אבני זיכרון

קירשהיין היא עיירה מנומנמת בהסן שבגרמניה, שעה ועשר דקות נסיעה מפרנקפורט אם אין פקקים. בשבת היא לרוב מנומנמת יותר. חמישה בנובמבר 2016, עשר וחצי בבוקר וקבוצת אנשים הולכת יחד למרכז העיר, לכיכר השוק, ליד בית מספר 3 היא נעצרת. מעגל האנשים נפתח. תזמורת מנגנת, אחריה נערות עם מזוודות ישנות במיצג על פליטים. קר. ליד הבית מתקינים 6 אבני מדרך, אני מעדיפה לקרוא להן אבני זיכרון. לזכר סבתא רבתא שלי מינה ורטהיים (לבית בכנהיימר), סבא-רבא מאיר ורטהיים שנאלצו לעזוב את העיר ב- 1937, וארבעת בניהם: הרברט (שעזב ב-1935), קורט (סבא שלי, שעזב ב- 1935), ולטר (1936) וגונתר שהיה בן 13 כשעזב עם הוריו.

שש אבני המדרך מול הכניסה לבית המשפחה

אמא שלי מדברת וכשהיא מסיימת לא רק שהקהל כולו מוחה דמעה היא גם קוראת לי להצטרף. אני לא יודעת מה לומר לכל האנשים האלה, אבל בן דודה של אמא מבקש לדבר. בן הדוד הזה הוא אחד האנשים הכי חביבים שאני מכירה, איש גדול שלא ניתן לתפוס בלי חיוך ושנינה. והוא נעמד שם מול בית אביו וסבתו וסבו ולפתע נגמרו לו המילים ובמקומן באו דמעות. והדמעות האלה כדרכן של נוזלים לבשו את הצורה של כל המילים שנותרו משתוללות בפנים. המילים שלא נהגו, שנדחסו כל כך חזק עד שרק בדמעות ניתן היה להוציאן. 

ואז החלטתי בכל זאת לדבר, 18 שעות מהרגע שנכנסתי לראשונה לעיר הזאת ששמה תמיד היה מהול לא רק בגעגוע, אלא בכאב האהבה והבגידה, הקשר והעקירה. 18 שעות אחרי שראיתי את הבית שאת תמונתו היכרתי, אחרי שנגעתי בקירות הבית, במשקוף המקורי, בדלת. הדלת. הדלת שסגר סבי. הדלת שסגר סבא-רבא ונתן את המפתחות לשכן ששש לקנות את הבית, ובתי יהודים אחרים, במחיר "מציאה". הדלת שאחרי שנסגרה בפעם האחרונה הפכה מיד לזיכרון של עולם שכבר לא ישוב. היד שניתקה מהידית, סגרה את הדלת על שנים של היסטוריה, הרפתה מהביטחון ונפנתה לחששות, לארעיות, למזוודה. הסתכלתי שוב על הדלת הזו וידעתי שעליי לדבר.

סיפרתי על סבא שלי, על ליל שישי בערב, 27.9.1935, ערב ראש השנה התרצ"ו, עת קיבל התראה מחבר ששמע שאנשי הגסטאפו עומדים לעצור אותו תוך שעה (הוא ניהל רומן עם אישה נשואה ונוצריה). על ריח הבישולים ותחושת החג מהם נקרע. למלא את הכיסים ולברוח, למי יש זמן לחשוב? הידיעה שהפעם הוא סוגר את הדלת לנצח. מחד דרוך וקשוב לקורה מסביב, מודאג וחושש ומאידך מודע לעקירה, לבריחה. רץ ברחובות העיר שהפכה ברגע אחד מעוגן של ביטחון לפחד מפני הבאות, שום דבר כבר לא בטוח, לא הבית, לא הרחוב, לא העיר, לא החברים. על מסילת הברזל, עליה רץ עד לעיר השכנה מרבורג מחשש שייתפס ברכבת, הוא משיל מעליו את חייו הקודמים. הדלת הזו שנסגרה נותרה סגורה עד ל- 5.11.2016. את הדלת שהוא סגר על העולם הישן, פתחו הלבבות בטקס הזה. וכמו קנדי בברלין בשעתו, היום 81 שנים אחרי, אני יכולה להגיד ich been ein Kirchhainer

זה פחות או יותר מסכם את זה. מה שנשאר הם לא אבני המדרך, מה שנשאר הוא אנחנו. 

אני לא יכולה להסביר את הכל, המקום הזה תפס אותי במקום הכי כואב שאפילו לא ידעתי כמה הוא חי ובועט בתוכי. המקום הזה צריך עוד זמן ומחשבות, אבל הוא מתחיל באבני המדרך האלה. אבני הזיכרון בקירשהיין ואבני הזיכרון שבתוכי.

      

לטובתו האישית

ביום רביעי, בכנס של עיתון 'בשבע', יצא השר בנט בנאום שהתקשורת הכתירה כחשוב וחיוני. בנאום גיבה בנט את השב"כ, הגדיר את הרצח בדומא באופן חד משמעי כטרור, עקף את נתניהו בסיבוב והצליח להשחיל את אחת המילים החסרות ביותר בדבריהם של פוליטיקאים בישראל "אחריות". אכן נאום חשוב. אך זה נאום המעט מדי והרבה הרבה מאוחר מדי.

נאום בנט חשוב, הציבור הישראלי השפוי כמה לשמוע מילים כאלה, אך אין הוא בגדר דף חדש בציבוריות הישראלית או פתרון לבעיה על הפרק. זה נאום פוליטי מצוין, אבל הוא גם בגדר עזרה ראשונה בשטח, בהינתן שהפצוע הוא הקריירה הפוליטית של בנט.

פרשיית דומא, אם לשאול דימוי שבנט מבין, היתה ל"כדור בין העיניים". הדרך להמשיך להנהיג את הציונות הדתית ולקרוץ למצביעי ימין חילוניים עוברת דרך הנאום הזה, שיוצר חיץ ברור בינו ובין קבוצת "הפורעים" שיצאה מכלל שליטה. לולא כן המחיר הפוליטי יהיה כבד ובנט סימן לעצמו מזמן יעדים מעבר למשרד החינוך וחברות בקבינט הבטחוני.

העובדה שהגן על השב"כ באופן בלתי מתפשר אינה מפליאה. היא עקבית ובנט אמר את זה ברור, מי שמתיר עינויים לחשודים בטרור פלסטינים, אין לו זכות מוסרית לבקר אותם כאשר זה מופנה לצד שלו. יותר מזה, האליטה הבטחונית נתפסית היום, מינוי אחר מינוי, על ידי אנשי הציונות הדתית. בנט חייב לתת רוח גבית לתפיסה של הציונות הדתית את עמדות הכוח הבטחוניות, וזה יתורגם בסופו של דבר להצלחה פוליטית.

ואחריות? את האחריות בנט היה צריך לקחת מזמן. במשך שתי קדנציות מכשיר בנט במילותיו את התפוררות הדמוקרטיה הישראלית והיה קטליזטור למשבר שפוקד היום את הציונות הדתית והחברה הישראלית. בעוד בנט מסמן את המחנה הקיצוני ומרחיק אותו, הוא היה בין המכשירים, ביודעין או שלא ביודעין, את הפרשנות הקיצונית הזו.

ההתנערות החד משמעית של בנט מכנופיית דומא היא חשובה ביותר ואין לזלזל בה. אך כשבנט מדבר על אחריות, צריך לזכור את האחריות לאוירה הציבורית שאיפשרה את דומא. הצצה בנאומיו, הודעותיו לעיתונות, סרטוני ההסברה והבחירות ובסטטוסים ברשתות החברתיות מעידה על לקסיקון שמאפשר פרשנויות קיצוניות.

זה בנט שקרא בנובמבר 2014 שהמהפכה החוקתית בשנות ה- 90 מערערת על יהדות המדינה ויש להגדיר את היהדות כערך חוקתי עליון. בסיועו התקבעו תפיסות ציבוריות נפוצות כמו "אין כיבוש", "עם אינו כובש בארצו". הוא זה שאמר "הארץ פשוט שלי", שהסביר את צוק איתן כ"רצח עם עצמי", שטוען שהאיסלם לא יעצור לפני שיגיע לח'ליפות כלל-עולמית, שלא מתנצל וקורא להתעוררות וכנציג מובהק של עם הנצח, הוא גם לא מפחד. עד שהגיעה פרשיית דומא וגרמה לו לפחד.

בנט במו לשונו יצר מצב בו אנשי קיצון מצאו לגיטימציה, הרי אם אין כיבוש ואין עם פלסטיני והארץ שלנו וניתנה מאלוהים, הרי שהמלחמה על המדינה הזו נופלת על כתפי מי שמאמין. אלא שעם בני נוער יש להיזהר הם נוטים להתלקח. הציונות הדתית כשלה בחינוך הנוער הספציפי הזה שרוקד בחתונות עם בקבוקי תבערה ונועץ סכינים בתמונות פעוטות.

כשמעקרים את הדמוקרטיה הישראלית ממהות, נותרות שאריות של קנאות דתית והן במהותן קיצוניות. אפשר שהנאום הזה יהיה עצירה חיונית של הרכבת הדמוקרטית המתדרדרת, ייתכן שהרכבת כבר עברה בתחנה.

פורסם לראעשונה במעריב 27.12.2915

סיפורי אלף מייקל ומייקל

הגעתי לרגע הזה כשהפוסט כולו מסודר לי בראש בצורה די ברורה, ללמדכם שהעובדה שלא כתבתי הלכה למעשה, לא מעידה שלא הייתי מכוונת כתיבה בבלוג. התחלתי את הבלוג כשהמקלדת היתה על אנגלית. כן, ככה זה התחיל. שום דבר טוב לא צמח מזה, אם להיות כנה עם עצמי זה היה אפילו מתסכל. הזמן הפך למצרך כל כך יקר וכל בזבוז שכזה הוא מיותר. אולי בעצם היקום מאותת לי שהגיע הזמן לאיזה פוסט נוסח "יומני היקר" שמוציא החוצה קצת קיטור וקיטורים על הקושי בשילוב שבחרתי של חינוך ביתי ועבודה. נוסח "מהגיגיה של אם שהרכבת שלה שועטת על הפסים והכפתור האדום של "לחץ כאן בשעת חירום" כבר שובר את עצמו וולונטרית". מהצד השני, זה לא יעזור,זו בחירה ואופי שלי וככה אני עושה דברים ויש בעולם דברים חשובים ממני. הלאה.

חגיגת התרבות עדיין בעיצומה ואני כבר כולי תקווה שהחלטתם אם אתם קפוצי תחת או שמא בהמות הקש והגבבה. הבעיה עם העובדה שזה לא יורד מסדר היום היא שמתפקשש כאן הדיון המהותי. אני לא מסכימה שזו כסות לגזל הגז, זו בחירה. התקשורת מסוגלת להתעסק בשני הדברים, ויותר, במקביל. לא ניתן לתרץ את עושק הגז שמתרחש מתחת לאף בהסבר שזה מה שהציבור רוצה, זו בחירה של התקשורת בארץ לא לגעת באמת בנושא. אם התקשורת היתה מוצאת לנכון להעלות את הנושא, הוא היה עולה. ומהו הדיון המהותי לנושא תרבות? גבולות הדמוקרטיה, חופש הביטוי, מימון והסדרים - אלה הדברים שיש לעסוק בהם בקונטקסט הזה. אם מלחמת התרבות בישראל היא עניין של העלבת מגזרים, כנראה שבאמת אין מה לממן. מירי רגב, כמו הרבה מהחלטותיו של נתניהו, היא הסחת דעת. מעבר מהעיקר לטפל - אם מה הציבור בישראל עסוק בהטחת גינויים כנראה שמצבנו באמת יותר רע ממה שניתן היה לשער. 

ואפרופו מצב רע, זה הזמן לפרשת מייקל אורן, יחסי ישראל-ארה"ב לא בנקודה טובה מחד אבל אין זה אומר שהם אינם טובים. הבסיס לקצרים עם ארה"ב הם על בסיס אישי (פרסונלי) וכן נכנסת לכאן כמובן גם אידיאולוגיה, אבל בסיס מערכת היחסים הוא איתן ואינו כפוף לאישים. אחת הפרקטיקות היפות יותר בתרבות הפוליטית האמריקאית היא היכולת להפריד בין האדם לתפקיד. אתה יכול לא לסבול את הנשיא ועם זאת אתה תיתן לו את הכבוד המגיע לו, זה לא ככה בתרבות הישראלית. התרבות הישראלית לגמרי מערבבת בין השניים, זה גם עובד ברמה האזרחית. דוגמא מצויינת, שאינה קשורה אבל כן, היא ההתייחסות לראש הממשלה נתניהו כ"ביבי" או לח"כ יצחק הרצוג "בוז'י" וכו'. הפמיליאריות הזו היא לא בהכרח טובה בעיניי. אבל הנשיא אובאמה מעולם לא הפסיק להיות חבר של ישראל, הוא לא חבר של נתניהו והוא לא צריך להיות, זה לגיטימי. הבעיה היא שנתניהו, שמנסה להפוך עצמו לנציג היהודים עלי אדמות, מנסה להפוך את האישי למדיני ובדעת הקהל הישראלית הוא מצליח. פרשת מייקל אורן רק מדגימה את זה.

אישית, לנושא מייקל אורן, ובכן אני לא מכירה את האיש ואני מוכרחה לציין שהוא מעולם לא הצטייר בעיניי באופן, בעצם הוא פשוט לא הצטייר. אבל בואו נגיד שהוא לא ממש השאיר את רישומו כשגריר ישראל בארה"ב, בטח לא במושגים חיוביים. כך או אחרת דומה שדבר אחד הוא לקח מהשהות בארה"ב וזו ככל הנראה האמרה "אין יחסי ציבור גרועים". אני לא יודעת אם ספרו של אורן יונק את השראתו מדעת הקהל השלילית ממילא בישראל ומנסה רק לתפוס את הגל, אולי זו העובדה שגם עכשיו כחבר כנסת הוא ככל הנראה הפנים שלעולם לא ישבור את מעגל הבינוניות (אבל זו רק ספקולציה אישית לא מבוססת), אולי זה ניסיון לקרוץ לנתניהו שברצונו ירים אביון ורצונו ירמוס אותו עד דק (בהנחה שהוא יכול, זה לא תמיד מצליח - ע"ע גדעון סער, אורן חזן, רובי רבילין - רשימה חלקית ביותר). כך או אחרת מה שעולה מעל הכל מבחינתי זה ש:

• מייקל אורן לא ממש קורא את המפה הגדולה, אבל זה לא מפתיע ולא מעניין
• נתניהו מנסה למנף את הסיפור אך לא ממש בהצלחה, אבל זה לא משנה כי חומות ההסוואה נפלו וזה כבר צוין בפרוטוקול - ארה"ב יודעת מי זה נתניהו
• הציבור בישראל אשכרה לא מעוניין בעובדות וזה ממשיך את הרעיון של תחילת הפוסט הזה - דומה שגזרנו על עצמנו כציבור עיוורון מרצון, העניין הוא שכפתור ההשמדה העצמית עלול להילחץ בעת הגישושים באפלה

הבעיה של אורן לא מעניינת, במסווה של עובדות שכל ילד יכול להפריך בקלות הוא מנסה לצבור לעצמו איזשהו מוניטין, אבל כמו שלא הבריק כשגריר ישראל בארה"ב, הוא גם לא מבריק כח"כ וספק אם כוכבו אי פעם ידרוך. הוא ניסה להיות שגריר פופולארי - האמריקאים שמרו אותו במרחק זרוע - כמו שהפרוטוקול מחייב ושום דבר מעבר. והם היו סלחניים כי הוא עשה אינספור טעויות. מייקל אורן הוא לא תקרית דיפלומטית, הוא עוד נקודת ציון לאמריקאים שמוכיחה את השפעת האג'נדה של נתניהו ומזל שהם יודעים להפריד בין האיש למדינה.

הרשו לי להתעכב על נתניהו. נתניהו יודע שחבר כנסת מהקואליציה שמאשים בפהרסיה את הנשיא אובמה בביצוע טעויות מכוונות ביחסים עם ישראל זה משהו שהוא צריך להתייחס אליו. תכל'ס מה שנתניהו עשה זה תרגיל שקוף ביחסי ציבור שרק בישראל עוד מוכנים להבין. אבל נתניהו ראש ממשלה, זו קדנציה שלישית ברציפות, הוא יודע מצוין מה הפרוטוקול המצופה ממנו, מי שעושה "טעויות מכוונות" זה נתניהו, לא האמריקאים. האם המצב היום טוב? לא, אבל הוא גם לא רע. ארצות הברית של הנשיא אובמה היתה ונשארה ידידת ישראל אמיתית. המון פרשיות איימו לשבור אותה לאורך השנים - היא לא נשברת כי היא עקרונית ומייקל אורן בטח לא יהיה הקש שישבור אותה. תגובת נתניהו נרשמה, היא מיותרת כן אבל היא לא משנה שום דבר ואפילו די צפויה. גינוי של נתניהו יכול היה להיות מפתיע וזה לא היה באמת מתיישב עם הפרופיל שמאחורי המסכה.

הבעיה האמיתית היא שוב דעת הקהל בישראל, מדהים שזה חוזר שוב לאותה נקודה. אני יודעת שאני לא פופארית אבל אם לשים את הדברים על השולחן, בעיניי, הנשיא אובמה והממשל האמריקאי עושים הרבה יותר למען האינטרסים של מדינת ישראל מאשר מי שעומד בראשה. השלב הזה, בו מדינת ישראל מתעוורת עת היא נושאת כל הזמן את צדקתה ברבים דינה להיכשל. ישראל לא תוכל להתקדם ללא ביקורת, אהבה עצמית שאינה משולבת בקבלת הפגמים והניסיון לתקן אותם לא עובדת, לא ברמה האישית ולא ברמה המדינית. יואילו נא כל אלה שמדברים בגנות ארה"ב היום לעשות פעם אחת ולתמיד רשימה של כל הנזקים לכאורה שגרמה ארה"ב בזמן נשיאותו של אובמה מול כל הפעמים שארה"ב עמדה לצד ישראל ומנעה ממנה מבוכות בינלאומיות. אני יודעת שצידה השני של הרשימה יקח זמן, אין בעיה - קחו את הזמן שלכם. בלאו הכי נתניהו ינסה לטרפד כל מהלך, הבעיה מתחילה כשהוא מטרפד את יכולת החשיבה הציבורית. אבל בואו נדבר קצת על קפוצי תחת - זה תופס גם על אמריקאים?

לשבור את מחסום הכתיבה

עוד 10 ימים תמלא שנה לבלוג שלי, זה הפוסט ה- 317 מתוך 355 הפוסטים שהייתי כותבת לו אכן הייתי כותבת כל יום. תכל'ס 89% זה לא רע, זה נראה לא טוב רק לאור היעד הבלתי אפשרי שהצבתי לעצמי של 100%, היינו לכתוב כל יום ובלי תירוצים. עד עכשיו, למעט תירוצים מובחרים, עמדתי במשימה לא רע, החודש האחרון הותיר אותי משותקת. הבטחתי לעצמי שלא אכתוב על הסיבה המשתקת, שמגיע לי (ולכם) פוסט נטול פוליטיקה. לא נותרה לי ברירה אלא לכתוב על משהו אחר ולקוות שהכתיבה תוציא אותי מהבלוק הנפשי שנכנסתי אליו. אז חכם יודע לא להיכנס למצבים מהם פיקח מצליח לצאת? עזבו, מבלוק הכתיבה והתשישות הנפשית הזו אפילו הודיני לא היה משתחרר. 

היום הבנזוג טס לחו"ל, מה שמשאיר אותי ל-13 יום עם הילדים בערב ט"ו באב שממילא לא היינו חוגגים, כי אני שונאת את המרוץ אחרי חגי האהבה הטיפשיים האלה. לא בגלל שאני לא אוהבת גילויי אהבה, אלא כי אני פשוט מאמינה שאין להם מועד וזה מבלי להביא בחשבון שכל נים פמיניסטי בי לא מבין איך אפשר לחגוג יום כזה כיום אהבה דביק והוליוודי. אבל זה לא מה שימנע ממני להתלונן, ברור? במקום לא לעשות שום דבר מיוחד ביחד, אני יושבת מול המחשב וכותבת ומחכה לעידכונים. בכל זאת בנהזוג טס. מקלחת ילדים - הוא נחת. מקריאה- הוא בתחנת הרכבת וזו מאחרת בלמעלה משעה. ילדים נרדמים, הוא קיבל קולה במתנה על האיחור כי בכל זאת גרמנים וזה לא נעים (אין מה לתייג את רכבת ישראל, ממילא יש להם עוד כמה שלבים לעבור לפני שיתחילו לפצות על איחורים. כן זה מצחיק אותי). מתבדחים על זה שלא מעכבים יהודים פולנים על רכבת בגרמניה, שום לקח לא נלמד. עאלק יעילות. 70 יורו הכרטיס אבל זה לא משנה כי הרכבת הקודמת בוטלה (יש תירוץ - מזג האויר, דרך אגב) ולכן למרות המחיר יש מקום רק בעמידה. מה יש לומר, לפחות זה לא קרון משא? אותי זה עדיין מצחיק, מניחה שאתכם פחות. בכל מקרה הנקודה הובנה - אני בנוהל והוא בנסיעות - דיווחים וכיוצא באלה. 

אז בנוהל הרגיל שלי, במקום שיש אתגר - תאתגר יותר. בנזוג בחו"ל? אני 24/7 עם הילדים? אז למה לא לקחת את זה עוד שלב? אז לקחתי. וכבר מחר בשמונה וחצי בבוקר, הבכור והמרכזית מתחילים שיעורי גלישה בתל אביב. כן, כן, זה אומר שצריך לקום ממש מוקדם (ואני מתכננת אם הפיילוט מחר יצליח לקום אפילו מוקדם יותר מחרתיים ולשלב ריצת בוקר, אפרופו הרחבת יעדים או בנק מטרות מתגלגל). לארגן אוכל ושאר עניינים, להעיר את הילדים ולצאת לתל אביב בפקקים של אוגוסט שלא ידענו כמותם מעולם כי מה שאסור לי לכתוב עליו שיבש לכולם את החיים ואפילו העונג של אוגוסט ללא פקקים נלקח מאיתנו. אחר כך יש לי ארבע שעות לבלות בים עם קטינא והרי זה מין הידועים שאני לא טיפוס של קיץ בטח לא בשעה 12:00 בים כך שלא יכולתי לבחור פעילות טובה יותר כדי לאתגר את עצמי פיזית ומנטלית בשעה שגם ככה היא קשה.בגדר מצא לעצמך יותר עיסוקים בזמן שאתה טובע בשאר הדברים שהיית אמור לעשות.

מכיון שבימים האחרונים גם הרגשתי לא טוב וגם הייתי רפויה ברמות שלא נודעו כמותן שנים, כנראה שהמחסור במעש אינטנסיבי ריפה את ידיי. לכן, אני כותבת עכשיו את הפוסט הזה וגם חוזרת לתפקידי המסורתי להשאיר אותם ואותי עסוקים. בימים האחרונים לא ממש הצלחתי להביא אותנו ליותר מדי עשייה. זאת אומרת עשינו המון, אבל באיזי. אולי זאת הבעיה, אני לא יכולה להיות באמת בחופש כשאני מוטרדת. הבטחתי לא לכתוב למה אני מוטרדת, אמרתי שאני לא כותבת על זה דבר. אני אעמוד במילה שלי, אבל זה לא יהפוך אותי למוטרדת פחות. אני לא מדחיקה. זה יוצא כל הזמן. אבל אולי בגלל שנשארנו קצת יותר בבית, הרפיתי קצת מעיסוקים אבל הזמן הזה שהתפנה רק הטריד אותי יותר.

הרגשתי שאני כבר מתחילה לחזור על עצמי בכתיבה מצד אחד (אפילו עברתי על כל הפוסטים וזה לא ממש נכון, אבל מילא) ומהצד השני הרגשתי שאני מצנזרת את עצמי, מפחדת לכתוב עד כמה המצב רע. לא מפחדת מתגובתכם כקוראים (סורי, זה נכון), מפחדת שאם באמת אכתוב את הכל כמו שאני רואה אותו זה יאלץ אותי להתמודד עם כל הפחדים כולם. כתבתי אותם, אבל הסתובבתי במעגלים. כתבתי שחרא, אבל לא כתבתי עד כמה. כל השחור שאני מרגישה מאיים להטביע את כל האופטימיות שמאז ומתמיד היתה טבועה בי. תוסיפו לזה שכמעט כל הסובבים אותי חושבים שאני רואת שחורות ומגזימה ותקבלו מתכון בטוח לתחושת החמצה נוראית.

כל זמן של כתיבה היה גם זמן מחיקה. הרגשתי כאילו אני דופקת את הראש שוב ושוב בקיר. זה לא שיש לי באמת מה לחדש. זה לא באמת שאני יכולה לשנות. הרגשתי כמו פסיק קטן בין אלפי אותיות כתובות וכמו הרבה דברים גם הפסיק הזה נבלע. באנגלית ובעברית הפסיק מציין הפסקה בשטף הדיבור, אבל בגרמנית הוא רק מפריד בין פסוקיות שונות בתוך משפט. הפסיק בגרמנית הוא מנקד, בשפה של מילים מחוברות והמון משפטים משועבדים, כל תפקידו של הפסיק הוא להסביר את המשפט ולהפוך אותו לברור. הרגשתי שאני כותבת ומי שמשוכנע כבר יודע ומי שלא פשוט מתנגח בי שוב ושוב. ולא היה לי כוח לא להיות פסיק של נשימה ולא פסיק של הבדלה ולא פסיק בכלל. אז לקחתי לי פסק זמן.

העניין הוא שהרגשתי איך האנרגיה אוזלת מתוכי, עשיתי פחות ביומיום וכתבתי פחות. אבל המנוחה נטולת המנוח הזו לא באמת הצליחה לחדש את האנרגיה שלי. כדי לשמור על מקור האנרגיה שלי אסור לי לפול לתוך רפיון, אני חייבת להמשיך ולנוע. במידה רבה הימים האחרונים היו מבחינתי ימים בהם הפרתי במו ידי את החוק הראשון של התרמודינמיקה, הוכחתי כיצד במערכת סגורה רמת האנרגיה כן יכולה לרדת. תוכלו להתחכם ולומר שאני לא מערכת סגורה ואתם אכן צודקים ועם זאת לרוב אני עובדת על מאגר אנרגיה שמסתמך על זה שאני מערכת סגורה ואוטרקית שאינה משתנה על רקע הסביבה החיצונית ובעל אנרגיה זמינה בכל מקום וזמן. ולכן, כן, אני הוכחה מהלכת לחוק התרמודינמיקה ושברו ושום דבר שתגידו לא ישנה את זה.

ההחלטה היום לכתוב למרות הכל, גם במחיר של להלאות אתכם בפוסט על כלום, היתה החלטה נבונה, היא החזירה לי במידה מסויימת את האנרגיה והזכירה לי איך אני מתפקדת. אני מתפקדת כל עוד אני לא מפסיקה לזוז בעיקר בעיתות משבר. אז אני אלך לי קצת לנוח, למרת שזה מפריח במעט את טענתי לצורך בפעילות, בכל זאת כבר תכף שלוש ועוד שלוש שעות אני צריכה לקום ליום מלא פעילות שגם יביא עימו סופסוף, יש לקוות, את זמן הכתיבה שחסר לי כל כך. אז חן חן שהייתם איתי עד כה נראה לי שאני חוזרת לאיתני (כן, קצת קריצה לדבר שמעיק עלי זה אף פעם לא מזיק). מחסום כתיבה שהוסר לא יוחזר, לפחות לא בשאיפה. 

המלחמה כשירות לציבור, אורוול צדק

סטגנציה. זה מה שזה. רוצים את זה בעברית? קיפאון, עצירה. תהליך שנעצר בנקודה מסויימת. רוצים את זה ביידיש? נישט דו היר נישט דו הייר. 

הקבינט אישר היום את המתווה המצרי להפסקת אש, כמובן שליברמן ובנט התנגדו. לא צריך להיות גאון שההתנגדות שלהם לפרוטוקול לא נועדה לעצור את קבלת המתווה, אלא רק לזכות בעוד נקודות זכות ביום שהקואליציה האומללה הזו תלך לבחירות. אז שוב יישלף הקלף הזה כדי לזכות בעוד קולות. אבל בתכל'ס הם שותפים פעילים להסכמה של הממשלה למתווה הזה ולכן הם יכולים ללכת עם ולהרגיש בלי, אבל הם נושאים באותה אחריות כמו כל שאר שותפיהם, כמו נתניהו. הדבר היחיד שיכול להוכיח את התנגדותם האמיתית למתווה הזה תהיה התפטרות, אם הם אכן נאמנים לקהל הבוחרים שלהם. אבל אף אחד מהם לא ילך עד הסוף ואף אחד מציבור בוחריהם לא יקרא בקול שזה בלוף.  

ההתנהגות שלהם היא רק עוד נדבך בבלוף הלאומי המיותר. ישראל מוכנה ללכת להפסקת אש, החמאס עוד לא הודיע על החלטתו, אבל כך או אחרת זה אומר בתכל'ס שכל המבצע הזה היה מיותר. האם החמאס נחלש? אם קרה משהו לחמאס זה שהוא ייצב את עצמו ככוח מול הכיבוש הישראלי וחיזק את כוחו. האם הירי על הישובים מסביב לעזה ייפסק? סביר להניח שלא. האם המבצע הזה ימנע את המבצעים הבאים? לא, צפויים עוד מבצעים כאלה עד שישראל תבין שאין ברירה אלא ללכת למשא ומתן או לחלופין להחריב את עזה כליל מה שיעלה לישראל במחיר בינלאומי גבוה ויחזיר אותנו לימים של לפני ההתנתקות, מה שיהפוך את ישראל שוב לריבון שם, מה שמביא עימו אחריות גם לאוכלוסיה שם מה שישראל בטוח לא רוצה. האם מצבה של ישראל השתפר? לא, המצב של ישראל לא השתפר, מול הפלסטינים ישראל מאחרת את הרכבת ובתוך ישראל האזרחים יצטרכו שוב לשלם את המחיר שגבה המבצע הזה, מה שאומר שנטל המיסים בוודאי עוד יגבר. האם זה אומר שמי שיגזור את הקופון בסוף זה יאיר לפיד? ייתכן. כך או אחרת זה לא מעודד.

מה היתה מטרת המבצע? בעיני היא רק נועדה לסבר את אוזן הציבור הישראלי ולהסב את תשומת הלב ממה שלא רוצים שנתייחס אליו, ברמה הזו המבצע הצליח מעל למשוער, רק שהוא חשף את הבטן הרכה שלנו. כמו האנקילוזאורים שהלכו על כדור הארץ, בעלי השריון האימתני שהגן על בטן רכה ופגיעה. מה הבטן הרכה שלנו? בעיני זה ברור, כרגע הבטן הרכה שלנו היא לא החמאס, גם לא המצב הכלכלי שאינו טוב וגם לא סדר העדיפויות המעוות. הבעיה שלנו היא חוסר הסובלנות הציבורי, העדר הבנה מעמיקה של מהי דמקורטיה ובקיצור נמרץ - חינוך. כבר שנים שאנחנו לא שמים לב שהפסקנו ללמד את ילדינו ערכים אוניברסליים, אנחנו מלמדים אותם את הערכים שנראים לנו בסיסיים לקיום יהודי במדינת ישראל, הראיה האתנוצנטרית הזו מתפוצצת לנו עכשיו בפרצוף. 

למה סטגנציה? כי בעצם אנחנו צועדים שוב ושוב באותו המקום, רצים כדי להישאר באותו המקום. אי אפשר להישאר ככה לאורך זמן. אי אפשר כל הזמן לטפל סימפטומטית. טיפול נקודתי לא פותר את הבעיה, הוא עשוי להעלים אותה לתקופה אם הוא יעיל, אך לאורך זמן זה וודאי לא יעזור - זה רק יתפרץ שוב ולרוב ביתר שאת. הסיפור שלנו מול החמאס בעזה נדמה מאוד פיזי, אבל עובדתית אם נמשיל את המבצעים לפן הפיזי הרי שכמויות המבצעים החוזרים ונשנים מעידים שהסימפטום לא נפתר. רק פיתרון הוליסטי יכול לפתור את הבעיה הזו ואת זה לא פותרים בהפצצות מהאויר. יש שני דברים שצריך להתייחס אליהם בעיני, האחד זה ישיבה למשא ומתן מתוך רצון אמיתי לסיים את זה, גם אם זה לאורך זמן והשני זה לפתור את מה שקורה בישראל, בתוך החברה. לטפל נקודתית בפורעי חוק למינהם לא יהיה יעיל, אבל חינוך יכול להוביל לשינוי.

איזה חינוך יש בחברה שלנו? איזו דמוקרטיה יציבה יש בחברה שלנו כשאסור לערבים לדבר, אסור לשמאלנים לדבר ואסור להביע דעות לא קונסנצואליות? אם זה המצב, צריך להכריז שפה זה לא דמוקרטיה כי אין דמוקרטיה רק בגבולות שיח המותרים. זה לא התחיל עם הממשלה הזו, זה התחיל כבר מזמן, אבל את הפירות האלה אנחנו אוכלים עכשיו ואין סיכוי שזה יהיה יותר טוב כששר החינוך מכריז שיש שלושה נדבכים לחינוך בישראל שואה, דת וצבא ולאף אחד זה לא נראה נורא. כדי לחזק אותנו מבפנים יש להפנים ערכים אוניברסאליים של צדק ומוסר, אבל זה לא יקרה. זה לא בשיח הפוליטי ולא בשיח הציבורי. הכל חוזר תמיד לסלע קיומינו ולהבטחה אלוהית והלופ הזה, הלופ הזה גומר אותנו. 

כמו שאמר את זה אורוול לפני (הנה לכם הקטע הרלוונטי מהסרט 1984, קרדיט לאישתון), ואני משכתבת - המלחמה נועדה להשאיר את הסדר החברתי על כנו, היא למעשה גניבת דעת ולמרות שהיא כוזבת היא לא חסרת משמעות, היא מסייעת לקדם את הלוך הרוחות המיוחד שחברה הירארכית זקוקה לו, לקיים את הסדר הפנימי שהמשטר נשען עליו. תראו אותנו - מדברים דומה, מתלהמים דומה ושוכחים לגמרי את כל מה שנוח לשלטון שלנו שנשכח. אתם יכולים להגיד לי לסתום, זה לא יהפוך אתכם לצודקים. אתם יכולים להגיד לי שהתנגדות יש להביע בשוך הקרבות, אני חושבת שזה יהיה מאוחר מדי. אני חוששת לפעמים שכבר מאוחר מדי. כי נדמה שהמלחמה הזו נועדה רק כדי להשתיק אותנו ותראו זה מצליח.

עוד דברים שלא ידעתם על חינוך ביתי - חלק ב' בסדרה

הבוקר אכן התחיל ביקיצה טבעית, אחר כך הוא המשיך בשלב הקריטי שמעולם לא טרחתי להתייחס אליו עד שהבכור דייק בהגדרתו כבר לפני שנים ואנחנו אימצנו את הרעיון - "זמן התאוששות". אכן שלב קריטי בתחילתו של כל יום, בטח לאדם כמוני שאמנם פועל מיידית עם פקיחת העיניים, אבל לא מעדיף שלא לדבר הרבה. לכן לרוב אני משתדלת לקום לפני הילדים כדי שתקבל אותם אמא מסבירת פנים ואחרי כוס קפה. הבכור לרוב מתעורר מוקדם, אך עוד בטרם הוא לגמרי פוקח את העיניים הוא כבר בסלון עם ספר. כך או אחרת, כל דרי הבית התעוררו בקצב שלהם, התאוששו ואז ורק אז פנינו לעמל יומנו - היציאה לים, לא כולל המפרנס כמובן, אשר דיווש במרץ לתחנת הרכבת. כאמור איש איש ובקריו שלו. ולמה אני מפרטת? ובכן זה די פשוט זה כדי להדגים רעיון מסוים על למידה שממשיך את הפוסט של אתמול. להזכירכם הפסקתי אותו בנושא למידה והשארתי אתכם במתח על הקו שבין homeschooling  ן- unschooling. 

את השיעור הראשון של הבוקר התחלנו בנסיעה - שיחה משותפת על האחד במאי, הפגנות, תנאי עבודה, תנאים סוציאליים, פנאי, חלוקת משאבים צודקת, הטיות מגדריות, התאגדות עובדים, משמעות הצבע האדום, מרקס ואנגלס. דווקא הלך טוב יותר ממה שחשבתי: אפילו קטינא הביע התעניינות והבכור נזכר ב- sweatshops עליהן דיברנו בתחילת השבוע (שיעור במודעות חברתית, כלכלה והיסטוריה במכה אחת). עברנו לשיעור בפיזיקה כאשר קיבל אותנו ים יפהפה וכל גווני הכחול עד ירוק שצבעו את השמיים והים מה שהוביל לשיחה על חלקיקי האור, גלי אור, צבע השמיים והשתקפות צבעם בים. ההתפרקות מהאוטו היתה בגדר צלצול ההפסקה, הילדים השתוללו ונהנו כמו שילדים יודעים, תוך כדי גם מלאנו את שקית הניילון בזבל שהשאירו אחרים (שיעור באחריות חברתית, אקולוגיה והטמעת ערכים). לאורך כל השהיה בים גם דיברנו בעברית ובאנגלית (שיעור בשפה זרה) הדרך להוציא אותם מהים היתה לדבר על הסכנות שבחשיפה מוגזמת לשמש... (דרך אגב, זה לא עזר כי נשרפנו - מה שלימד אותם הרבה על ניסוי וטעיה, כמו גם על קרינה) אחר כך נסענו הביתה וכל הדרך שרנו באנגלית (חינוך למוסיקה ושיעור אנגלית במכה). כבר היתה שעת צהריים אז בית הספר שלנו יצא להפסקה. אבל לא ממש.

בית - מקלחות, כביסות ואז חוגי אחה"צ - טרומבון, כינור, בלט ותזמורת. תוך כדי שיחקנו, קראנו וכמובן גם הילדים ראו קצת טלוויזיה. בין לבין קטינא שהוא רק בן 4 וחצי ניהל שיחה עם מנהלת הקונסרבטוריון וויתר בינתיים על חלומו ללמוד לנגן על נבל, אבל החליט שבשנה הבאה הוא מתחיל לנגן בכינור. אחר כך הוא הוכיח פתאום שהוא יודע לקרוא בשעון מחוגים. המרכזית גילתה את כוחה בחישובים בתחום המאות, והצליחה לחרדתי להבין את כל מה שאמרתי באנגלית כי חשבתי שהמילים שבחרתי מסובכות. חוץ מזה היא ניצלה את היום להרחיב את ידיעותיה באורניתולוגיה כי ציפורים הן החיות האהובות עליה ובילתה עם המגדיר כמעט כל רגע פנוי. הבכור גילה שדווקא ממש הולך לו בתזמורת (למרות שהתחיל לנגן לפני 4 חודשים) וגם ישב לשכתב את המיתולוגיה החדשה שהוא כותב ואז שוחח איתי על זכויות אדם ועל הדימיון בין תולדות חייהם של מהטמה גנדי ונלסון מנדלה. לאורך היום הם עזרו בלסדר את הבית, לעשות כביסות ולקפל בגדים. אחר כך היום כבר כמעט נגמר אז הכנו יחד ארוחת ערב ועל הדרך כמובן היה שיעור בתזונה נכונה (אל תסחפו, רק דיברנו, זה לא אומר שהם באמת מפנימים), מקלחות וספרים. זה היה היום שלנו. יום שהיה לכאורה נטול לימודים בהגדרה ה"נורמטיבית" שלהם, אבל אני בטוחה שאתם מסכמים איתי שהוא היה רצוף בלימודים מבוקר ועד ערב. 

אז איפה אני על הסקאלה שהצבתי אתמול של חינוך ביתי? כרגיל במקום הלא מוגדר שלי, אבל הלמידה היא מתמדת (זה הזמן להמליץ על הספר מאיר העיניים בלמידה מתמדת של ג'ון הולט). התחלתי את דרכי בחינוך ביתי בללמד את בכורי בלמידה יחידנית דומה מאוד לבית הספר, זה היה קלי קלות כי ב"כאילו כיתה א' שלו" הוא כבר קרא לבד את הארי פוטר, ידע לקרוא מילים ומשפטים לא מסובכים באנגלית וידע חשבון ברמה של כיתה ג' רק כי הוא כל כך אהב מספרים, ואת כל זה הוא עשה בלי שאלמד אותו (אני חיכיתי לכיתה א') אלא רק מלשאול שאלות. במקום לזרום איתו כי זה עבד (הל, ההוכחה היתה לנגד עיניי), אני התחלתי ללמד. הוא סבל אותי בנועם עד כיתה ג' ואז הוא תפס אותי לשיחה והבהיר בשיא של רצינות שאין לו שום כוח לחוברות. אכן, החוברות, למרות שבחרתי אותן בקפידה ודילגתי על חלקים משעממים, גדעו לו את כל חדוות הלמידה ולא משנה עד כמה ניסיתי לחבב אותן עליו הן היו מקור של חיכוכים ואי הסכמה. לקחתי זמן לחשוב, בכל זאת חינוך ביתי הוא גם של ההורים (אם לא בעיקר) ואז הבנתי (לאט אמנם, אבל הבנתי) שהוא צודק. בהתחלה עוד התעקשתי על אנגלית וחשבון, אבל עם הזמן גם זמני הלימודים האלה הלכו לאיבוד. 

היום אני כבר יודעת אחרת. הלמידה מתרחשת כל הזמן, אני פותחת להם דלתות של ידע ככל שאני יכולה ומעניקה להם מרחב, מרחב שמגיע מהמקום שבו הבנתי שאפשר וצריך לסמוך על הילדים. אם לא מדכאים להם את הסקרנות וכל הזמן פותחים אותם לגירויים הם לומדים. לא הם לא לומדים כמו בבית הספר, לא זה לא ממש ניתן למדידה במבחנים וזה לא ממש נכנס לקריטריונים המדידים של הערכה, וזה בעיקר בגלל שהידע שלהם הוא כל כך נרחב וכל כך הרבה יותר גדול משל ילדים אחרים בגילם. אופקי הידע שלהם נרחבים ואינם מוגבלים לתחומים מסויימים. הם לומדים בחוג השחמט שלהם חשיבה מתמטית, בחוגי המדע הם מרחיבים ידיעות על העולם, והם לומדים בחוג "שומרי בגן" שלהם על הטבע ועל צמחים ועל תרבויות אחרות, מלימודי המוסיקה הם לומדים מקצבים ושפה חדשה ומשכללים כשרונות ומיומנויות, את הספורט שלהם הם עושים בבלט ובחוגי קפואירהובפעילות איתי. הם יוצאים למוזאונים ולסדנאות והעולם כולו פרוש לרגליהם, גם במרחב המציאותי וגם במרחב הוירטואלי (ותודה גם לגוגל maps). כל דבר הוא סיבה ללמידה והם לגמרי ספוגיים ומוכנים ללמוד. הם אוהבים לקרוא והשפה שלהם עשירה יותר משל מרבית המבוגרים שאני מכירה. והם יודעים לקבל כל אחד בלי לשפוט על סמך מראית עין, ויש בהם ערכים ונתינה. הם חווים את העולם האמיתי על כל הבטיו, למרות שלאחרים נראה שהם חיים בבועה. ובעיקר הם נהנים מהילדות שלהם עד תומה ואני נהנית מהעובדה שיש לי שלושה ילדים ואני לא מפספסת אף לא אחד פשוט כי אני לא נמצאת איתם מספיק זמן, אני תמיד שם.

הם עושים איתי קניות ולומדים על צרכנות נבונה, הם משתתפים בבחירות המשפחתיות שלנו. אם יש נושא שהם "מפספסים" ולא נראה לי שיש, אני מזכירה לעצמי כמה קל ללמוד לבחינות בגרות ושניתן במספר חודשים מצומצם להשלים בגרויות בקלות. אני לא מיישמת unschooling זה כבר קצת גדול עלי, אבל אני לא כופה עליהם ללמוד, שיחררתי ומה שזה יצר אצלם זה סקרנות אין קץ ללמוד עוד. אף אחד לא מדכא אותם או קוצץ את כנפיהם. תחומי הידע שלהם נרחבים ולא מצמצמים אותם משיקולים מיותרים כי נניח אומנות זה פחות חשוב מחשבון או כי יש עוד 40 ילדים בכיתה שצריכים תשומת לב. השבוע בסדנת תיכנות, בא אלי המדריך ושאל אותי אם אני אומנית, כי שני הילדים שלי הם הילדים היחידים שלא לוקחים דמויות או רקעים מוכנים, אלא מציירים על המחשב את כל מה שנכנס לתוכנות שלהם. ופתאום חשבתי על זה במובן העמוק של העניין והבנתי עד כמה הצעד הזה של חינוך ביתי הוא נכון לפחות למשפחה שלי. אף אחד לא מקצץ את כנפיהם ומכניס אותם לתוך משבצות. בעולם בו אנחנו כל הזמן רוצים את הטוב ביותר לילדינו ומספרים להם שכל מה שאנחנו מאחלים להם זה שיגדלו ויעשו את מה שטוב בשבילם, אין להם באמת מקום לעשות את זה כי אין להם מספיק גירויים לעשות את מה שהם באמת רוצים לעשות, הם צריכים להיכנס לתבניות ותבניות לא באמת מייצרות אנשים. 

בדידותה של זאת שלא מדברת עם אלוהים

אני לא מאמינה באלוהים, לא שהוא מאמין בי, אבל יש רגעים שאני יכולה להבין אנשים שמאמינים באלוהים. כשאת מרגישה את כל עומס החיים על הכתפיים ושאין אף אחד מסביב לשאת איתך את העומס - אלוהים, כך אני קוראת את המצב, מביא מזור וירטואלי. את יכולה לדבר איתו - הוא לא עונה ולעיתים יש בזה מן הנחמה. אפשר להתפלל אליו ולבקש דברים טובים וזה כבר במידה מסויימת מכניס מחשבות חיוביות, תקווה. זו תקווה שהיא פאסיבית מעיקרה, אבל היא מביאה נחמה והנחמה הזו מביאה עוד קצת כוח כדי להמשיך ולקוות והתקווה הזו היא שתיקח אותך הלאה. יש משהו מאוד תרפיוטי בתוך זה, היא גם מעבירה במידה מסויימת את האחריות, כי כבר לא רק אתה נושא את כל העומס, יש ישות גבוהה יותר והיא עוד עשוייה לעזור. בכל מקרה זה לא מה שיגרום לי להתחיל להאמין או להתפלל. רק קצת לקנא. בקטנה.

אני מניחה שכל בוגר מרגיש מתישהו את הצורך שמישהו, לפחות לרגע, יקח אחריות על החיים שלו, בגדר "תעצרו את הרכבת אני רוצה לרדת", רק שזה לא ממש קורה, לאף אחד. לפעמים, אבל רק לפעמים, אני מוצאת את הבחירה שלי לחנך את הילדים בחינוך ביתי כמעט בלתי אפשרית. זה לא רק העובדה שזה 24/7, 365 יום בשנה ועוד אחד כל ארבע שנים (לא להפריע לי כשאני סופרת). זה לא רק האחריות הכמעט בלתי אפשרית שנובעת מהעובדה שזה בעיקר אני, על הטוב ועל הרע. זה לא רק הניסיון תמיד להכיל. זה לא רק הניסיון להישאר שפויה. זה לא רק הצורך למצוא סבלנות כשמיכל הסבלנות כבר מתפקד על אדים. זה לא רק תחושת האשמה עם כל פאשלה ויש. זה לא רק השחיקה של יומיום מטורף עם אינסוף פעילות. זה לא רק העובדה שאין לרוב עוד מבוגר לדבר איתו במשך היום. אלה גם הספקות הקטנטנים האלה שהבחירה הזו, שלפעמים נראית לאחרים כל כך פשוטה, מביאה עימה. והספקות האלה הם לא אמורפיים, הספקות האלה הם ביכולת שלך למלא את כל מה שהבחירה שלך נושאת עימה. או כמו שנתניהו כל כך אוהב להגיד - "להבין את גודל השעה". 

זה לא שאני ייחודית, הורות, אולי יותר מכל דבר אחר, מביאה עימה תמיד את הספק. כי קשה להפריד בין איך שאת תופסת את עצמך ובין איך שאת תופסת את הילד שלך. לא משנה מה תעשי, בכל דבר שהילד שלך עושה את מכניסה את עצמך ודווקא את עצמך את צריכה להוציא מהמשוואה. כי את האמא שלו ואת מגדלת אדם שלם בפני עצמו שהוא לא את. כמה קשה להפנים את זה. כמה שגידול ילדים לוחץ על כל הכפתורים הנכונים.

ואין דבר שהוא יותר קשה מהקושי של הילדים שלך, הוא מביא איתו התמודדויות שלא חלמת עליהם ומציב אתגרים בלתי אפשריים ליכולת ההכלה והסבלנות שכמובן בהינתן מצב של סחיטה רגשית יכולים להוות חומר נפץ למרות שהם תמימים למראה. ואם יש דבר ששובר אותי זה שאני מאבדת את זה וצועקת. צעקה שלי מכניסה אותי לחרדה יותר מאשר את הילדים אני מוכרחה לציין ואני אוכלת לעצמי את המוח בניתוחים איך לא לעשות את זה שוב משל הייתי מפקד טייסת בתדריך אחרי טיסה. ובעוד שלילדים אני סולחת על כל טעות, עם עצמי אני מתחשבנת וסולחת רק בקמצנות ואחרי הרבה שיכנועים אישיים. 

ואז לפעמים שקצת קשה ואני מעיזה להתלונן אז מה אני מקבלת? את המשפט האלמותי שגורם לי לרצות לצאת במחול קונג פו מעופף שמשפריץ בעיטות לכל עבר - "אבל זו הבחירה שלך!" כן, נכון, לעזאזל זו הבחירה שלי. אבל אם הייתי רופאה והייתי מתלוננת לא היו אומרים לי "אבל זו הבחירה שלך", נכון? היו מבינים לליבי ומציעים לי תמיכה, נותנים איזו מילה טובה. אז בדיוק ברגעים כאלה אני מבינה את בדידותה של זאת שלא מדברת עם אלוהים, נניח אני.

פוסט על מציאות מוזרה בה ממעשים מגונים הדיון עובר לנישואים (במסגרת פינתנו "שמות מפוצצים מביאים יותר קוראים מזדמנים". הפוסט הזה לא)

רשימת הנושאים ברי הכתיבה הולכת ומתארכת ככל שנוקפות השעות. ה"רב" אלון קיבל 6 חודשי עבודות שרות, בזה נמדד עונשו וגם על זה הוא צפוי לערער - הוא לא מביע חרטה, הוא ממשיך לדבר על ההשגחה האלוהית, ומערכת המשפט מעבירה אלינו מסר ברור - שימרו על הילדים שלכם בעצמכם בגדר רבנים חשקו בבוסר ושיני תלמידיהם תקהינה. זה גם נחמד שפסקו לו עבודות שירות כי הוא בטח יפסוק שעבודות שירות זה מה שהוא עשה עד עכשיו, עם המון אהבה ותחושת ייעוד. עכשיו הוא בטח יחשוב שפסק הדין הוא אור ירוק להמשך, רק אם אפשר הפעם להיזהר יותר, ממילא כל חסדיו בטוחים שהוא זכאי (כן, היו תקדימים וכן, הם תמיד זכאים). על תוכנית חצר המלכות שצפה ועולה שוב דווקא בימים של הידוק חגורות כלכלי ודו"ח העוני אפילו לא התחלתי לכתוב. וזה עוד בלי לדבר על גלי ההדף של המיני סופה שפקדה אותנו והוכיחה בו זמנית את אוזלת החזון של אלה העומדים בעמדות מפתח ואת חוסר האונים שלנו, הציבור של אומת ה"יהיה בסדר בוא נעלה לירושלים למרות אזהרות הסופה, כן עם הילדים ועם מיכל דלק חצי מלא אין זמן להתעכב ולתדלק". וזה בלי להזכיר שהרכבות עוד לא חזרו לפעול כרגיל אבל אחת שפעלה דרסה 14 גמלים למוות, חלק ממוסדות החינוך לא חזרו ללמד ושאר נזקי הסופה והם עולים על כל דימיון גם בהתחשב בעצמת הסופה. שלא לדבר על כל ההרמות להנחתה בדמות העונש החינוכי של גננת שהחליטה לא להאכיל ילדים כי כידוע ילד רעב משתף פעולה מצוין (או שאולי זה הפוך, לא סגורה על זה - אולי לנסות בבית?) וגם הספר החדש והמצוין שעלה על מדפי הספרים מסתבר "אמא ונטע עושות דיאטה", שנועד לעשות סדר בנושא תזונה והרגלים בריאים לחיים אך בסופו של דבר מאדיר את תפיסת גוף נשי מעוותת וסב-טקסט רווי תובנות לא בריאות לחיים. 

חלפו עברו להן מספר שעות - אם אני לא תופסת את חלון ההזדמנויות לכתיבה על הבוקר, אחר כך נבנית כתיבתי טלאים-טלאים. לנושאים החמים נוספו גם 14 שנות מאסר לגבר שהטריד וירטואלית 33 ילדים וכנראה עוד מאות וזה רק מעצים את הדיספרופורציה שבגזר הדין של "הרב", הבית היהודי הצליחו להערים על "יש עתיד" בנושא זכויות זוגות הלהט"ב, אין ערעור על זיכוי ליברמן ובועידת הליכוד הערב יוכרע גורל "הליכוד ביתנו". בקיצור מלוא הטנא נושאים הגרילה לי היום ההיסטוריה.

אני יכולה, בצר לי, לקונן על נהרות ההיסטוריה בעוד רגלי מבוססות בבוץ הדלתא ולצעוק חמס על על העוולות שעולות בארצנו כמו הפרות השדופות בחלומו של מלך מצרים רק שמספרן גדול ועולה בוודאי על שבע, אלא אם כן כל פרה היא קוד מורכב שיש לפענח ואז אין קשר לערך הנומילי של הפרה, בכל זאת פרה היא פרה. ביננו גם אין יוסף ובתכל'ס בכלל לא דיברנו על חלומות. כך או אחרת, אני בהחלט יכולה להמשיך במסורת הפוסטים הפוליטיים והמדכאים קלות, בהן אני מוצאת עצמי, קצת כמו נביא זעם מטורלל, קוראת בשער (או ברכבת התחתית) ונדמית בעיני העוברים ושבים כעוד כישלון של מדיניות הרווחה (בהנחה שהייתה מדיניות שכזו,  במקרה של טענות יש לפנות לשר האוצר, אני בהחלט לא הכתובת ואל תתנו להתחיל לדבר גם על זה). 

אבל הפעם אני חוזרת לאישי, הציבורי מקומם יתר על המידה וכמה כבר אפשר להשחית מילים על כל התועבות שמתרחשות פה? טוב, צריך, אבל לזה יהיו עוד פוסטים. פשוט כי לפני 13 שנים, בבוקר מושלג קלות במינכן, בוססנו ,בנזוגי ואני, עם בקבוקון של ייגרמייסטר בכיס מעיל החורף אל בית העיריה שם פגשנו בנגנית העוגב שהיתה גם עדה, מתורגמנית וצלמת (כן, מרוב כישורים אף אחד מכישוריה לא היה מהוקצע כראוי) שליוותה אותנו בטקס החתונה האינטימי שבחרנו לעבור.  13 שנים עברו מאז  ולא משנה כמה רע מסביב יכול להיות, הבית שלי הוא במקום בו בנהזוג נמצא, גם אם זה מאחורי מסך הלפטופ הנצחי וגם אם לשמוע את קולו זה בעיקר לשמוע אותו מדבר בטלפון או בסקייפ בעינייני עבודה (די, מותר להתלונן, אחרת כולם יחשבו שהוא מושלם). צחוק בצד, זוגיות זה לא לראות דברים בעיניים מזוגגות והורמונים שופעים, זה גם לא לרוץ זה אל זה בזרועות מושטות על גבעה ירוקה שלמרגלותיה חוף ים. מעולם לא נהיתי אחרי הקישקושים הרומנטיים האלה. לא חיפשתי מתיקות של מרמלמדה בעטיפות מלמלה ורודה ומנצנצת, לא חיפשתי טקס ולוקיישן לצילומים, מכוניות מפונפנות ותסרוקות מגונדרות. באתי לזוגיות שלי כמו שאני - בלי איפור, במכנסיים, שיער פזור ובעיקר עם האיש שאיתו בחרתי לחיות את החיים. אחר כך עשינו גם מסיבה לכולם, אבל זה רק בגלל שאנחנו כאלה נוחים לבריות, אבל בלי כל השטויות, אם כי נפלתי בפח השמלה הלבנה. מאחורינו, היה נפלא. 

אבל ככה זה כבר 13 שנים, לא מאפרים ולא מגנדרים ולא מייפים ולא מנסים להתאים, פשוט נהנים לחיות יחד. לא מחפשת קלישאות בדמות החצי השני, לא מוותרת, לא נלחמת, לא הולכת אחרי וגם לא לפני, הולכת צד בצד, לפעמים מתהדקת האחיזה, לפעמים היא קצת יותר רפה, אבל היא כל הזמן שם - צד לצד, יחד. מה הסוד לזוגיות? הסוד הוא שאין מתכון, הסוד הוא לבוא כמו שאתה ולאהוב, לתת מרחב ולכבד. הסוד הוא לדעת שלא תוותר, כי כל מה שיבוא אפשר להתמודד איתו ביחד, הכל חוץ מההחלטה להישאר לבד. לבוא לזוגיות כמו שאתה בעומדך ערום מול המראה עם כל היופי וכל הפגמים ולדעת שלא יחפשו לשנות אותך, להכתיב לך, לחפש אותך, פשוט יקבלו אותך כמו שאתה כי יש לך את כל המקום.