קטליזטור זה לתגובות כימיות לא להתבגרות ילדים

בפוסט של אתמול דיברתי על האצת תהליכים, אבל לא הרחבתי למרות שבעיני זה חשוב. אם יש משהו שההורות לימדה אותי הוא שהורות מצריכה סבלנות. ממש כמו אותו חקלאי פיקח, שיודע את חשיבות התזמון וגם כמה דשן לתת, כמה להשקות, כמה לחשוף לשמש ואיך להימנע ממזיקים. יש דברים שקל יותר לשחק בהם, יש דברים שניתן לזרז ויש דברים שמצריכים את הקצב שלהם. כמו החקלאי שיודע מה עושים ובכל זאת מסייר ובודק וקשוב לכל שינוי, כך גם ההורות היא מלאכת מחשבת שכזו. החברה מסביב יוצרת סטנדרטים ומתוך רצון שהילדים יתאימו למציאות, אנחנו שוכחים לפעמים להקשיב לשעון שעובד קצת אחרת, שעון של ילדות. וזה דווקא שעון שאם נקשיב לו הוא יקל עלינו מאוד להיות הורים.

מאז שנולד הבכור (ויש כאן פז"מ של 11 שנים וחצי כמעט), במשך שנים נשאלתי כל מיני שאלות לא רלוונטיות כמו: "הוא כבר מוחא כפיים?" או "אם את איתו איך הוא יפתח עצמאות?" או "נו את כבר מלמדת אותו לגזור? הוא מוכרח לדעת לגזור", או "אל תרדימי אותו ככה הוא לא יירדם לבד אף פעם" ועוד ועוד. בהתחלה ייחסתי את זה לצורך של בני אדם לתת את שני הסנט שלהם, כמו שכולם (כמעט) מרגישים שזה תפקידם לגעת לך בבטן כשאת בהיריון. פטרתי את זה בידיעה שאני אף פעם לא אבין אנשים כאלה ולכן הפתרון הוא בלהיות מנומסת ולהמשיך הלאה, משל זה עוד גליצ' במטריקס. 

אחלה אימאג, גם אם פחות קשור'

הבעיה היא שזה לא רק שאנשים נורא רוצים לייעץ כל הזמן (מתבקש איזכור של כוונות טובות והדרך לגהינום, לא?), זה שיח שלם של לפתח, לקדם, להעצים את הילדים וכל הזמן לדאוג לרף מסויים שכולם צריכים להגיע אליו. זה מעבר להשוואה בסיסית, או ליצירת עקומת פעמון נורמלית, כי זה לחלוטין טבעי, וברור שזה חשוב שילד יתפתח באופן תקין וראוי לאבחן בעיות בגיל צעיר וכולי וכולי - אבל זה כבר מזמן לא זה (לא, טוטו, אנחנו כבר לא בקנזס). זו גם לא הישגיות הורית (שבמינון הנכון יכולה אפילו להיות משעשעת), זה כל הזמן לדרוש מהילד להתאים את עצמו למצב. אבל לפעמים אנחנו מוכרים לעצמנו בולשיט (כן, כך במקור). ניקח כמשל את האקסיומה הבלתי מוכחת בעליל שילדים צריכים להירדם לבד או שאם תהיו עם הילדים בזמן ההרדמה הם לא ילמדו להירדם לבד. זה פשוט  - הרבה יותר קל להורה לא להיות שם, גם ככה זה סוף היום והוא רוצה את הזמן שלו לעצמו. אין לי בעיה עם זה אגב, זה בסדר שהורה רוצה שילד יירדם לבד, אבל אל תסבירו את זה בכלים שצריך להקנות לילד. אני מאמינה שילד צריך להירדם ליד מישהו, זה הרבה יותר נעים והוא תמיד מגיע לגיל בו הוא מבקש להירדם לבד, ואם לא אז אפשר לדבר איתו על זה ולשנות את זה ביחד. אבל זו לא הנקודה, הנקודה היא שאנחנו מזרזים את הילדים שלנו להגיע ל"בגרות" עוד טרם הם בשלים לבגרות הזו. 


אין צורך להאיץ אצל ילדים תהליכים שממילא היו קורים להם בזמן ובמקום הנכונים, להפך האצת התהליך יכולה רק לפגוע כי סביר להניח שהיא תפסח על שלבים או לא תתאים לשלב ההתפתחות בו נמצא הילד. העובדה שילדים יכולים להתרגל, להסתגל או להישבר, רק אומר שאנחנו כמבוגרים אחראיים צריכים למנוע את המצב הזה ולאפשר להם להגיע לדברים בקצב שלהם. להגיע נכונים או מוכנים ולעבור את קפיצות ההתבגרות האלה בצורה מיטבית. זה לא אומר שלא צריך להעניק להם גירויים כדי לקדם אותם, אבל השאלה היא איך זה נעשה ומה המחיר. לקדם ילדים לכיוון הנכון זה קצת כמו דיאלקטיקה. אם לפשט - הקונפליקט הוא מה שההורה רוצה מול שלב ההתפתחות בו נמצא הילד, אם התהליך ייבנה נכון הרי שמהתזה, בה מחזיק ההורה, והאנטיתזה, בה מחזיק הילד, תבנה הסינתזה. אפשר להמשיל את זה למשהו יותר פרוזאי - אם יש לי סיר בעל תחתית שרופה במקצת, אני יכולה לבלות שעות בקירצופו ואני יכולה גם פשוט להשרות אותו במים רותחים (למען האמת קחו טיפ לא קשור - תרתיחו בתוכו מים עם אבקת/נוזל כביסה ותנו לזה להתבשל יחד, זה גם יעיל וגם עושה ריח ממש טוב). אחרי ההשרייה יהיה קל הרבה יותר לנקות. 

זה שבקושי רואים אותה,
לא אומר שהיא לא שם. צלקת

לא התכוונתי להמשיל ילדים לסירים שרופים, אבל אתם מבינים את האנלוגיה. גם ילדים צריכים את הזמן שלהם. בעיניי המחיר של "לחנך" אותם הוא מחיר כבד לא רק ברמה הנפשית של הילד אלא גם ההתפתחותית. אפשר לקרוא לזה חינוך אם החלטנו שהילד ילך לישון לבד ואחרי שבוע של בכיות זה "הצליח" אך האם הלקח הנכון נלמד? האם הילד הבין שהוא בעל הכוח להירדם או שהוא הבין שמהוריו לא תבוא הישועה? האם הילד מצא בתוכו כוחות להתמודד? או שמא הילד ביקש עזרה והבין לבסוף שהוא לא יקבל אותה? האם זה שווה את הסדק במערכת היחסים בין הורה לילד? האם זה שווה סדק, גם אם קל, בנפשו של הילד? לא, זו לא דרמטיזציה, תחשבו במושגים של מבוגר - כל אחד מאיתנו נושא בתוכו פרידה אחת לפחות שהיתה לא מובנת. שהשאירה אותנו כואבים וחסרי יכולת להבין למה, לרוב מתגברים על זה כי הצד השני החליט בשבילנו, אבל בדרך כלל זה ישאר קצת רגיש ורק במרחק של זמן הפצע יגליד, לעיתים תשאר צלקת מטאפורית לנצח. בנפשו של ילד, זה יכול להיות הרבה יותר כואב. בטח כזה בתוך מערכת יחסים עם האדם שהוא סומך עליו ביותר - ההורה שלו.

קביעת גבולות לא צריכה להיות במחיר של שבירה. אם החלטתם על גבול, אפשר לסייע לילד למצוא את הכוח להתמודד עם הגבול החדש. כמובן שגם אפשר ישר לזרוק אותו למים, אבל זה שמשהו אפשרי לא עושה אותו נכון. אם החלטתם נניח שילד צריך מעכשיו לישון לבד, דברו איתו על זה. אם התגובה שלו מקבלת הרי שכנראה זה בדיוק הזמן הנכון ואם לא, אז צריך למצוא את הדרך יחד להגיע לשם, להפוך את זה לאתגר משותף שהוא לגמרי ריאלי. להגיע לתוצאה הרצוייה, בעיקר בגדול ילדים, זה לרוב לא הקטע של השלמת המשימה, אלא דווקא הדרך. 

הפסקנו לרוק אותם
בלי ציוד למים

יש משהו נורא ספרטני ברעיון שילד צריך לדעת להתמודד, אני מבינה את הכוונה אך למעשה ילד זקוק לכלים להתמודד. מעטים האנשים שיזרקו את הילד שלהם למים ללא שיעורי שחיה ויצפו מהם לשחות ולא לטבוע, אותו דבר עם כל דבר אחר איתו הם צריכים להתמודד בחיים. אני לא מציעה לייצר להם כריות שירפדו את חייהם, אלא לתת להם מדרגות שבעזרתן הם יוכלו באמת להשתלט על המשימות שעומדות בפניהם. ילד שהגעתם למסקנה שכבר יכול להישאר לבד בבית בתקופה של חופשים, גם אם ברור לכם שיש לו אוכל, מטלות, ספרים, משחקים ואפילו חבר, עשוי בכל זאת להרגיש לא נוח או אפילו מפוחד, גם אם בעיניכם יש לו תנאים אופטימליים והוא מספיק גדול. אפשר בהתחלה לעשות זאת למספר שעות מאוד מצומצם, לארגן מישהו שיהיה "כונן" ויוכל לתת לו מענה מיידי, להיות זמינים אליו בטלפון ולא להתעצבן אם הוא אומר שקשה לו, יש המון דרכים. הילדים שלנו בסוף יעשו את הכל, לא צריך לזרז אותם, צריך לכוון אותם. זה שכולם יגיעו לאותן נקודות זה ברור, השאלה היא איך הם יגלו את הכוחות שלהם, אישית אני נגד טיפול בשוק.

קטליזטור

אם יש גבול חדש שצריך ליצור, הרי שצריך לעשות אותו בקצב נכון ולייצר את המוכנות, זו גישה הרבה יותר בריאה. לקבוע עובדות חדשות בשטח, כמו למשל לישון לבד, ולעמוד בקשיחות על הגבולות האלה מבלי לחשוב על הצד השני זה לא באמת חינוך, בעיני זה פשוט ללמד אותם להשלים עם המצב. גם אם ההחלטה של ההורה היא נכונה להורה, וזה בעיניי גורם חשוב, אל תבינו לא נכון, אפשר ליצור עם הילד תהליך הכנה, לייצר את היכולת אצל הילד וגם אם זה לוקח זמן זה עדיף בעיניי. ילדים אינם תרכובת כימית שניתן לזרז באמצעות קטליזטור. אין צורך להאיץ בהם, ההאצה לרוב תיצור כאב או רגרסיה. ללמד אותם לגלות את הכוחות שלהם, לתת להם משוב, מילה טובה, יקדמו אותם הרבה יותר וילמדו אותם לא רק למצוא את הכוחות אצלם, אלא גם אינטראקציה נכונה עם בני אדם.

ילד אכן צריך גבולות, אבל השאלה היא מהם הגבולות - כשמדברים על שוקולד או זמן מסך או אייפון זה דבר אחד, אלה גבולות שהורה מציב לעצמו ואין בהם משום פגיעה בילד, כן, גם אם הוא נורא נעלב. כשמדברים על צורך שקשור לשלב ההתפתחותי-נפשי של הילד זה כבר דבר אחר. מה שיש שרואים בו התחסנות הוא בעינייי חסך, כזה שאם אינו בא לידי ביטוי במיידי, יבוא לידי ביטוי בעתיד. זה לא אומר שהורה צריך להסכים לכל גחמה של הילד, אבל כמו שהורה צריך לדעת את גבולותיו, הוא גם צריך להבין את גבולות היכולת של ילדיו ומגבלות התפיסה שלהם בהתאם לשלב בו הם נמצאים. ידיעת המגבלות של שני הצדדים היא עוד דרך לתיאום ציפיות, אבל יותר מזה היא הטריק של המבוגר בסיפור הזה לקבלת החלטות נכונה. ילד, כמו מבוגר, צריך להיות מוכן להכיל את התהליך כדי שהתהליך יעבור על הצד הטוב ביותר, ההורה הוא זה שצריך לראות אם אובייקטיבית הילד שלו מוכן או לא. הרגישות הזו וההבחנה, הם אלה שיסייעו לנו לארגן את התהליך הנכון עבור הילד ועבורנו כהורים.  

לדעת איפה אתה, לדעת שאתה יכול ומוכן, לדעת שאתה לא לבד, אלה הדברים שבונים לנו כמבוגרים, ועל אחת כמה וכמה לילדים, את הביטחון העצמי, אצל הילדים  זה מחזק את האמון שהם נותנים ללא תנאים להוריהם. אלה הם תנאים יסודיים חשובים למערכת יחסים בריאה בין בני אדם וברור שבין הורים וילדים. גם כשנראה לנו שאין שום סיבה שהילד לא יצליח משהו, לפעמים יש סיבה כלשהי. כשמשהו חורק לפעמים, אנחנו צריכים לדעת לעצור ולשמן את הצירים. הקשבה, הבנת המגבלות וידיעת הגבולות, הם משהו שכולנו צריכים כל החיים והם משהו שהילדים שלנו צריכים מאיתנו - ההורים. לפעמים החוכמה בלהיות בעל הכוח, ואין ספק שבשנים הראשונות ההורים הם בעלי הכוח, היא לדעת לא לנצל אותו. אבל אני לא כאן למשפטי זן שכאלה ואני לא חכם סיני. הורות היא משימה קשה, אני חוששת שהיא דורשת גם בעידן המלא רעש הזה, הרבה הקשבה לקולות שהם מתחת לפני השטח. עכשיו תדמיינו את יודה אומר את זה, ושהכוח יהיה איתכם

לא שיח של תרבות אונס, שיח של גבולות ושל שוויון שלא מסתיים בקריצה ונפיחה באולפן טלוויזיה

מוצאי שבת, זמן לימבו שכזה שבו כבר אומרים שבוע טוב אבל בתכל'ס יש עוד ערב ולילה שלמים לפני שהשבוע מתחיל. אולי זה מה שעושה אותו זמן טוב לסיכומים, קצת כמו נשימה אחת טובה לפני שמתחיל הבלאגן. יפה המשחק במוצאי שבת בין הנינוחות של סוף השבוע והדריכות של השבוע שמתחיל, בין סיכומים להחלטות, בין מנוחה והתכוננות, או אולי רק כוננות.

השבוע המרכזית חוגגת 8, צילמתי אותה לפני כמה שעות בפארק, היא כבר לא ילדה. כלומר היא כן, אבל היא מתחילה להשיל מעליה את הילדה. בלילות הקרובים, אשב ואכין לה כרטיס ברכה. אני יודעת מה אצייר, אבל אני מבולבלת מעומס הדברים שאני רוצה לכתוב לה מול ההכרה שהיא רק בת 8 ובעיקר צריכה ברכה מאושרת ולא מניפסטים. אבל בשבוע כמו השבוע האחרון והוא אינו הראשון, כאשר השיח החברתי מוכיח שלא הגענו רחוק, אני מוצאת את עצמי מדוכדכת מהמחשבה שלתוך האוירה הזו אני מגדלת עוד אישה (אבל זה בסדר כי במקביל אני גם לא מאושרת מלגדל כאן שני גברים לעתיד, אז רמת הדכדוך מאוזנת מגדרית, שנאמר שוויון בנטל).

פתאום הבנתי שהחשש שידעתי שיגיע כבר כאן. החשש האמיתי להסיר ממנה את המבט ולו לרגע, כי יש בעולם כל כך הרבה רוע ואינך יכולה לדעת מאיפה הוא צץ. רוצה לגונן עליה מדברים שהיא עלולה לשמוע, מצמרמורות של פחד, מרגעים של השפלה, מתחושת חוסר אונים, מהניסיון לבדוק את עצמה בגלל חרא של אנשים אחרים. והיא כל כך מדהימה ובוטחת, מדלגת מאתגר לאתגר ולא בא לי בכלל מתישהו (אל דאגה, בטח לא עכשיו) לדבר איתה על אתגרים שצופן לה עצם המגדר. היא גדלה בידיעה של שוויון ואין שום סיבה שמתישהו מישהו בכלל יגרום לה להטיל בזה ספק. 

הדיווח על האונס של הילדה בת ה- 13 על ידי מספר לא מבוטל של ילדים בני גילה פחות או יותר, העלה בעיה חברתית חמורה שנמצאת מאחורי כל אונס שכזה. הראיה המקלה שלנו את הגברים האנסים, את הנטיה החברתית הלא ממש סמויה אך מקובלת שלנו למצוא את התשתית שיצרה הקרבן לתקיפתה. יש לנו בעיה אינהרנטית בתוך כל השיח הזה של אלימות מינית (ודי כבר לקרוא לזה תרבות האונס, זה הופך לנבואה שמגשימה את עצמה, אונס הוא לא חלק מהתרבות. נקודה) כי בתוך חברה מצואיסטית כמו שלנו, לא השכלנו למתוח את הקו האדום לפני שנעשה קצת מאוחר מדי. לא צריך להיות ויטגנשטיין כדי להבין את משמעות השפה והשיח וחילחולם להתנהגות החברתית וקביעת נורמות. שימו לב לראיונות עם הורי התוקפים ואחרים מטעמם שבעודם קוראים לתוקפים ילדים, קראו לקרבן נערה וזו לא סמנטיקה. נערה מתוחכמת הרבה יותר מילדים תמימים. איזה איפון שפתי מחריד - הרי אם היא נערה, קל וחומר שתוקפיה נערים, אך אם הם ילדים קל וחומר שהיא ילדה. כשהשיח הציבורי משנה את ההקבלה הזו, נוצר סוויטצ' ולו גם קטן בתוך הסיפור הזה והסוויטצ' הזה אסור לו שיקרה. 

בעידן של גבולות כל כך רופפים, לשיח הציבורי יש משמעות נורמטיבית וערכית חשובה, לא רק מבחינת תכנים אלא גם ברמה המילולית. המילים שאנו בוחרים להכניס או להדיר מהדיון הן במידה רבה מושפעות מנורמה. אין שפה מקלה לתוקף בעבירות מין ושפה אחרת לקורבן. לא ייתכן שהתוקף הצעיר יזכה לשיח של תיקון עוד בטרם נענש, בעוד שאת נפשה של הילדה המותקפת מי יודע אם אפשר יהיה לתקן והמילים שאחרי לא נחסכות ממנה ואף מזיקות עוד יותר? השיח היום הוא עדיין במידה רבה גברי וסחבקי. מעשים מגונים והטרדות מיניות הם קו אדום, אבל הם משהו שגברים יכולים קצת לצחוק עליו ואיכשהו כאן נוצר איזושהו טווח אפור די רחב ולגמרי לא נכון. 

כשהשבוע ישב לו ירון לונדון ונפח את דעתו לחלל האויר בנושא פרשת התלונה על ההטרדה המינית נגד סילבן שלום, הבנתי כמה לא התקדמנו. אני מודה שהעיתוי לא נראה טוב והוא בטח משחק לידיהם של המלעיזים, אבל זו ממש לא הנקודה. אנחנו שופטים בלי שנבין מה אנו שופטים. אבל התנהגות כמו זו של לונדון צריכה לגרום לנשים להבין שלא משנה כמה זמן עבר, כל מקרה של הטרדה מינית צריך להיות מדווח. הכוח שלנו נמצא במקום שבו זה יוצא החוצה וכבר אי אפשר להחביא את זה. הכוח שלנו לא נמדד ביכולת שלנו להתמודד עם זה לבד ולהתקדם הלאה, למרות ההישג האישי שבזה כי יש לנו חובה חברתית. כי אם לא נתלונן ולא נעלה את זה לסדר היום, אנחנו משאירות את החברה מאחור, במקום שבו נשים לא מתלוננות על זה וגברים לא מתלוננים שנשים מתלוננות עליהם כי פשוט שותקים ונותנים לזה להמשיך הלאה. ואפילו צוחקים על זה. בטלוויזיה. השתיקה הנשית נגד העוולה הזאת לא יכולה להימשך, בייחוד לא מול ניסיונות הגחכה שכאלה. השתיקה והנכונות לקבל את השיח הכל כך גברי הזה (וסליחה על הכללה) רק מכין את הקרקע לקורבן הבא. תגובות כמו של לונדון מוטב להן שלא יהיו בשיח הציבורי גם אם התלונה הספציפית הזו תתגלה כשקרית. 

אכן לא כל הטרדה היא הטרדה וכבר הבנו שיש שופטים שבטוחים שיש נשים שזה הקטע שלהן, וכבר הבנו שאנחנו צריכות לשים לב ללבוש שלנו ולשמור על הכוס שלנו ולא ללכת לבד וכל הזמן לקחת אחריות כי אי אפשר כנראה לסמוך על גברים שיעשו את זה. אבל אנחנו כן יכולות לשנות את השיח. לשיח מעצים ומחנך שמותיר לבנות שלנו אדמה בטוחה יותר לדרוך עליה ולבנים שלנו את לקיחת האחריות. בהקשר הזה דחקות שכוללות מילים כמו מציצות וקולות של פלוצים יוצרות בועה של תרבות אונס, זה שיח שלא צריך להיות לו מקום שכן הוא מתיר את הפגיעה באישה הבאה. ירון לונדון התגלה כאירופאי מעודן בערך כמו שרה נתניהו. אבל ירון לונדון פה הוא רק המשל, קצת מפליץ אולי אבל מה זה חשוב? 

מהות הורית

יום הולדת וראש השנה עברו חלפו והיו נחמדים מאוד אלי - סיכום קצר וממצה במקום שאלאה אתכם בפרטים שאולי יהיו מצחיקים בדרך כלשהי, בטח יהיו ציניים ובאמת לא יוסיפו דבר. אבל בחושבי הבוקר על ארוחת הבוקר לילדים (ודרך אגב חוץ מהבכור שישב וקרא משמונה בבוקר כולנו קמנו ב- 10 (!) למעט הבנזוג שעדיין ישן אבל הוא גם עבד עד הבוקר- הידד!), אז בחושבי לקראת צהריים על ארוחת הבוקר, הגעתי שוב למסקנה שהייתי רוצה שהתזונה אצלנו בבית תשתנה. יותר מדי פחמימות זו הבעיה העיקרית עם הבכור, אבל זה גורף לגבי כל שלושת הילדים. אז קצת רקע - הבכור אוכל מלפפונים ותפוחים מהצומח וכל שאר התזונה שלו היא אמנם ביתית ולא מעובדת אבל גם לא מגוונת (לשמחתי לאחרונה הוא הוסיף קציצות מבושלות ועוף בתנור לרפרטואר אבל הרשימה כוללת בעיקר שניצלים, המבורגרים, שניצלוני טבעול, פיצה, פיתות עם חומוס, סנדוויץ עם חמאת בוטנים וספגטי). המרכזית אוהבת בעיקר סלט, ירקות, פירות, מרק (עד עכשיו נשמע טוב), פחמימות ומתוקים וגם שניצלים אבל ממש דקים (כבר נשמע פחות טוב) והקטן אוהב מתוקים בעיקר אבל גם יסכים למרק, עדשים, אפונה ומרבית סוגי הבשר. בקיצור הם די מקובעים על האוכל שלהם ולא ממש פתוחים לדברים חדשים. את התזונה שלי אני בהחלט שיניתי לאחרונה - הוספתי שייקים, הרחבתי את מנעד הסלטים, הורדתי הרבה פחמימות והשארתי את הבשר. והבנזוג - אוכל הכל - לא נרשמות בעיות או תלונות מצד הכותבת.

אז זה לא פוסט שידון במעבר לצמחונות או טבעונות ולכן מי שקיווה שאפשר יהיה לדון בנושא יש לו שתי אפשרויות לוותר מראש על הקריאה או לקרוא אבל לוותר מראש על ניסיונות השכנוע.

אז מה הבעיה מבחינתי? אטרף הפחמימות והקושי בפתיחות לטעמים חדשים ואולי בעצם גם הפינוק האמיתי של לאכול רק מה שאני אוהב תמיד ולא גם מה שאני ממש בסדר איתו. אז אני מכינה המון דברים ולאט לאט אני גם מצליחה לגרום להם לטעום, אבל מה שווה הטעימה אם היא נגמרת בלא כלום? אני מודעת לגישות השונות ואני יודעת שאני בהחלט יכולה להחליט שאין בבית את מה שאני לא רוצה שיהיה ושאני יכולה להכין ארוחה, להגיד לילדים זה מה שיש, להבין שיש סיכוי שהם ישבתו רעב ולהיות מוכנה לזה עד שהרעב ישבור אותם והם יאכלו הכל. זו בהחלט אפשרות אבל בעיני היא מעט אלימה. כן, כן אני יודעת ואתם לא צריכים לומר לי שהורה צריך לראות את התמונה הכללית ולכן אם יש ערך שהוא חשוב בעיניו זה גדול יותר מלכבד את רצונם של הילדים ואם יש משהו אני יודעת שיהיה טוב עבורם אז אני צריכה ללכת עליו, על אפם ועל חמתם של הילדים כי אני עושה את זה לטובתם ולכן אני צריכה ללכת בדרך שלי ושהם ייתיישרו עליה. כל זה טוב ויפה אבל זה לא מתיישב עם תפיסת ההורות שלי.

לא מתיישב איתי לשבור את הילד בגיל חצי שנה כדי שהוא יישן לילה מלא במיטה שלו ולא משנה איך תיקרא השיטה הזו וכל ההסברים על כמה זה חשוב, זה לא נראה לי נכון. לא נראה לי נכון שכשילד רוצה את קרבת ההורה בלילה, ההורה ירחיק אותו. לא נראה לי שלצעוק על ילד אבל לצפות ממנו שלא זה הגיוני ואותו דבר על שקרים (שלא לדבר על זה שילד נכנס לדיסוננס כשהורה מסביר לו את ההבדל בין שקר לשקר לבן ואחר כך מצפים ממנו שלא ישקר). לא מתיישבת לי שיטת העונשים או שיטת ה"להכריח". ואני יכולה למנות פה עוד הרבה דברים שלא מסתדרים לי. אחותי קוראת לזה "הורות מרצה", הווי אומר כשהורה עושה הכל כדי לרצות את הילד שלו. אני מבינה על מה היא מדברת, אבל אני לא מסכימה. תסתכלו על מערכות היחסים שלכם בחיים ותראו כמה אתם מתנהגים אחרת עם מבוגרים, אפילו זרים מוחלטים ואיך אנחנו כהורים מתנהגים לילדים. וזו דואליות שאותי מטריפה. הילדים שלנו צריכים ללמוד להיות בני אדם וצריכים לראות בהורה גם אדם, זה מהווה בסיס גם לקשר שלנו כהורים לילדים כשהילדים שלנו מבוגרים, ועם יד הלב יש לנו עם הילדים מערכת יחסים ארוכה יותר כשהם מבוגרים מאשר כשהם ילדים (בהנחה שנאריך ימים כמובן). ואחר כך מתפלאים למה מרבית הילדים הגדולים מסננים את ההורים שלהם או עונים בחוסר רצון או מספרים לאחרים שההורים שלהם הם אחלה אבל... 

אני מוצאת את דרכי לאט, ואני בטח לא אבנה אידיאולוגיה שלמה שתסחוף רבים, אני גם לא רוצה. אבל אני באמת ובתמים לא מאמינה בשבירת הילד כדי שיתיישר איתנו ויתאים לנו כמו כפפה ליד. אני מאמינה בלתת לו מקום ולשמש לו דוגמא ולהעניק לו בחירה, בתוך גבולות כמובן אבל גבולות שההסבר שלהם הוא הגיוני גם בעיננו כמבוגרים ולא בגלל שכך ראוי או רצוי אלא כי זה הגיוני ואנחנו שלמים עם זה. אם אנחנו נראה את ההגיון גם הם יגדלו לתוך זה ויבינו ויפנימו ויגדלו להיות בני אדם. וכך גם בנושא האוכל - אני משמשת דוגמא, אני כל הזמן מציעה, אני מדברת ומסבירה, הדבר היחיד שקשה לי זה שאין לי כבר סבלנות לראות את זה קורה ולכן אני נעזרת במנוע סבלנות חיצוני שעדיין מעניק לי כוחות ומאמינה באמת ובתמים שהדברים יעברו ויסתדרו. זו לא הורות מרצה, אני מחפשת לה שם. זו לא הורות בלי גבולות אבל זאת הורות שמאוד מנסה לראות את הילד כאדם בפני עצמו שתהליך הלמידה שלו הוא מתמשך ומגיע מהלב ולא מגיע כדפוסים שהוטוו מראש מחוסר ברירה אלא מבחירה ותהליך הבחירה הוא איטי ודורש מיומנות ולמידה. אני לא יודעת כרגע, אני לא רוצה להתיש. יוצאת לטייל עם הילדים, הבנזוג נשאר לעבוד. חג שמח!