לא טיפשעשרה ולא נעליים

שרשרת פוליאתילן להמחשה בלבד

יש המון דברים שחשוב שהורה יתן לילדיו, בני אדם איכשהו נוטים להגיד "הדבר הכי חשוב שהורה יכול לתת לילדיו הוא...", אבל תכל'ס זה מכלול שלם. זה היופי בחיים, וכמובן שזה הקושי. לרוב הדברים אין ביטוי אחד והם גם לא מגיעים באריזה בודדת, זה תמיד מכלול שלם של דברים בתוך פעולת שרשרת, שגם היא למעשה רק חלק ממכלול, כמו פרודה אחת בשרשרת פוליאתילן. 

כי חשוב לתת להם אהבה, וביטחון עצמי ולא לקצץ להם כנפיים וחשוב לתת להם דוגמא אישית, לטעת בהם חמלה וצדק, ללמד אותם לחשוב ולפקפק, להיות מנומסים, להעניק להם מכלול שיעזור להם לפתח את הבוגר שהם יכולים להיות. זה לא קל, זה תובעני וזה מציף. זה גם דורש מאיתנו להיות יותר טובים, אפשר לראוץ אץ זה חיובי - שאנחנו נשכרים לפחות פעמיים - גם השיפור העצמי וגם לראות בעצמנו את הנס הזה בו הילדים הקטנים שלנו הופכים לבוגרים, אם כי תוך כדי קשה להתבונן מהצד. כל המעשה הזה הוא חמקמק ולא פשוט ולעיתים אף מתסכל ויש רגעים שכל גמול עתידי נראה בטל בשישים מול העכשיו הבלתי אפשרי. ואז פתאום מגיעים רגעים נהדרים של סיפוק ואי אפשר להגיד שהם כמו קרן אור המפלחת לפתע שמיים אפורים (גם כי זה לגמרי פוליאנה סטייל), כי ההורות רחוקה מלהיות אפורה ובכל זאת זהו רגע התבהרות משמח שיש לנצור ולזכור, אם אפשר ברגעים הפחות בהירים של החיים.

שמים בהירים, ראות נפלאה
ושביל מסומן (אז הפוך)

הבכור מתבגר, מרגישים זאת ביומיום, זאת אומרת רואים את זה על כל הילדים, אבל כל עוד הם בטווח הילדות יש בזה המשכיות, כשהם מתחילים את מסע ההתבגרות, זה כבר מסע קצת אחר. השינויים האלה שהופכים אותם לבוגרים הם אתגר להתמודדות הורית. אני לא יודעת איך זה ימשיך מפה, למרות שרבים עברו את המסע הזה לפני, אין שום שביל מסומן למסע הפרטי שלנו, זוהי טרה נולה וכל פסיעה שלנו יוצרת נתיב חדש. נתיב הזה בוודאי יעזור לנו עם הבאים, אך כמראה מקום  בלבד. אף אין אין דין ילד אחד כדין ילד שני, ושלישי וגו'.

הדרך שלנו לחנך אותם פתוחה ומשתפת, מאז ומעולם נתנו להם הסברים לא מתיילדים לנושאים שהם העלו. הבכור, שקריאה זו אהבת חייו, קורא ספרי נוער (ולא תמיד בהתאמה לגילו, אבל זה נושא לפוסט אחר), התחיל לשאול ולהתעניין בנושא ההתבגרות. השאלה שהכי הצחיקה אותי ותפסה אותי לא מוכנה היתה "אמא, למה קוראים לגיל הזה 'טיפשעשרה'?" התשובה המיידית היתה אני לא קוראת לזה ככה, אבל יש אנשים שכן. מכאן יצאנו להסבר על התבגרות, שינויים, הורמונים וכולי. אני לא מתכוונת לקרוא לזה 'טיפשעשרה', כי זה לא. לבד מהעובדה שזו מינימליזציה ותיוג שנראים לי די מיותרים, אני גם זוכרת מצוין כמה השם הכולל הזה היה נראה לי מתנשא ומעצבן. גם לא חליתי בטפשת היריון מעולם, בעיקר בגלל שאין ממש דבר כזה (בלי להכעיס את אחיותיי הנשים, למעט בעיות זיכרון שאכן מתרחשות). סליחה שאני אומרת אבל טיפשות היא לא משהו שטועים בו, טיפש הוא טיפש ולצערי זה לא עניין תקופתי זה מצב מתמשך וחשוך מרפא.

מה שיצא מכל הסיפור של ההסברים האלה זה שיש לנו בכור בבית שמסביר עכשיו דברים בשם "הורמונים" עלומים וזה מאוד משעשע והפך לבדיחת הבית החדשה. וזה מצחיק כי אני לא חושבת שהמילה הורמונים נאמרה בבית שלנו יותר מדי, אני לא זוכרת את עצמי מתרצת אי פעם ב"הורמונים". אז בבית המלא "הורמונים" שלנו, יש ילד מתבגר והדבר שאני מזכירה לעצמי יותר מכל הוא שתפקידי הוא לא רק להכיל, אני יכולה להדריך אותו בדרך הזאת שנקראת התבגרות, hell את זה דווקא עשיתי ולמרות שזה היה מזמן, זה מרגיש כאילו זה היה אתמול.

אני זוכרת את עצמי כאמא לתינוק מתפעלת מחדש מהעולם בניסיון לראות אותו בפעם הראשונה מעיני התינוק שלי. אמנם זו לא היתה הפעם הראשונה שלי אבל זה היה הכי קרוב. ולמה אני פתאום מכניסה משפט כזה ואיך הוא קשור? כי את מה שידענו ליישם עם תינוקות, אנחנו שוכחים לפעמים ליישם עם הילדים שלנו כשהם גדלים. אני לא אכנס עכשיו לשינויים שאנחנו עוברים כהורים עם ההתבגרות של הילדים, אך יש בי תחושה שהחמלה שהרעפנו עליהם כתינוקות מתחלפת באיזה היגיון כמעט ספרטני שדורש מהם אחריות, עצמאות והתנהלות עם כל שנה שחולפת. יש בזה הגיון אנו רוצים לחשל אותם, אנחנו רוצים לראות אותם מצליחים, אבל האם אי אפשר לעשות את זה בדרך אחרת?

כמה מהר אנחנו שוכחים את הטינה והכעס שחשנו כלפי ההורים שלנו כשהיינו בגיל ההתבגרות. רובנו משתדלים לעשות דברים מסוימים אחרת, אבל האם, ואני רק שואלת, זו לא אותה הגברת בשינוי אדרת? כלומר, המילים אולי אחרות, המקום שאנחנו נמצאים בו אחר, אבל העימות נשאר אותו עימות. אנחנו בסה"כ הכל משכתבים ומשנים קצת, אך הולכים כמו סוסים סכי עיניים באותו המסלול?

אני מנסה להתמודד עם ההורות שלי בדרך הטובה ביותר שאני יכולה, לכן אני נוטה לפקפק ולחשוב פעמיים ביני לבין עצמי לפני שאני עוטה על פני את הבעת המפקדת הנחושה הצועקת "אחרי". גיל ההתבגרות הזה מהווה אתגר רציני עבורי, אני מאמינה בלהכיל את הילדים וכמו שאני מנסה להרחיב את גבולות ההכלה, כך אני גם מתחמת בצורה ברורה את גבולות ההתנהגות שאני דורשת (כן, כך במקור) מילדיי. זה יחס הפוך - אני מתווה להם את הדרך בה הם צריכים ללכת, מכילה את הכעסים שלה כמה שאני יכולה ומציירת את גבול ההתנהגות. הוא צרח? אני מחכה רגע ובמשפט אני מסבירה איך זה היה צריך להיות. אחר כך אני מנסה לתת זמן למחשבה לשקוע ולתת לילד לחזור אליי. זה עובד מצוין (לרוב). 

גם כשאני הכי כועסת, אני מזכירה (בקול) שלא משנה כמה אני כועסת אני תמיד אוהבת, אני חושבת שיש בזה איזה מסר מרגיע. הוא רוצה לבדוק את גבולות האהבה? הוא יגלה שאין גבולות אך כדי להנות מהאהבה חסרת הגבולות ולא ללכת לאיבוד, כדאי שילך בדרך נכונה. זה עובד לאט, זה מצריך סבלנות. כשהוא היה רק תינוק היתה לי את כל הסבלנות ללמד אותו על העולם שסביבו. גם היום כשהוא גדול כזה, הוא צריך אותי לא פחות ללמד אותו על העולם שסביבו, כי ממש כמו תינוק גם העולם הזה חדש לו לחלוטין.

הוא לא טיפשעשרה, הוא ילד מתבגר, זה לא רק הורמונים, זה, שוב כמו כל דבר בחיים, מסובך ומלא רבדים. אני לא אוהבת את כל ספרי ההדרכה של איך להתנהג, אני מאמינה במודעות ואינטואיציה. אני בנויה ביולוגית להיות הורה, יש לי את כל הכלים. הייתי הורה מצוין לתינוק בלי לזכור איך זה להיות תינוק, לשלב הזה בחיים אני נכנסת כשאני זוכרת מצוין איך הייתי בגילו, דווקא עכשיו ההורות שלי צריכה להיות הרבה פחות מסובכת, הייתי שם, אני יודעת. אני בדיוק המדריכה שהוא צריך כדי לזכור את הגיל הזה, על כל האינטנסיביות שלו, הטלטולים והמופרעות האינהרנטית, בחיוך. אבל לא בלי דרמה, אני מניחה. בכל מקרה כרגיל, אני אעדכן תוך כדי תנועה.

הצד הסקסי של האזרחות - פוסט כפירה וקריאה להומאז' הורי של ליזיסטרטה

קבוצת נערות נפגשת לידי לפני שיעור מחול, הן כולן נרגשות ומספרות חוויות מבחינת הבגרות שלהן באזרחות שנערכה כמה שעות קודם. גבריאל גרסיה מארקס אמנם מרתק, אבל אני קולטת שאני כבר לא קוראת אלא מקשיבה. לא אצטט כי זה לא לעניין וגם לא תמללתי, ניסיתי להיות חרישית כמו הפנתר הורוד. הן כבר לא ממש זוכרות את החומר והמשותף לכולן הוא שכבשאלה אחת לפחות, פנו בפניה אישית ונרגשת לבודק/ת, בה הפגינו ידע הקשור באופן כללי לשאלה שמסביר מדוע השאלה היתה בלתי פתירה לאור הידע שלהן. הן ניסו להשוות, אבל עצוב היה להבין עד כמה הן באמת לא יודעות את החומר ועוד יותר גרוע כמה הן לא מבינות איך הכל מתחבר יחד והסלט שהיה להן בראש היה כמעט בלתי פתיר. קשה היה לי לעמוד מהצד ולא לגשת להסביר להן, מהקצת שהן עוד זוכרות מה המשמעות של כל זה, בכל זאת תואר שני במדע המדינה. אבל עצרתי את עצמי, אני מניחה שטוב שכך.

וכמובן שישר חשבתי על כל אלה שמאמינים שהטיעון "ומה עם בגרויות?" הוא בכלל חשוב. תרשו לי לומר שעושה רושם שבגרויות זו לא ממש הבעיה. הבעיה היא שהילדים שלנו לומדים בבית הספר בעיקר את החומר למבחנים כי הכל מושפע מרמת ההישגים שלהם, אבל חוסר המשמעות של כל זה מביא אותם להיות בעלי אופקים מאוד מצומצמים. כדי לעבור בגרות אתה לא צריך יותר ממספר ימים נקוב, כל נושא וזמנו, לרוב אתה אפילו לא באמת צריך להבין אלא רק לשנן. זו סיבה מצויינת שהלמידה היא לא משמעותית, הרבה משתנים צריכים לחבור יחד כדי שבתיכון נמשיך להתעניין במקצועות הלימודים בעוד ההורמונים משתוללים נואשות. כדי ללמוד באמת אנחנו צריכים להסתקרן מהחומר, לרצות לחקור אותו. עניין יכול להתעורר בשל הרבה גורמים חיצוניים, אבל הלמידה כשהיא מגיעה, היא מגיעה מבפנים. חשבתי קצת על הבחינה באזרחות, כולנו יודעים כמה דל הידע באזרחות של מרבית בוגרי התיכון, כמה מעט, אם בכלל, קיימת מודעות אזרחית. הרי דווקא אזרחות היא מקרה מבחן מובהק של כישורי חיים, זה אמור היה להיות הגיוני שרוב התלמידים ירצו ללמוד אזרחות כי זה חלק חשוב בחיים, או לפחות אמור להיות. אזרחות, אם תרצו, נועד להיות מקצוע בעל אחלה סקס-אפיל.

אני לא באמת צריכה להסב את תשומת ליבכם
לקשר הקלוש בין אזרחות לשאלה הזו, נכון? 

במקום זה הפך מקצוע האזרחות למקצוע שלא הרבה תלמידים רוצים ללמוד, אבל הוא חלק מלימודי הליבה אז לומדים ונבחנים ושוכחים. יש המון שיטות ללמד אזרחות, אחת הבעיות העיקריות בלימודי האזרחות היא שמשרד החינוך שם דגש גדול יותר על אינדוקטרינציה של התלמידים, על אתוס יהודי וציוני ועל מדינת ישראל כמקרה יחיד. זו לא מהות האזרחות, ברור שיש ללמד על ישראל. אבל אזרחות היא נושא נרחב הרבה יותר -פילוסופיה מדינית, סוגי משטר, זכויות אדם וכיו"ב. שיעורי האזרחות היו אמורים להיות חשובים, לא כדי לעשות עוד נפשות לרעיון הציוני אלא דווקא להציג את המושג אזרחות בראש ובראשונה במושג הרחב שלו לאזרחי העתיד ולציבור הבוחרים הצעיר. אבל לא את זה הם לומדים לעומק, אלא עוד נדבכים של ההיסטוריה הישראלית - זה לא שיעור אזרחות, זה שיעור מולדת מורחב. החשיבות שיש לבית הספר כמעצב התודעה של אזרחיה הצעירים של המדינה היא אדירה, אי אפשר להתלונן על ציבור רחב שהוא חסר תודעה אזרחית. זה לא יכול להיות אחרת כל עוד הם נשארים בבורות אזרחית שמסתכמת במשפט האקסיומי "מדינת ישראל היא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון וצה"ל הוא הצבא הכי מוסרי". והנה לכם פרשת אדם ורטה all over again. חיפוש קצר בבלוג שלי ייתן לכם מספר פוסטים בעניין הזה ואני אואיל לתת לכם בחן גם קישור לאחד מהם. 

אני זוכרת שכסטודנטית בחרתי קורס של מדע המדינה וכבר אחרי השיעור הראשון לא הבנתי איך מה שלמדתי בבית הספר נקרא בכלל אזרחות וכמה היה לי עצוב על כל הזמן הזה שלא חיברתי כל כך הרבה דברים שהיו צריכים להיות לי ברורים מאליהם. אני ממש זוכרת את הרגע, שבו באופן קסום פתאום הכל התחבר לי בראש ונראה כאילו זה לא היה יכול להיות אחרת וכמעט דפקתי ת'ראש כשחשבתי כמה בקלות זה היה יכול לעשות לי את כל ההבדל בבית הספר. אחר כך כאמא בחינוך ביתי, חזרתי לרגע הזה והבנתי שכהורים יש לנו שתי אפשרויות, האחת היא להבין את הטעויות שהמסגרת עשתה איתנו, לדעת שהיום המצב חריף יותר ולכן לנסות לתת לילדינו את התיקון שמגיע להם במציאת אלטרנטיבות (בתי ספר דמוקרטיים/אנטרופוסופיים/מונטסוריים/פתוחים, חינוך ביתי וכיו"ב) והשנייה היא להמשיך לקבל את זה ולקוות שמה שאתה נותן מהבית יאזן. טוב, אני לא צריכה להזכיר לכם מה אני בחרתי. אני באמת חושבת שלילדים שלנו מגיע יותר ושאסור לנו להסכים, כהורים, לקבל את מה שהמדינה נותנת. זה לא המורים שצריכים לשבות, אלא ההורים. רפורמה במערכת החינוך היא לא שינויים קטנים, היא לא בואו ניקח ריטלין לפני כל ישיבה של שלוש שעות ומעלה (ואם צריך אז גם פחות), היא לא קמפיין יקר ומיותר שנועד לשפר תדמית מבלי באמת לשנות יותר מדי. אנחנו באמת צריכים לדרוש יותר עבור ילדינו והוא לאו דווקא מצריך יותר השקעה כספית, אלא אם כן יוחלט על קמפיין (הייתי חייבת).  

במקרה הבוקר קיבלתי מחבר את הסרטון הבא על מיזם בית ספרי אמריקאי שנשמע לי כמו בית הספר האולטימטיבי של ההווה (אני לא אוהבת את ההגדרה "עתידי", זה לגמרי כאן) alt school. ברמה מסויימת אני יכולה להזדהות עם מה שקראה לו המרואיינת "זה כמו חינוך ביתי קבוצתי", בטח מבחינה רעיונית של מהי למידה. ועכשיו אני חוזרת להתחלה, למידה חייבת לבוא מתוך עניין וגירוי, אחרת היא מתרחשת באופן מלאכותי בלבד. וכן, ברור שגם במערכת משהו נקלט, אבל האם זו באמת הנקודה? הקלישאה החבוטה אך הנכונה ש"חיים רק פעם אחת" מתנגנת בחיינו כמו מנטרה, אבל לתת לילדים שלנו 12 שנה שרובן המכריע משעמם ומייבש רק כדי שמשהו ייקלט לא נשמע לכם מעט כמו אוקסימורון? (יו נואו, נגיד "שפל צמרת"). וזה שבדרך הם יכנסו לאמ-אמא של הקופסא ולא ילמדו לחשוב מבחוץ?הבעיה לא בחינות הבגרות, את זה פותרים בקלות, הבעיה היא שבית הספר לא רק שלא מלמד אותם מספיק, הוא משניא עליהם את הלימודים ועל זה הם עוד אמורים לקבל ציונים.

לא יודעת, זה לא ממש נראה לי נכון. אנחנו אחראיים על הילדים שלנו והידע שנלמד בבתי הספר זה לא הידע שכדאי היה שיירכשו ולכן הגיע הזמן שנפסיק לנסות, כל אחד בדרכו, לתקן את מה שהם מקבלים מהמערכת אלא לדרוש מהמערכת לקחת אחריות. זה לא באמת המורים או המנהלים, זה סדר עדיפויות מדיני מעוות, אנחנו משלמים עליו מחיר ונראה שאם נמשיך ככה הילדים שלנו ככל הנראה ישלמו מחיר גדול עוד יותר. את המועדון הזה אני לא קוראת לשרוף, אבל יש שתי אפשרויות או שמתישהו יגיע בדרך פלאית איזה שר חינוך חזק ובעל אג'נדה ברורה ורצון להפוך את הסדרים כדי להתאים את מערכת החינוך למאה ה- 21 (תסתכלו מסביב, אין פרסונה כזו בשטח) או שההורים יבינו שזה הזמן שלהם ליצור את השינוי, המורים הם השותפים הטבעיים למאבק הזה ושני אלה יחד יכולים לכופף את המערכת. כן, זה תיאור נאיבי, כן יש המון אינטרגות היסתדרותיות ומאבקי כוחות, הכל טוב ויפה, אבל אי אפשר ליצור את השינוי הזה בלי מהפכה אמיתית בתודעה ההורית. לא יודעת אם אני באמת מציעה להורים לקום בבוקר ולבצע הומאז' לליזיסטרטה של שביתת תלמידים עד לרפורמה כוללת של מערכת החינוך, כנראה שלא, אבל מישהו בוודאי צריך לקחת את הכוח האדיר של כל ההורים גם כצרכני משרד החינוך וגם ככוח במשק ולהבין שעם מיליוני הורים לא מסתבכים.   

הספקטרום הרחב של היופי

מודה שלא הייתי סגורה על מה אכתוב היום. את מה שהכי רציתי לכתוב כבר כתבתי אבל אין סיכוי שאפרסם, יש דברים שמקומם בדומיין האישי שלי. אין מה להתבאס מזה, התחבטויות הנפש צריכות לעיתים להישאר עוד קצת איתך ולהמשיך הלאה ולהתאחסן כראוי. אנשים שמכירים את ההיסטוריה האישית שלי הציעו לי פעמים רבות לנצל את אהבת הכתיבה ולכתוב על זה ספר. התשובה הקבועה שלי היא שמשתלם הרבה יותר לכתוב תסריט לטלנובלה. זה לא הזמן של זה עכשיו, אולי בעתיד. 

לאחרונה סרטון ויראלי מסתובב בקרב חברות הפייסבוק שלי, סרטון מדבקת היופי. חברה ראשונה שיתפה והתעלמתי, כלומר בלי לראות הבנתי את העיקרון, נתתי לייק (חיבוב, אם תרצו) אוטומטי והמשכתי, אבל אחריה עוד חברה ועוד חברה והשיתוף הפך לשיטפון. היום החלטתי לראות אותו. מודה שאותי זה לא ריגש, אבל אני יכולה להבין את מקור הריגוש שלו. זה כבר הרבה זמן שחברת dove מנסה לשבור את המיתוס הנשי שהתקבע בחברה המערבית, בטח בעידן הפוטושופ. הקריאה להתנתק מדימויי הגוף והיופי המעוותים ולחזור לאישה האמיתית היא קריאה נכונה, אל תבינו אותי לא נכון. זה רק מצחיק אותי כשזה מגיע מחברה מסחרית, אי אפשר להיות נטולי ציניות - חברה מסחרית שעושה את ההון שלה בזמן שהיא כאילו בועטת במה שחברות אחרות מקדשות כדי לקדם את המוצרים שלה. מזכיר לי שסבא שלי בגרמניה היה קומוניסט, זה קל להיות קומוניסט שאתה בא ממשפחה עשירה. זה לא מוריד מהקומוניסטיות שבך אבל זה הופך אותה לקלה יותר ופחות מחייבת.

 לא יוצאת נגד dove, הרעיון שלהם יפה ולסבון שלהם יש ריח נפלא שמזמן התמכרתי אליו, אבל לא בפירסום עסקינן. אני גם בטח לא מתכוונת לצאת נגד חברה שמעלה את המודעות לנושא חשוב כל כך. אבל זה אומר עלינו המון כחברה. יכולתי לדבר על התמונות של ליידי גאגא המרוטשות והלא מרוטשות לורסאצ'ה, אבל העובדה היא שמה שיעלה לפרסומת  יהיה המרוטש וזה מה שנראה כולנו. אבל נושא הריטוש והעיוות החברתי שלנו בראיית המין הנשי כבר מוצה (ולא זה לא משחק מילים לפסח). 

פעם היתה לי חברה טובה שברגע של גילוי לב אישי ולא פשוט סיפרה לי שמעולם, אבל מעולם היא לא שמעה ממשפחתה את המשפט שאין אדם שלא רוצה לשמוע: "כמה את יפה" (ואל תהיו קטנוניים, כל ורסיה של המשפט תופסת ובכל הטיותיה המגדריות). כשנולדה המרכזית שלי, היינו בשלהי מערכת היחסים שלנו (אני והחברה - נו די עם זה), ואני זוכרת אותה אומרת לי: "אני יודעת שאני לא צריכה להגיד לך, אבל אל תשכחי אף פעם להגיד לה כמה היא יפה". זה גרם לי לדמוע ולא בגלל ההורמונים, קרעה לי את הלב. מודה - לא בגללה אני אומרת לילדה שלי (גם לבנים אם הייתם מוכרחים לקטוע) שהיא יפה, אבל אני נזכרת בזה המון וזה תמיד שובר לי את הלב. המחשבה על ילדה שגדלה בלי שיכניסו לה למודעות עד כמה היא נהדרת היא מכמירת לב. 

אנחנו נוטים להתייחס ליופי כאל משהו חיצוני בלבד, גם אני גדלתי תחת התפיסה הזו. שליופי יש סטנדרטים ושיש להשקיע בו ושחשוב לטפח את עצמך ולבלוט. בכלל כשאני חושבת על זה, היו לי את כל הסיבות לא להיות בטוחה במי שאני לאור העובדה שלכל מקום שהלכנו כילדה היתה זו אימי שסובבה את כל הראשים וספגה את המבטים העוינים של כל הנשים שנשכחו עם כניסתה לחדר ואת מבטיהם העורגים של כל הגברים (קלישאה, אבל עדיין נכונה). לא פשוט לגדול עם אמא יפהפיה, אם תכניסו למשוואה שבארצנו השחרחורת (כן טרום העליה הרוסית שנתנה איזו דחיפת עידוד קלילה לבלונד) אשה בלונדינית נורדית עם עיניים כחולות תמיד היתה אטרקציה, בטח עם תוי פנים אציליים ורמת הטיפוח הבלתי אפשרית שאמא שלי הנהיגה בטבעיות מרובה. ועם זאת מעולם לא נוצרה בי בעיה של ביטחון עצמי (כן, למרות היותי ברונטית). על זה אני אודה לה תמיד. לא משנה מה, תמיד הייתי בבת עיניה ובטחוני העצמי הרקיע שחקים. היופי אמנם לא היה המרכז, אלא הלימודים, הנימוסים, הספרים, הנגינה, הבלט וכל השאר, אבל תמיד הוא היה שם. נאמר לי שאני יפה בלי סוף וכשפעם אחת מישהו אמר לי שאני יותר חיננית וקורנת מיפה לקחתי את זה כל כך קשה שלא דיברתי כמה דקות (מי שמכיר אותי יודע שדקה בלי לדבר זה נצח, נצח).

עם יד על הלב זה היה משפט כל כך מקסים המשפט הזה, אבל רק שנים אחרי הבנתי עד כמה המחמאה הזו היתה משמעותית יותר מכל הבְלֵי ה"את יפה" ששמעתי בחיי והיו לזה גרסאות רבות, חלקן מגמתיות להחריד. במידה רבה התנהגתי כאילו חשיבות היופי היא ממני והלאה, אך כנראה שזה מסממני ההתמכרות. היופי היה המובן מאליו ולכן היה לי חשוב שאחרים ידעו שאני יותר מזה כי יופי זה לגמרי משני, אבל היופי תפס מקום חשוב. 

בגיל 6, בכיתה א', עברנו דירה, מצאתי לי קבוצת חברות נפלאות היינו יחד עד סוף כיתה ו' ארבע בנות שלפעמים חברו לזוגות ולפעמים אחת נותרה בצד ולפעמים היינו כולנו. אחת מהן היתה יפהפיה אמיתית (ברור - בלונדינית עם עיניים כחולות). היינו חברות ממש טובות, בהשפעת האסופית כל אחת מהן היתה לתקופה ידידת נפשי. בתיכון חזרנו ,היפהפיה ואני, להיות שוב החברות הכי טובות. היא היתה מהממת, אך יותר מכל היא הייתה מפרגנת. קריירת הדוגמנות שלה זינקה למחוזות מדהימים ובכל זאת לכל מקום שהלכנו היא תמיד נתנה לי להרגיש שאני יפה בזכות עצמי, מעולם לא קינאתי בה - זה לא היה בלקסיקון. היה לה לב כל כך רחב ויכולת לתת לכל מי שלידה להרגיש טוב. הייתי מתורגלת להיות ליד יפות ולא להרגיש פחות יפה. בכל פעם שהייתי עצובה, היא היתה מחייכת ואומרת לי "לכי לשטוף פנים ותדגמני לי עוד פעם את הרעננות של הסבון" עד היום בכל פעם שאני שוטפת פנים בסבון, היא מהדהדת לי בראש ומזכירה לי להרגיש טוב. הלוואי שיכולתי היום להגיד לה תודה.

אולי בגלל שתמיד בסביבתי הקרובה נתנו לי להרגיש כל כך טוב עם עצמי וכל כך שלמה, מעולם לא חשתי צורך להתאפר ולעטות עלי מסיכה. הרגשתי הכי נוח להיות טבעית, כשהייתי דיילת אויר הצלחתי למזער את כמות המייק-אפ שהיה מנדטורי למינימום והוא תמיד ירד מיד עם תום הטיסה. הגינדור ותושמת הלב לבגדים, לאיבזור תמיד נעשו במינימום האפשרי ועד היום כשאני נושקת ל- 40 אין איפור ויש בעיקר ג'ינס, טי-שירט ונעלי התעמלות. נוח זה נכון וטבעי. טבעי זה יפה, זה מי שאני. זה גם מה שאני מעבירה לבתי ולבניי. היופי הוא אף פעם לא רק חיצוני, אדם שלם מקרין את זה החוצה ובכל אחד יש יופי, זה הסטנדרטים המעוותים של החברה שמהם יש להשתחרר. 

אין מודל של יופי מושלם, יש תודעה משועבדת והיא לגמרי בנויה על שיקולי מסחריות. אני לא צריכה מדבקת פלאסבו כדי להיות בטוחה בעצמי, ואני מקווה שככה גם מרגישים ילדיי. התבגרתי ולמדתי לראות את היופי בכל כך הרבה דברים, בקמטוט של חיוך, בזיק בעיניים, בטון הדיבור, בקימור של שריר. למדתי למצוא את היופי בתוך מצבים שהחברה רואה בהם רק כיעור. למדתי שאין שום סטנדרד ליופי כשבמקום לקבל את תכתיבי החברה, מתכסים באליגוריה שלי למסך הבערות של רולס (יסלח לי אלוהי הג'ון רולס כי לא לכך הוא התכוון). כאשר בועטים החוצה את התכתיבים ומסתכלים לחיים בעיניים, נפתחות אלפי אפשרויות למציאת היופי.

אם דרך הסדקים של אי השלמות נכנס האור, דרך סדקי נורמות היופי החברתי נכנס היופי האמיתי. יופי שחשים קודם בלב ומשם הוא עובר לעיניים ועובר את העיבוד הנכון במוח ומגלה לך את כל הספקטרום הרחב הזה שהחברה שלנו לימדה אותנו להיות עיוורים אליו. כי היופי, כמו הצבע, נמצא בשוליים - גם באינפרא אדום ובאולטרא-סגול ולא צריך להרכיב משקפיים מיוחדים כדי לגלות אותו, צריך פשוט להסיר את המגבלות החברתיות שהרגילו אותנו לצמצם את העין ולא להבחין. אני מקווה אני מחנכת את ילדיי לגלות את כל הנסתר הזה שהחברה מבטלת ואני מעדיפה להתבונן בו מתוך אהבת השלם ולא מתוך השאיפה למושלם.