הבכור חגג בר מצווה. זה לא בא בהפתעה, את השינויים אני רואה כל יום. אבל ברצף החיים המטורף, תובנות מגיעות בקרעי מחשבה ולעיתים נדרש לעצור רגע, לאסוף אותם יחד ולהתחיל להטליא למשהו קוהרנטי יותר, לתובנה או תובנות שיאפשרו עוד פרק זמן של קרעי תובנות שיזדקקו להטלאה.
תחילת גיל ההתבגרות כבר איתנו זה כמה זמן והיא מצאה אותי מוכנה יותר ממה שחשבתי ובעיקר מחוברת יותר לילד,כמו גם אל עצמי כאדם וכהורה. אנחנו חיים בעולם שהפך את גיל ההתבגרות למשהו מאוד מתוייג ובעיקר מקבע - דפוסים, מחשבות והתנהגויות ומותיר אותנו להתנהג לפי תפקידים תפורים מראש שלא בהכרח צריכים להיות כאלה. במקום להכיר בגיל הזה כמו בכל שלב הכרחי אחר של גדילה, הוא הפך לשם תואר למרד, אלא שמרד נובע כתוצאה מדיכוי, הוא לא מגיע כך סתם.
הנקודה שיצרה אצלי שלא במודע את המודעות היתה ברגע אחד של התפרצות מטופשת על שום דבר של הבכור, מתקפת זעם שלא ניזונה מכלום, היא פשוט היתה. זה היה רגע שיכול היה לפנות לכל הרבה כיוונים. בשם כל מה שספגתי לאורך השנים ניצבה הדמות הסמכותית שמייצרת לילד גבולות התנהגותיים, שלא מאפשרת את חוסר ההגיון, החוצפה והכעס וגודעת התנהגות לא רצויה. אגב, הייתם מסכימים שהיא דמות משכנעת, אם הייתם נפגשים איתה. מולה ניצבה הילדה שהייתי והאמא שהייתי רוצה להיות והיא לקחה פיקוד.
כשנגמרו הצרחות ומקור הזעם טרק את דלת חדר השינה שלו מאחוריו, מי שרציתי להיות חיכתה 2 דקות ודפקה על הדלת. נכנסה, התיישבה על קצה המיטה ואמרה: "כשהייתי בגילך בערך, לפעמים כעסתי על כלום, והכי מעצבן זה שידעתי שאני כועסת על כלום וזה רק עצבן אותי יותר. וברגעים האלה אני זוכרת שבעיקר רציתי שמישהו יגיד לי שהכל בסדר, אז באתי לכאן להגיד לך שהכל בסדר. כי באמת הכל בסדר ואני אוהבת אותך הכי בעולם". וזהו. עמדתי לצאת אבל אז עצר אותי אחד החיבוקים הכי משמעותיים שקיבלתי מעולם.
ההתבגרות של הבכור היא גם התבגרות שלי. אני יודעת היום דברים שלא ידעתי פעם, שלא חשבתי עליהם כשהיה צעיר יותר, שאולי אם הייתי חושבת עליהם לא הייתי צריכה לתקן ביותר מאמץ את מה שמראש היה נעשה נכון. אבל יש לי שלוש סיבות טובות להתגאות בהורות שלי והן גם מה שמניעות אותי להמשיך ולתקן תוך כדי תנועה.
אני זוכרת את הרגע המופלא כשהבכור הבחין בפעם הראשונה ביופי תנועת הרוח בעלים ואיך ראיתי את הרגע הזה שוב בפעם הראשונה בזכותו. אין שום סיבה לוותר על זה כשהם גדלים, זה יפה לא פחות לראות את התובנות שלהם גם כנערים, אנחנו רק שוכחים לעשות את זה. אנחנו כל כך טרודים בכל המסביב שלהם ושלנו, שבאיזשהו מקום, ההתבגרות הפכה למשהו עוד יותר מנותק מאשר פעם. זו לא אשמת הטכנולוגיה, אם כי נוח להאשים אותה, זה מכלול של סיבות. בין היתר גם סדר העדיפויות שאנו מציבים להם, הדרך בה אנחנו רוצים שילכו. הדרך הזו לא בהכרח יוצרת סדר אצלם, לפעמים היא רק עוד אלמנט של לחץ, גם אם כולו כוונות טובות.
העלייה לתורה של הבכור היתה בדיוק ביום בו מלאו 65 שנים לפרסומו של ספר ההתבגרות של המאה הקודמת "התפסן בשדה השיפון" של ס.ד.סלינג'ר שנגע עמוק כל כך בתחושת הניכור ואפילו לא בתקופת הסמארטפון. על נקודת השבר של כל ילד שמגלה שהוריו אינם כל יכולים, כשתפיסת המוות נעשית מוחשית, כשהבגרות היא בסוף שדה השיפון בקצה הצוק ממנו יפול לבגרות. כשהילד מבין עד כמה חד המעבר לעולם המבוגרים, את ההבדל בין הערכים עליהם חינכו אותו ובין הערכים של העולם האמיתי, שהצעד הזה הוא שלו בלבד. את תחושת הלבד כשכל מה שאתה רוצה זה לתקשר מבלי להשפט ומבלי להיות מתוייג, להישמע.
לפעמים אני חוששת שאת כל זה אנחנו מבינים כמבוגרים, אבל לא בהכרח כהורים. פער הדורות קיים תמיד, הצורך למרוד הפך לחלק חשוב בגיבוש הזהות העצמית ואנחנו שיודעים את כל אלה, צריכים למצוא לעצמנו את הדרך לתת להם את מה שם צריכים בדיוק בשביל זה ובלי לקצר להם תהליכים. לתת להם את הזמן ובעיקר פרקטיקות. מה שאנחנו קוראים לו כישורי חיים ומצפים שילמדו בבית הספר, את אלה אנחנו צריכים לתת.
הורות מרפדת היא לא בהכרח הורות נכונה, הורות היא לדעת להדריך וזה מתחיל בדברים הקטנים - לעודד אותם לעצמאות בקצב שלהם, תוך הנחיה, אבל לא ההנחיה של להכתיב להם דרך, אלא לתת להם את הכלים שיצרו את הדרך. קל בגיל הנעורים הזה לאבד את הקשר איתם, אבל הוא ממש לא מחוייב המציאות. אחת הדרכים בעיני היא להרחיב את המרחב המשותף, למשל לשלב אותם כל יום במטלה משותפת. יום אחד מנקים חדר ביחד, סותמים חור בקיר, יוצאים לקניות יחד או יושבים עם כוס קפה וקונים באתר, מבשלים יחד, שוטפים כלים. אם מעניקים להם אחריות בלי פיקוח במיקרו ומאצילים עליהם סמכויות, אם משתפים אותם קצת בעולם שלנו, אם מכבים את המסכים כשיושבים לאכול. אם עושים את הדברים שרצינו שיעשו איתנו ולא חוזרים באוטומט על שגיאות של אחרים.
זה חלק מההבנה שהורות היא לא מה שהם עבורנו, היא מה שאנחנו עבורם. התקשורת שאנחנו מבססים איתם מהרגע הראשון היא חלק נכבד מהבסיס שלהם כבני אדם. הם לא באמת הכי מושלמים בעולם כי זה קריטריון מטופש, הם לא צריכים שנעשה הכל בשבילם כי אז הם יגדלו ללא הכלים לעשות את זה בעצמם, הם צריכים שנעביר להם את הידע והעברת הידע הזו מבססת תקשורת. הם צריכים לראות אותנו כמו שאנחנו לא פחות ממה שאנחנו צריכים לראות אותם כמו שהם.
הם צריכים אותנו, כל פעם בצורה קצת שונה, זה משהו שגם אנחנו מכירים מקרוב. רק שלפעמים במקום להיות שם בשבילם עם מה שהם צריכים באמת, אנחנו מלמדים אותם בצורה הכי כואבת, עוד יותר מכל אדם בעולם, שכדאי שיסמכו קודם כל עצמם. אלא שאת זה ילד יכול ללמוד טוב לא פחות כשיש לו על מי לסמוך, כתינוק וגם כנער. מישהו שמאמין בו ונותן לו להתנסות, מי שמקשיב לו, מי שנותן לו דוגמא וכן, גם מי שיעצור לפעמים אבל במקומות שחשוב באמת.
גיל ההתבגרות הוא גיל מקסים, על כל הקושי שבו. וממש כמו בשנים הראשונות לרכישת שפה בהן צחקתם מהטעויות המתוקות שלהם, גם עכשיו הם רוכשים עוד שפה. כבר יש להם עוד מורים חוץ מאיתנו והטעויות שהם עושים לא תמיד מצחיקות ועדיין מה שהם הכי צריכים מאיתנו זו תקשורת, ולא ווטסאפ זה לא נחשב.
תחילת גיל ההתבגרות כבר איתנו זה כמה זמן והיא מצאה אותי מוכנה יותר ממה שחשבתי ובעיקר מחוברת יותר לילד,כמו גם אל עצמי כאדם וכהורה. אנחנו חיים בעולם שהפך את גיל ההתבגרות למשהו מאוד מתוייג ובעיקר מקבע - דפוסים, מחשבות והתנהגויות ומותיר אותנו להתנהג לפי תפקידים תפורים מראש שלא בהכרח צריכים להיות כאלה. במקום להכיר בגיל הזה כמו בכל שלב הכרחי אחר של גדילה, הוא הפך לשם תואר למרד, אלא שמרד נובע כתוצאה מדיכוי, הוא לא מגיע כך סתם.
הנקודה שיצרה אצלי שלא במודע את המודעות היתה ברגע אחד של התפרצות מטופשת על שום דבר של הבכור, מתקפת זעם שלא ניזונה מכלום, היא פשוט היתה. זה היה רגע שיכול היה לפנות לכל הרבה כיוונים. בשם כל מה שספגתי לאורך השנים ניצבה הדמות הסמכותית שמייצרת לילד גבולות התנהגותיים, שלא מאפשרת את חוסר ההגיון, החוצפה והכעס וגודעת התנהגות לא רצויה. אגב, הייתם מסכימים שהיא דמות משכנעת, אם הייתם נפגשים איתה. מולה ניצבה הילדה שהייתי והאמא שהייתי רוצה להיות והיא לקחה פיקוד.
כשנגמרו הצרחות ומקור הזעם טרק את דלת חדר השינה שלו מאחוריו, מי שרציתי להיות חיכתה 2 דקות ודפקה על הדלת. נכנסה, התיישבה על קצה המיטה ואמרה: "כשהייתי בגילך בערך, לפעמים כעסתי על כלום, והכי מעצבן זה שידעתי שאני כועסת על כלום וזה רק עצבן אותי יותר. וברגעים האלה אני זוכרת שבעיקר רציתי שמישהו יגיד לי שהכל בסדר, אז באתי לכאן להגיד לך שהכל בסדר. כי באמת הכל בסדר ואני אוהבת אותך הכי בעולם". וזהו. עמדתי לצאת אבל אז עצר אותי אחד החיבוקים הכי משמעותיים שקיבלתי מעולם.
ההתבגרות של הבכור היא גם התבגרות שלי. אני יודעת היום דברים שלא ידעתי פעם, שלא חשבתי עליהם כשהיה צעיר יותר, שאולי אם הייתי חושבת עליהם לא הייתי צריכה לתקן ביותר מאמץ את מה שמראש היה נעשה נכון. אבל יש לי שלוש סיבות טובות להתגאות בהורות שלי והן גם מה שמניעות אותי להמשיך ולתקן תוך כדי תנועה.
אני זוכרת את הרגע המופלא כשהבכור הבחין בפעם הראשונה ביופי תנועת הרוח בעלים ואיך ראיתי את הרגע הזה שוב בפעם הראשונה בזכותו. אין שום סיבה לוותר על זה כשהם גדלים, זה יפה לא פחות לראות את התובנות שלהם גם כנערים, אנחנו רק שוכחים לעשות את זה. אנחנו כל כך טרודים בכל המסביב שלהם ושלנו, שבאיזשהו מקום, ההתבגרות הפכה למשהו עוד יותר מנותק מאשר פעם. זו לא אשמת הטכנולוגיה, אם כי נוח להאשים אותה, זה מכלול של סיבות. בין היתר גם סדר העדיפויות שאנו מציבים להם, הדרך בה אנחנו רוצים שילכו. הדרך הזו לא בהכרח יוצרת סדר אצלם, לפעמים היא רק עוד אלמנט של לחץ, גם אם כולו כוונות טובות.
העלייה לתורה של הבכור היתה בדיוק ביום בו מלאו 65 שנים לפרסומו של ספר ההתבגרות של המאה הקודמת "התפסן בשדה השיפון" של ס.ד.סלינג'ר שנגע עמוק כל כך בתחושת הניכור ואפילו לא בתקופת הסמארטפון. על נקודת השבר של כל ילד שמגלה שהוריו אינם כל יכולים, כשתפיסת המוות נעשית מוחשית, כשהבגרות היא בסוף שדה השיפון בקצה הצוק ממנו יפול לבגרות. כשהילד מבין עד כמה חד המעבר לעולם המבוגרים, את ההבדל בין הערכים עליהם חינכו אותו ובין הערכים של העולם האמיתי, שהצעד הזה הוא שלו בלבד. את תחושת הלבד כשכל מה שאתה רוצה זה לתקשר מבלי להשפט ומבלי להיות מתוייג, להישמע.
לפעמים אני חוששת שאת כל זה אנחנו מבינים כמבוגרים, אבל לא בהכרח כהורים. פער הדורות קיים תמיד, הצורך למרוד הפך לחלק חשוב בגיבוש הזהות העצמית ואנחנו שיודעים את כל אלה, צריכים למצוא לעצמנו את הדרך לתת להם את מה שם צריכים בדיוק בשביל זה ובלי לקצר להם תהליכים. לתת להם את הזמן ובעיקר פרקטיקות. מה שאנחנו קוראים לו כישורי חיים ומצפים שילמדו בבית הספר, את אלה אנחנו צריכים לתת.
הורות מרפדת היא לא בהכרח הורות נכונה, הורות היא לדעת להדריך וזה מתחיל בדברים הקטנים - לעודד אותם לעצמאות בקצב שלהם, תוך הנחיה, אבל לא ההנחיה של להכתיב להם דרך, אלא לתת להם את הכלים שיצרו את הדרך. קל בגיל הנעורים הזה לאבד את הקשר איתם, אבל הוא ממש לא מחוייב המציאות. אחת הדרכים בעיני היא להרחיב את המרחב המשותף, למשל לשלב אותם כל יום במטלה משותפת. יום אחד מנקים חדר ביחד, סותמים חור בקיר, יוצאים לקניות יחד או יושבים עם כוס קפה וקונים באתר, מבשלים יחד, שוטפים כלים. אם מעניקים להם אחריות בלי פיקוח במיקרו ומאצילים עליהם סמכויות, אם משתפים אותם קצת בעולם שלנו, אם מכבים את המסכים כשיושבים לאכול. אם עושים את הדברים שרצינו שיעשו איתנו ולא חוזרים באוטומט על שגיאות של אחרים.
זה חלק מההבנה שהורות היא לא מה שהם עבורנו, היא מה שאנחנו עבורם. התקשורת שאנחנו מבססים איתם מהרגע הראשון היא חלק נכבד מהבסיס שלהם כבני אדם. הם לא באמת הכי מושלמים בעולם כי זה קריטריון מטופש, הם לא צריכים שנעשה הכל בשבילם כי אז הם יגדלו ללא הכלים לעשות את זה בעצמם, הם צריכים שנעביר להם את הידע והעברת הידע הזו מבססת תקשורת. הם צריכים לראות אותנו כמו שאנחנו לא פחות ממה שאנחנו צריכים לראות אותם כמו שהם.
הם צריכים אותנו, כל פעם בצורה קצת שונה, זה משהו שגם אנחנו מכירים מקרוב. רק שלפעמים במקום להיות שם בשבילם עם מה שהם צריכים באמת, אנחנו מלמדים אותם בצורה הכי כואבת, עוד יותר מכל אדם בעולם, שכדאי שיסמכו קודם כל עצמם. אלא שאת זה ילד יכול ללמוד טוב לא פחות כשיש לו על מי לסמוך, כתינוק וגם כנער. מישהו שמאמין בו ונותן לו להתנסות, מי שמקשיב לו, מי שנותן לו דוגמא וכן, גם מי שיעצור לפעמים אבל במקומות שחשוב באמת.
גיל ההתבגרות הוא גיל מקסים, על כל הקושי שבו. וממש כמו בשנים הראשונות לרכישת שפה בהן צחקתם מהטעויות המתוקות שלהם, גם עכשיו הם רוכשים עוד שפה. כבר יש להם עוד מורים חוץ מאיתנו והטעויות שהם עושים לא תמיד מצחיקות ועדיין מה שהם הכי צריכים מאיתנו זו תקשורת, ולא ווטסאפ זה לא נחשב.
