לפעמים רגע בחיים, שלא היית מוכן אליו, תופס אותך פתאום מלא בתובנות והרהורים ואתה מוצא את עצמך אומר דברים שלא חשבת עליהם, אבל איכשהו הם יוצאים מהפה שלך לגמרי מגובשים. זה רגע מפתיע, אך אם נתעכב על אלמנט הפליאה בהכרח לא תהיה התמקדות בעיקר, תכל'ס די להפך. לכן, הבה לא נתמה על התמיהה. בשבת, אחרי בוקר שנפתח נכון וכלל אימון ריצה מצוין, קניות בסופר, קצת עבודה, הכנת צהריים והרבה מאוד קפה, יצאתי לקפה, שזה אומר שלא הייתי מוכנה מנטלית לשיחה שבאה בעקבות היציאה לקפה. מה שכן זה מעיד, ולא בפעם הראשונה, על חשיבותו של הקפה.
עזבו את הסיטואציה או את מי שהיתה איתי, כי זה פחות רלוונטי. אבל היתה לנו מן שיחה כזו של ליד החיים, לרגע אני לא שוכחת את האיום האיראני, come on, תנו לי קצת קרדיט. זה לא סוד, פשוט כי כבר סיפרתי לכם, שכל לילה, במיטה, אני עוברת על היום שעבר, מנסה לחקור איפה הוא היה טוב, איפה כשלתי ואיזה לקחים להפיק. כזו אני. אני מאמינה בספק, כמו גם בזה שאני יכולה להשתפר מדי יום. אני חושבת שזו אחת הסיבות שלא איבדתי את עצמי, למרות שהספקולנטים שביננו כבר ידעו להגיד לי באפוקלפטיות נחרצת שאם אשקע בחינוך ביתי, אאבד את עצמי לנצח ואז אמצא את עצמי כשהילדים מחוץ לבית מחוסרת עניין בחיים. זה לא ממש עזר כשהסברתי שאני דווקא לומדת על עצמי המון ואפילו מגדילה את ידיעותיי בתחומים רבים. אנשים לא אוהבים אנשים שהולכים נגד מה שמקובל.
כך או אחרת, השנים האחרונות, שהן כולן שנים של חינוך ביתי, עשו לי רק טוב. היה את השלב ההמום משהו שעוד הייתי כל כולי בתוך ילדים קטנים וחיתולים והנקות ובלאגאנים, אבל גם בתוכן למדתי את מה שנכון לי ולאט לאט התעצבתי כאמא, ולמרות שזה אמור להיות טבעי, וזה אכן כך, עדיין יש צורך לשכלל את הכישורים בתוך התפקיד האוטומטי אך הלא-פשוט הזה. אח"כ התחיל להתפנות זמן ולאט-לאט לקחתי אותו לעצמי. החזרה לריצה היתה הרבה מעבר לפיזית, החזרה לכתיבה היתה הרבה מעבר למקצועית והחזרה לעצמי ולהתייחסות אלי, כולל להנות מהמקום הזה שהגעתי אליו בגיל 40 היא נטו שלי והיא לגמרי מבורכת.
מסתבר שכל נקודות הציון האלה, הגיעו בזמן ובמקום שלהן וכנראה שהגיעו נכון. חשבון נפש הוא משהו שלרוב אנחנו עושים אחרי או תוך כדי אירוע שמחייב אותנו לצאת מהאוטומט. מכיון שלרוב איננו נדרשים לכך, השגרה, הקבלה שלה ובמידה רבה העדר השיפוטיות, או שמא נכון יותר לומר הדחקת השיפוטיות, מקילה עלינו בלהעביר את היומיום בלי לחשוב על המשמעות של זה. השאלה שתמיד מטרידה אותי היא האם בכך אנחנו לא חוטאים פילוסופית למטרה לשמה אנחנו כאן או שאולי זו הדרך היחידה להעביר את החיים. ברור שלא תהיה לי תשובה לזה, יש לי רק את מה שנכון לי - אני בוחנת ובוחרת. תמיד. בצורה אגואיסטית למדיי אני רוצה להגיע כל יום למיטה בחיוך.
יש משהו מאוד דטרמיניסטי במחשבה שכל יום יכול להיות האחרון, הפחד הזה מהמוות שאורב לך מעצם היותך חי יכול להציף, אבל לא לחשוב עליו לא הוכח כערובה שהוא לא יגיע ויש להניח במידה גבוהה של ודאות שאין אחד שלא פגש, פוגש או יפגוש אותו. הפתאומיות של המוות היא טאוטולוגיה של וודאות לא וודאית, זאת אומרת היא בוא תבוא אך תהיה מפתיעה בדרכה. בעיני זו סיבה מעולה לחפש את המקום שעושה לך טוב שהוא לחלוטין אגואיסטי, מה שיפה בכל הסיפור הזה הוא שכשטוב לך, מידה מסויימת של טוב גם ממשיכה הלאה עם מי שאתה נוגע בהם. בתוך האוטומט של החיים, אני מקפידה לעשות את הבחירות שנכונות לי, כמובן שהן לוקחות בחשבון גם אנשים אחרים, אך הרעיון הוא למקסם את הטוב.
האינסופיות של הבחירות, היכולת לדמיין, להציב מטרות ולייצר אתגרים אישיים מאפשרת יצירה של דרך שהיא לגמרי פרטית ומספקת. הכניעה ליומיום, לקונבנציות, להתאקלמות בתוך העדר, לא באמת יכולה להביא לסיפוק הדחפים הקמאיים שנמצאים בתוכנו, להפך זו דרך נהדרת לעשות להם סובלימציה ולהכפיף אותם לכללים של אחרים. זה לא שאני מורדת בקונבנציה, אני כן מצד אחד אבל מצד שני אני מקבלת על עצמי את עול הכללים החברתיים, אלא שאני עושה את זה בדרכי. יש דברים שאקח ויש דברים שלא, ההליכה עם העדר לא יכולה להיות הבחירה שלי, היא לא נועדה למי שרוצה לפקפק. אני מעדיפה לעשות את בחירותיי שלי שפעמים יתכנסו אל העדר ולרוב לא.
הניסיון להיות שלם עם עצמך יכול להעשות מתוך השוואה לקונבנציות מוכרות ויכול להעשות מתוך הקשבה עצמית וכמובן אינסוף האפשרויות שבאמצע. אבל כך או אחרת, אין אפשרות באמת להיות שלם עם עצמך כל עוד אתה תלוי באחר. לכן, בעיניי לפחות, היכולת להיות שמחה או מרוצה או שלמה תלויה אך ורק בעצמי. זה לא אומר שמעשים של אחרים אין בהם משום הפגיעה או ההעצמה, זה רק אומר שההתגברות עליהם היא אישית והיא נבנית מתוך הכוח שאנחנו מייחסים לעצמנו. ככל שנייחס לעצמנו יותר יכולות או כוחות כך נוכל למצוא אותם הלכה למעשה. זה נכון לחיים בחברה וזה נכון גם לזוגיות.
בנזוגה של בת שיחי הלך השנה לעולמו בצורה פתאומית להחריד. זו לא תהיה קלישאה להגיד שאבדן שכזה מטלטל את העולם שלך. במידה רבה התקופה הראשונה מייצרת צורך ביצירת מציאות אלטרנטיבית, כזו שאת בודה מליבך כדי להמשיך מציאות שכבר לא תתרחש. עולם דימיון מייצר בריחה שידוע שהיא מדומיינת ועם זאת הכרחית. הניעות האנושית בין אוטומט להתמודדות עם המציאות היא הוכחה לכמה הנפש האנושית בכל זאת חזקה דיה לכל סוגי ההתמודדות. מה שמוביל אותי לסדקים הקטנים האלה שאכן יוצרים את השלם, לפעמים הוא ישאר חרוץ לנצח, אפילו שבור וזה לא יעיב לשניה על שלמותו. אני לא יכולה לדבר על זוגיות ברמה של שני חצאים, אין לי את הפריבילגיה של להיות תלותית במישהו. אני יכולה להתנחם, להתחזק, להתמלא בעזרת הסובבים אותי, אני יכולה לקבל מהם המון (לו, רק הייתי יודעת לבקש, אבל זו כבר בעיה אחרת) אני חיה בזיקה אליהם, אבל האני שלי אינו תלוי בהם.
אולי זה נראה לאנשים מקור של ניתוק, אני לא חווה את זה ככה. אנשים שחושבים שאני עושה את החינוך הביתי כי אני מקריבה את עצמי לטובת הילדים, לא מסוגלים להבין את הרווח האישי שצומח לי מזה, מעבר לתועלת שלהם. עולם שלם של מושגים והוויה נפתח בפני עם ההחלטה הזו והיא לא הותירה אותי מרוקנת, להפך יש בה סיפוק יומיומי. זה תקף בחיים כמו גם בכל מערכות היחסים שלי - אני אוהבת כמו שאני אוהבת בלי לבחון מה אני מקבלת בתמורה, אני שם לא כשטוב לי או רע לי - אני שם כל הזמן רק בלי לנסות לשנות את מי שנמצא בצד השני.
אם יש משהו שלמדתי לעשות בשנים האלה של חינוך ביתי זה להגיע להבנה ברורה עם עצמי, אני מקבלת את עצמי כמו שאני, אבל גם מקבלת אחרים כמו שהם. אין פה משום טענה לניתוק חברתי, להפך, אני נמצאת במקום שאני רוצה ומסוגלת הרבה יותר להכיל אנשים, לעזור ולתמוך, כמו גם לנתק את עצמי מהסיטואציה. התנהגויות של אחרים כבר מזמן אינן קשורות אלי (אלא אם כן הן של הילדים שלי וגם אז בערבון מוגבל), לומדת לקחת דברים בפרופורציה. שאלות מתקרבנות כמו: מה עשו לי? או איך אפשר היה לשנות? אלה כולן תהיות שאין להן יותר מדי מקום כי אין בהן משום סיוע להווה או לעתיד. צריך ללבן אותן אישית ולהמשיך הלאה. האם זה פועל תמיד? בהכרח זה לא. האם גם אני לא מצליחה תמיד לנתק את עצמי מהסיטואציה? כן, זה אפילו קרה לי ממש בליל הסדר. אבל אם יש דבר אחד שהבנתי, גם אם מתחוללת סערה, היא שאין שום סיבה לעמוס בעיות של אחרים על עצמי.
אני לא חושבת שיש דרך אחת לחיות את החיים, מלבד לנסות להיות מוסרי, לא לפגוע, ולא לקדש דבר יותר מאשר את החיים, מתוך אמונה אמיתית שהבחירה היא אישית והיא בכל מקום. כוח וביטחון הם לא תולדה עצמית, הם לגמרי תולדה של מערך יחסים עם החברה, אבל מערכת היחסים הזו טובה הרבה יותר כשהיא אינה תלותית. בעולם שמורכב הרבה מחוסר וודאות, התפקיד שלי הוא לצמצם את חוסר הוודאות שלי כדי למקסם את הבחירות, ככל שהמשוואה שלי תהיה בלתי תלויה, כך הסיכוי שלי להגיע להחלטה טובה יותר הוא טוב יותר. אני מוצאת את זה בחירה מצויינת בכל יום.
עזבו את הסיטואציה או את מי שהיתה איתי, כי זה פחות רלוונטי. אבל היתה לנו מן שיחה כזו של ליד החיים, לרגע אני לא שוכחת את האיום האיראני, come on, תנו לי קצת קרדיט. זה לא סוד, פשוט כי כבר סיפרתי לכם, שכל לילה, במיטה, אני עוברת על היום שעבר, מנסה לחקור איפה הוא היה טוב, איפה כשלתי ואיזה לקחים להפיק. כזו אני. אני מאמינה בספק, כמו גם בזה שאני יכולה להשתפר מדי יום. אני חושבת שזו אחת הסיבות שלא איבדתי את עצמי, למרות שהספקולנטים שביננו כבר ידעו להגיד לי באפוקלפטיות נחרצת שאם אשקע בחינוך ביתי, אאבד את עצמי לנצח ואז אמצא את עצמי כשהילדים מחוץ לבית מחוסרת עניין בחיים. זה לא ממש עזר כשהסברתי שאני דווקא לומדת על עצמי המון ואפילו מגדילה את ידיעותיי בתחומים רבים. אנשים לא אוהבים אנשים שהולכים נגד מה שמקובל.
כך או אחרת, השנים האחרונות, שהן כולן שנים של חינוך ביתי, עשו לי רק טוב. היה את השלב ההמום משהו שעוד הייתי כל כולי בתוך ילדים קטנים וחיתולים והנקות ובלאגאנים, אבל גם בתוכן למדתי את מה שנכון לי ולאט לאט התעצבתי כאמא, ולמרות שזה אמור להיות טבעי, וזה אכן כך, עדיין יש צורך לשכלל את הכישורים בתוך התפקיד האוטומטי אך הלא-פשוט הזה. אח"כ התחיל להתפנות זמן ולאט-לאט לקחתי אותו לעצמי. החזרה לריצה היתה הרבה מעבר לפיזית, החזרה לכתיבה היתה הרבה מעבר למקצועית והחזרה לעצמי ולהתייחסות אלי, כולל להנות מהמקום הזה שהגעתי אליו בגיל 40 היא נטו שלי והיא לגמרי מבורכת.
מסתבר שכל נקודות הציון האלה, הגיעו בזמן ובמקום שלהן וכנראה שהגיעו נכון. חשבון נפש הוא משהו שלרוב אנחנו עושים אחרי או תוך כדי אירוע שמחייב אותנו לצאת מהאוטומט. מכיון שלרוב איננו נדרשים לכך, השגרה, הקבלה שלה ובמידה רבה העדר השיפוטיות, או שמא נכון יותר לומר הדחקת השיפוטיות, מקילה עלינו בלהעביר את היומיום בלי לחשוב על המשמעות של זה. השאלה שתמיד מטרידה אותי היא האם בכך אנחנו לא חוטאים פילוסופית למטרה לשמה אנחנו כאן או שאולי זו הדרך היחידה להעביר את החיים. ברור שלא תהיה לי תשובה לזה, יש לי רק את מה שנכון לי - אני בוחנת ובוחרת. תמיד. בצורה אגואיסטית למדיי אני רוצה להגיע כל יום למיטה בחיוך.
יש משהו מאוד דטרמיניסטי במחשבה שכל יום יכול להיות האחרון, הפחד הזה מהמוות שאורב לך מעצם היותך חי יכול להציף, אבל לא לחשוב עליו לא הוכח כערובה שהוא לא יגיע ויש להניח במידה גבוהה של ודאות שאין אחד שלא פגש, פוגש או יפגוש אותו. הפתאומיות של המוות היא טאוטולוגיה של וודאות לא וודאית, זאת אומרת היא בוא תבוא אך תהיה מפתיעה בדרכה. בעיני זו סיבה מעולה לחפש את המקום שעושה לך טוב שהוא לחלוטין אגואיסטי, מה שיפה בכל הסיפור הזה הוא שכשטוב לך, מידה מסויימת של טוב גם ממשיכה הלאה עם מי שאתה נוגע בהם. בתוך האוטומט של החיים, אני מקפידה לעשות את הבחירות שנכונות לי, כמובן שהן לוקחות בחשבון גם אנשים אחרים, אך הרעיון הוא למקסם את הטוב.
האינסופיות של הבחירות, היכולת לדמיין, להציב מטרות ולייצר אתגרים אישיים מאפשרת יצירה של דרך שהיא לגמרי פרטית ומספקת. הכניעה ליומיום, לקונבנציות, להתאקלמות בתוך העדר, לא באמת יכולה להביא לסיפוק הדחפים הקמאיים שנמצאים בתוכנו, להפך זו דרך נהדרת לעשות להם סובלימציה ולהכפיף אותם לכללים של אחרים. זה לא שאני מורדת בקונבנציה, אני כן מצד אחד אבל מצד שני אני מקבלת על עצמי את עול הכללים החברתיים, אלא שאני עושה את זה בדרכי. יש דברים שאקח ויש דברים שלא, ההליכה עם העדר לא יכולה להיות הבחירה שלי, היא לא נועדה למי שרוצה לפקפק. אני מעדיפה לעשות את בחירותיי שלי שפעמים יתכנסו אל העדר ולרוב לא.
הניסיון להיות שלם עם עצמך יכול להעשות מתוך השוואה לקונבנציות מוכרות ויכול להעשות מתוך הקשבה עצמית וכמובן אינסוף האפשרויות שבאמצע. אבל כך או אחרת, אין אפשרות באמת להיות שלם עם עצמך כל עוד אתה תלוי באחר. לכן, בעיניי לפחות, היכולת להיות שמחה או מרוצה או שלמה תלויה אך ורק בעצמי. זה לא אומר שמעשים של אחרים אין בהם משום הפגיעה או ההעצמה, זה רק אומר שההתגברות עליהם היא אישית והיא נבנית מתוך הכוח שאנחנו מייחסים לעצמנו. ככל שנייחס לעצמנו יותר יכולות או כוחות כך נוכל למצוא אותם הלכה למעשה. זה נכון לחיים בחברה וזה נכון גם לזוגיות.
בנזוגה של בת שיחי הלך השנה לעולמו בצורה פתאומית להחריד. זו לא תהיה קלישאה להגיד שאבדן שכזה מטלטל את העולם שלך. במידה רבה התקופה הראשונה מייצרת צורך ביצירת מציאות אלטרנטיבית, כזו שאת בודה מליבך כדי להמשיך מציאות שכבר לא תתרחש. עולם דימיון מייצר בריחה שידוע שהיא מדומיינת ועם זאת הכרחית. הניעות האנושית בין אוטומט להתמודדות עם המציאות היא הוכחה לכמה הנפש האנושית בכל זאת חזקה דיה לכל סוגי ההתמודדות. מה שמוביל אותי לסדקים הקטנים האלה שאכן יוצרים את השלם, לפעמים הוא ישאר חרוץ לנצח, אפילו שבור וזה לא יעיב לשניה על שלמותו. אני לא יכולה לדבר על זוגיות ברמה של שני חצאים, אין לי את הפריבילגיה של להיות תלותית במישהו. אני יכולה להתנחם, להתחזק, להתמלא בעזרת הסובבים אותי, אני יכולה לקבל מהם המון (לו, רק הייתי יודעת לבקש, אבל זו כבר בעיה אחרת) אני חיה בזיקה אליהם, אבל האני שלי אינו תלוי בהם.
אולי זה נראה לאנשים מקור של ניתוק, אני לא חווה את זה ככה. אנשים שחושבים שאני עושה את החינוך הביתי כי אני מקריבה את עצמי לטובת הילדים, לא מסוגלים להבין את הרווח האישי שצומח לי מזה, מעבר לתועלת שלהם. עולם שלם של מושגים והוויה נפתח בפני עם ההחלטה הזו והיא לא הותירה אותי מרוקנת, להפך יש בה סיפוק יומיומי. זה תקף בחיים כמו גם בכל מערכות היחסים שלי - אני אוהבת כמו שאני אוהבת בלי לבחון מה אני מקבלת בתמורה, אני שם לא כשטוב לי או רע לי - אני שם כל הזמן רק בלי לנסות לשנות את מי שנמצא בצד השני.
אם יש משהו שלמדתי לעשות בשנים האלה של חינוך ביתי זה להגיע להבנה ברורה עם עצמי, אני מקבלת את עצמי כמו שאני, אבל גם מקבלת אחרים כמו שהם. אין פה משום טענה לניתוק חברתי, להפך, אני נמצאת במקום שאני רוצה ומסוגלת הרבה יותר להכיל אנשים, לעזור ולתמוך, כמו גם לנתק את עצמי מהסיטואציה. התנהגויות של אחרים כבר מזמן אינן קשורות אלי (אלא אם כן הן של הילדים שלי וגם אז בערבון מוגבל), לומדת לקחת דברים בפרופורציה. שאלות מתקרבנות כמו: מה עשו לי? או איך אפשר היה לשנות? אלה כולן תהיות שאין להן יותר מדי מקום כי אין בהן משום סיוע להווה או לעתיד. צריך ללבן אותן אישית ולהמשיך הלאה. האם זה פועל תמיד? בהכרח זה לא. האם גם אני לא מצליחה תמיד לנתק את עצמי מהסיטואציה? כן, זה אפילו קרה לי ממש בליל הסדר. אבל אם יש דבר אחד שהבנתי, גם אם מתחוללת סערה, היא שאין שום סיבה לעמוס בעיות של אחרים על עצמי.
אני לא חושבת שיש דרך אחת לחיות את החיים, מלבד לנסות להיות מוסרי, לא לפגוע, ולא לקדש דבר יותר מאשר את החיים, מתוך אמונה אמיתית שהבחירה היא אישית והיא בכל מקום. כוח וביטחון הם לא תולדה עצמית, הם לגמרי תולדה של מערך יחסים עם החברה, אבל מערכת היחסים הזו טובה הרבה יותר כשהיא אינה תלותית. בעולם שמורכב הרבה מחוסר וודאות, התפקיד שלי הוא לצמצם את חוסר הוודאות שלי כדי למקסם את הבחירות, ככל שהמשוואה שלי תהיה בלתי תלויה, כך הסיכוי שלי להגיע להחלטה טובה יותר הוא טוב יותר. אני מוצאת את זה בחירה מצויינת בכל יום.
