12

לפני 12 שנים ממש עכשיו חזרתי ממסיבת פרידה לחברים, שבוע 42, היריון ראשון, כל הלילה רקדתי עם חברה בעוד הבנזוג מדבר עם חברים. חזרתי כל כך מבוצקת שאפילו לכפכפי הבירקנשטוק הרכים והנוחים שלי לא יכולתי כבר להיכנס. זה היה הלילה האחרון שלי לפני שהפכתי לאמא. צירים היו כל השבועיים האחרונים של ההיריון, אולי אפילו יותר, אבל בשש בבוקר התעוררתי עם הציר הזה שבישר לי שהילד סופסוף הבין. אם הוא לא היה יוצא, יום למחרת היו מוציאים אותו, אבל יום למחרת היה ה-14 ביולי ולא רק שאנחנו לא צרפתים, אני גם ידועה בחיבתי למספרים ראשוניים ולא רק שאני ידועה בחיבתי למספרים ראשוניים אני ידועה גם כמורדת ואפילו יותר כחובבת אתגרים וחוץ מזה חונכתי על ברכי התרבות היקית - אם נותנים לי דד ליין אני עומדת בו - אז איך שלא יצא? אבל עד שהוא יצא... כלומר ברצינות 13 שעות של צירים עד ללידה? 

אם חששתם שאכתוב את סיפור הלידה שלו עכשיו, אז תנו לי להרגיע - אין סיכוי. היתה לידה טבעית וזה היה ארוך (וכן, היו אנקדוטות משעשעות, בעיקר כשהבנתי שזו באמת הולכת להיות לידה טבעית ולגמרי אבל לגמרי לא הייתי מוכנה לכל הסיפור הזה, וגם כל הקטע המעצבן הזה עם "אני רואה את הראש" עד שתפסתי את המיילדת לשיחה צפופה ואמרתי לה שתפסיק עם זה, או כשתפסתי בטעות לבנזוג את בית השחי והדגמתי לו שלא בכוונה אפילציה מהי), אבל כל זה לגמרי לא היה חשוב כשסופסוף יצא הילד הזה שכבר הרגשתי שאני לגמרי מכירה ובעצם לא באמת היכרתי. כל הגוף שלי רעד מהמאמץ, רעד בלתי נשלט שהיה מנוגד לחלוטין לשלווה המופלאה של להחזיק אותו. והעובדה שבערך שניה אחרי הוא כבר ינק, רק נתנה לי הרגשה כאילו ככה זה היה מאז ומעולם.

ידעתי איך נקרא לו בערך ברגע שידעתי שאני בהיריון, דיברתי אליו ודמיינתי אותו כל הזמן ואז פתאום הוא היה והוא היה הרבה יותר מוצלח ממה שדמיינתי. 12 שנים עברו מאז וכרגע הוא ואחיו ואבא שלהם ישנים בחדר השינה כי כולם עושים קמפינג אצלנו. 12 שנים שלו/שלי/שלנו. ואני כבר לא צריכה להתכופף כדי להסתכל לו בעיניים, ואני לא צריכה לשאול כדי לדעת שאפשר לסמוך עליו, ואני אפילו לא תוהה איזה אדם הוא יהיה, כי מה שחשוב באמת הוא שהוא כבר אדם טוב והבוגר הזה שהוא עתיד להיות כבר כאן ואני מלאת השתאות. 

רואה את כל מי שהוא ומתמלאת גאווה. כל כך הרבה מילים עוברות לי בראש עכשיו והן כל כך ארכאיות ומפוצצות, כאילו מנסות באיזושהי דרך להסביר את מכלול הרגשות ומנעד האהבה הזה ולהעלות אותם על הכתב. וכל מילה נראית פתאום כל כך לא שייכת, כאילו הייתי צריכה להמציא מחדש מילים ושפה כדי להעביר את הכל ובעצם, אני רק רוצה שמכלול הרגשות הזה ישאר שלי.

12 שנים. אני מניחה שכמו עוד הרבה הורים, הדבר שהייתי הכי רוצה זה לקחת את כל מה שאני יודעת היום על הורות ולהתחיל מחדש איתו. אבל אני מניחה שמי שהוא זה תולדה לא רק של אופיו ולא רק של הדברים הטובים שעשיתי אלא גם של הטעויות. אני ממש לא מושלמת והלוואי שיכולתי לקחת חלק מהדברים שעשיתי ולעשות אותם שוב, טוב הרבה יותר. אבל אני מניחה שגדלתי כאם הרבה מאוד בזכותו ובזכות הטעויות שלי, ומכיון שמכונת זמן עוד לא בניתי - זה פשוט מה שיש.

המון דברים אני רואה באדם הצעיר הזה, חלקם אני לא בטוחה שהוא מזהה בעצמו. אני מסתכלת עליו ויודעת שכבר עכשיו הוא לגמרי אדם. טוב. חוש המוסר הגבוה, האחריות החברתית, החמלה, הנדיבות, האמונה באדם, הכל כבר שם. אני רואה את הקשיים וההתמודדויות ורואה את החוסן והכאבים. רואה את הגבר שבתוכו יחד עם הרגישות שהוא מעולם לא התבקש להצניע. רואה את יפי התואר הזה מבפנים מבחוץ.

כשבחרתי בחינוך ביתי הסבירו לי שאני לא יודעת לשחרר, זו דרכם של אנשים לראות דברים בתבניות, בעיקר כדי ליישב אנומליות. אלא שהבחירה שלי להישאר איתו, ואחר כך גם עם אחותו ואחיו, היא בעיקר כדי לשחרר אותו להיות הוא עצמו, מתוך החלטה להניח את הגבולות הכי רחוק שאי אפשר ולתת לו לצמוח מתוך מרחב וללא קיצוץ כנפיים. זה לא כדי שהוא יהיה שלי, הוא לא שלי במובן של קניין, זה בעיקר כדי שהוא יהיה של עצמו. הסבירו לי שאני שמה את החיים שלי על הפסק וכשהם יצאו מהבית יהיה לי ריק. מאיפה להתחיל? לא יהיה לי ריק, כי השנים האלה של חינוך ביתי הביאו אותי למקום שאני נמצאת בו היום בעיקר משום שההתפתחות שלי כאמא היא עוד שלב בהתפתחות שלי כאדם. הזכות להיות עם שלושתם אינה מובנית מאליה ואני מודה עליה מדי יום. 

לפני 12 שנים בערך עכשיו, כשהלכתי לישון הייתי אדם אחר לגמרי. אני עוד מעט אלך לישון, על המזרונים שליד מיטתי אני אנשק ילדים וילד אחד שהוא כבר בן 12 והוא ממש גדול והוא לעולם לא יבין כמה אני מודה לו על זה שהוא ואחיו דוחפים אותי כל יום להיות טובה יותר, על כל רגע שאני מביטה בהם ומתמלאת גאווה על מי שהם בדיוק כפי שהם. זה אולי מאוד אגואיסטי לעשות ילד, אבל אחרי שהוא כבר כאן אין מקום לאגואיזם. וכשאתה כבר מתחיל להבין את כל המהות ההורית הזאת, אתה בעצם מבין שהתפקיד שלך הוא פשוט להיות שם ולא לפספס.

לפני 12 שנים נולדו המון דברים ברגע אחד ואני מודה על כולם. 

על מסורת עתיקת יומין בשם השוואה

מאז שאני הורה, המושג השוואה קיבל משנה תוקף. מעולם לא שמתי לב עד כמה אנחנו משווים כחלק מהפעילות היומיומית שלנו. זאת אומרת השוואות גבריות הן בדיחה ידועה, אבל כולנו גדלנו על הציווי ההורי של "אל תשווה" או בסגנונו הנפוץ יותר "אז מה אם כולם יש להם/עושים את זה. אם כולם יקפצו מהגג גם אתה תקפוץ?" כי מראש ניסו לגדל אותנו על הרעיון שאין טעם בהשוואה, אתה צריך להיות מרוצה עם מה שיש לך, כל אחד הוא אחר ולכל אחד צרכים ויכולות אחרים. כל זה היה תקף בחיי שלפני מתרס ההורות. מהרגע שמציצה בטנך ההולכת וגדלה, את מגלה שיש מתאם בין גודל הבטן למספר ההשוואות היומיות שאת חשופה להן ומהרגע שהרך הנולד בחוץ ההשוואה מרימה ראש אף היא והופכת למנהג של קבע, ההשוואה היא בכל מקום והיא בלתי נמנעת. 

מהי השוואה? "המילון החדש" של אבן שושן מביא מספר הגדרות להלן השתיים הראשונות, שהן גם הרלוונטיות לפוסט זה (מי שחושב שהשמטת האחרות פוגעת במכלול המלל מוזמן לבדוק את הנושא בעצמו):

1.      דימוי, הקבלה, עימות, עיון בפרטים הדומים והשונים שבשני דברים. 

2.      תיאום, עשיית דבר אחד שיהא שווה לשני. 

השוואה, מסתבר, היא פעולה טבעית למוח האנושי, שעוזרת לנו להבין את המציאות שסביבנו, מסייעת להסתגל לדברים חדשים, לארגן את המציאות ולהבין אותה. מסתבר שפעמים רבות אנו משתמשים בה גם באופן אוטומטי בתהליכי החשיבה שלנו, אפילו בלי לשים לב. כך אנחנו מצליחים לשייך ידע חדש לישן, לארגן לנו את המציאות, לפענח מצבים ולהסיק מסקנות. במדעים ההשוואה היא כלי חשוב המאפשר הסקת מסקנות, אפילו בתחומים הלא מדוייקים ההשוואה מסייעת לעשות סדר, להבנות ידע ולייצר ידע חדש. גם בחיים האמיתיים ההשוואה עושה זאת בהצלחה, בטח בחייינו כצרכנים. זאת אומרת שכל אלה מתאימים להגדרה הראשונה של המילה השוואה, שהיא גם במידה רבה הפרודוקטיבית מבין השתיים. ההגדרה השנייה היא הבעייתית יותר, זאת אומרת היא לא בעייתית אם אתה עוסק במוצרים הזקוקים לשקילה, בין אם אתה יהלומן או ירקן, או במוצרים הצריכים להיות שווים, היא בעייתית הרבה יותר כשהיא עוברת מהמישור המקצועי למישור האנושי. במישור הזה לא ניתן אף פעם ליצר שוויון, אך אז שוב בא המדע לעזרתנו ונתן לנו את עקומת הפעמון וככה הצלחנו לנסות ולייצר נורמות. כולנו נמדדים במושגים האלה והמילה נורמטיבי הפכה שחוקה כל כך ואף מצליחה לחדד טרגדיות אנושיות תחת הכותרת "אבל הוא היה כל כך נורמטיבי". בקיצור הפכנו לאנושות המודדת הכל. מודדת התפתחות, התנהגות, מותגים, מראה חיצוני כי יש נורמה חובקת כל. אם היינו בסך הכל משווים כדי להבין איפה אנחנו נמצאים ולאן אנחנו רוצים להגיע הכל היה טוב. אך במקום רק להשוות וללמוד מזה ולהסיק מסקנות, בילבלנו קצת את היוצרות ואחרי שאנחנו משווים בין דברים אנחנו מנסים להשוות אותם. אנחנו רוצים את מה שיש לכולם, אנחנו חולמים את אותם חלומות ואנחנו בטוחים שאנחנו חיים חיים משוחררים אך אנחנו כובלים את עצמנו ולא לטובה.

המצב חמור הרבה יותר בתחום ההורות - עם השנים הצלחתי להבין מה מפריע לי עם כל ההשוואה הזו. בחודשי ההורות הראשונים, בלי לשים לב, ההשוואה הזו היתה מקור לאושר גדול. בכורי התגלה כנזר הבריאה - יפיפה, עם שומני תינוקות מדוייקים, ציצית בהירה. הוא עשה הכל מוקדם - זחל, עמד, הלך, דיבר. תמיד נראה כמו ילד פירסומות וכמובן היה באחוזון העליון בכל השוואה. בלי לשים לב סונוורתי קשות מאור ההשוואה המחמיאה, כל דבר הוא כבר עשה לפני הזמן ואפילו השן הראשונה ביצבצה ביום שמלאה לו חצי שנה. מבחינתי הוא היה מקור ההשוואה. היה נורא קל ליפול בפח הזה, הוא מזמין כל כך, בערך כמו שדה הפרגים בקוסם מארץ עוץ. אולי אלה היו השאלות שהלכו וגברו בסביבה האימהית בה הייתי שהוציאו אותי מדימדומי ההשוואה האלה. בחודשים הראשונים ההשוואות עוד פשוטות אבל אחר כך עם הקשיים מתחילות שאלות קשות הרבה יותר - שינה, אוכל, גן, סדר יום, התפתחות וכולי.וכולם רוצים שהילד שלהם יישן במיטה שלו, שנת לילה מלאה, יאכל כמו שצריך, יסתגל לגן שלו במהירות, יתפתח בקצב ראוי. ופתאום אתה מגלה שבמקום שההשוואה תבוא כדי להבין איפה אנחנו נמצאים ונטפל במקרה של בעיות אמיתיות היא מגיעה כדי ליצור תיאום. אנחנו רוצים שהילדים שלנו יהיו כמו כולם. שנים אנחנו מגדלים אותם בלי לשים לב כדי שיהיו שווים לחברים שלהם וכשהם מתחילים בבקשות שלהם להשוות, הרי הם למדו את זה מאיתנו, אנחנו לרוב מסרבים או מסכימים ולנצח מרגישים כקורבן. במקום להגביל את ההשוואה, אנו מתאימים את עצמנו לנקודת השוויון. הבעיה היא שנקודת השוויון הזו מכניסה אותנו למקום לא נוח. למשל - אם החלטנו שהנער יחזור הביתה מבילוי באחת בלילה וכל שאר ההורים הסכימו לשלוש לפנות בוקר, אז אנחנו בבעיה ולרוב יישמע התירוץ של "מה יכולתי לעשות? כל ההורים מסביבי הסכימו". אז זה לא המקום לדבר על זה שיש מצב שדווקא כל ההורים חושבים כמוך ולא מעזים לעשות משהו, אבל הנקודה היא שהזזת את הגבולות שלך בגלל סיבה לא טובה ולכן לא יהיה לך נוח עם ההחלטה הזו וחוסר הנוחות הזה עוד יצא ושוב דבר טוב לא יצא מזה. אבל זו דוגמא קלה הבעיה שלי היא דווקא עם הילדים הצעירים יותר וכה אנחנו רוצים שיפתחו מהר מושגים כמו בגרות ואחריות ומשמעת. 

קראתי השבוע כל מיני פוסטים בפורומים של הורות - על אמא שחושבת שבנה בן ה-5 לא עושה מספיק כדי להתרגל לגן חדש אבל היא חושבת שלנסות ולהעביר אותו לגן שבו נמצאים מרבית חבריו אחרי רק חודש וחצי יראה לו שהוא מוותר מהר מדי ואין לו משמעת - ילד בן 5 (!). או אמא לילדה בת שנה וחצי שעוד לא מראה בגרות (!). אני יכולה לתת עוד המון דוגמאות, אבל אני חושבת שהבהרתי את הנקודה. בעיני, כל הדברים האלה הם דברים שנבנים וביכולתינו לסייע לילדים שלנו לפתח אותם, אבל הצורך שלנו בהשוואה גם כשהיא עומדת בסתירה מוחלטת לשלב ההתפתחות של הילד, גורם לנו פעמים רבות לנסות ו"לשבור" אותם כדי שיתאימו לתבניות שבעינינו מקובלות. כבוגרת המקום היחיד בו ניסו לשבור אותי היה הטירונות ולא אהבתי את זה. ההתפתחות שלי כאדם בוגר הגיעה תמיד ממקום של בשלות ובחירה. כך גם עם הילדים שלנו, המקום בו הם יתפתחו הוא המקום בו נדע לקבל אותם כך כמו שהם, ללא השוואות של תיאום. אם נגדל אותם כשהשוואה היא רק המקום בו אנחנו בוחנים איך לשנות לאט ובהדרגה ולא איך אנחנו רוצים מהם שיהיו מישהו אחר, הם יגיעו לשם ממקום שלם. אנחנו רוצים שיקבלו אותנו ככה כמו שאנחנו ולומדים לנפות את מי שלא. זה גם מה שהילדים שלנו רוצים ואת זה יהיה לנו קל יותר לעשות כשרק נפסיק עם כל ההשוואות המוטעות הללו.