ספרים, ילדיי, ספרים

אתמול אחר הצהריים, אחרי יום של אירוח חברים שזרם להפליא (וכן, 11 ילדים בבית אחד בלי לחצים ורווי בפרצופים מחוייכים זה החומר ממנו עשוי אושר), ארזתי את הילדים ויצאנו לנו (ועוד בתחבורה ציבורית) ליריד שבוע הספר שבעירנו הפרובנציאלית. לא התכוונתי להתחיל בזה, אבל מבחינתי העיר הזו היא העיר היחידה מלבד ירושלים ותל אביב בה הייתי ביריד שבוע הספר. זו השנה השנייה שאנחנו כאן ביריד והעירייה אכן עושה הפעלות מקסימות לילדים, עם שחקני רחוב ותפאורה מקסימה של ספרים והרבה פעילויות שלקוחות מספרים וזה מקסים, אבל זה לא שבוע הספר. שבוע הספר זה ללכת בחרדת קודש מדוכן לדוכן ולהרגיש שהגעת לשערי גן העדן וכל מה שאת צריכה זו כורסא גדולה להתרווח בה, להצטנף בנוחות ולקרוא. נוסטלגיה.

אצלנו בעיר יש דוכן ענק של צומת ספרים וזהו. אז נכון שזה הרבה ספרים, אבל זה לא זה, לגמרי לא זה. ולמרות שהילדים נהנים והם קופצים מספר לספר ובוחנים אותו כמו דבורה בשדה פרחי בר, משהו בלב נצבט לי שהחוויה שלהם היא לא ה-חוויה. ונכון, שלכל דור יש את החוויות שלו, ונכון שמה שהתאים פעם לא בהכרח מתאים גם היום, אבל שבוע הספר זו לא אופנה חולפת, שבוע הספר הוא בעצם זיכרונות שנצרבו לשנים. 

בכל מקרה, קטינא יצא ללא עגלה "כי אני יכול ללכת כמו בן-אדם", אמר ולא יסף וגם עמד בדיבורו. בתחנת האוטובוס המשכנו את סיפור ההרפתקאות בהמשכים שאנו ממציאים והילדים הם כמובן הגיבורים הראשיים. האוטובוס הגיע ואין לתאר את האושר שלהם מנסיעה בתחבורה ציבורית. בכל פעם שאני עולה איתם על אוטובוס אני נזכרת בלחץ שלי כילדה מהרגע שתחנת ההורדה שלי תתקרב ואני לא אגיע לחוט האומלל המשתלשל מתקרת האוטובוס כדי לעצור אותו. כל דקות התפילה החרישית שיהיה מישהו שכבר ימשוך בו לפניי והתיכנונים ובחינת הפרצופים של מי מהנוסעים נראה הכי נחמד ושאפשר יהיה לבקש ממנו. נוסטלגיה.

חזרה לזמננו. חדוות הגיל שלהם עם כל טלטול של האוטובוס מאושרות יותר מכל צווחה על רכבת הרים, אבל החיוך מתפשט על פניי כשהבכור לוחש "אמא את נהגת הרבה יותר טובה מנהג האוטובוס". יורדים הישר לתוך פיצריה ומכיוון שיום כיף זה יום כיף, אז הם לא צריכים לעשות הרבה כדי לשכנע אותי לעצור ולאכול תוך סיפור המשך מעלליהם הנועזים. בשולחן הסמוך סבתא ושני נכדים, הם מוקסמים מהסיפור שלנו והסבתא מתחילה לספר להם על תסכיתי רדיו מימי ילדותה. כנראה שזה יום בעל איכויות נוסטלגיות.

מגיעים ליריד הספרים, כל מיני שחקנים מחופשים מסתובבים בתלבושות של דמויות מספרים, אין דמות שהילדים שלי לא מכירים והם מגדילים עשות ומדקלמים קטעים מהסיפור. בשלב מסויים, שחקנית אחת אוזרת אומץ וניגשת אלי "אתם משהו משהו, המשפחה היחידה שעברה כאן היום שממש מכירה את הספרים". מחמאה? כן, ברור אבל הרבה יותר עצובה ממשמחת - לא היו שם דמויות מספרים עלומים ובכל זאת חוץ מ"מעשה בחמישה בלונים", מרבית הילדים לא הכירו את הנפשות הפועלות. עצוב. עאלק עם הספר.

שיחקנו בפינות ההפעלה ולמרות ההנאה לא בטוחה שהבנתי את הקשר הקלוש שהיה להם לספרים ואיך בכוחן לעודד את הילדים לקרוא. בעיקר משום שמרבית הזמן נשמעו קולות כעוסים של הרים המזרזים את ילדיהם להמשיך להפעלה הבאה כי אין זמן או ללכת כי אין יותר מופעים על הבמות. נראה לי שלילדים שלי זה לא היה אכפת, הם נהנו. ואז הגיע השלב האהוב עליהם ביותר - ספרים.

חדוות הגיל כשהם מוצאים ספרים חדשים ואהובים שווה כל רגע. לראות אותם ממששים ספרים חדשים במין אקסטזה דתית ממלא אותי בכל פעם אושר, נו טוב, גם גאווה. כשילדים גדלים באוירה של אהבת ספרים, כשמקריאים להם ספרים, שכשקוראים להם, וקוראים איתם וקוראים לידם ולכל מקום לוקחים ספרים. ובכן, רבותיי, ככה גדלים ילדים שאוהבים ספרים וזו אהבה לכל החיים.

אפרופו גאווה, הספרייה הביתית שלנו. יש לנו שתיים, אחת של מבוגרים בסלון (עיצבתי עם הנגר מקדש של ספרים מעץ, מרצפה עד תקרה והכל מלא בספרים בכמה שורות על כל מדף), אחת של ילדים - 2 כוורות גדולות ועמוסות להתפקע בכל ספר שיצא כמעט, ילדים, נוער, קלאסיקה, חדש ורק קריטריון אחד - בלי ספרי דיסני ותוכניות טלוויזיה, לבית שלנו נכנסים רק ספרים אמיתיים, את השאר אפשר לשאול בסיפריה (אנחנו מנויים לשתיים, אחת אהובה בגבעתיים ושניה סתמית ולא מזמינה ברחובות). וכל הספרים שמורים היטב, אבל רואים שנגעו בהם בידיים אוהבות.

כשהייתי קטנה היה לנו חדר ספריה בבית, עם שתי ספות נוחות והמון שקט, החדר הכי מבודד מהכניסה והרעש. חדר של אושר חסר גבולות. כל רגע פנוי היה עם ספר, בחדר הפרטי והחדש שלי הדבר הראשון שהתקינו היה מנורת קריאה ליד המיטה. הייתי שוקעת לתוך ספר ולא שומעת כלום. אמא שלי היתה קוראת לי וזה היה עובר מעלי. להוציא אותי מעולם הספרים היה רק דרך טילטולים עזים או בהתקלות בעמודי חשמל ברחוב. 

ואז אתמול, בדרך מיריד הספרים, עצרנו ליד כל ספסל ועצרנו לקרוא. ולראות אותם ככה יושבים וקוראים. מה אני אגיד לכם - הרחיב לי את הלב. 

ספרים, ילדיי, ספרים

אל תקראו, אין לי מה לחדש, לכם אין חשק ובתכל'ס די מייאש

זו לא תהיה הפעם הראשונה שאתוודה שרבים מחבריי לא קוראים את הבלוג שלי, הסיבות הן רבות ומגוונות ובוודאי אין צורך למנות אותן. הסיבה שבאמת מכאיבה לי היא שיש כאלה שמעדיפים לא לקרוא אותי כי זה עושה להם רע, כי אין להם כוח לשמוע על כל מה שרע כאן ולרוב אני לא כותבת על משהו טוב, כי כמעט הכל אצלי פוליטי וגם ככה במדינה הזו הכל פוליטי. עזבו אתכם מהכל, הנקודה היא שהם צודקים. אני לגמרי לא לוקחת את זה אישי. לחיות פה זה לפעמים לגמרי מדכא גם בלי לקרוא את זה שוב ושוב- 

מי רוצה לקרוא בזמן הפנוי שלו על המשא ומתן אחרי/לפני שהוא כל היום עבד/יעבוד? ושמע/ישמע על זה ברדיו? וקרא/יקרא על זה במשך היום? ושמע/ישמע אנשים מדברים על זה סביבו?

מי רוצה לקרוא עוד על זכויות אדם? ההתנחלויות? כפיה דתית? איבוד מוסר? כיבוש? ייהוד? התכווצות הדמוקרטיה? אי שוויון מגדרי? אונס? הטרדה? שנאת מהגרים? שנאת עובדים זרים? גזענות? קריקטורות בבה"ד 1? מוסריות? גיוס? העברות כספים? משילות? שחרור אסירים? הסתה? פרטנר? גז? יהודית ודמוקרטית? אירופאים מעודנים? סיורים בחברון? מורשת? שליחותו של קרי? יום האדמה?

מי רוצה לקרוא יותר על בנט? נתניהו? לפיד? ליברמן? יעלון? אקוניס? לוין? אולמרט? שולה זקן? תשובה? איזשהו דנקנר? מישהו מהטלויזיה? זמר מפורסם? 

ברור שאף אחד לא רוצה בשעות הפנאי שלו לקרוא את זה, הבעיה העיקרית היא שכנראה אין לנו בעיה לחיות עם זה. עובדה הנה אנחנו חיים. עוצמים עיניים ומתרכזים במה שחשוב נכון? בואו נמשיך עם עצימת העיניים הזאת כי היא בטח תעזור. תכף יהיה כאן יותר טוב, רואים, זה ממש משתפר.

עזבו אתכם היום מלקרוא אותי.      אין לי מה לחדש.         המצב לא טוב.

לאף אחד אין כוח לזה. 

ככה זה אפילו קצת יותר מייאש.

מחר. 

אופטימיות זהירה? אולי, אבל לא בגלל שיהיה פה יותר טוב. אלא שיהיה לי כוח לכתוב על זה. 

בין זריעה לקציר

ושוב התכוונתי לכתוב על משהו אחר, אני חוששת שעלי להפסיק לדווח על כתיבתי האסוציאטיבית, שזה אומר שבעצם הבנתי את המצב לאשורו ומכיון שהוא כבר הופך להרגל כדאי שאפסיק להעיד על עצמי שאני כל כך אסוציאטיבית. בכל מקרה אני יושבת, כרגיל, במרפסת ביתי ומסביבי המון עציצים, מרכזיתי אמרה השבוע שהמרפסת מתחילה להיראות כמו ג'ונגל, מה שאומר שכנראה אנחנו עושים משהו טוב. כל האדניות פורחות להן בשלל צבעים - לבן, צהוב, סגול, ורוד, אדום והירוק שלהם נעשה חיוני יותר ככל שמתקרר. זרעי עגבניות השרי כבר נבטו והגבעולים הירקרקים והעלים הקטנטנים צומחים להם בנחת מרגע לרגע, לידם מתחילים לבצבץ תורמוסים וצבעונים, הנרקיסים והאמנון ותמר עדין טמונים להם באדמה חומה רוויה ומלאת כל טוב ואין לי ספק שהם ינצו בזמן שלהם וישמחו את כולנו ובעיקר את הילדים המדהימים ששתלו אותם עם כל כך הרבה רצון טוב אבל עם הרבה פחות סבלנות והם רצים בכל בוקר לראות מה חדש. בוחנים בעיניים סקרניות את גודלם של המבצבצים ואת העדר תגובתם של המנמנמים, משקים וחוזרים לעיסוקיהם. מפתחים סבלנות, מתחילים להבין את משמעות העיתוי. 

אתמול בערב, אחרי שחזרנו מפסטיבל הפסלים החיים ואחרי האירגונים של הערב, נפלה בידי הזדמנות מדהימה. בפעם הראשונה מזה הרבה מאוד זמן, בכורי הסכים שאקריא לו ספר לפני השינה. מבחינתי זו הייתה הזדמנות להכיר לו ספרים שאני אהבתי כילדה ושלמרות המלצותיי הוא סירב לקרוא אותם עד עכשיו. בחרדה קלה נכנסתי לחדרו, מחזיקה את הספר "הבכור לבית אב"י", מוכנה לחלוטין לסירוב המוחלט ולדרמה שבוא תבוא, בסגנון "אבל את יודעת שאני לא רוצה לקרוא ספרים על אנשים אמיתיים...". הייתי לגמרי מוכנה להרכין את ראשי בהכנעה ולהסכים לקרוא כל ספר שהוא רק רוצה ולקבל את הסירוב באהבה. להפתעתי, לא צוין שום מרד. נהפוכו וכשסיימתי, התחנן בכורי לקרוא עוד למרות השעה המאוד מאוחרת. הבוקר, לא הרבה אחרי שהתעורר הוא כבר סיים את הספר ומיד ביקש שנקפוץ לחנות הספרים ונקנה לו את הספר הבא כי זה ספר שהוא ירצה לקרוא שוב ולכן הוא לא רוצה להשאילו מהספרייה. אני יכולה להתענג כאן על ניצחוני, אבל למעשה הוא מדומה כי הוא אינו שלי אלא שלו ואולי בכלל שלנו. באופן קבוע, בתקופות שבהן לא יוצאים ספרי נוער רבים וכבר נמאס לו לקרוא שוב ושוב את ספריו, וזה המקום לציין שבקלות אנחנו יכולים לפתוח ספריה בביתנו, חוזר ונשנה הניגון ש"אין לי מה לקרוא" (הוא בכל זאת קורא שנים-שלושה ספרים ביום). בכל פעם אני מציעה גם מהספרים המוקצים ומיד מקבלת מיני סירובים. אתמול חברו יחדיו כל התנאים שאיפשרו את פריצת הדרך. הנה עוד סיפורון על חשיבות ההבשלה והעיתוי.

לפעמים אני חושבת שבמידה רבה, אנו נוטים לשכוח את חשיבות הסבלנות, ההבשלה והעיתוי בחייהם של ילדינו ורובנו מנסים בדרך זו או אחרת לדחוק בהם וכך אנחנו מפספסים נקודה חשובה להחריד, אנחנו מפספסים אותם. אם הם לא רוצים להכין שיעורי בית אנו דוחקים בהם לעשות אותם כי זה מה שצריך לעשות ולא ממש מבררים למה הם לא רוצים לעשותם. אנחנו מצפים מהם שיסבירו את עצמם ולא יצעקו בתסכול, שידעו מתי להיות שקטים ומה מנומס ומה לא, שידעו את מה שלנו נראה ברור מאליו גם אם הם לא ממש הבינו כי "מה יש כאן בכלל להבין". לפעמים נראה לי שאנחנו פשוט דורשים מהם הרבה יותר מדי מבלי שהתהליך הזה גם יכלול הסתכלות מעמיקה וסובלנית. אנחנו עושים כל כך הרבה דברים אוטומטית מתוך תחושה שכך נעשו דברים מאז ומעולם ותמיד מדברים על איך היה פעם כשהיינו קטנים ושוכחים שאלה בדיוק המשפטים שאותם לא אהבנו כשאנחנו היינו קטנים. לפעמים אני חוששת שהחיים המודרניים עדיין שבויים כל כך עמוק בתוך מסורת שאבד עליה הכלח, ואנחנו מנסים להגדיר מחדש הגדרות ישנות במילים מחודשות אך מתוך תבניות כמעט היסטוריות ולא מתוך שבירת הכללים. הגדרות של מגדר, של לאומיות, של התנהגויות. יש דברים שמשתנים לאט מתוך ההגדרות החדשות, יש כאלה שנותרו מקובעים ויש דברים שלא משתנים. הילדים שלנו צריכים את הסבלנות שלנו לראות אותם ולהקשיב, מהירות המסרים של העולם המודרני לא מתאימה לצרכים שלהם. מה שנדמה לנו שאנו מספקים להם הוא במידה רבה עונה על צרכים שעל פני השטח בלבד ולא לצרכים העמוקים באמת. יש זרעים שזורעים אותם, כמו עגבניות השרי והם צומחים מיד ויש כאלה שצריכים את הזמן שלהם. לגבי עציצי המרפסת - בסוף הם יוריקו ואוכל לכתוב את הפוסטים האלה ולנשנש עגבניות. ולגבי הילדים - לילדים אני נותנת זמן והמון אהבה ולומדת מחדש שפה שמתאימה בלי תבניות ובלי היסטוריה...

האמת העירומה או בין "אם" ל"אז"

בפוסט של אתמול היתה גלומה הבטחה לעבד נושא השיחה עם אחותי ולהביא לכם את המסקנות המתבקשות. אז עליתי על המוקש הזה רק בעבורכם ונתתי לעצמי לחשוב ולהתבשל כדי לזכך את הנקודה העיקרית ולהציג אותה בפניכם. לא רציתי להביא אותה אליכם בצעד הססני של נערה ביישנית אלא בהילוך בטוח של אישה מגובשת. ולכן, כהרגלי בקודש, סובבתי וסבתי סביב העניין במשך כל היום. אני אוהבת את המחשבות האלה שמלוות אותי, תהליך הגילוי האיטי וההתבשלות מזכיר לי יצירה במטבח, בהתחלה כמחשבה, אחר כך על הנייר קורמת המחשבה עור וגידים כתפריט וכרשימת קניות, וסידור הדברים, הוצאת הכלים, חיבור של חומרים -  עבודת ידיים, אהבה, חום או קור או גם וגם  - לכדי בליל של ריחות, צבעים וטעמים חדש וייחודי, גם אם הוא מוכר הוא תמיד מעט אחר ומשמח לא פחות, ואז השלב האסטטי של ההגשה לאחריו השלב המשמח של ההנאה מהאוכל עצמו.

השיחה עם אחותי היתה עוד נקודת ציון שהראתה לי את מקומי בתהליך המכונה חיים. והמסקנה העיקרית שלה מבחינתי הייתה שפעמים רבות אנו עושים את הבחירות שלנו אבל לוקח לנו זמן לחיות איתן בנוחות, לא בשלום, בנוחות. רק אחרי שנוח לנו עם ההחלטה ואנו באמת יישרנו איתה קו אנו מגיעים למעין שלמות, לא כזו ללא סדקים, אלא כזו שלא מתרצת. כבר אמר אלברט איינשטיין שהסבר ארוך בעיקר מעיד על חוסר הבנה, כלומר כשמשהו ברור לנו אנו מסבירים אותו בקלות. כך גם עם עצמנו, ברגע שההסבר שלך למה שאתה עושה הוא ארוך ומתפתל ואף מנסה לקלוע לדעת האחר אתה לא שלם עם המקום שאתה נמצא בו. ניקח את ההחלטה שלי לבחור בחינוך ביתי כמשל - בהתחלה הרגשתי שזה נכון ונתתי לזה הסבר רציונאלי. למעשה, לא ממש התאמתי את עצמי להחלטה או את ההחלטה לי. ידעתי שזה מה שאני רוצה, אבל התאמתי את מה שאני רוצה לכללים, לתנאים, לאתגרים שלי כמו שראיתי אותם כתוצר של המערכת. לכן בתחילה, לבד מכל הפעילויות הכיפיות שעשינו יחד, היו לילדיי זמני לימוד בהם הם ישבו מול חוברות משמימות של משרד החינוך ושקדו על לימודיהם. הדוגמא הטובה ביותר ללמידה היתה לי מול העיניים ולא הבנתי אותה או אולי סירבתי להכיר בה - בכורי למד לקרוא מילים יחידות כבר בגיל 3 ומהר מאוד פשוט קרא עד שבגיל 5 לא הסתפק יותר בשעות הקריאה בהן אנו, הוריו, הקראנו לו ספרים עלילתיים ועבי כרס והחל לקרוא אותם בעצמו כי לא היה לו חשק לחכות. לא עבדתי איתו על קריאה, הקראתי לו הרבה ועניתי על כל שאלה שהיתה לו אבל לא עבדנו עם כרטיסיות או מגנטים של אותיות או כל דבר אחר, פשוט נהננו מספרים. לכל ילד יש את הנטיות שלו, הנטיה של בכורי היא למילים ומספרים ולכן האהבה שלו לספרים, המקום של ספרים בחיינו, הסקרנות הטבעית והיכולת שלו לעבד את נושא האותיות והמספרים הביאה אותו בזמן שהתאים לו לקרוא ספרים וממש להבין אותם ורק לרצות עוד ממעיין הידע הזה. ולמרות שזה היה מול פרצופי לא הפנמתי, הייתי עדיין שבויה בלקונה שהטביעו בי על מה היא למידה. בחיי לא היה תקדים ללמידה טבעית ולכן לא יכולתי להסיק את המסקנות המתבקשות.

אם חושבים על זה הייתי תקועה במקום בו הטבע שלנו או החיברות או השד יודע מה מביאים אותנו - למערכת התנאים. זאת אומרת חלק מהשפה והחשיבה הטבעית שלנו היא בתוך מסגרת ה"אם ואז". נכון שדוגמאות כמו -"אם לא תגמור את האוכל יבוא שוטר" הן כבר לא עדכניות, אבל למרות שיש תנאים שחל עליהם חוק התיישנות על התנאים כצורת קיום טבעית בתוך החברה האנושית לא ויתרנו. אחד הדברים הפופולאריים בחברה האנושית הוא תנאים, אנחנו מתנים תנאים לילדים שלנו, למשפחה שלנו, לסובבים אותנו בכלל ובעיקר לעצמנו. אם היינו עורכים טבלת נזק היקפי הרי ככל שמעגל הקירבה גדול יותר כך מתרבים התנאים שאנו מכניסים לחיינו ובעיקר לעצמנו. ההתניה הזו שהיא יעילה ביותר במתמטיקה/לוגיקה הואיל ושם תנאי לוגי או תנאי מתמטי הוא פשוט אם א' אז ב', ערך האמת של התנאי גם הוא ברור - הוא יהיה אמיתי אם התוצאה אמיתית או אם לחלופין התנאי מראשיתו לא נכון או מופרך.  אך כרגיל מה שמתאים במדעים מדוייקים לא מיושם נכון במדעי החברה. אצלנו לתוך התנאים נכנסים כל כך הרבה משתנים מסבירים שבסופו של דבר, הקשר בין ה"אם" ל"אז" הוא קלוש אם לא מקרי. אנו תולים את ההצלחה שלנו בדברים מסויימים בדברים אחרים שאינם קשורים, כך אנו בוחנים את ילדינו כאילו שומה עליהם להגשים עבורינו את חיינו, אנו תולים תקווה בדיאטה כדי שתפתור לנו את שאלת הרווקות והרשימה ארוכה ומאוד יצירתית. חלק מההתניות שלנו הן לא רציונאליות בעליל  אם אני אעשה משהו טוב אז מה שאני רוצה שיקרה יקרה, אם אני ואם זה ואם ואם ואם אך למעשה זו דרך שלנו לא ללכת עם משהו עד הסוף, לא לעבוד על עצמנו ולא למצוא באמת את המקום שלנו. אבל ה"אז", שהוא החלק השני והבלתי נמנע של המשוואה, לא באמת מגיע כי מתקיימים כל ה"פסודו-תנאים", הוא מגיע בצורה הטובה ביותר כשמתקיים התנאי היחיד שאיננו מלאכותי, מה שהופך את התנאי הזה לאמיתי, כשאתה עצמך רואה את האמת כמו שהיא, נטולת שקרים, ערומה וקיימת. 

אני יודעת שלא סיימתי את הנקודה אך אילוצי הזמן מכריחים אותי שוב להבטיח שאשוב...