סיסמאות

עמוד או שמא נקודת מפגש?

אם הבנתי נכון זה שכתבתי על פוליטיקה השאיר אתכם לרגע נבוכים כי כבר התרגלתם לפוסטים אישיים והנחתּי עליכם פוליטיקה בלי אזהרת טריגר. אני מתנצלת. לא, זה לא ישתנה, אני כותבת את מה שמרגיש לי באותו רגע או מה שמתבשל ימים. לפעמים זה אישי וחושפני, לפעמים פוליטי ולפעמים משהו אחר. בהתחלה, כשרק חזרתי לכתוב, חשבתי, טוב על מי אני עובדת? בהתחלה לא חשבתי על כלום, רק כמהתי לכתוב. אבל תקופה, די ארוכה יש לציין, עוד תהיתי לאן ואם בכלל להתכוונן בכתיבה. התחלתי אישי, המשכתי פוליטי ולקח לי זמן עד שהבנתי שאני כותבת לעצמי ולכן אני לא מוגבלת. ברגע שהבנתי את זה, הפסקתי לתהות ולהתכייל ופשוט הנחתי לעצמי להוציא. מבחינתי השם של הבלוג הזה הוא בגדר אזהרת טריגר קבועה ועומדת. אני לא מתחייבת לכתוב על שום דבר באופן אבסולוטי ואין לדעת מה יביא איתו היום (או הימים, כי לאחרונה אני לא מספיקה לפרסם בכל יום). זאת אומרת שמה שאני מנסה לומר פה זה "היו נכונים", אל תצפו אף פעם וכך גם לא תהיו מופתעים. אז הנה אנחנו על אותו עמוד. אפשר להמשיך.

מנוע של בואינג

אז,לצערי, יש להודות, מהבוקר מסתובב איתי, נתניהו, שאמר טרום עלייתו למטוס, בעוד רעשי מנועי הבואינג בו טס לניו יורק משמשים כרקע, שהוא עומד לספר לעולם על גבורתם של חיילי ישראל ועל צה"ל, הצבא המוסרי בעולם. ברור לי שאתם מצפים ממני לכתוב למה אני חושבת שזה לא ממש נכון, אבל אני אפתיע אתכם, אני ממש לא מתכוונת לדון בזה וגם לא בפער האינהרנטי בין צבא למוסר והצורך התרבותי-חברתי שלנו לחבר בין שני המושגים. מה שכן מעסיק אותי זה שנתניהו לא מסוגל להגיד צה"ל בלי להגיד אוטומטית גם את רצף המילים "הצבא המוסרי בעולם". ביננו זה מדאיג. כשמשהו הופך לסיסמא, אנטנת הסקפטיות שלי מיד מזדקפת. זה בערך כמו שכבר אי אפשר לשמוע את נתניהו אומר ישראל בלי להזכיר שזו מדינה יהודית. אני לא יודעת מה איתכם, אבל אני לא צריכה כל הזמן תזכורות עם שמות תואר. כאשר שמות מתחילים להופיע עם שמות תואר, אני מתחילה להילחץ שמישהו מאוד רוצה לשכנע אותי. כשמישהו מאוד רוצה לשכנע אותי אני לרוב נוטה להאמין שהוא לא ממש מאמין במה הוא אומר ורק רוצה שעוד אנשים יסכימו איתו כדי להרגיש יותר בטוח במה שהוא אומר. 

זה מדבר בעד עצמו, אני חושבת

נתניהו הוא איש של סיסמאות, ככה הוא הופך את השיח לרדוד יותר ומצליח להשיג את המטרות שהוא מציב לעצמו, ואם תהיתם - לדעתי, המטרה הראשונה של נתניהו זה להישאר ראש ממשלה. דרך אגב, למרות שלא שאלתם, אני חושבת שמטרתו השניה היא לא להיות מופתע. לכן, המהלך משבוע שעבר של סער מטריד את נתניהו הרבה יותר ממה שנדמה כי הוא לגמרי נתפס עם המכנסיים למטה וזה לא קרה בצורה כל כך מובהקת מאז פרשת הקלטת ואז נתניהו עוד היה טירון, היום הוא כבר לא. הבעיה העיקרית ששנות שלטונו של נתניהו כל כך הרגילו אותנו לסיסמאות שהציבור מקבל אותן כעובדות גם כי נוח לו מאוד עם העמדות האלה וגם כי הן נותנות מענה סתום לכל תהיה שיכולה לבוא. תנסו את זה - זה עובד גם על הכאילו טיעון של "מדינה יהודית" (וזה מפתיע עד כמה זה פורט על נימים עדינים אצל מרבית הציבור) ועובד אפילו טוב יותר עם "הצבא המוסרי בעולם".


הבעיה מתחילה בזה שלומר משהו שוב ושוב לא באמת הופך את זה לנכון. ויש כאן מילכוד כי אם תאמר משהו המון פעמים והוא יהפוך לחלק מהשיח במידה רבה המילה כן יצרה מציאות. במקרה של צה"ל הצבא המוסרי בעולם כבר הגענו למצב שהציבור בישראל יוצא מנקודת הנחה שאין צבא מוסרי ממנו. בואו גם נניח לשם הדיון שזה נכון, אבל מה קורה בצבא המוסרי בעולם כאשר נעשים בו לפעמים, לעיתים הכי רחוקות, נדירות, מעשים לא מוסריים? אם אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שזה הצבא המוסרי בעולם ואין בלתה הרי שאין בנו מקום לבחון רגעים פחות מוסריים, אלה נמצאים בשטח המת של זוית הראיה. הם הופכים להיות בטלים בשישים כביכול, היוצאים מן הכלל שמעידים על הכלל. אבל אם בתוך משהו שנתפס כטוב (ושוב עלי לעמוד על הדיסוננס האינהרנטי היות ומוקד הדיון הוא צבא) מתקיימות התנהגויות לא טובות והן "מוחלקות" הרי שנפתח פתח מעשי למעשים לא מוסריים. אבל יותר מזה, מה הופך משהו למוסרי? והאם אנחנו מדברים על מוסריות אבסולוטית או יחסית. הקביעה כי צה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם מתיימרת להיות אבסולוטית בעוד היא למעשה מאוד יחסית ויתרה גם במקום ששום השוואה לא עושה לה טוב תכל'ס. וכשאנחנו מגדלים ילדים (ראו פרשת אדם ורטה) ילדים שמאמינים אבסולוטית שצה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם, הם לא יפעילו שיקול דעת ולא יפעלו כדי להוכיח שצה"ל אכן כזה, הם יפעלו מתוך אמונה ולא מתוך מחשבה. וככה אפילו לא נחים על זרי דפנה (בהנחה שהיו כאלה), ככה פשוט מחליקים בלי לשים לב. 



ואז נפל לי האסימון, אני לא יכולה לבלוע סיסמאות.אני לא דבקה במנטרות, אני מעדיפה מטרות ברורות, זה כנראה הנון שלי (כן, תרתי משמע). זה לא עובד לי, לא במישור האישי ולא במישור הציבורי. סיסמאות ומנטרות הן בדיוק הדברים שאני מנסה להימנע מהם כל הזמן ולצערי אני ממשיכה לגלות אותן בכל מקום אליו אני פונה. היכולת לאמץ סיסמאות שכאלה מבלי לבדוק אותן היא בדיוק ההפך מהסקפטיות שטבועה בי. דווקא במקומות שאני הכי אוהבת, אני מסתכלת תמיד דווקא על הפגמים, אבל לא כדי להתקטנן, כדי לאהוב, להכיל ולשפר אותם. אם אני אגיד שאני האמא הכי טובה בעולם, זה לא יעשה אותי כזו גם אם כל אחד מילדיי יפנה אלי כך בכל משפט שלו. אנחנו יכולים להמשיך ולדבר על צה"ל כצבא הכי מוסרי ולהביא שלל דוגמאות. כל עוד לא נשים לב איפה אנחנו שוגים, זה ישאר ריק מתוכן. וכל עוד הדרג המדיני משאיר את צה"ל במקום הבלתי אפשרי ככלי להנצחת הכיבוש שום מכבסת מילים לא תשנה את הפגיעה המתחייבת דווקא במוסריות של צה"ל. זה מעגלי. אני בעד צה"ל מוסרי, אבל אני לא אגיד את זה כשזה לא נכון. אבל אני בעיקר ארצה שחיילים בצה"ל לא יאמינו בעיוורון שצה"ל הוא הכי מוסרי, אלא שיפקחו עיניים ויבחנו את מעשיהם בגלל שהם רוצים שצה"ל יהיה מוסרי ופה יש הבדל עצום.


אז נתניהו שוב יעמוד באו"ם והפעם ידבר על חיילי צה"ל, בניו של העם היהודי ששרד בשואה (תוזכר לפחות פעמיים) מול טרור החמאס ואיך מול הפונדומנטליזם האיסלמי ניצבת ישראל המוסרית וכל מה שהוא יעשה זה יבנה עוד מעטה של תדמית שנועד להסוות את הסדקים מתחתיו. ואנחנו נקשיב לו ולמרות שאנחנו מרגישים את הסדקים מתחת לרגלינו, נעדיף להאמין למה שהוא יצייר כי כמו כל טובע אנחנו נאחזים בכל שביב קש שמוצע לנו. בינתיים המחיר שנידרש לשלם מאמיר. כל סיסמא עולה לנו יותר. נתניהו אולי לא יהיה פה ביום שיוגש לנו החשבון, אבל הילדים שלנו כן ועם סיסמאות לא משלמים חשבונות, גם לא הולכים למכולת, גם לא מצליחים לקיים מדינה.

תשע"ה מתחרז עם מהפכה

כל השוב "ראש השנה הזה", מה זאת אומרת שוב? זה קבוע, זה קורה כל שנה. עברה שנה, בדיוק בשביל זה יש יומן. רק אומרת שזה לא היה צריך להפתיע מישהו. וזה שזה הפתיע או נראה למישהו קצר זה כי הוא עדיין לא הפנים שככה זה בחיים, יו נואו תפיסת הזמן שלנו היא לא קבועה אלא משתנה, למרבה האירוניה - היא משתנה עם הזמן. הימים חולפים. אתם מכירים את השיר:

הימים חולפים, שנה עוברת

אבל המנגינה, אבל המנגינה,

אבל המנגינה לעולם נשארת

שזה מצחיק כשחושבים על זה כי המנגינה נשארת, אבל גם יכולה להיות אחרת, אבל גם אחרת היא מנגינה כך שזה תמיד נכון. 

לחן עממי, אפרופו מנגינה

קסם. תמיד אחיזת עיניים

וכרגיל כל הסיכומים, עונת הסיכומים והשאיפה לאופטימיות. אפרופו עונה רק רציתי לציין שעדיין קיץ, אפילו לא עברנו ל"מוריד הטל", רק שזה כבר אפרופו יהדות ואין כמו ראש השנה ליהדות. גם נפש ערלה וצינית שכמוני יכולה להתפס מודה ביופי של זה. יש משהו יפה בציפייה האנושית כל כך לשנה טובה יותר. רובנו, בין אם בסתר ובין אם תחת מספר משתנה של שכבות, מאמינים בשאיפה לטוב וזו בתורה מכילה תקווה. רק שבסופו של דבר אם זה נשאר בגדר ציפיות זה נותר פאסיבי ואילו התגשמות, מטיבה, אינה תלויית נס או צרוף מקרים או קארמה או התערבות אלוהית ו/או איך שתקראו לזה. זה נחמד הדיבורים האלה של מחשבה מכוננת, אבל כמו שסבא שלי אמר "כישרון זה לא מספיק!" ואיך זה קשור? ובכן כי בשני המקרים צריך לקחת חלק אקטיבי ובאמת להתאמן, לפעול, להיות אקטיבי. 

זאת הסיבה שאני לא ששה לסכם את השנה הבאה. ביננו זה גם קצת מוזר לי לסכם בראש השנה, סיכומים תמיד נראים לי של סוף שנה וזה קצת סוף רבעון שלישי כזה. אבל אני לא מדירה את עצמי מהכלל (לפעמים הקונפורמיזם מגיע עד אלי) ואני יכולה להתחבר לאישי שלי, למרות שלאחרונה אני עושה את זה כל הזמן. כתבתי על התוכניות שלנו לשנה הבאה ואני בטוחה באתגרים שקבעתי לעצמי וביכולת שלי לפעול על פיהם. אני נכנסת גם לשנה הזו עם אמונה בבחירות שלי ואני נכנסת אליה מחוזקת אף יותר מבשנים עברו; שלמה יותר עם הבחירות שלי ועם מי שאני, אופטימית לגבי המשפחה הגרעינית שלי, אוהבת, סבלנית ומוכנה יותר מבעבר ואפילו וותרנית וסלחנית יותר. מצוידת באלה השנה הזו נראית סבבה. אבל אני לא ששה לסכם את השנה שהיתה ברמה הלאומית כי אני יוצאת מזה בתחושה כל כך ברורה שרק הולך להיות כאן יותר רע.

כל החגיגיות של שנה חדשה מסביב, אפילו קיבלנו יום עם מסר בבוקר - פעולת החיסול של שני החשודים בחטיפתם ורציחתם של שלושת הנערים ושי אחה"צ - הצוללת הגרעינית אח"י תנין, נתניהו אמר. זה לא משאיר אותי נינוחה לקראת השנה הבאה. גם אם לא יהיה מבצע ממש בשנה הקרובה, אלא רק קצת אחריה, זו לא תהיה שנת ביטחון וגם לא שנת הסכם. זו כן תהיה שנה שבה יוזנחו אנשי הפריפריה, בכללם כמובן אנשי עוטף עזה, אולם ציבור המתנחלים לא יסבול מיובש בקצב העברת הכספים. אפרופו הפעולה של אתמול בבוקר, אזכיר לכם שאחרי רצח הנערים הרבה כספים הוזרמו להתנחלויות, מישהו בקהל רוצה להמר כמה כסף הועבר לאנשי עוטף עזה? מישהו? אז זו התחזית לשנה הבאה כי עוטף עזה זה אולי טוב לתמונות הסברה אבל מסתבר שההתנחלויות זה סלע קיומנו ונראה לי שאנחנו בסדר עם זה, כי זה ימשיך להתרחש גם בשנה הבאה. זו כנראה גם אחת הסיבות לחיוך הזחוח והתמידי של בנט, הוא כל הזמן שומע קולות "קאצ'ינג!" ברקע. אולי ישנם אנשים שזו נראית להם התנהגות של אח, אבל האח הזה מנשל בכל יום שחולף בדיוק את הציבור שלא תמך בו והקטע שזה עדיין רוב מדינת ישראל. זו השנה הבאה שלנו.

השנה הבאה שלנו נפתחת בעוד סדרה ארוכה של כשלים שמעידים על שנה פחות טובה. היא נפתחת בידיעה הזו לדוגמא על המשטרה שתכל'ס אומרת שמתוך למעלה מ- 11,000 תלונות של אזרחים נגד שוטרים, רק בכ- 800 נפתחת חקירה. אם הייתם צריכים עוד משהו בגדר מסמר אחרון במה שאמור היה להיות ארון הפיטורין של דנינו, אחרי שנה מלאת כשלים, אז הנה לכם והקטע הוא שזה לא יעזור ודנינו לא יפוטר. הוא יסיים את תפקידו וינחת במשרה מרופדת היטב. ומסתבר שזה בסדר. וזה מצחיק כי במאקו בחרו באיל גולן כאיש השנה. חרא עלינו. סליחה. לא התאפקתי. איל גולן שכובס במכבסת ה"קודם כל ישראלי" ששטפה אותנו וחזר להיות מאמי לאומי שממנגל פרגיות. שוב לא התאפקתי. זה דרך אצלי מעלה מיד את ההשפעה החינוכית שיש לזה וזה מחפיר. אבל זה בסדר כי הילדים שלנו בלאו הכי בתוך מערכת שהשנה תתגבר את מדעי השואה, שזה כמובן תנאי הכרחי בכישורי חיים בארץ ה"קודם כל ישראלי" שלנו. אבל אל תצפו שמשהו באמת ישתפר במשרד החינוך, חוץ מהקמפיינים, כי בינתיים לפיד ונתניהו כבר סיכמו על תוספת של 14 מיליארד שקל לביטחון בשנתיים הקרובות. זה בא בד בבד עם האיום החדש השגור בפי ראש ממשלתנו - דאעש.

אני לא מרגישה טוב עם השנה המתרגשת ובאה עלינו, אבל אני עוצרת את עצמי כי אני לא רוצה להעיק. זו תהיה עוד שנה בלי פיתרון מדיני, עם הכבדה כלכלית (כן, למרות ההצהרות) ולו רק בגלל שיוקר המחיה יעלה בד בבד כמובן עם הכסף שלנו שיישחק. עוד שנה שנהיה מרוצים אם יצא איזשהו משהו חיובי מזה שהילדים היו בבית הספר (כן, אפילו אם זה רק חברה). עוד שנה של גזענות אינהרנטית כלפי כל סוג של קבוצה שניתן ליצור. עוד שנה של מרחב תימרון של מחוקק שעוקף ביקורת שיפוטית שזה בעצם אומר עוד שנה של צמצום בפרשנות של זכויות אדם. עוד שנה של תספורות והתחדשויות של טייקונים בזמן שהמעמד האמורפי המכונה בלית ברירה מעמד ביניים נשחק. עוד שנה בה לכל מקום שנפנה נגלה אוזלת יד. השאלה היחידה הנשאלת היא איך אנחנו ננהג? אם נמשיך לקבל או שאולי כבר נדע לצעוק די? כל מה שאפשר זה לאחל לעצמנו זה שתכל'ס נלמד לומר לא ולהאמין שאפשר, צריך וראוי לשנות. אני חושבת שהרגע אמרתי שבעצם אני רוצה מהפכה.

40 זה לא ה 30 החדש, זה 40 וזה טוב

40 - ככה זה נראה

זה היה קלישאתי אם הפוסט הזה היה מתחיל "בקמתי הבוקר ולא הרגשתי שונה", בעיקר כי זה היה צפוי ויותר מזה בנאלי ודי מתייפייף. אנחנו לא בעד כאלה. אבל בוקר יומולדת זה בוקר יומולדת, ולא סתם אני בת 40. והנה לכם עוד קלישאה, ועכשיו סליחה, כי ממש ברגע זה אקפוץ אסוציאטיבית לנושא אחר. 40 זה לא ה- 30 החדש, הוא לא יהיה שלושים, זה בלתי אפשרי ולא נכון. עזבו אתכם ליפייף - תנו כבוד ל- 40, הוא אחלה גיל והוא לא צריך להתחבא מאחורי מסכות. גיל 30 נפלא כשהיה, היה מוקדש כל כולו להורות, ה- 40 זה גיל שיא ושל שחרור קליל מההורות הטוטאלית. זאת אומרת היא טוטאלית, זה טבעה, אבל היא נעשית עצמאית יותר. אני חושבת שלעשור הזה ולי צפוי עתיד לא רע בכלל. ואני מסתכלת עליו מלאת ציפיות. זכיתי ב- 40 השנים האלה ביושר ואני לובשת אותן בשמחה, מצויידת בהבנה שאני אוהבת את עצמי כמו שאני בעירום הכי אמיתי, פיזי ונפשי. בלי בכלל למצמץ, אני מסתכלת לארבעים בעיניים ובחיוך. הוא הגיע בזמן. 

חזרה לבוקר הזה, למרות שתודו שהתרגלתם לאסוציאציות שלי. אם לאמץ ז'רגון מנהיגי מדינות מנוסחים להפליא או שלא, הרי שעברתי חוויה. קמתי בעשר.

נותנת לכם את הזמן רגע להתפעל.

יום שמתחיל בעשר הוא כבר יותר אופטימי, בטח אם הוא גם יום הולדת. ואני אישית אוהבת ימי הולדת.

אני לא חושבת שהעיניים שלי היו פקוחות כאשר ילדים נרגשים הובילו אותי אחר כבוד בלווית שירים וברכות לשולחן האוכל שם חיכה לי ספל קפה מושלם. הקימה לתוך ההתרגשות הזו שלהם הצריכה מעבר למצב ערני מיידי כדי להעריך את כל השמחה וההשקעה וזו היתה מהפעמים הבודדות שהוא עבר חלק ונחלתי הצלחה בניסיון הראשון לדבר ולא לנהום ולהמהם. התאוששתי, התעטפתי בחיבוק מלטף של הילדים ואז עברתי יום שאין לי מה לכתוב עליו כי פשוט נחתי כמו מלכה. לא לקחתי ילדים לחוגים, לא סידרתי, לימדתי, קניתי, בישלתי, כיבסתי או ניקית חרא משום סוג שהוא. ולומר את האמת זה היה ממש מגניב. אבל אני מכירה בחד הפעמיות או ברמת התדירות הפוטנציאלית הנמוכה שלו ומבטיחה לא להתרגל.

קיבלתי מתנות נפלאות מהילדים ליומולדת, מה שגרם לי לחשוב שוב על שלוש המתנות האמתיות האלה שהגיעו לחיי בכלל לא ביומולדת שלי וכמה החיים שלי שלמים ומשמחים. כן, זה הרגע שהפוסט נעשה קצת קיטשי. תתמודדו. הסתכלתי על הבנזוג והילדים והייתי מאושרת. ולקלישאה המודעת הגדולה מכולן - היה לי כל כך טוב. ולא אני לא מתנצלת על החמימות הזו ששטפה אותי ואני רק משחזרת אותה שוב. אדם הוא סך הבחירות שלו ובדיוק כאן במקום שאני, אני יכולה לומר שבחרתי טוב. יכולתי לעשות המון דברים, אף אחד לא היה מביא אותי לכאן בדיוק ומסתבר שכאן בדיוק אני רוצה להיות. מכיון שכבר הייתי מאושרת וכבר הייתי בעליהן של כמה וכמה מתנות מצויינות, שום דבר לא הכין אותי להפתעה הכי מטורפת. וביננו יש כאן חוסר אחריות מובנה, בכל זאת ארבעים ולהפתיע ולרגש בטח דורש נטילת אספירין איזה חצי שעה קודם. 

אז הקדמה קצרה, כי אחרת לכל סיפור המתנה יהיה אפקט פחות ברור ומיידי:

את סיפור הילדים הראשון שלי כתבתי לפני איזה 15 שנים, הוא הולך אותי מאז. מדי פעם עובר שוב תחת ידיי ועיניי ועריכתי וחוזר לנוח. אני אוהבת אותו אבל יודעת שהוא צריך עוד עבודה, שהוא חייב להיות שלם שכדי שהוא יצא, הוא יצא בבאנג. כמו שמגיע לו, שיצא עטוף באהבה, ונכון ומוכן ויתקבל באהבה. ניסיתי לאייר אותו ואני מעדיפה שלא לדבר על החוויה, גם אחרים ניסו וזה אף פעם לא הצליח, אבל זכה בהמון הערכה. ואז הגיע הבנזוג והחליט לעשות מעשה ועשה. וזה יפיפה

כן, כל הזכויות שמורות 

ופתאום כל הסיפור הזה נראה יותר מוכן ונכון ושלם.

פתאום כמו באיזו מלאכת מחשבת הלך ונרקם לו הרגע.

ואין לי מילים לתאר את ההתרגשות הזו שפרטה על נימים ששכחתי שבכלל הלב יכול להתנגן בהם, סולמות כל כך גבוהים של אושר שהלב מחשב להתפקע כמו כוס זכוכית למשמע סופרן משולח רסן.

כן, ככה אין לי דרך אחרת, זה חייב להיות מליצי ולא, גם זה לא מספיק טוב כי יש בליל של רגשות שאם ייכתב הוא יהיה כל כך לא ברור ועם זאת ינצנץ באושר טהור כמעט בלתי נתפס.

אז הנה האתגר לשנה הזו - ללטש את חללית החלומות ולשבת עם המאיירת ולסגור את הכל ואז לשבור ראש על איך להוציא את זה. אני כבר רוצה להגיע לשם. ואני כולי התרגשות כי יש עוד המון עבודה, אבל אני מרגישה שאני עוברת פה איזה הריון מטאפורי ואם יש משהו שאני ממש אוהבת זה להיות בהיריון (מודה). כי בעצם התמונה שאתם רואים פה היא רק הכריכה. כל יתר האיורים הם רק סקיצות וזה כדי שיהיה לי מקום. אני לא יודעת אם אני יכולה להעביר לכם את גודל המעשה הזה וכמה כוח ואהבה והתחשבות היו במתנה הזו וכמה פתאום הרגשתי אפילו עוד יותר שלמה.

ומכיון שתם יום הולדתי ועכשיו מתחילות להן 24 שעות לבד עם הבנזוג (לא יפתיע אתכם אם מחר אכתוב על זה) ונהניתי מכל רגע, אין לי אלא להכריז בקול רועד כי ה- 4.9.2014, יום הולדתי ה- 40, היה יום ההולדת הראשון מזה 16 שנים בו סופסוף נשברה קללת יום ההולדת. אם כי תכל'ס גם שנה שעברה היה ממש נחמד, אבל אני בכל זאת פחות טיפוס של ראש השנה. 

עכשיו אין לי אלא לצפות למה שתביא איתה השנה הטובה הזאת וכל אלה שאחריה. איך הפתעתי אתכם עם פוסט אופטימי, הא? תודו