אני רוצה - אני משיג

"הבעיה עם נתניהו" זו התחלה מאוד לא טובה לפוסט בבלוג כי מיד כשאת כותבת את המילים האלה צצות כל כך הרבה בעיות שנורא קשה להתמקד ולכתוב בלי מיקוד זה ממש לא טוב. אולי הבעיה עם נתניהו היא שמרוב בעיות לא רואים את הבעיה האמיתית, ואם מותר לי להצביע על הבעיה האמיתית, וברור שכן, הבעיה האמיתית היא נתניהו, כלומר הדמות הציבורית. לו נתניהו היה דמות פרטית, בחיי שהייתי עוזבת אותו לנפשו.

איכשהו, יש לו תדמית של קוסם, ותהרגו אותי (זה בסדר, אני ממילא עוכרת) לא ברור לי איך הוא מצליח לשמור עליה. האיש שעשה קמפיין בחירות של טוקבקיסט גזעני, שפועל לטובת האינטרסים שלו ושל הלוחשים באזנו בעודו ראש ממשלה ומתבל את זה במסע הפחדה שכמוהו כזריית חול בעיניים (בלי להתייחס למזג האויר האביך, לזה נתניהו לא קשור), עבר עכשיו עוד גלגול אבולוציוני בתהליך הרגרסיבי שמוכיח שציר הזמן לא תמיד הולך קדימה, בדרך שלו מפרפר לגולם. קבלו את הגבר-גבר "אני רוצה - אני משיג" נתניהו.

איזה כיף שיש לנו ראש ממשלה מנצח שכזה, למשל לפני ממש לא מעט זמן הוא ממש לא רצה את ההסכם עם איראן, והלך ראש בראש עם הנשיא אובמה והפסיד. אוי שיט, בדיוק הוחלט שמשכתבים את החלק הזה - מתברר שנתניהו אף פעם לא רצה את זה, הוא בכלל לא התכוון ללכת ראש בראש עם אובמה ולעקוף אותו בבית המחוקקים, כולם הבינו אותו לא נכון. 

הבעיה היא שכולם כבר רואים מיהו נתניהו, לבד מאזרחי ישראל. איכשהו נתניהו בכלל לא נתפס במעשים שלו אלא רק במילים ומה שעומד לזכותו שהוא תמיד רק כמעט מפסיד, כי תמיד יש לו שני נשקים - 1. יש מי שישכב עבורו על המוקש (ראה אקוניס וחוק השתקת העיתונות) 2. רטוריקה, רטוריקה, רטוריקה. לנתניהו אין בעיה לסמן מטרה, לזרוק חץ ואז לרוץ אחריו עם המטרה ולהגיד הצלחתי, הוא מאמין בזה ולצערי הוא מצליח גם לגרום לאחרים. אגב, אולי העובדה שאין מי שיתמודד מולו, לבד מ"נתניהו סעיף קטן" הרצוג ו"בכל אשם השמאל, בשם זנון" לפיד, גם עוזרת.

כמעט כל פעולה של נתניהו, בבחינה מדוקדקת מגיעה לרגע של שקר או הטעיה המגובים בספין, זה היה ככה אפילו עם חטיפת שלושת הנערים שלמרות שמותם היה ברור נפתחו תוכניות מגירה להריסת תשתיות לא קשורות בגדה כולל בתי ספר, אבל מי בודק ומי זוכר? הרי מיד אח"כ היה צוק איתן. רק אצל נתניהו דבר רודף דבר ואנחנו לא מספיקים למצות סוגיה וכבר יש סוגיה חדשה והוא מקפץ בינהן בקלילות ומקסימום משאיר קצת גוויות בשטח. אם בכלל נתניהו להטוטן, המתבסס על גמישות מילולית ואחיזת עיניים, חבל שיש קהל שמוכן לשלם את המחיר על ההופעה.

בכל מקרה ברוכים הבאים לעידן נתניהו מודד את תדמית המרלבורו-מן - "אני רוצה אני משיג" בעידן שבו חברות הטבק חיפשו נואשות פרזנטור חזק. עזבו אתכם מאיראן, מתדמיתה של ישראל במישור הבינ"ל, מהיחסים עם ארה"ב, ממתווה הגז, מיוקר המחיה, ממצב החינוך, יש לנו נתניהו והוא? כשהוא רוצה, הוא משיג. או שאולי את מה שהוא משיג אחר כך הוא אומר שהוא רוצה? לא יודעת. 

אסיים בראיון אלטרנטיבי, ברוח הדברים, כיאה וכיאות לעידן "אני רוצה-אני משיג" שאנחנו עומדים לפתחו משתאים:

ש: איך תסכם את נושא מתווה הגז עבורך, אדוני ראש הממשלה?

תשובה אלטרנטיבית: ובכן מתווה הגז הוא כמו המתווה שלי ב pick-up bars - "אני רוצה - אני משיג", זה catch phrase עוד מאז האדם הניאנדרטלי הראשון שחזר עם בשר לארוחת ערב, ואגב זה לא הפריע לו שזה אפילו לא היה חזיר בר, אלא רק חולדה, אבל זה כי הוא עוד לא היה יהודי, גם כן אנטישמי.

ש: ומה אתה אומר על ההודעה של נובל אנרג'י על מאגר לוויתן, אדוני ראש הממשלה?

ת"א: ובכן, לי יש טיסה ללונדון וצריך להתכונן אליה ולכן אבטל את כל הראיונות המתוכננים, כי אני לא רוצה שיצלבו אותי ומה שאני רוצה - אני משיג.

ש: יש לך משהו נוסף לומר אדוני ראש הממשלה?

ת"א: אין לי מה להוסיף מעבר לבואי שרל'ה, טסים. צריך פשוט לבדוק אם ארגנו מיטה זוגית בטיסה לחמש שעות ומה שאני רוצה אני משיג, אמרתי אני, אוי, באמת סליחה, התכוונתי שרל'ה. 

שנאמר מאז "אם תרצו אין זו אגדה", לא קם "אם אני רוצה-אני משיג" ציוני וטוב יותר. לתפארת וגו'

למהלך של נתניהו אקרא נוק-אאוט עצמי

בואו נדבר רגע על שיקול דעת, איכשהו נראה לי שקצת שכחנו מה זה אומר. למשל, "שיקול דעת" זה לא ההקלטה של מירי רגב בניסיון להסביר את תפירת הקמפיין לפירסומאי המועדף, זה כיסוי תחת. כיסוי תחת אינו מחליף בשום אופן את שיקול הדעת בקבלת החלטות, הוא רק מעיד על העדרו. שיקול דעת זו לא מה שמוביל את שרון גל שהתפטר היום מהכנסת בקול נפיחה קלה, כנראה שלא בכדי אבל ימים יגידו. שיקול דעת זו לא ההצעה של מוטי יוגב לעלות על בג"צ עם D9. שיקול דעת זה לא הדיון המיוחד שכינס היום רה"מ בנושא הוראות הפתיחה בירי כי מסתבר שירי על מיידי אבנים קטינים לא מצטלם טוב וזה יוצר קושי למערכת המשפט ולא ניתן היה לחזות את התופעה המוזרה שזה עשוי להיתפס כבעייתי (זה לא הכיבוש, חלילה, זו המציאות בשטח כמובן). שיקול דעת זה גם לא כל ההתנהלות של נתניהו בנושא הגרעין האיראני, שמסתבר היום שכבר יש לאובמה את תמיכת 34 הסנאטורים שהוא היה צריך, לא שזה באמת מפתיע. 

ניסיתי לחפש עוד דוגמאות לשיקול דעת, לצערי מה שמצאתי הוכיח שאין, אין ממש שיקול דעת. בקרב על מה המכריע את השיקולים שיקול הדעת אינו אלא הסחת הדעת הציבורית וזה נשמע דומה אבל זה שונה לחלוטין. יש אינטרסים, יש תדמית, יש רטוריקה - כל כך הרבה פרמטרים נדחפים לאותה משבצת שדומה ששיקול הדעת פשוט נדחק לפינה. אלא שבמקרים כאלה זה הציבור והתקשורת שצריכים לכחכח בגרונם. איכשהו אנחנו מקבלים כמובן מאליו ולא באמת מצפים לא לממשל תקין, לא לקבלת החלטות ראציונלית ולא להפגנת שיקול דעת ואנחנו זורמים עם זה, בלי להפעיל שיקול דעת. ככל הנראה זה מצב מדבק.

כל סיפור ההסכם עם איראן הוא כזה, מגיע ראש ממשלה ישראלי, נקרא לו נתניהו. הוא חושש, ובצדק, ממצב בו איראן הופכת להיות למעצמה איזורית גרעינית ויותר מזה הוא חושש מהסרת הסנקציות מעליה ושזו בתורה תביא להתגברות הטרור עימו ישראל מתמודדת. אותו ראש ממשלה ראה את המאמצים הבינלאומיים בנושא והגיע למסקנה שעליו להתריע על בעיות הקשורות לישראל עליהן הוא רוצה שיתנו את הדעת במשא ומתן עם איראן. עד כאן טוב ויפה. אלא שראש הממשלה הזה לא השכיל להציע שום חלופה, קשוב למקהלת המעריצים שלו ולקולות המדברים אליו בחדרי חדרים, הוא החליט שהוא נלחם בהסכם. לא מציע חלופות אחרות, פשוט נלחם בהסכם וכמה שיותר איזכורי שואה יותר טוב. 

עזבו רגע איך הוא עושה את זה, אם כי זה בהחלט חשוב, אבל חשובה ממנה השורה התחתונה. השורה התחתונה היא שהגיעו בסופו של דבר להסכם. ההסכם הזה הוא לא רע, לגמרי לא, הוא בעיקר מונע מאיראן לפתח פצצה גרעינית והוא גם יוצר פתח חיובי להשפעה מערבית על איראן. יש פה הרבה פוטנציאל, אולי לא מה שנתניהו רוצה אבל יש כאן עם מה לעבוד. ברור שנתניהו היה רוצה שלא תהיה איראן, כמו שהוא היה מעדיף שלא יהיו פלסטינים, אבל יש לקוות שגם הוא מבין שזה לא יקרה.

כך או אחרת, לראש הממשלה הזה היו מספר אפשרויות מרגע שנוסח ההסכם. אפשרות אחת היתה להבין שזה ההסכם, להגיד שזה לא ההסכם הכי טוב, אבל אם אלה הכללים ישראל מקבלת אותם ועכשיו בואו נראה מה עושים. מה היה יוצא לו מזה? ובכן לבד מעזרה אמריקאית, אפילו נדיבה יותר מהיום, ושיפור ניכר ביחסי ישראל-ארה"ב והעולם בכלל? הוא היה נתפס כפוליטיקאי שקול וחכם שמנסה למקסם את המצב ולמזער נזקים. אבל מה עשה נתניהו? ובכן נתניהו החליט שזה כבר לא עניין של מה ישראל צריכה אלא קרב "מאנו אי מאנו" - גבר מול גבר מול אובמה. אלא שבקרב האדיוטי הזה בא נתניהו וניסה להראות לנשיא ארה"ב שהוא חזק יותר ממנו במגרש הביתי שלו. לא צריך להיות חכם גדול כדי לדעת שלא עושים את זה. את האריתמטיקה הפשוטה הזו אני משאירה לכם. אני רק יכולה לומר שהאחד והאחד הזה גם שווה כרגע 34 (סנאטורים) ולדעתי המספר עוד יגדל. זה ייגמר בנוק-אאוט, למרות שהקרב כבר נגמר. ולמרות שזה סוג מיוחד של נוק-אאוט, אקרא לו בחיבה נוק-אאוט עצמי.

הלוחשים על אוזנו של נתניהו אינם ישראלים, שירת אותם להאכיל את המאניה של נתניהו בנושא איראן, זה עשה להם חסד במובנים רבים בתוך ארה"ב בלי שזה יפגע בהם כי כליא הברק הוא נתניהו שהציב את עצמו בחזית, כמו טירון שלא קולט את הזובור המתקרב. זה האיש שטוען שהוא מכיר את ארה"ב, העניין הוא שנתניהו היה צריך לדעת שזה לא ממש יעבוד, הוא היה צריך לדעת שזו לא הדרך. זו היתה כרוניקה ידועה מראש ונתניהו נפל בחטא ההיבריס, רצה להראות שהוא גדול מאובמה. שום איום סרק ודיבורים על שואה לא יכסו על ההיבריס הזה שגבר על כל שיקול דעת. תוסיפו את הטרור שהוא הפיל על הציבור הישראלי בנושא איראן וקבלו את התוצאה - ישראל סימנה את עצמה כבעיה. 

נקודת האור היתה יכולה להיות אם מרבית הפוליטיקאים לא היו מיישרים קו עם נתניהו והתקשורת לא היתה מתגייסת לקמפיין "ההסכם לא טוב". מעניין לציין שהתקשורת מיתנה את עצמה לאורך התקופה הזו, בעוד נתניהו לא השכיל לעשות גם את זה. אבל הנקודה היא שנתניהו נתן את הסימן להתחיל וכולם, כולל זה שהמחנה שלו עצום ורב, מיד חירחרו בגרונם על כמה ההסכם גרוע מבלי שקראו או הבינו או אפילו ידעו על מה באמת הם מדברים. מה זה סימן? ובכן את הטמטום הציבורי שמוכן להאמין לכל דבר ובלבד שנתניהו אמר. אז נתניהו פיספס ובגדול וזה היה צפוי מראש, ומה שהכי גרוע זה שאנחנו נותנים לו את כל הכלים להכשיל גם אותנו וביום הבחירות נותנים לו שוב מנדט, כי תמיד צריך לתת עוד הזדמנות.

זה לא ההסכם עם איראן שיפגע בנו, זו ההסכמה שבשתיקה עם הרטוריקה, זו ההסכמה להיות תחת קמפיין של איומים, זו ההסכמה שבשתיקה שלא מעידה על חכמה. מומחי גרעין אומרים שנתניהו טועה? מה הם מבינים? אובמה אומר שארה"ב תגן על האינטרסים של ישראל? מה הוא מבין? כן, כולם טיפשים, אין ספק. אבל לא הציבור הישראלי, הו לא, הציבור הישראלי לא יפקח את העיניים גם לא אם עפעפיו יוחזקו בקיסמים. אותנו לא יובילו כצאן לטבח שוב, אנחנו נתקבץ כאן מרצון ונוריד עצמנו לבד ביגון שאולה. טרור של החמאס? הטרור ההסברתי של נתניהו מסב לנו נזק גדול יותר מבחוץ ומבפנים.

"שנית מצדה לא תיפול", "שוב לא תהיה שואה", אבל אף אחד לא דיבר על מה יקרה אם נעשה איזה משאפ. הניסוי של נתניהו בבני אדם מצליח - כושר השיפוט והביקורת הוסר בהצלחה. יהודי, אל תשכח "נעשה ונשמע" כתוב בתורה. מעניין מה נעשה עם המסר שעולה מארה"ב. נתניהו הפסיד בקרב הזה וכגדול איומיו, גודל קטנותו. אין ספין שבכוחו להפוך את זה. האיש שלא ידע להתמודד עם הסיטואציה, לא ידע להתמודד עם היום שאחרי. השאלה היא אם בהעדר שיקול דעת, אנחנו עוד זוכרים להסיק מסקנות?

יהודי טוב, יהודי נרדף

המון זמן שצמצום השיח בחברה הישראלית מטריד אותי, עד שאני מרגישה כמו שריטה על מעטה הויניל שלו, לא שאני מתכוונת להפסיק לכתוב על זה למרות אי ההצלחה הברורה בדעת הקהל. המון תסמינים יש לצמצום הזה מעבר להיקף הפגיעה שלו באחד מהנדבכים הדמוקרטיים - הפלורליזם (סליחה אבל ריבוי דעות הוא אולי ביטוי קולע, אך עדיין נופל במבחן ההשוואה), והם מורגשים בחברה הישראלית מדי יום. הוא בהחלט מעיד על צמצום הדמוקרטיה, זה משפט שלא נעים לשמוע במצב שאמור היה לייצר תסיסה ציבורית. ההגיון אומר שאם יש מחוונים המעידים על חדירה עמוקה יותר של הממשל לחיי הפרט, הרי שיש צמצום בזכויות הדמוקרטיות ומין הסתם זה אמור היה לעורר לפחות תחושת אי נוחות - אם כך, מדוע התסיסה אינה מורגשת? כי היא בשוליים. אני יכולה להיות צינית ולומר שתסיסה מתרחשת בהעדר חמצן, מכאן שככל הנראה אנחנו כבר ממש בדרך. 

התשובה הברורה מאליה תהיה כי צמצום זכויות הפרט בישראל היא מנת חלקם של המיעוטים בישראל, זו עצימת עין כמובן כי עירוב דת ומדינה מצמצם מהותית את חופש הפרט לפחות בדיני אישות בישראל וזאת מעבר לעובדה שפגיעה בזכויות אדם היתה אמורה לעורר התנגדות בחברה מתוקנת. כל כך התרגלנו לזה שעד שהרבנות לא תנסה לחרוג יותר מסמכויותיה, נמשיך, ככל הנראה, לקבל את הדין ולשתוק - אני מכנה את זה תסמונת הגולם. ניתן לטעון וכבר טענתי בעבר שלמעשה בישראל מושגים כמו מוסר או זכויות הם טובים ויפים אולי, אך הם כפופים לתיאוריית הביטחון (וההפחדה) ולכן הופכים משניים כאילו מסיבות רציונלית. למה כאילו? כי רובנו לא הולכים ומבררים סוגיות ביטחוניות (דו"ח לוקר כמשל, או ההסכם עם איראן), למרות שהן מרכזיות בחיי היומיומיום, אלא מקבלים את דבר ה"מומחים הבטחוניים" משל היו דברי אלוהים חיים. אבל אם נבחן רגע תהליך, אני מציעה עוד רעיון שדומה שנותן תשובה לתהליכים שמתקיימים כרגע בחברה הישראלית ולמעשה הוא ממש ישן. 

מה אני אומרת? שצמצום השיח, תחושת כל העולם נגדנו, "כולם אנטישמיים" ושאר הרעות החולות שפקדו אותנו מבלי שנשים לב הם המינוס של המשוואה הזו, אבל במשוואה כמו במשוואה, בצד השני של מה שנגרע יש מה שמתווסף - הנרטיב. חלקנו מסתכלים משועשעים משהו על הפוליטיקאים שנדמה שכולם קוראים מאותו דף מסרים, אולם בה במידה שהם מייצרים קו מאוד אחיד יחסית ונטול ביקורת או פרשנות (על קריטריון החשיבה העצמאית ויתרתי זה מכבר), גם אנחנו מכוונים את האוזן הציבורית שלנו לתדר שלהם.

אימוץ הנרטיב הוא "הו כה טוב" בכל כך הרבה מובנים. הוא יוצר מציאות, הוא מוביל קו פרשני, הוא מאפשר הצדקה, הוא תמטי לכל אורח החיים שלנו ובעיקר הוא משקיט דיסוננסים ידוע. כל עם צריך סיפור טוב, השאלה מתי חיים לאורו ומתי חיים בצילו, מכיון שזהו תהליך דורי ואיטי רגע המעבר אינו ממש ברור ולרוב כמו בכל סיפור טוב ניתן להבחין בו רק בדיעבד. וכמו בכל סיפור טוב ישנו האפקט להעצמת הטרגיות בדמות המקהלה ששרה את עצם הטרגדיה כפי שהיא משתקפת מתוך הסיפור בעודו מתגלגל. אך דינה של המקהלה הזו להיתפס כבלתי רלוונטית. את המתח הזה יכול לראות המתבונן מהצד, אולם לא משתתפי המחזה. לרוב משתתפי המחזה ילכו וידבקו במכנה המשותף הנמוך שיש בינהם עד לסוף המר - זוהי מהותה של הטרגדיה.

אנחנו נוטים כחברה למצוא הרבה אויבים, מבית ומחוץ, הסבלנות שלנו כלפי כל סוג של ביקורת או חשיבה עצמית בתחום הפוליטי הולכת וקטנה וכל בדל של ביקורת מסומן כבגידה פוטנציאלית. ככזו ניתן לקרוא גם את בקשתה של סגנית שר החוץ, ציפי חוטובלי, מהשגרירים האירופיים בנושא הפסקת התמיכה בעמותות שמאל. אני מבינה שהבון טון הנוכחי הוא להוקיע כל עמותת שמאל, והגדילה סגנית השר לעשות ואף הסבירה כי הן פוגעות בקיומה של ישראל. עצרו הכל - איך העובדה שיש אנשים שחושבים אחרת מחוטובלי הם סכנה לישראל? האם מה שאותם ארגונים מעלים לא ראוי להיחקר? הרי אם אנחנו כולנו צחורים וטהורים - אדרבא - בואו והוכיחו כי הדברים האלה אינם נכונים, הרי פעולה שכזו תקעקע את פעילות האירגונים האלה ממילא. 

אלא שהבעיה היא בקיומם של הארגונים האלה שהם לא מתיישבים עם הנרטיב. הם מרגיזים וטורדניים וטרחניים לבלי גבול ובעיקר לא מבינים שכל זה בעיה של ביטחון ואין שום מדינה שהיתה עושה את זה יותר טוב. אולי, אבל גם אין שום מדינה דמוקרטית שמחזיקה כרגע שטחים כבושים כבר 48 שנים ופוגעת הלכה למעשה בזכויות אדם של תושבי המקום ונוקטת בשיטות של ענישה קולקטיבית - אבל למה שנידרש לזוטות שכאלה?

העניין הוא שלא רק בישראלים עוכרים מדובר, הרי אלה מטופלים לאט לאט ראוי לבעיה הבוערת שהם, יש גם את כל אלה שלא מבינים כלום בעולם כמו הנשיא אובמה או המזכיר קרי, או מנהיגי אירופה - כולם הגיעו לאן שהגיעו כי הם: א. ככל הנראה אדיוטים בסטנדרד ישראלי ו- ב. גם כי הם כולם שונאים את ישראל. די עצוב שהטיעון הזה נראה הגיוני לציבור בישראל. כלומר ההצטיידות של ישראל בצוללת גרעיניות תוצרת גרמניה היא בגלל שמרקל חושבת שביטחון ישראל זה לא חשוב, או התמיכה האמריקאית באו"ם, בתקציב ובסיוע הביטחוני זה בגלל שאובמה שונא אותנו ובסתר ליבו מפלל שעוד בזמנו כבר יהיה לאיראן פצצה גרעינית והיא תשמיד את ישראל? נשמע לכם אבסורדי? אבל זו הטענה.

אם תעשו סקר קצר מסביבכם לגבי הסכם הגרעין עם איראן יש להניח שמרבית הנשאלים יאמרו לכם שההסכם רע. האם תוכלו לחלץ מהם תשובות קוהרנטיות לשאלה למה ההסכם רע? סביר להניח שלא כי "אנא ע'ארף - כולם מסכימים שההסכם רע לישראל". אלא שלא בהכרח זה נכון, רק שזה מה שאומרים לנו שוב ושוב ושוב ורוב הדוברים אפילו לא בדקו אם זה נכון. זה הלוך הרוחות שנתניהו, כמייצג שלטון הימין, אוהב. זה ממשיך את קמפיין ההפחדה הציבורי על איום קיומי ושואה שניה כי שום דבר לא נלמד והעולם לא הפנים את הלקח. הרי זה ידוע ש"יהודי טוב הוא יהודי נרדף", להיות נרדפים זה השם השני שלנו וחלילה לנו מלחשוב שאם הקמנו בית לאומי שריר וקיים בקרב אומות העולם שעוד נחשוב שהבית הזה יציב. ואגב גם זה בכלל לא בגללנו, אלא בגלל אויבינו - אין לנו ברירה. המשפט "היה נכון" של הצופים? זה בכלל חכם יהודי אמר בין לבין פוגרומים. איך נצדיק את תדמית היהודי הנודד אם לא נהיה כל הזמן תחת סכנה קיומית? "זכור את אשר עשה לך עמלק". 

לא רוצה שוב להיכנס להסכם עם איראן כי זה לסטות מעניינו, הוא בא להדגים דבר די ברור - החברה הישראלית צריכה נרטיב ומצאה אחד ועוד אחד שקיבלנו בירושה מחכמינו זצ"ל - כולם שונאים אותנו, אין אף אחד מלבדנו, כל ישראל חברים ובואו לא נשכח שכל הזמן קמים עלינו לכלותינו, ונוסיף למהדרין גם -שואה אבל נסיר את מעורבות של חז"לנו מזה האחרון. זה מתיישב כל כך טוב עם היהדות וההיסטוריה שאנחנו כל כך אוהבים (תולדות עם ישראל, 1, 2, 3 לחובבי הז'אנר) - תראו לי עוד דת שבערב שאמור להיות חגיגה עסוקים בלהפחיד - חירות בצל "כולם שונאים אותנו ואין חדש תחת השמש". נרטיב הזה עובר כחוט השני בפוליטיקה הישראלית, הוא חובר לשיקול הביטחוני ומעצים אותו, משל היו זוג אוהבים בחוף הים לאור שקיעה עם בקבוק יין רוזה זול. 

וזה עובד עלינו - זו נוסחת קסם שגם מנקה אותנו מכל אחריות ואשמה, זה בכלל לא אנחנו זה הם - הם שונאים אותנו. קצת כמו דת - מעבירה את האחריות בסופו של דבר מן האדם - זה קתרזיס מושלם, בטח כשכולם מאמינים בו. איזו מכונה משומנת היטב ארגנו לעצמנו? אולי הפרינט מת אבל האינדוקטרינציה חיה ובועטת. מי אנחנו? ישראלים! ומה מעשינו? אנחנו צודקים!! אז בחיאת, למה לקלקל עם משפטים כמו ההסכם הוא לא באמת כזה רע לישראל? יש לי תחושה שבסופו של דבר הטיעון הזה לא יחזיק מים. אבל מים זו שמחת בית השואבה, ושמחת בית השואבה היא בית המקדש, ובית המקדש נחרב בדיוק בגלל כאלה. אינעל דינאק עם כל השונאים האלה - איך אפשר לנהל מדינה בשקט?

בובת הפיתום והצל האיראני

בשולי ההסכם עם איראן, זה המקום בו מיצב אותנו נתניהו וזה המקום שהסכמנו לקבל כי כך אמר הראש הממשלה. עם יד על הלב, לא שזה אומר משהו אבל נניח, כמה אנשים באמת מבינים, עזבו קראו את ההסכם עצמו, את ההסכם עם איראן? כמה יוצאים נגד ההסכם רק על בסיס התעמולה של נתניהו? ההתאמה הכמעט מלאה בין כמות הצעקנים נגד ההסכם מחד וחוסר הידע של הצעקנים מאידך היא מבהילה במקצת והיא כוללת פוליטיקאים רבים. ביננו היא כנראה גם תופעה שתלך ותגדל, אנחנו מושפעים מתעמולה ולכן אנחנו גם נחרצים באופן יוצא מן הכלל ולא ממש מפקפקים, ככה בדיוק מתנהגים אנשים שהם בטוחים שהם צודקים, בין אם זה תואם את המציאות ובן אם לאו.

הדבר היחיד שעשה נתניהו במאבק חייו נגד ההסכם האיראני הוא לייצר הפחדה. מצחיק בהתחשב בעובדה שיש הסכם ועכשיו עם החרדה הזו נתניהו צריך להתמודד. אלא שזו לא בעיה כי נתניהו אוהב אותנו חרדתיים, זה סוד הקסם שהוא מהלך על המדינה הזו כבר הרבה יותר מדי קדנציות. נתניהו לא נאבק באמת על המציאות שלנו, נתניהו נאבק על נרטיב - ולא על זה הכללי אלא על הפרטי, זאת אומרת כמו שהוא רואה את זה  - מה הוא ישאיר אחריו כמנהיג העם היהודי בעולם לפחות בעיני עצמו ובעיני המקהלה היוונית, הסובלת מתסמונת שטוקהולם, שמאחוריו. יחסית לסוף העולם או לרעידת האדמה שנתניהו חזה, עושה רושם שהעולם בסדר גם יומיים לאחר חתימת ההסכם. אלא שסמכו על נתניהו ימשיך בנבואותיו השחורות גם אם זה הדבר האחרון שיעשה ושום עובדה לא תבלבל אותו. 

אני מניחה שאני עדיין מצפה, רומנטיקנית חסרת תקנה שכמותי, שמנהיג תהיה לו איזושהי אסטרטגיה. אמרתי מנהיג ולכן עקרונית ניתן לטעון שנתניהו לא באמת מנהיג, אבל אני אתייחס לתפקיד המנהיגותי שהוא נושא. נתניהו ידע שלצאת נגד ההסכם זה קרב דון קישוטי (תגידו אתם דון קיחוטאי) חסר סיכוי, ואם הוא לא ידע את זה אני חייבת לומר שזה נופל בצד של של טיעונים שיש לטעון נגדו. אסטרטגיה נכונה היתה בקווים כלליים מאוד: א. לתת חלופה ביצועית ונתניהו לא נתן אחת כזאת, הוא רק שלל את התהליך בפועל ואיים בחלופה צבאית. ב. לפעול נגד סעיפים ספיציפיים ולדרוש דרישות נקודתיות. אילו נתניהו היה פועל בדרך כזו, או דומה לה אשר ממנה ניתן היה לגזור דרישות ביצועיות של ישראל מההסכם המתגבש עם איראן, נתניהו יכול היה לרשום לעצמו אי אילו הצלחות, גם ברמה האסטרטגית וגם ברמת התדמית. יש לזכור כי בעוד שבישראל, דעת הקהל מוכנה לקבל את התדמית של נתניהו כמפגין שרירים אמיץ, בעולם הוא בעיקר נתפס כלא ממש רלוונטי. לתפארת הדיסוננס הישראלי.

אבל העובדה שנתניהו לא מרפה מהמנטרה שלו, אלא ממשיך ואוחז בה משל היה לסת של פיטבול שננעלה על אובייקט, יהא זה אשר יהא, אבל נניח שמדובר בהסכם עם איראן, לא מפתיעה במיוחד, אלא אם כן אם כן לא חיית על כדור הארץ בשנים האחרונות. גם העובדה ששרי הליכוד והקואליציה בכלל מתראיינים ומדברים על ההסכם עם איראן משל היה דף נגוע בוירוס קטלני אבל עליו מסרים חיוניים אותם יש לדקלם אינה מפתיעה. היא כן מציירת עולם פוליטי עגום ודל אם אין פוליטיקאי אחד שישב וקרא את ההסכם כולו וללא פרשנות "הסכם ערוך" (אתם יודעים מלשון שולחן ערוך) בקולו מלא הפאתוס במקומות הנכונים, וגם לא, של נתניהו. 

עקרונית יש גם אופוזיציה בארץ, לפחות על הנייר. אבל האופוזיציה הזו מראה ש"אין ימין ושמאל" במדינה הזו, לא בנושא מתווה הגז ולא בנושא איראן וגם לא בנושא הפלסטיני. אם כך לא ברור לי למה אנחנו נדרשים לצאת לבחירות כל שנתיים, זה לחלוטין מיותר ומעבר לזה יש עוד כמה מאיתנו שמתעוררות בהם תקוות שווא עם כל מצג שווא דמוקרטי שכזה וזה כבר עניין של פיקוח נפש. האפוזיציה כל כך שבעה, הסבר טוב לתהייה מדוע היא לא למודת קרבות - היא מפוטמת, אין בה אפילו אחד שמסוגל לקרוא את ההסכם ולהגיב עניינית לנושא. יש מעט אנשי תקשורת שעושים את זה וזהו, טוב נו גם אהוד ברוק אבל אנקדוטלי. העניין הוא לא רק השקט מהאופוזיציה וההתייצבות לימין נתניהו (כן - ימינו של נתניהו תרתי משמע), אלא העובדה ששוב אנחנו מתבשרים על מגעים להרחבת הקואליציה. בימים קריטיים כל כך במדינת ישראל אין קול ביקורתי שאפשר לשמוע. זה צריך להדאיג את כולנו, גם אופוזיציה היא נדבך חשוב לדמוקרטיה. אופוזיציה אכן לא מוכרחה להתנגד כל הזמן, אך היא צריכה להיות דרוכה ולהשמיע ביקורת חיונית בעיקר בנושאים העיקריים על סדר היום. העובדה שנושאי ביטחון מתיקים תדיר את האופוזיציה לא מעידה על הכרב השעה היסטורית, אלא בעיקר על תעמולה וכפיפות כל דבר לנרטיב ביטחוני לא מידתי.

אין שום סיבה להרחיב את הקואליציה, הרצוג ממילא נדמה לבובה היושבת על ברכיו של פיתום, אלא שהבמה היא פוליטית והכסף המטאפורי שעוברי האורח מכניסים לכובע המוצב לרגלי האומן הוא המחיר שאנחנו, אזרחי ישראל, משלמים ואפילו אין לנו זמן לעצור ולהנות מההצגה.אולי באמת עדיף שתורחב הקואליציה. להרצוג ניתנו לפחות שתי הזדמנויות ענק מאז כינון הממשלה להוכיח שיש לו את זה והוא פיספס בגדול. שווה להפסיק את ההצגה, הנערים ממילא משחקים לפנינו אז בואו נראה את זה בשידור חי. הרצוג חושב שהוא ממלכתי ושזה יעזור לו בבחירות הבאות. למפלגת העבודה יש שתי ברירות או להילחם על כבודה ולא לתת לזה לקרות וכמובן להחליף יו"ר או לתת לזה לקרות ולתת לעצמות הדינוזאור העייפות שלה להתפורר סופית.

מחירות לליכוד ב- 30 שנה, בין נתניהו לבגין אין שום דמיון

היו בחירות. נגמרו בחירות. באמת צריך גם את המלל שלי? כולם מדברים על הבחירות וכבר אין לי ממש כוח לזה. ביום הבחירות נזכרתי במארק טווין שאמר שבחירות לא באמת משנות משהו, אחרת "הם" לא היו נותנים לנו לבחור. זה משפט מצוין שתהיתי אם לפרסם ברשתותו החברתיות והחלטתי שלא, אם כי בסוף הכנסתי את זה כתגובה. אני לא עצובה, כלומר אני כן, אבל זה לא משהו קליני. זה גם לא כי הימין ניצח בסופו של דבר, הנחתי שזה מה שיקרה ולא ממש נתתי לשלהבת התקווה הקטנטנה שהיתה בי להתפתח, ולא שלא היו מספיק חברים שניסו לפתח אותה, כי היתה תקווה באוויר. אני גם מעדיפה לראות את הצדדים החיוביים -

הליכוד לגמרי שמר על כוחו ולא הגדיל אותו - בכנסת ה- 19 הוא קיבל 23.34% מהקולות והשנה 23.4%
העבודה הגדילה משמעותית את כוחה - כנסת 19 קיבלה 11.39% והשנה 18.67%
חד"ש והרשימה הערבית - כנסת 19 6.64% ואילו השנה 10.54%
לפיד ירד מ- 14.33% ל - 8.81%
אבל הסוכריה האמיתית היא הנתון של בנט - 9.12% מול 6.74%
יש בנתונים האלה המון טוב, בעיקר עכשיו כשכבר ידוע שמרצ בכל זאת עם 5 מנדטים. אני לא נושאת את עיניי בתקווה לשנים הבאות, כשנתניהו ראש ממשלה הן לא תהיינה טובות יותר, אבל כמו שעברנו את האחרונות נעבור גם את אלה. אני גם לא מעסיקה את עצמי בשאלה אם השמאל ישכיל להבין מזה משהו, כי זה לא בידיים שלי.

אבל כן יש משהו מטריד בבחירות האלה והוא הרבה מעבר לאמירות כאלה ואחרות של אנשים מסויימים - הפגם המטריד בתפיסת הדמוקרטיה של הציבור הישראלי. תכל'ס ישראל בחרה במי שטוען שהוא ראש הממשלה של כולם, אבל ביסס קמפיין שלם על להשחיר ציבור שלם של אזרחים כ"הם" ולהפוך את הערבים בישראל למשהו שיש לרמוס כי "הערבים באים". גם אם הייתי ליכודניקית, זה היה מפחיד אותי. כבר אמרתי בעבר שמדהים ששני אנשים שינקו מאותם שורשים כמו ראש הממשלה והנשיא שונים כל כך בתפיסת הדמוקרטיה שלהם. בעוד הראשון הוא אופורטוניסט ודמגוג שרואה בדמוקרטיה כלי, האחרון רואה בדמוקרטיה מהות. עם שניהם אני לא מסכימה אידיאולוגית, בלשון המעטה, אך תפיסתו של האחד פסולה ותפיסתו של השני נכונה וראויה. ישראל ביום שלישי בחרה באיש שיצא נגד מדינה פלסטינית (אם כי זו דעה שמשתנה בהתאם לזמן ולמקום), ויותר מזה באיש שאמר "לנו יש צו 8 ו"להם" [יו נואו, לשמאל עוכר ישראל] יש V15". ישראל בחרה במלחמה, בסיכוי לראות דם, אין לחם אבל יש שעשועים בנגמ"ש.

זו הבחירה שמטרידה, לא זה לא קומץ כמו שאמר גרבוז בנאום שאני לא מסכימה איתו בכיכר, זה עם שלם שמאמין במיתוסים של דם וגבורה, שעובר מסע הפחדה כבר כמה שנים טובות וקונה אותו במיטב כספו. מדינה שילדיה מתחנכים על לאומיות, יהדות ושואה, ללא ביקורת עצמית, ללא ערכים אוניברסליים וללא הבנה דמוקרטית מהותית כבר שנים לא יכולה להגיע למסקנות אחרות, זה הלוך הרוח וזה מה שצריך לשנות, זה גם מה שלא ישתנה בקרוב.

על מה תכל'ס היו הבחירות האלה? לא על העדר משילות, ממש לא, רמת המשילות בישראל היא גבוהה יחסית, לא צריך לקנות ספינים כשאין בהם אמת. הבחירות היו על התקשורת ובעיקר על ישראל היום וערוץ 10. מי נבחר? נבחר ראש ממשלה שטוען שהוא חוד החנית נגד איראן אבל לא יכול להתמודד מול שאלות של דרוקר או של בן כספית וכולם משתפים איתו פעולה. ההישג של נתניהו הוא לא בניצחון בבחירות, אלא ביכולתו לייצר הפחדה ועוד הפחדה. על זה הבחירות וכך מתנהלים פה החיים. נתניהו לא יציל את המדינה הזו משום דבר, ההפך הוא הנכון, הוא ימשיך להוביל אותה לעבר האין, כמו חור שחור שמתרחב לתוך עצמו.

עוד לא הורכבה ממשלה וכבר מסתמנים היעדים - חוק הלאום, המאבק בתקשורת, מערכת החינוך ובתי המשפט. ורוח הנביאים מרחפת על פני הארץ. 3000 שנה של התקדמות אנושית ואנחנו חוזרים אל ימי הנביאים. לו הייתי פולניה הייתי מצקצקת לנוכח ה"פרוגרסיה". כי מי ירכיב את הממשלה? הליכוד, הבית היהודי, כחלון וש"ס - מפלגות שלא יעשו דבר לקדם שוויון, מה כן יקודם? יקודמו אינטרסים - היועץ המשפטי? ככל הנראה יוגבל. בית המשפט העליון? שינויים בועדה למינוי שופטים, הצרת גבולות הביקורת השיפוטית ועוד. חוק הלאום? יקודם, על אף הפגיעה המשתמעת בחוק יסוד: כבוד האדם. חוק העמותות? יקודם כדי להגביל עמותות שמאל אך לא עמותות ימין. הסטטוס קוו הדתי? לא רק שלא ישאר בעינו אלא ירע את מצבה של האוכלוסיה החילונית. כל אלה אינם טובים לאף אחד במדינה לבד ממי שיושב כרגע בשלטון. כאזרחים היינו צריכים להתלונן ולצאת לרחובות, אבל מסע ההפחדה משתק את הציבור ושום דבר טוב לא יצא מזה.

לא גנבו לי את המדינה, זו המדינה שלי. אבל יש כאן גניבת דעת של שיח ציבורי והיא מסוכנת לכולנו. אני עומדת בשער הבלוג שלי וצועקת "דמוקרטיה" והעוברים ושבים רואים בי מטורפת. אין לי בעיה עם הבחירה הישראלית בימין מקרטע שלא מביא שום בשורה. אילו רק הימין הזה היה מקדם את האג'נדה שלו על בסיס דמוקרטי, אלא שהוא לא יכול. ומה קורה בפועל? בכלים דמוקרטיים תעשה לך מדינה יהודית. רק שמדינה יהודית שאיינה דמוקרטית, היא מדינה שלא תחזיק מעמד לאורך זמן. הפחדה היא רטוריקה של כשל, מי שהולך אחריה לא יגיע רחוק. אמיצים רואים את הפחד ויכולים לו, פחדנים מסתכלים על הפחד מרחוק ומתכנסים.

לנצח את הפחד אפשר רק בעזרת החירות, החירות להבין שיש לך בחירה, הבחירה בנתניהו היא לא בחירה בחירות, היא בחירה הליכוד על בסיס הפחדה וזה בדיוק הפער בין בגין לנתניהו - מחירות לליכוד בשלושים שנה. תנו לנתניהו להמשיך ולהרוס זה כואב אבל בסוף נתפכח. האומץ, אמר מארק טווין הוא ההתנגדות לפחד. בחירות 2015 ישראל נכנעת לפחד. נתניהו בונה על הפחד, זו הרטוריקה שלו, גם זמנו יעבור, המילה האחרונה היא תמיד של שרת ההיסטוריה. אנחנו מצויים בעידן ישראלי של התנגשות ערכים, זו שעה לא פשוטה, היא נזקקת לאנשים שיפקחו את העיניים ובינתיים יש לנו "מנהיג" שרוצה שנשמור עליהן עצומות. זה לא יחזיק מעמד עוד זמן רב. זה נידון להיגמר בשלב זה או אחר. עץ החירות מושקה לעיתים בדמם של פטריוטים ורודנים, אמר פעם ג'פרסון. כמה צווי 8, כמה דם זה יקח? אני מפחדת לחשוב, אבל מקווה שבסוף זה יביא אותנו חזרה למשהו טוב. 

בנט ורבין - לא אחים

בנאדם קם בבוקר, שומע שלכנס של הבית היהודי הגיעו פעילים חברתיים ואנשי קהילת להט"ב שחטפו מכות מפעילי הבית היהודי ואז שומע את בנט אומר ששום דבר לא נלמד מרצח רבין והוא תוהה אם בלילה בזמן שהוא ישן הוא התחיל לקחת סמי הזיה כי אחרת אין לו שום דרך לפתור את הסיטואציה ההזויה הזאת.

אין הרבה אנשים במדינה בעלי תפקיד פוליטי שתרמו יותר לתחושה ששום דבר לא נלמד מאז רצח רבין כמו בנט (אבל הוא חלק מקבוצת אנשים ידועה שמכילה בין היתר את נתניהו, איילת שקד ומירי רגב). האיש הזה הסביר מצוין, בטח בשנתיים האחרונות איך כל ישראל אחים (כמעט), למעט שמאלנים, הומואים, לסביות, טראנסג'נדרים ובי ובטח יש עוד קהילות שאני שוכחת. הניסיון לייצר הפחדה (שלא לומר הסתה מפורשת) קולקטיבית נגד השמאל, הוא ספין די רציני על רצח רבין שדורש הרבה מתנדבים מטומטמים שיוכיחו שספין כזה יכול לעבוד. בינתיים אני רואה שיש מספיק מתנדבים. אבל יותר מזה, כשזה מגיע מבנט זה נשמע יותר איום מניסיון התקרבנות שצלח חלקית.

אני מסרבת להתרגש מאנשים כמו בנט או ממפלגות כמו הבית היהודי, מפלגה כשמה כן היא - מפלגה מייצגת פלגים. הבית היהודי מייצגת אנשים שהם לא אני, אני לא דתיה, אני לא ימנית ואין לי מקום בה, זה בסדר. יש לנו הסכמה לא מודעת שבשתיקה - הם לא פונים אלי ואני לא אצביע להם. העניין הוא שבמדינה שבדמיון הקודח של הבית היהודי אין מקום למי שלא חושב כמותם ואילו במדינה שאני מאמינה בה יש מקום גם להם. יש הבדל גדול בין לא לאהוב דעות אחרות ובין לא להאמין בלגיטימיות שלהם. 

אני לא מצפה משום ראש מפלגה להיות ממלכתי, אלא אם כן הוא נושא בתפקיד ממלכתי. אבל ראש מפלגה שיוצא נגד לגיטימיות של חלקים אחרים מהאזרחים, הוא ראש מפלגה שלא מבין מהי דמוקרטיה. אני לא מכירה יותר מדי שמאלנים מיליטנטיים, אני לא מכירה בכלל שמאלנים שמאמינים באלימות ככלי מדיני, זה לא אומר שאין כאלה. אבל הספין הזה של בנט שמנסה לתאר את עצמו כאדם שמאיימים על חייו, נראה לי די תלוש. הרעיון העומד בבסיס של המחשבה הפוליטית השמאלנית בארץ מבוסס על שיח של זכויות אדם, מי שמאמין בזכויות אדם יפעל בתוך המסגרת החוקית של המדינה.

אני לא מנסה להיתמם ולהצדיק כל שמאלני באשר הוא, אני מניחה שיש מספיק שמאלנים אלימים, ולכן אינני שוללת את האפשרות שייתכן שהוא מקבל איומים על חייו, אני מניחה שאין בהם ממש אבל אין לי תפקיד כלשהו שכולל הערכת סיכונים לחיי אדם. אם אכן יש איומים על חייו של בנט, אני מציעה שגורמי הביטחון יתאפסו על עצמם. מכיון שלא ראיתי עדויות והפוסטר (אני ראיתי רק אחד) שבו מישהו צייר לבנט שפם ומעליו צלב קרס (אגב חובבני מאוד ואין מה להשוות לקמפיין המתוזמר בתקופתו של רבין) לא נראה לי כמו איזו מגיפה שדינה להתפשט ואם זה מקרה נקודתי הרי שיש לטפל בו . חוצמזה שבעיני שימוש בסמלים נאציים הוא פשוט לא לגיטימי (למעט באומנות, עם אומנים אני לא מסתבכת).

אבל בואו לא נהיה תמימים ובואו נשתמש בדבר הזה שקוראים לו מוח, בינתיים האדם היחיד שמנסה להפוך את זה להון פוליטי זה בנט והספין במקרה הזה צורם. אחרי שרואים את מה שהיה בכנס ושומעים את בנט, הדיסוננס כל כך גדול שאין מנוס מלחשוב שזה אך עוד ניסיון להשיג עוד קצת קולות למפלגה שלו. כי מה רואים בסרטון ביוטיוב מהכנס של הבית היהודי אתמול? רואים מספר אנשים שאולי שואלים שאלות אולי מפריעים, אבל בטח לא הפרעה בוטה ובמקום שיבקשו מהם לצאת מתנפלים עליהם במכות. אני מבינה שמבחינת הבית היהודי קהילת הלהט"ב אינה מקובלת, אבל מה לעשות אנחנו חיים במדינה דמוקרטית והבחירה לא בידם, לפחות לא בינתיים. ועזבו את שאלימות היא אלימות.

אם בנט היה באמת האדם שהוא מנסה לצייר שהוא, הרי שמתבקש שהוא היה מקשיב לנציגיהם של קהילת הלהט"בים או לפעילים החברתיים ומייצר איתם דיאלוג (אגב זה היה מוכיח יותר מכל את התדמית שהוא מנסה לצייר במילים אך לא במעשים כאדם מכיל ומכבד [פחחח - סליחה, הייתי חייבת לשחרר]). אם בנט היה באמת האדם שהוא מנסה לשכנע אותנו שהוא הרי שהדבר המתבקש להגיד אחרי ההפרעה הזו היא אני מתנצל בשם פעילי מפלגתי שהפליאו מכותיהם באנשים שבאו לכנס הפעילים שלנו. אם בנט היה חכם יותר ממה שהוא באמת, הוא היה מנסה לייצר דיאלוג מקרב עם האנשים שבאו לשאול שאלות שמהותיות להם, אם זה בנושא דיור ואם זה בנושא זוגיות, חתונה אזרחית וזכויותיהם של קהילת הלהט"ב. אבל בנט לא כזה, הוא לא איש ליברלי ופתוח, הוא מתחזה לכזה אך מעשיו בפועל מוכיחים אחרת. 

אז נכון, להצביע לבנט זו לא אופציה בשבילי, אך אני מקבלת את הקבוצה שרואה בו מועמד לגיטימי. זה בדיוק חלק מהמהות הדמוקרטית. בנט לעומת זאת, לא באמת מוכן לקבל את הלגיטימיות של אנשים שחיים אחרת ממנו. הוא לא סובל הומואים ולסביות וטראנס-ג'נדרים ובי-סקסואלים והוא לא באמת מוכן שהמדינה תכיר בהם בטח לא חוקית ולא רשמית אלא רק מתחת לשולחן. בנט הוא לא איש של שוויון זכויות. בנט לא מוכן לקבל את הלגיטימיות של דעות שמאל פוליטיות, הוא רואה בהן מטרד מיוחד. אני יכולה להמשיך, אבל באמת אין לי כוח. זה מרגיש קרב כל כך אבוד אבל לא על העוד קול, פחות קול לבנט, אלא על הניסיון לכונן פה חברה שוויונית ודמוקרטית.

אני יודעת שדעות השמאל שלי נתפסות רדיקאליות, לצערי אני גם יודעת שסביר להניח שבקרוב (ותכל'ס גם מעבר) לא תהיה פה ממשלה שתייצג אותי. אין לי בעיה עם להיות מיעוט ולקבל את דבר הבוחר בכל פעם מחדש. אבל הייתי רוצה שהילדים שלי יגדלו לתוך מדינה שוויונית המכבדת זכויות אדם שרואה בדמוקרטיה מהות ולא פרוצדורה (אני טוענת כמובן שכל עוד יש כיבוש זה לא יתקיים כי לא ניתן לשלול זכויות אזרח של אוכלוסיה שלמה ולהיות דמוקרטיה). יש לי ילדים שאני רוצה שיחיו פה. אני לא יודעת מי מהם (אם בכלל) יהיה בעל נטיות מיניות שלא מקובלות על בנט, אני לא יודעת אם הם יהיו חילוניים או דתיים, אני לא יודעת אם הם בכלל ירצו להתחתן או למול את ילדיהם או לשרת בצבא, אם בני זוגם יהיו ישראלים, אני לא יודעת דבר. אני כן יודעת שאני מחנכת אותם להיות בני אדם טובים בעלי מצפון, חמלה ומוסר, אני מלמדת אותם לחשוב ולהיות אזרחים יצרניים, הייתי רוצה מדינה שתהיה ראויה להם. מבחינתי אנשים כמו בנט רוצים להפוך את המדינה שלי לראויה הרבה פחות וגם הרבה פחות שוויונית. 

הנה אני מסיימת - אם יש לקח שראוי להילמד מרצח רבין זה שאת יסודות הדמוקרטיה יש לחזק ולתחזק. אני חוזרת על המובן מאליו כי מדבריו של בנט עולה שהלקח היחיד מרצח רבין שלא הופנם זה שהשמאל לא מפחד מספיק. ועל זה בנט, אני דווקא ממש לא מתנצלת. 

בנט והמאבק על דמות האיבר היהודי

מה שטוב/רע/מציק (עניין של השקפה) ובכל מקרה בלתי פתיר בויכוח בין חילוני גמור למסורתי והלאה זה שתמיד באפשרותו של הצד הדתי להביא לסיום הדיון עם "ככה אלוהים אמר" בהתאם לנושא הדיון. עכשיו, הנקודה היא שבשביל החילוני כאן בדיוק מתחיל הדיון, בנקודה הזו של "כה אמר אלוהים", הרי יש להניח בביטחון רב כי אם בבסיסי אינני מאמינה באלוהות הרי זה שאם מישהו משתמש בטיעון הזה, אני מראש לא יכולה לקבל אותו, מבחינתי אפשר לצטט כל דבר, גם את הזאב מ"כיפה אדומה". אם אני שואלת מהיכן הביטחון שיש אלוהים ואני מקבלת את התשובה "מרגישים את זה", אני אבחר בהסבר ולא בתחושה. "אלוהים אמר" או "זה מה שכתוב בתורה" הם שני טיעונים שאינם תקפים בעליל מבחינתי, בעיקר אם זה מתנגש בעובדות בשטח (כמו מתי נוצר העולם לפי התורה ומתי נוצר העולם לפי תיארוך פחמן). אם אין בליבי מקום לקיומו של אלוהים, הרי שבעיני התורה אינה "דברי אלוהים חיים" וגם אם כן הרי אין לזה משמעות כי אין אלוהים. בויכוח מעין זה, הבחנתי בתופעה מדאיגה בה נוצרת האוירה שזה בסדר שהחילוני יתחשב בדתי כי החילוני יכול להכיל את הנחת היסוד של הדתי ואילו הדתי אינו יכול. כלומר זה ויכוח אבוד מראש, רוצה לומר אם אינך מאמין באלוהים אין לך מה לעשות פה. מדוע על החילוני להסכים להנחה "שיש אלוהים" אך לומר משפט הפוך לאדם דתי זה בגדר עלבון? היינו אפשרות שאין להעלות על הדעת. הרי אם אמונתי אינה ניתנת לערעור, לא צריך להיות אכפת לי מה אומר אדם אחר - אם חילוני יכול לעשות זאת אז למה שמחזיק באמונה כלשהיא לא? 

אבל הויכוח אף פעם לא עובר את הנקודה הזו, לפחות מניסיוני. כי אם הטענה שלי היא שבני אדם כתבו את התנ"ך ולסיפורים יש מטרה, גם אם הם בחלקם מעוגנים היסטורית ואין עדות לקיומו של אלוהים ולכן יש לדבר בכלל על האינטרסים שבאים לידי ביטוי בכתובים עצמם ועוד הרבה יותר בפירושם ואת זה הצד השני אינו מוכן לקבל הרי שאין ממש מקום מפגש בו יוכלו שני הצדדים להסכים. הדיון הזה, גם אם נעשה מתוך כבוד מוחלט של שני הצדדים הוא בלתי ניתן לגישור. ולכן, אלא אם כן ברצונך (ולא משנה מאיזה עדה אתה, אה סליחה, באילו אמונות אתה מחזיק או לא) לשכנע את הצד השני "לראות את האור" אין שום טעם להתחיל את הדיון הזה. מבחינתי המסקנה היא חד משמעית וזה נוח כי זה לחלוטין משקף את אורח חיי, מבחינתי לא נותר מקום אלא לקבלה, לא אין הכוונה למיסטיקה יהודית אלא ליכולת להכיל ולקבל את מי שמחזיק באמונה אחרת ממך. יתרה, לא סתם קבלה כי אם קבלה הדדית. יחד עם הזכות לאמונה ולשיוך דתי, דרה בכפיפה אחת ההנחה שהעדר אמונה מקובל לא פחות מאמונתו של השני. וזה מחזיר אותנו לביטחון שיש לנו במערכת הערכים שאנחנו מחזיקים. אני מרגישה את זה מצוין כאשר אני מדברת עם אחותי, החוזרת בתשובה, בנושאי דת ואמונה. רבים מהדברים שהיא בוחרת לעשות או שהיא מודרכת לעשות לא מקובלים עלי, אך היא מקבלת את תמיכתי הבלתי מסוייגת מתוך הבנה מוחלטת שזה מה שעושה לה טוב ומרגיש לה נכון. בעוד שהיא באמת ובתמים מאמינה שיש עוד תקוה שאכיר בקיומו של האל, בי אין טיפה של רצון להוכיח לה שהוא לא קיים ואני נזהרת בכל מאודי בכלל לא ליפול לדיונים המיותרים האלה כי ערעור אמונתה לא נמצא כלל בסדר העדיפויות שלי. 

ולמה אני חוזרת היום שוב לנושא דת? כי בנט העלה היום סטטוס בדף הפייסבוק שלו שצריך להדאיג את כולנו. לטובת מי שלא נכנס לקישור - בא בנט ואומר שעיתון 'הארץ' ושותפיו (מי הם? לא ברור, אבל שותף עלום וחסר שם הוא מפחיד הרבה יותר בטח בעידן ציד מכשפות השמאל, זאת אומרת ייבוש עמותות השמאל) במתכוון פועלים בצורה מתוזמנת כאן ועכשיו כדי למחוק בעקביות את זהותה היהודית של מדינת ישראל (?!?! - כאילו באמת, אחי? למחוק בעקביות את זהותה היהודית? סגור על המינוח? נראה לי די פומפזי באופן כמעט שקוף, אבל זו רק אני, אחי). למה הוא אומר את זה? בגלל ש'הארץ' העלה לדיון את נושא ברית המילה. ומה אומר בנט? שאין דבר שמסמל את הקשר לאלוהים יותר מהברית הזו עוד מתקופת אברהם אבינו, דרך אגב. זאת אומרת שבנט מכריז בזאת שאין אפשרות אחרת - אתה לא ישראלי אמיתי אם אתה לא נימול, הן גברים נימולים הם סלע קיומנו. שנים של איבר יהודי גאה לא יכנעו לדעה פוסט מודרנית וחסרת עיגון במציאות המתבססת על המחשבה שפגיעה בשלמות הגוף של תינוק היא בהחלט נושא שיש לדון עליו מחדש. 

מה שיפה בדעה המזלזלת שמפגין בנט בזחיחותו האופיינית שמתעצמת נוכח העוית הקבועה בפניו, שיתכן שנתקבעה בעת חדירת הרסיס לעכוזו, זה שזה ספין משובח. כל טיעון שאשמיע יסתיים בהשתקה, אין להיחלץ מהדה-לגיטימציה הכוללת שעושה בנט לציבור שלם ולדעה השונה משלו, הוא מפגין את חוסר הסובלנות המצופה ממנו. במסגרת תעמולת הפחדה מיותרת, מגיע אדם בעל מעמד ציבורי ונותן פומבי למערכת ערכיו הצרה ומצפה שדעתו תהא מקובלת לא צד בצד עם דעות אחרות אלא כמערכת אמונות הגמונית שלטת שאין בלתה. במקום להכיל את העובדה שיש מי שחושב אחרת ממנו גם במדינת "הבית היהודי", הוא הופך דיון לגיטימי ומקובל שצריך לקחת חלק בשיח הציבורי ומנסה להפוך אותו ללא לגיטימי. בעיני, דת ככלל משתמשת פעמים רבות בהפחדה, שלא לומר מושתת על מנגנון הפחדה משומן. סטטוס כזה הוא רק הוכחה נוספת ששיוך דתי מושתת על שני עקרונות - הפחדה מפני מה שיקרה לך אם לא תיישר קו ושנאה כלפי כל דבר שמריח אחר. כמו מול ביריונות מכל סוג, אין לי אלה להסיק שמדובר שוב בחוסר ביטחון, כן, אני שוב חוזרת לזה - כאשר אתה בטוח במשהו אין לך בעיה עם דעות אחרות משלך. 

אבל הסטטוס הזה של האח בנט בעיקר מסמן לי את הסטטוס שלי בתוך המדינה הזו ומוכיח לי שהברית שבא בה אברהם לפני כ- 4,000 שנה היא המדד לשייכותי או אי שייכותי לקהילה המכונה ישראל, בעיני זו צרות האופקים שחותרת תחת חוסנה של מדינת ישראל, בטח לא הדיון בנושא המילה. להיות אדם יהודי בישראל זה אומר לקבל על עצמי עול מלכות המוסר והיא לא נמדדת בעורלות או בריתות ואפילו לא בקשתות בענן. הכל מתחיל בקבלה, בנט הוא בטח לא הכתובת לזה, אבל הוא חתום על נעיצת עוד מסמר בארון הקבורה של המושג דמוקרטיה בישראל.