מגל - הזורעים בהטרדה בהתפטרות יקצורו

"ינון מגל התפטר כי הוא אדם ערכי", זה מה שאמר היום שמעון ריקלין שניה אחרי שאמר שמה שמיוחס למגל הם מעשים ואמירות שלא יעשו. על זה יש לי רק דבר אחד לומר - אם ינון מגל היה אדם ערכי מלכתחילה לא היתה לו סיבה להתפטר. אדם ערכי, גם אם הוא מתחיל עם אישה נשואה בעודו נשוי עדיין לא מתבטא ככה. אולי יש לו ערכים (עליהם ניתן להתווכח), אבל ערכי או מוסרי הוא לא, זה צריך להיות ברור. כרגע הוא בעיקר ממזער נזקים. מחד, הוא בוודאי מקווה שהתפטרותו תפסיק את האש שבוערת בשדה הקוצים שהוא זרע בעצמו ומאידך, הוא לא מוכן שהפגיעה תבוא על חשבון פטרונו הפוליטי - יו"ר הבית היהודי בנט.

בסוף השבוע יצא לי לקרוא קצת מכתבי ההגנה שפירסמו חבריו חובשי הכיפה כמו אראל סג"ל או שמעון ריקלין. הניסיון לצמצם את מעשיו נראו לי בעיקר כמו ניסיון להגן על ציבור ולא על אדם. כל אחד מהם בדרכו ניסה לצמצם את המשמעויות של מעשיו של מגל. ריקלין ניסה לגלגל את הכדור לעבר המגרש הפוליטי וקשר את הפגיעה בח"כ ימני למשנה פוליטית של השמאל שאינה קשורה למעשיו ואילו אראל סג"ל ניסה בדרך מעוותת משהו להקביל את ההטרדות המיניות של מגל לרומן מחוץ לנישואים. במידה רבה הם ניסו לצייר אותו כקדוש מעונה המשלם מחיר גדול יותר מחטאיו.

במידה מסויימת גם הצליח להם - בדף הפייסבוק של ינון מגל ובדיונים אחרים אפשר למצוא אנשים רבים שרואים בינון מגל "אציל נפש" - אדם שככל הנראה דחף למכרה לשון בפרהסיה הוא אציל נפש? או שמא הגבר שבגילוי נפש "מחוספס" אמר למישהי שהתחת והציצי שלה מחרמנים אותו הוא אציל הנפש? סליחה שאני אומרת את זה, אבל אם אלה ה- pick-up lines של ינון מגל, הרי שיש לו בעיות אישיות אותן שום קריירה פוליטית או חזרה בתשובה לא יוכלו לתקן. זה לא ענין של שמאל ימין ולא עניין של נקמה, זה עניין של נורמות התנהגות פסולות. שום דבר לא עומד לזכותו של מגל בסיפור הזה.

על רקע ההצדקות האלה דווקא התנהגותו של מגל אחרי הפירסומים ראויה, אולי מעט מאוחרת, אבל אדם הניצב מול הרס הקריירה הפוליטית שהחל לבנות יכול לקחת רגע כדי להחליט על צעדיו הבאים. לעומת זאת המחנה שמגן עליו לא פורש מחיים פוליטיים והמחנה שמצדיק אותו מנסה לגלגל את הסיפור לפתחם של התקשורת והשמאל. שום מנצחים לא יוצאים מהסיפור הזה. אולי לבד מרחלי רוטנר שהוכיחה שבמקום בו נשים עומדות איתן על זכויותיהן, גם בעלי תשובה לא עומדים. 

אדם קוצר את מה שהוא זורע, המהלך של מגל בעיקר משאיר אותו לבד כדי לספוג את האש ולשחרר את בנט והבית היהודי מהרבב שהוא הדביק להם. מבחינה פוליטית ואישית הוא עשה את הדבר הנכון, הוא רק עשה אותו אחרי שהוא עשה את הדבר הלא נכון. ינון מגל הוא לא אדם ערכי, זה עולה בוודאות מפעולותיו. מה שאפשר להגיד עליו זה שהוא לקח אחריות וגם זה ראוי. מסתבר שהרף שלנו הוא עד כדי כך נמוך.

חזרה לנושא החינוך - פוסט פסימי

בין כל המאמרים, הכתבות, הידיעות והטורים של השבוע, בין "מתק השפתיים של אירן" כפי שקרא לזה מופז (ודרך אגב נשאלת השאלה האם הוא הגיע כפרשן לנושא אירן בגלל מוצאו או בגלל תפקידי העבר שביצע ומי לעזאזל חשב שהוא רלוונטי?) ויציאת המחאה האינפנטילית של המשלחת הישראלית, בין חיילים שנהרגו ורב שנאבק על חייו - בין כל אלה, התפרסמה בהארץ כתבה שבעיני היא חשובה יותר מכל אלה ובעיני היא גם מעניקה הסבר לכל אלה, וסליחה מראש שהארץ גובים תשלום על האתר שלהם ושאני מפנה אתכם זו הפעם השניה לכתבה שם. 

כתבה זו עניינה תצפית שעורך סוציולוג - במשך שלוש שנים הוא מגיע לבית ספר מקיף 6 שנתי במרכז הארץ ופשוט מתעד במחברת את מה שקורה שם בתוך הכיתה ומחוץ לכיתה. ילדי בית הספר, מכיתה ז' ועד י"ב, מעניקים לו הצצה אמיתית למה שקורה במרחבי ממלכת בית הספר  והיא רקובה. ייתכן שההומאז' להמלט, הגיבור הטרגי האולטימטיבי של כותב המחזות האולטימטיבי, מקרב את הפוסט הזה אל סופו. כי למרות שהמלט יודע מה עליו לעשות הוא נמנע מלעשותו הוא מעדיף לשבת על הגדר ולתהות עם גולגלתו, מסביבו מתים אנשים שראוי היה להצילם ואנשים שהביאו את מותם על עצמם, נשים מאבדות את שפיות דעתן ולבסוף כל הדמויות מוצאות את מותן. אי המעשה הוא מעשה בפני עצמו שגורר חטא שגורר חטא עד לסוף המוחלט. אלגוריה למערכת החינוך? בעיני כן. האנלוגיה בין השניים אינה מוחלטת ובכל זאת - המלט יודע שאי המעשה הוא הדבר הלא נכון וכך גם אנחנו - אנחנו יודעים שמערכת החינוך במתכונתה נוכחית היא לא הדבר הנכון, אנחנו מודעים להיותה פצצה מתקתקת וכמו הגיבור הטראגי שלנו גם אנחנו לא עושים דבר. 

תגידו, נו טוב, הכתבה הזו היא כקרדום לחפור בו למי שבוחר בחינוך ביתי ועל כך לא אוכל להתווכח. אכן הכתבה, לאדם כמוני שבחר בחינוך ביתי בגלל קשיי המערכת ורק אחר כך מתוך הבנה שאין מקום טוב יותר לגדול בו יחד מאשר הבית, היא רק עוד סיבה למה. אם הייתי פורטת את כל הסיבות שהכתבה מעניקה לי הייתי כותבת פוסט מאוד ארוך ומלאה אתכם, אך הכתבה מדברת בעד עצמה - מערכת ארכאית ומלאכותית שמתקיימים בה גזענות, אלימות, מיניות, סמים, פערים מגדריים וחוסר כבוד הדדי. מערכת חלשה שיכולה להגיב רק לתלמידים שנמצאים בקצות הסקאלה ולכן תלמידים רבים נעלמים בה, מערכת מתועשת ומלאכותית, המקדשת תוצרים כמו הישגים במבחנים - מערכת חולה שרמת הציפיות שלנו ממנה נמוכה והיא עוסקת בדבר החשוב ביותר שיש לנו - מה שיעגן את קיומנו כאן או יקעקע אותו. 

אני יודעת שזה מרגיש כאילו הילדים הפכו להיות המרכז עם כל מיני תיאוריות ותיאוריות שכנגד, אך ילדים היא אוכלוסיה מוחלשת, אמנם בעלת זכויות, אך חייהם במידה רבה נקבעים מלמעלה והם נדרשים ליישר קו עם הדרישות. אנחנו מכניסים אותם לתוך מערכת שאוזלת ידה ניכרת, שאינה מסוגלת לתת יחס נכון לכל ילד, שמפתחת תחומים מסויימים ומזניחה תחומים רבים אחרים, שנועדה להרחיב את הידע שלהם אך מצרה במידה רבה את תפיסת עולמם. יכולת הבחירה שלהם מצומצמת, תחומי העניין נקבעים להם מראש והם צריכים להתאים את עצמם בלי שהמערכת תתאים את עצמה לנדרש באמת מהילדים או תוכל לספק את התנאים הנדרשים. אנחנו רוצים שהם יגדלו להיות בוגרים יצרניים, אחראיים, בעלי ידע נרחב וכושר שיפוט. עם יד על הלב - האם המערכת במתכונתה הנוכחית יכולה לאתגר זה? בלי להתייחס למקרים פרטיים התשובה בכללותה היא לא. אנחנו מייצרים ילדים עם עולם צר מאוד ולא פתוח לשונה, ילדים שלומדים להתאים את עצמם ולא לפתח את עצמם. הבסיס, שנראה עוד איכשהו יפה ביסודי, הולך ונשחק עם ההתקדמות בתוך המערכת. 

מהקורה מסביב עולה תמונה צבועה בצבעי הספקטרום הרחב של אלימות. אלימות מוסווית, מילולית, פיזית ונפשית. אנחנו מכניסים את הילדים למסגרות אין ברירה (אין ברירה מוחלט - שלנו כהורים שצריכים להתפרנס, של הילדים שצריכים להתאקלם ושל המערכת שמייצרת אין ברירה תוכני וערכי) וגם בזה המחודדים שביננו יראו את תחילתה של האלימות המוסווית. עצם הישיבה בכיתה בה המרות ברורה והכללים ידועים ומי שלא מתאים מוצא עצמו בחוץ יש בה סממנים אלימים. הילדים שלנו חשופים לתכנים שאינם מתאימים להם והם לומדים לקלל, הם יונקים את חוסר הסבלנות החברתי שלנו ומיישמים אותו למרות הגערות שלנו (שום גערה לא תועיל ללא דוגמא אישית כידוע), הם חסרי פתיחות לכל דבר שונה והם לא נולדו כאלה, המשחקים שלהם אלימים, הם מתוסכלים והם מרביצים ומתנכלים וכל הזמן נתונים ללחץ נפשי כדי לנסות ולהתאים. וצרות העולם שלהם מביאה גם לשנאה משוללת היגיון לכל השונה, לחוסר סבלנות אינהרנטית, לגזענות נמוכה ועלובה. כן, לא כולם, אבל הנגע החברתי הזה כבר מכתים את כולנו. אנחנו הופכים לחבורת טוקבקיסטים משתלחים והמרחב הוא כבר לא רק וירטואלי.

הפוסט הזהמדכא אותי, בעיקר משום שאינני רואה פתרון. גם אני כמו המלט רואה את הכתובת על הקיר ואת הגולגולת שלו אני מחליפה במקלדת ומסך וגם אני מבינה שהסוף לא יהיה טוב ולא ממש יודעת איך לעצור אותו. הפתרון שמצאתי הוא זמני עם שאיפות לטווח ארוך. כלומר בכל זאת גוזליי יפרחו מהקן ואני רק יכולה לקוות שהיסודות שאנו נותנים להם יסייעו להם להישאר בני אדם ולהגשים את ההבטחה הגלומה בהם. מחד - חינוך ביתי הוא לא הפתרון, בטח לא באופן גורף. ומאידך - לא משנה באיזה הסבר נשתמש כדי ליישב את הדיסוננס הזה שיש לנו עם המערכת, גם המערכת במתכונתה היא לא הפיתרון. התשובה היא בודאי באחריות החברתית שאנו צריכים לקחת על עצמנו, אבל כמי שבידלה את עצמה זה הופך אותי לראשונה שמטילה אבנים על בית הזכוכית ולכן כדי שלא ארים את האבן, אני אשים לפוסט הזה סוף. בינתיים כמובן