוגיה שבכל זאת במציאות היא מקבלת תפניות מביכות לעיתים. אם תרצו אוקסימורון טאוטולוגי, כן אין דבר כזה, לא, אני אפילו לא אחפש. כך או אחרת, בחברה שלנו, פיתחנו המון דפוסי פעולה שהם חלק מקוד התנהגות ברור. המרחב האישי שלנו הפך ךחשוב בסדר העדיפויות ואנחנו ממדרים פעמים רבות את הילדים משם, תוסיפו לזה את העובדה שאנחנו באופן עקרוני לא מבלים את רוב שעות היום עם הילדים ושזה עוד הולך ויורד עם הגיל ותקבלו מצב מביך בו אין לך למעשה את היכולת לדבר עם הילד שלך על הדברים שצריכים להיות הכי טבעיים וזורמים. אז חשבתי על זה ושמתי לב שבבית שלנו, אנחנו מטפטפים את זה לאורך היום בצורה לא מתוכננת מראש, את היחס לגוף, שינויים של גיל ההתבגרות, התייחסות טבעית לגוף, כבוד הדדי ומרחב אישי ואז הבנתי שאני לא צריכה בעצם ליזום שיחה. אלא להתייחס לדברים כשהם קורים, כי גם הילדים ממש כמוני מוכנים לשינויים ומרגישים אותם ואז באמת השיחה יכולה להיות בעלת דרגת קושי נמוכה יחסית ותוך חשיפה הדרגתית ובקצב אישי. פשוט כל פעם להתייחס בהתאם למקרה, אלא אם כן את נשאלת שאלות ועליהן, אין ברירה בעיני, אלא להשיב בכנות מרובה.


אבל לפני שהגעתי לתובנה הזו, שבינתיים היא עברה את מבחן הדאודורנט וזה רק נשמע לכם פשוט, אבל יש את כל הקטע הזה של הריח שמקבל תפניות בדמות אחים קטנים שמתפקעים ממבוכה כי לא חשבת לפני כן שדאודורנט הוא נושא בעייתי ומסתבר שכן. כך שלקח אחד נלמד - צריך לדבר עם כל ילד בנפרד, לקח שני והוא שסבבה לחלק את הנושאים וזאת אכן שיטה טובה, שיטת הסלאמי הזו. בכל מקרה מכיון שמרבית הדרך עוד לפניי ונושאים סבוכים מזיעה בגיל ההתבגרות עוד צפויים, הרי שכל מה שאפשר לעשות זה לקוות שזה באמת יעבור בהכי פחות מבוכה. ודווקא יש לי תחושה מצויינת בעניין. בכל מקרה לפני כן החלטתי לעשות חיפוש באינטרנט לפי נושאים שילד מתבגר יכול לחפש ותכל'ס די נחרדתי על הסקאלה שבין אשכרה full blown פורנו לבין רבנים אורתודקסים שמנסים להפחיד בני נוער מדעתם עם דיונים שלמים על השחתה וגו'. ובאמצע בינhהם אין הרבה בכלל, אם נורא תחפשו תוכלו למצוא את האתר של שפ"י אבל אין מצב שמתבגר/ת יכנסו אליו ואם הם יכנסו אליו שהם באמת יקראו. זה די עצוב שזה מה שמניב חיפוש פשוט. אם הילדים שלנו מחפשים תשובות באינטרנט משני צידי הסקאלה הזו הם יקבלו תשובה די מעוותת ובאמצע כמעט אין שום דבר. השאלה היא לא אם אני בעד או נגד פורנו, השאלה היא אם פורנו צריך להיות מעצב דעת הנוער באשר לסקס ותפיסת מיניות והתשובה היא לא, פורנו לא יכול להיות מדריך הנוער בנבכי הסקס, תקראו לו העשרה אם תרצו. ולגבי אתרי הדת, ובכן תשובתי ברורה. 

תמונה שממצה את כל מה שרקוב
אם תחשבו על זה - סקס, מגדר יו ניים איט

כן, אני יודעת, אין באמת מה להסיק מזה ולא זה לא אומר כלום, אבל זה כן אומר. זה אומר כי הילדים שלנו התרגלו לחפש את הדברים שמעניינים אותם ברשת ואם אלה התכנים שהם יחשפו אליהם שום דבר טוב לא יצא מזה. אז קודם כל בואו ניקח כנקודת מוצא שהם יגיעו בכל מקרה לסוג המידע הזה, ולכן יש חשיבות מרובה לעובדה שהרשת לא תהיה מקור הידע העיקרי שלהם. אני לא יודעת מה הייתי עושה אם הילדים שלי היו בבית הספר. כי בסופו של דבר נושאים סקסיים עוברים בין התלמידים עוד לפני הגיעם לרדאר של המורה ובעצם יוצרים לפעמים רצף של פרשנויות המעוותות תפיסות. יש משהו שהוא רקוב נורא ולא תקין בכל כך הרבה רמות בחשיפה של ילדים לחומרים  וגם לסאבטקסט מגדרי ברור, שגוי ולרוב לא שוויוני ומבזה שיוצרת תפיסה מעוותת ולא נכונה של מה זה סקס ואני לא מאחלת לשום ילד שמרבית השכלתו בנושא תגיע מפורנו וגם לא של שותפותיו/שותפיו העתידיים. 


אני לא יודעת מה זה אומר כשאנחנו מעבירים את האוטומציה של התהליכיים החברתיים מידיים אנושיות לידי הטכנולוגיה ואמצעי מדיה שונים, אבל אני סקפטית לגבי התקדמויות חיוביות, שזה קצת כמו להגיד שזה לא מבשר טובות. שורה תחתונה מבחינתי היא שהילדים שלנו זקוקים ליותר זמן איתנו. זו מסקנה שעולה אצלי מתוך המון נושאים והיא נראית לי חיונית ומתבקשת. הילדים שלנו צריכים אותנו נוכחים בחיים שלהם, מתפקדים זה פשוט לא מספיק. אנחנו רוצים להאמין שבכל דבר הם יבואו אלינו, אבל ספק אם הם באמת יעשו את זה. אני יודעת שאני לא הרגשתי שאני באמת יכולה לבוא לאמא שלי ולספר לה כל דבר והיו דברים שלא סיפרתי לה, יש מצב שהיו יותר דברים שלא שיתפתי מאשר שיתפתי. הייתי רוצה למצב את עצמי בעיני ילדיי כאדם שאליו הם תמיד יכולים לפנות אליו אם הם רוצים בכל נושא שהוא.יותר מזה, אני רוצה לדעת שהענקנו להם יסודות בריאים בנושאים כמו תפיסת העצמי, מרחב, שוויון וגם סקס. 


כמו בנושאים של דמוקרטיה ומדינה, של חשיבה וביקורתיות, של ערכים ואמונות, כך גם בנושא כל כך טבעי כמו התבגרות וסקס, אני רוצה זה לתת לילדים שלי את הכלים שבסופו של דבר יעשו אותם מודעים לעצמם, לאחרים וגם בני זוג טובים יותר. לא צריך להסתתר תחת ציחקוקי מבוכה או לאקוניות, פשוט צריך גם בנושא הזה לדאוג שהחשיפה שלהם תהיה מבוקרת. מבוגרים הם אנשים של הרגלים, אבל כדי להקנות אותם, אנחנו צריכים לשים לב למינונים. ילדים הם בעיקר תולדה של מינונים נכונים ויאמר לכם כל מורה לשיקויים שהדיוק הוא חיוני וביננו כל ילד (כמעט) הוא קסם בפני עצמו


עכשיו מה שהכי הגיוני שיקרה, זה שתחושת האופוריה הזו שאני יודעת מה לעשות תימשך עד שיעבור מספיק זמן ואז השיחה הזו שוב תתפוס אותי לא מוכנה. ובגלל שפירסמתי את זה עכשיו לא יהיה לי בפני מי להתלונן. אבל יש להנח שזה לא ימנע ממני להתלונן בכל זאת. בכל מקרה, ההחלטה האופרטיבית שלי היא לא להתרגש מגיל ההתבגרות. נראה כמה זמן זה יחזיק מעמד. אדווח