חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות היגיון. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות היגיון. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 4 בספטמבר 2014

הסתכרנות איטית לשגרה

פרימה בלרינה של דגה
אמנם לא קופצת אבל יפהפיה
התחילה שנת הלימודים, החזרה לשגרה היא איטית. זה תהליך כיוון שעדיין לא התחילו כל חוגי הבוקר, מה שיוצר בהכרח הדרגתיות בחזרה אליה. מציאת האיזון, גם של הרגלים קבועים היא לא משימה פשוטה ולכן חזרה מדורגת היא הדרך הטובה ביותר להסתגל מחדש. יש בה הכנה מנטלית שמאפשרת את החזרה לכושר שיאפשר את השגרה המטורפת שלנו. מה שבטוח זה שיצאנו בצעדים בוטחים ומבלי להביט לאחור לעבר החופש הגדול שעבר השנה בבטלה גמורה וקרוב הביתה יותר מתמיד. כמובן שזה מביא אותי לחשוב על נתניהו וה"חוויה" שלו ושימו לב איך בקלילות של פרימה-בלרינה אני מדלגת מעל המוקש הפוליטי הראשון שטמנתי לי וממשיכה הלאה. אין לי כוח לכתוב על החופש הזה, עם המבצע, ההרוגים, דאעש, המצב הכלכלי והבולשיט הפוליטי שהתווספו לניתוק מהרבה אנשים, חוסר בשעות שינה, דריכות מתמדת ונסיעות של הבנזוג לחו"ל. אני פשוט מאושרת שנגמר ומנסה לתת לזמן לעשות סובלימציה משלו, ללא פעולה אקטיבית וללא מגע אדם. אחרת זה ישאב לי את כל האנרגיה שאני מנסה בעמל לשמר וחבל על כל טיפה כידוע.



אינטרוולים של קצת פעילות
והרבה מנוחה
היציאה מהשגרה לתקופה לא שגרתית לא באמת מכתיבה התכוננות נפשית, היא לרוב נתפסית מבורכת ומתרגלים אליה בקלות. כל עוד היציאה מהשגרה מתוחמת בזמן היא לרוב חיונית ומשמחת, כאשר היא ארוכה מדי ניתן להתפלסף ולומר שבעצם זו יצירת שגרה חדשה ויש בזה מן האמת. 62 ימים זה המון זמן לחופש, בטח לחופש בתוך כל מה שמוכר ורגיל. לכן, צריך למצוא את האיזון מחדש כדי לחזור ולבצע פעולות שבאופן עקרוני עד לא מזמן עשית באוטומט. ההמולה של הקיץ האחרון העמידה בפניי שתי אפשרויות: או לשמור על הקצב האנרגטי המטורף שלי שמשגע את כולם אבל בשילוב המלחמה להתמוטט נפשית, או להשקיע אנרגיה בלהישאר שפויה על חשבון האנרגיה הפיזית. למרות המוניטין שצברתי כאדם שחותר למגע עם אתגרים, גבר עלי ההגיון ובניגוד לכל ההערכות המוקדמות בחרתי באפשרות השניה. לא עשיתי כלום. אם לא הייתה מלחמה זה היה מרענן, רק שאם לא היית מלחמה לא הייתי מנסה את זה. נותר רק לקוות שאני אפנים את הלקח ואצליח לעשות את זה באיזה חופש לפני המבצע הבא (שוב מוקש פוליטי, שוב מנתרת מעל. הופה).



זמן זה לא תמיד נוסחא
אז כבר שלושה ימים שאנחנו מתאוששים לנו מתוך העצלות אל אינטנסיביות פעילה שמתגברת ומזל שמחר יש לי יומולדת והחלטנו לקחת חופש כי לרגע כבר הייתי מסוחררת מהשוק האקסטטי הזה. ובעצם זה כבר בכלל לא מחר אלא ממש עכשיו. כי ככה  זה עם הימים האינטנסיביים האלה, קצת קשה למצוא זמן כתיבה. מצד שני בחופש האחרון, כשהיה לי זמן, היה לי קשה לכתוב כי המבצע הזה הוציא לי את המיץ. טוב, להזכירכם, פנינו נשואות עכשיו אל החופש הבא. חוץ מזה, זה בסדר כי ממש בקרוב ספיחי המבצע יסחטו אותי כלכלית, לא שיש ממה לסחוט. וברור לי שזה קרוב יותר מאי פעם, המיסים המתרגשים עלינו אחרי החגים כי החגים זה אחלה באפר, בעיקר בגלל שלפיד אמר שהוא לא ישב בממשלה שמעלה מיסים. זה הוכיח את עצמו בפעם האחרונה כשלפני  חצי שנה הוא גם הודיע שלא ישב בממשלה שלא תשב למשא ומתן, ראינו כמה השפעה היתה לזה. לכן אין אלא להודות על חגי ישראל המתרגשים עלינו, כי הם יחסלו עוד יותר את היכולת הפוטנציאלית שלנו, אם היתה, לעמוד במיסים. כך שבניגוד לצוק איתן, הבוץ האיתן הכלכלי יש לו יעד והוא גם ישיג אותו.

אבל למה לדבר על מבצעים, פוליטיקאים מאופסים (תהייה: האם יש מצב שלפיד לא יושב לממשלה כי קשה לשבת כשאתה אפס, זה נורא מעוגל שכזה. הלאה), מיסים, רמטכ"לים סורחים לשעבר ונושאי תפקידים בכירים בצה"ל שמועלים באחריות שדורש התפקיד? מה שחסר זה שאתחיל לדבר על דעאש או הדלפה של תמונות מענן. ויש גם את כל הדיון על גזענות עכשיו בגלל תמונות מטקס החינה של נינט שלעזאזל למה שזה יעניין מישהו חוץ מאשר את נינט? ומקורביה כמובן. ולמה בכלל לדבר על תמונות מהחינה אם אפשר לדבר על תמונות החצי עירום שלה על שלטי חוצות. הבעיה שאם אתדרדר לכתוב על זה עכשיו מוטב כבר שאסיים.

אני בת 40. 
עוד כמה שעות בטח אצא בפוסט יומולדת  









יום חמישי, 12 ביוני 2014

אני בירושלים וליבי בישרש - יום כזה

אני אוהבת כשהשעון הביולוגי שלי מקדים את השעון המעורר ואני מוצאת את עצמי מכבה את האפליקציה בטלפון כשהיא נכנסת לישורת אחרונה של הכנה מנטלית לפני צלצול. הבעיה העיקרית היא שהסלולארי נמצא במטבח וזה אומר שעלי לשחזר את צעדיי לחדר השינה כדי לקחת כדור, הבוקר הוספתי לו אופטלגין כי אני עדיין לא מרגישה טוב. שש בבוקר אצלנו בבית ישנים, ככה זה בחינוך הביתי שלנו, רק שהיום יש בר מצווה בכותל לאחיין הכי צעיר. לא ממש מתאים לי כל הסיפור הזה, לא הבוקר המוקדם ולא הכותל, אבל אם האחיין החליט על הכותל כדי שגם הדודה המעצבנת שלא נוסעת לשטחים תגיע, הדודה המעצבנת תבלע את הדיסוננס הדתי שלה ותעשה כל מאמץ. 

התאוששתי מול המחשב, אבל רק נכנסתי לרשתות החברתיות להתעדכן ופסחתי על "הארץ", לא היה לי כוח ומזל שכך. מתאוששת. מעירה את הבכור ואת המרכזית, אבל רק הבכור קיבל את הגנים של היקיצה ממני, המרכזית צריכה יותר זמן ואת קטינא אני פשוט אשלוף מהמיטה. מתקלחת והבכור לוקח על עצמו את הסנוז של המרכזית וכרגיל הוא עושה את זה ביסודיות גרמנית מעוררת קנאה, אך מלאת רגישות ואהבה. על אוכל מזין אין מה לדבר, אורזת שטויות, לא שוכחת קרם הגנה (אורגני וידידותי לסביבה), כובעים ושתיה (כולנו חכמים בשמש). עומסת על עצמי תיק, עוד תיק, ילד, סלולארי ובובה אהובה (לא בשבילי, זה החבר הכי טוב של קטינא ואין אירוע משפחתי שהוא מפספס) והיידה יוצאים, אף ילד לא בא לעזרתי ואני משננת לעצמי כמו הקטר הקטן שיכול שגם אני יכולה, בינתיים סופרת צעדים לאחור. יצאנו בזמן, עוד אין פקקים. רדיו נדלק ואנחנו מוכנים. מוסיקה סבבה, ילדים מאוששים, קצת שיחה קצת שרים. החדשות של שמונה מתחילות, אני קולטת את תחילתו של הסיפור בישרש ומיד סוגרת את הרדיו. הילדים עוד לא הספיקו לשמוע. מנסה לשמור על פאסון ומשהו בתוכי נשבר.  

נוסעים לירושלים. הבכור, משום מקום, תוהה מה יעשה בצבא, שואל על אבא והחבר'ה שלו ואני מספרת על בה"ד 10. הילדים מבקשים את סיפור הפגישה שלנו, כחלק מהווי הצבא. וייז לוקח אותנו דרך ואדי ג'וז, אני מתרגלת סיפורי ירושלים, שבתות, מוסכים וכאלה. הילדים כרגיל מתלהבים מהעיר. אני על אוטומט, מנסה להדחיק את מה ששמעתי בחצי אוזן. זה הרוע בהתגלמותו. לא משנה מה קורה בין הורים, אין הורה שפוי בדעתו שינקום בבת/בן זוג דרך הילדים. לא רוצה שהילדים יהיו בלעדיו ולכן מוכן שלא יהיו יותר זה אישוויון שלעולם לא אוכל להבין. מתנחמת בזה שלא אוכל להבין כי זה משאיר אותי בצד השפוי, אבל יודעת שאני סתם מנחמת את עצמי. אתה מביא ילדים לעולם כדי לשמור עליהם, זו התכלית, אין שום דבר אחר ולא משנה כמה העולם מטורף, ילדים נועדו לחיים. ממששת אותם, מוכרחה לגעת גם תוך כדי נסיעה. הילדים שלי. לא מוכנה להכניס רוע של אדם אחד לתוך החיים, אבל הרעל הזה יושב לי על הלב ומטפטף את עצמו לדעת. ילדים נועדו לאהבה, אני חוזרת ומשננת לי כדי לעצור את הלב שמתכווץ והמחשבות הגרפיות בעידן של תקשורת פורנוגרפית. אבל זה מפחיד אותי. הורים אמורים לשמור על הילדים שלהם, לא לקחת בזדון את חייהם. הפחד הזה מהרוע האולטימטיבי, מחזיר אותי לגעת בהם שוב שידעו שהם בטוחים למרות שהם לא יודעים שום דבר. אמא כאן ואבא שבעבודה ישמרו עליכם לנצח, ישמרו וידאגו ויאהבו וישמרו עוד קצת. הנסיעה נגמרת ואני פורקת אותם מהרכב ומעניקה חיבוק אמיץ מכרגיל.

בכותל כבר הכל זורם אחרת, עומדת בכניסה ומוצאת את עצמי כל הזמן מתרחקת כי כולם נדחפים לפני, אני לא טובה בזה  בארץ, איכשהו גם כשאני ראשונה, אני מוצאת את עצמי בסוף והילדים מבטים בי במבט מלא אימה של "תצילי אותנו", אבל אני באמת לא יודעת איך. בסופו של דבר אנחנו נדחפים איכשהו קדימה ואז המאבטח אומר לי "אבל למה לא נכנסת מהכניסה של העגלות?" אני מרגישה דמעות חונקות והדבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו זה "אוי יופי, עכשיו בטח תגיד לי ללכת לשם" מחייכת חיוך אבוד והמאבטח מכניס אותנו בכל זאת. בעלי השמחה (אחותי ומשפחתה) בכלל לא נמצאים, שעה וחצי בחום המחפיר של הכותל והנה גם אנחנו מתחילים. הילדים איבדו את הכוח, את הסבלנות ואת כושר העמידה. ואז מגיע השוס, לא משנה שהכנתי אותם, גברים לחוד ונשים לחוד. הבכור מסתכל סביב ואומר בקול "אני נשאר עם אמא", בלחש הוא מוסיף "אם אחליט שאני רוצה בר מצווה, את תהיי לצידי בלי מחיצות". אני מחבקת חיבוק אמיץ, כן שוב יותר מהרגיל, שירגיש וידע איפשהו בלב שאני תמיד שלו. 

מצחיק לעמוד בצד בכותל, זה כמו סיור אנתרופולוגי שלא נגמר. אז מכיון שלא רציתי לעמוד על כיסאות ולראות בקושי ואחר כך להצליף בסוכריות, לא נותר לי אלא להסתכל, על אלה שמתפללות באדיקות, ואלה שמרכלות, ואלה שבסמארטפון בעוד הילדים שלה רבים ועולים על כולם והיא מדי פעם מרימה ראש כדי לצרוח "די" ולהמשיך עם הסלולארי, ועל אלה שמתרחקות בלי להפנות את התחת (אמרתי תחת? התכוונתי גב) ואלה שמתבוננות בסקרנות ומבטינו מצטלבים לחיוך קצר של הבנה, ואלה שבוכות ואלה שמהדקות לבוש ואלה שרוקדות ואלה ששרות והופס, הזמן עבר. ואני לא יכולה שלא לתהות על מה שקרה בישרש ואיך אפשר להאמין באלוהים, כי אם יש אלוהים והוא ברא אותנו בצלמו, איך קם אב על ילדיו? אני חושבת על אלוהים ואברהם ויצחק ותוהה על טבע האדם. המסקנות עושות לי רע, אבל זמני עבר ובכל מקרה אתם כבר יודעים שאני ואלוהים ובכן - אין ביננו מערכת יחסים. סיור בירושלים כבר לא יהיה, למרות שתוכנן, השמש קופחת והעמידות של כולם בסכנה, אם נרהיב עוז ונצא לטייל השלווה המשפחתית הזו עוד עשויה לקרוס עם אגלי הזיעה ששוטפים את כולם. 

אז נוסעים לאכול פיצה ולקרוא קצת ברכות ולמען האמת ילד הבר מצווה, הוא מקסים ביותר כך שקל לברך אותו לכל הדעות. ואני רואה את האהבה שכולם מרעיפים על ילדיהם ולא יכולה שלא לנדוד במחשבותיי שוב לילדים בישרש. כל פעם שדבר כזה מתרחש, האמון שלי בעולם מתערער. צריכה למשש את שלי שוב כדי לדעת שהכל בסדר ושהם בטוחים. והם כל כך מאושרים, יושבים להם באוטו, צוחקים, מדברים ואוהבים וליבי נחמץ על כל הילדים הלא מוגנים. ואף פעם הכתובת לא ממש על הקיר, כי מי רוצה לראות כתובת כזו על הקיר, זה משהו שלמדנו להדחיק כי הוא לא נראה אפשרי. חושבת על שני האחים שלא ראיתי מעולם ומתבוננת בשלושת ילדיי ונקרעת בין פחד קיומי מהרוע הזה מול האהבה הקמאית ליופי הזה, לשלם, לאושר של כאן ועכשיו. זה מפחיד אותי. זה נוגע במקום הכי מפחיד שיש, כזה שלא תיארת מעולם, אבל הוא שם ואתה יודע שאיכשהו תמיד יהיה זה שיגיע לשם ואתה לא תבין איך ושוב תפחד. זה נוגד כל הגיון כי אין בזה היגיון וכשאין היגיון גם אין מה לעשות נגד זה לפני וגם לא בדיעבד.

המשכנו לפיצה ואחר כך המשכנו הביתה, לבכור היה שיעור טרומבון, אחר כך למרכזית בלט, אחר כך לבכור תזמורת ובכל הזדמנות אני נוגעת עוד יותר מכרגיל והם בסדר עם זה, מתמסרים. אחרי התזמורת, אני אוספת בכור קצת מאוכזב, החזרה לא עלתה יפה כמו שהוא רצה, הוא עייף ויש יצירה חדשה וקשה. אני מלטפת במילים, בחיבוק ועוטפת באהבה והוא מרים מבט ואומר "אני ילד של אמא" ואני רוצה לבכות, אבל לא רוצה להפחיד אותו. כן, ילד קטן, כן אוצר, אני כאן בשבילך ואני אמא ואני אשמור עליך תמיד, כי מסתבר שיש מפלצות בעולם. כי שוב בישרש התנפץ הלב לרסיסים כי יש בני אדם ששכחו את קדושת החיים. ואני פורשת כנפיים ומותחת סביבם עוד קצת את הבועה, העולם שבחוץ לפעמים פשוט רע בלי תקנה. 

יום שלישי, 18 בפברואר 2014

שיח ישראלי חדש וראש ממשלה שהוא בעצם דג (שותק ושוחה עם הזרם)

ישנם כל מיני דברים שאני לא אוהבת בעולם, ולא אל תקפצו ותגידו בנט (זה נכון, אבל לא לזה כיוונתי), אני למשל שונאת להיות חייבת (אל דאגה, אין בכוונתי להמשיך את הרשימה היום. לנשום) וזה גורם לי גם ברגעים לחוצים בזמן להתעכב רק כדי להחזיר, גם אם זה 10 אגורות במכולת. וכל זה כי אני חייבת לכם מאתמול כמה דברים וכל היום הזה היה כל כך מלא וגדוש ובקושי הספקתי.

1. חבר פייסבוק פירסם אתמול הודעה בנוסח "ברכות לסגן ראש השב"כ בדימוס ע. על מינויו למפמ"ר אזרחות", לפני שאתם רצים, כמו שאני עשיתי אמש, לחפש את מי באמת מינו למפמ"ר אזרחות (משרה שכבר שנה וחצי לא מאויישת) דעו לכם שהמשרה אוישה היום והמינוי אפילו נראה מקצועי ונכון. אבל נכון שהפוסט הזה נשמע לכם לגמרי הגיוני? לי לפחות ברגעים הראשונים לא היה ספק שזה יכול להיות. דרך אגב כמוני היו עוד. ואם רגע פותחים את הנושא, זה די מפחיד שזה נשמע הגיוני, וזה רק אומר שכנראה כבר שום דבר לא יפתיע אותנו חוץ מאשר מינוי מקצועי - לפעמים הנמכת ציפיות עושה רק טוב. השאלה היא איך תתמודד עם התפקיד כאשר קודמהּ בתפקיד פוטר בשל לחצים פוליטיים, ספר האזרחות המשוכתב מעורר אנטגוניזם וסיומו כבר מתעכב הרבה מעבר לכל היגיון, וכמובן המערכת נראית אחרת לגמרי אחרי התפוצצותה של פרשת אדם ורטה. המערכת משוועת למפמ"רית שלא תהלך על ביצים אלא תדע להשמיע את הקול הנדרש שיחזיר למורים לאזרחות את האמונה בשליחות שלהם לגדל דור של בוגרים בעלי תודעה דמוקרטית ולא חיילים מתוכנתים. קשיים רבים צופן לה המחר ואני מניחה שצריך אומץ רב ועמידות גבוהה בלחצים כדי לקחת את התפקיד מבלי לרוקן אותו מתוכן.

2. היועץ המשפטי ויינשטיין, לעומת זאת, התיר לממשלה לא להתייחס לפורעי "תג מחיר" כטרוריסטים והממשלה מצידה פדתה את השובר המוצע ומעתה אמור התאחדות בלתי מותרת, משל היו שחקני כדורגל עם תודעה פוליטית-אירגונית. מעניין אם עכשיו יהיו גם טורנירים בליגת ההתאחדות הבלתי מותרת לפגיעה גזענית בפלסטינים. אני גם מציעה שאולי שווה לבחון תלבושת אחידה, אני מדמיינת צבע חום אבל אולי אני טועה. הרי על ארגון טרור הענישה ברורה, אך כמה יפה הוא העולם האמורפי של ההתאחדות שבמקסימום מאפשרת עיקול של רכוש. אבל מעבר לזה שזה מקל על האכיפה והענישה (פשוט כי אין, בעיקר בגלל שאין צורך, הרי זה לא טרור זה בילוי שעות פנאי) ומעקר של סוג של הרתעה, המסר שהחלטת הממשלה מעבירה הוא פשוט - אפשר להמשיך עם תג המחיר והמדינה תעשה ככל שניתן כדי לצמצם את הנזק לפורעים. הו, כמה נפלא הוא תהליך הלגיטימציה. 

3. חזרה למשרד החינוך - אז כנראה שכבר הסכנו עם העובדה שמורים ערביים מופלים לרעה, אבל עדיין יש את נושא השפה הערבית, שהיא עדיין רשמית השפה הרשמית השנייה של מדינת ישראל. בא שר החינוך ומודיע שמתוך כבוד למקצוע הערבית ורצון לרומם את מעמדו, תבוטל החובה ללמד ערבית בכיתה י'. טוב, בגלל שהילדים שלנו לומדים ערבית בכל תשע השנים שקדמו לכיתה י' וכולם דוברים ערבית ברמה סבירה המאפשרת שימוש בשפה, באמת שאין שום צורך להשאיר את הערבית במערך לימודי החובה בתיכונים. ההחלטה של פירון נדמית שקולה כאשר היא נאמרת במנותק מהמצב בשטח, אך האם היא שקולה כאשר אנו מסתכלים על המערכת כולה או שמא היא יוצרת הדרה ברורה של מערכת החינוך מהמחוייבות שיש לשפה הרשמית השניה של ישראל? לאור הידע המביך ביותר של רוב התלמידים היהודיים בשפה הערבית הייתי רוצה להאמין שהויתור על הערבית בכיתות התיכון והפיכתו למקצוע בחירה יבוא בד בבד עם העמקת לימודי הערבית בכיתות הנמוכות יותר, אך מכיון שזה איננו חלק מהרפורמה הרי שבעיני אין אלא להסיק שמשרד החינוך לא רואה בשפה הערבית שפה חשובה כלל ועיקר לעתיד החיים בישראל והוא פועל לייתר אותה. ועוד לא דיברנו בכלל הועדה לבחינת גבולות השיח אשר תפקידה לייצר נהלים ברורים למסגרת עבודתם של המורים בעיקר במקצועות האזרחות וההיסטוריה. אני חושבת שיש לייחד לנושא הזה פוסט שיוקדש כל כולו לחינוך, אבל אין לי ספק שהמורים לא צריכים נהלים ואם הם צריכים הרי שכנראה יש בעיה בתהליך ההכשרה שלהם. מה שהמורים צריכים זה גיבוי של המערכת נוסח קארד בלאנש ולא מילה רפה בדיעבד, אפרופו לקחים פרשת אדם ורטה. כל האמור מצטמצם לכדי תמונה מאוד עצובה של משרד החינוך ועתיד החינוך בישראל מעולם לא נראה אומלל יותר.

אז מה אני מנסה להגיד בתוך כל זה? אני עדיין מנסה לעשות לעצמי סדר. אבל מה שברור הוא שנתניהו אולי אינו נשמע בתקופה האחרונה אך פעולותיו נשמעות מעל המילים - נתניהו בשתיקתו למעשה מעורר שיח ישראלי חדש  - בו היהודית גוברת על הדמוקרטית וההתקרבנות מול הפלסטינים גוברת על הצורך בהתנהלות אחראית החותרת לשלום. אלא אם כן הוא איבד את זה לגמרי, נראה שכל מה שהוא מכוון אליו הוא שהתהליך כולו יקרוס. הוא בועט באמריקאים ובועט באירופאים, מוותר לבנט, מדיר את הפלסטינים, מממן ביתר שאת התנחלויות, מוותר לפורעים מימין, מאפשר דה-לגיטימציה של השמאל, מייצר שיח מרכז-ימין ויוצר אוירה ציבורית שמכרסמת בנכונות לויתורים תמורת שלום. ייתכן שהשתיקה של נתניהו היא מכוונת, הוא מנצח על השיח ולא אומר כלום כדי שלא ידבק אליו שום רבב, אבל נתניהו שוכח להביא בחשבון את האחריות הציבורית שיש לו מתוקף תפקידו, ולכן הכל נקשר לשמו. גם ראש ממשלה נרפה ושותק הוא עדיין ראש הממשלה.  

אבל העיקר שנעביר עוד מימון מיוחד ל- 35 התנחלויות מבודדות - ראש ממשלה מנותק. ממשלה מנותקת. אזרחים עשוקים.

יום חמישי, 5 בספטמבר 2013

מהות הורית

יום הולדת וראש השנה עברו חלפו והיו נחמדים מאוד אלי - סיכום קצר וממצה במקום שאלאה אתכם בפרטים שאולי יהיו מצחיקים בדרך כלשהי, בטח יהיו ציניים ובאמת לא יוסיפו דבר. אבל בחושבי הבוקר על ארוחת הבוקר לילדים (ודרך אגב חוץ מהבכור שישב וקרא משמונה בבוקר כולנו קמנו ב- 10 (!) למעט הבנזוג שעדיין ישן אבל הוא גם עבד עד הבוקר- הידד!), אז בחושבי לקראת צהריים על ארוחת הבוקר, הגעתי שוב למסקנה שהייתי רוצה שהתזונה אצלנו בבית תשתנה. יותר מדי פחמימות זו הבעיה העיקרית עם הבכור, אבל זה גורף לגבי כל שלושת הילדים. אז קצת רקע - הבכור אוכל מלפפונים ותפוחים מהצומח וכל שאר התזונה שלו היא אמנם ביתית ולא מעובדת אבל גם לא מגוונת (לשמחתי לאחרונה הוא הוסיף קציצות מבושלות ועוף בתנור לרפרטואר אבל הרשימה כוללת בעיקר שניצלים, המבורגרים, שניצלוני טבעול, פיצה, פיתות עם חומוס, סנדוויץ עם חמאת בוטנים וספגטי). המרכזית אוהבת בעיקר סלט, ירקות, פירות, מרק (עד עכשיו נשמע טוב), פחמימות ומתוקים וגם שניצלים אבל ממש דקים (כבר נשמע פחות טוב) והקטן אוהב מתוקים בעיקר אבל גם יסכים למרק, עדשים, אפונה ומרבית סוגי הבשר. בקיצור הם די מקובעים על האוכל שלהם ולא ממש פתוחים לדברים חדשים. את התזונה שלי אני בהחלט שיניתי לאחרונה - הוספתי שייקים, הרחבתי את מנעד הסלטים, הורדתי הרבה פחמימות והשארתי את הבשר. והבנזוג - אוכל הכל - לא נרשמות בעיות או תלונות מצד הכותבת.

אז זה לא פוסט שידון במעבר לצמחונות או טבעונות ולכן מי שקיווה שאפשר יהיה לדון בנושא יש לו שתי אפשרויות לוותר מראש על הקריאה או לקרוא אבל לוותר מראש על ניסיונות השכנוע.

אז מה הבעיה מבחינתי? אטרף הפחמימות והקושי בפתיחות לטעמים חדשים ואולי בעצם גם הפינוק האמיתי של לאכול רק מה שאני אוהב תמיד ולא גם מה שאני ממש בסדר איתו. אז אני מכינה המון דברים ולאט לאט אני גם מצליחה לגרום להם לטעום, אבל מה שווה הטעימה אם היא נגמרת בלא כלום? אני מודעת לגישות השונות ואני יודעת שאני בהחלט יכולה להחליט שאין בבית את מה שאני לא רוצה שיהיה ושאני יכולה להכין ארוחה, להגיד לילדים זה מה שיש, להבין שיש סיכוי שהם ישבתו רעב ולהיות מוכנה לזה עד שהרעב ישבור אותם והם יאכלו הכל. זו בהחלט אפשרות אבל בעיני היא מעט אלימה. כן, כן אני יודעת ואתם לא צריכים לומר לי שהורה צריך לראות את התמונה הכללית ולכן אם יש ערך שהוא חשוב בעיניו זה גדול יותר מלכבד את רצונם של הילדים ואם יש משהו אני יודעת שיהיה טוב עבורם אז אני צריכה ללכת עליו, על אפם ועל חמתם של הילדים כי אני עושה את זה לטובתם ולכן אני צריכה ללכת בדרך שלי ושהם ייתיישרו עליה. כל זה טוב ויפה אבל זה לא מתיישב עם תפיסת ההורות שלי.

לא מתיישב איתי לשבור את הילד בגיל חצי שנה כדי שהוא יישן לילה מלא במיטה שלו ולא משנה איך תיקרא השיטה הזו וכל ההסברים על כמה זה חשוב, זה לא נראה לי נכון. לא נראה לי נכון שכשילד רוצה את קרבת ההורה בלילה, ההורה ירחיק אותו. לא נראה לי שלצעוק על ילד אבל לצפות ממנו שלא זה הגיוני ואותו דבר על שקרים (שלא לדבר על זה שילד נכנס לדיסוננס כשהורה מסביר לו את ההבדל בין שקר לשקר לבן ואחר כך מצפים ממנו שלא ישקר). לא מתיישבת לי שיטת העונשים או שיטת ה"להכריח". ואני יכולה למנות פה עוד הרבה דברים שלא מסתדרים לי. אחותי קוראת לזה "הורות מרצה", הווי אומר כשהורה עושה הכל כדי לרצות את הילד שלו. אני מבינה על מה היא מדברת, אבל אני לא מסכימה. תסתכלו על מערכות היחסים שלכם בחיים ותראו כמה אתם מתנהגים אחרת עם מבוגרים, אפילו זרים מוחלטים ואיך אנחנו כהורים מתנהגים לילדים. וזו דואליות שאותי מטריפה. הילדים שלנו צריכים ללמוד להיות בני אדם וצריכים לראות בהורה גם אדם, זה מהווה בסיס גם לקשר שלנו כהורים לילדים כשהילדים שלנו מבוגרים, ועם יד הלב יש לנו עם הילדים מערכת יחסים ארוכה יותר כשהם מבוגרים מאשר כשהם ילדים (בהנחה שנאריך ימים כמובן). ואחר כך מתפלאים למה מרבית הילדים הגדולים מסננים את ההורים שלהם או עונים בחוסר רצון או מספרים לאחרים שההורים שלהם הם אחלה אבל... 

אני מוצאת את דרכי לאט, ואני בטח לא אבנה אידיאולוגיה שלמה שתסחוף רבים, אני גם לא רוצה. אבל אני באמת ובתמים לא מאמינה בשבירת הילד כדי שיתיישר איתנו ויתאים לנו כמו כפפה ליד. אני מאמינה בלתת לו מקום ולשמש לו דוגמא ולהעניק לו בחירה, בתוך גבולות כמובן אבל גבולות שההסבר שלהם הוא הגיוני גם בעיננו כמבוגרים ולא בגלל שכך ראוי או רצוי אלא כי זה הגיוני ואנחנו שלמים עם זה. אם אנחנו נראה את ההגיון גם הם יגדלו לתוך זה ויבינו ויפנימו ויגדלו להיות בני אדם. וכך גם בנושא האוכל - אני משמשת דוגמא, אני כל הזמן מציעה, אני מדברת ומסבירה, הדבר היחיד שקשה לי זה שאין לי כבר סבלנות לראות את זה קורה ולכן אני נעזרת במנוע סבלנות חיצוני שעדיין מעניק לי כוחות ומאמינה באמת ובתמים שהדברים יעברו ויסתדרו. זו לא הורות מרצה, אני מחפשת לה שם. זו לא הורות בלי גבולות אבל זאת הורות שמאוד מנסה לראות את הילד כאדם בפני עצמו שתהליך הלמידה שלו הוא מתמשך ומגיע מהלב ולא מגיע כדפוסים שהוטוו מראש מחוסר ברירה אלא מבחירה ותהליך הבחירה הוא איטי ודורש מיומנות ולמידה. אני לא יודעת כרגע, אני לא רוצה להתיש. יוצאת לטייל עם הילדים, הבנזוג נשאר לעבוד. חג שמח!