שוחקת, שוחקת על חלומות ובאמא'שלי מנסה להאמין באדם

סילחו לי על השקט היחסי, אני מודה לא מצליחה לכתוב כל יום. לא עניין של מצב נתון, עניין של מצב נפשי. משקיעה כל כך הרבה אנרגיה בלנסות להיות מפוקסת על המציאות, להתנהג כרגיל, בעוד הנפש מתרוצצת בחוסר רגיעה מתואם ביחס הפוך וסימטרי לפאסאד הרגוע והמחוייך. יש עצב תהומי בתוכי שאני מנסה להכיל אך הוא מאכל אותי, כמו חומצה. כמעט 1900 הרוגים משני הצדדים, אלפי פצועים. סיפורים אנושיים מתגלגלים לרגע לתוך עיתונים, מעלים דמעה ומתגלגלים למשהו אחר. מתקלחת לפחות פעמיים ביום ומרגישה כאילו אני לובשת שק ומתפלשת באפר. יש לאן לברוח, זה לא העניין, גם בעצם די טוב לי איפה שאני נמצאת פיזית. זו הנפש שלא בורחת לשום מקום והיא כואבת, דווייה וחבוטה וממאנת להתנחם בקטן ובטוב, שפילוסופית גם אפשר לטעון שהוא הכל. 


מילים יוצאות מתוכי ומתעגלות במעגלים אינסופיים שלא מביאים לכלום. נואמת למקהלה והמקהלה ממילא מרגישה די דומה. כותבת, המילים יוצאות החוצה ואני מתכנסת בתוכי. מקופלת, מצונפת בפינת חדר אפל ומעושן. בהתחלה עוד ניסיתי לנקות, להוריד שכבות פיח, לאוורר את העשן, להסיר את האבק, להשאיר את העיניים פקוחות. המוות המיותר, הפצצות, המלחמה לא הפסיקו לרגע, הדיווחים ממשיכים כאילו אין מחר. הרגשתי את עצמותיי פקות, נשברות וידעתי שאת מה שיש עמוק בנפש לא יוכלו לקחת גם אם לא יוותרו עצמות. אבל העשן הזה כבר מתחיל לחדור עמוק פנימה ולא מוותר. על הרצפה האוויר נקי יותר ואני מנסה לסנן. לא ממש עובד בינתיים. גם עם הנסיגה, הכל כל כך חנוק.


שלשום יצאתי לעזור לחברה, נסעתי אליה, נסעתי ממנה, חזרתי למשפחה שלי. הכבישים היו סבירים, המזגן היה מבורך. ובדרך הרדיו ניגן מחדש את ילדותי עם המון שירים משנות ה- 80 שעשו לי שמח בצורה לא מובנת. הייתי לבד ולרגע כל כך נהניתי מהחופש הזה, הפוגה קטנה באמצע החיים. ואז בצד הדרך שלט מתחלף הזכיר לי מה לעשות באמצע אזעקה. פתאום לא היתה משמעות משמחת לאלטון ג'ון ואחריו לדיויד בואי. פתאום נפלה עלי הכרה שהשאירה אותי קפואה ומנומלת. ברדיוס של עד 10 ק"מ ממני בקו אווירי לכל מקום, ישראל ועזה, יש הורה אחר שרק רוצה לחבק את הילד שלו ואין. אין ילד. יש שכול. שכול זו מילה כל כך מגוהצת לכאוס מוחלט שאני לא יכולה להבין ולא רוצה להבין. פתאום כל מה שרציתי זה לחזור לילדים ובנהזוג ולחבק.


כן, ריצה לממ"ד בעת אזעקות זה לא נעים, אבל אלא רק עצירות מטרידות באמצע החיים. עדיין אנחנו יכולים לצאת, להנות מהים, מהשמש, להרגיש את הרוח ולנשום, לשחק, לצחוק, להשתולל. ויש לנו בית לחזור אליו, עם חשמל, ומים. אדירים, יש לנו מים. מים חמים ומים קרים ומים לשתיה, למקלחת, לשטיפה ואפילו למשחק. בעזה אין. לעזה יש ריח של מוות והרס. איך בתוך כל זה עוד אפשר לשקם?


אני יוצאת אחרת מהמבצע הזה. ויכוחים אינסופיים, הפגנות, ניתוקים, איומים, נאצות, קללות ופחדים. המבצע הזה לא שינה אצלי שום דבר בהגדרות הבסיסיות, אם כבר הוא רק חיזק את כל מה שאני מאמינה בו ולימד אותי דברים על אנשים, קרובים ורחוקים שלא הייתי רוצה לדעת. גיליתי אנשים אטומים לכאב של אחרים שמתהדרים באנושיות וגיליתי עד כמה הגדרות למושגים בסיסיים יכולות להיות גמישות. במידה רבה נבהלתי מהדברים, דווקא לא מהאיומים אלא מהדברים שחברים "מתונים" אמרו, מהקונצנזוס הסולידרי הזה. מהמוכנות להיסחף מדמגוגיה בגרוש, מהמוכנות להצדיק ואף לסובב מבט, מקבלת האבדות בנפש ככורח, למרות שניתן היה למנוע אותו, כי ממילא הסיום חייב להיות מדיני, מהמוכנות לוותר על סממנים של דמוקרטיה ולהאמין שאין ברירה. אני מניחה שכרגיל ההיסטוריה תהיה זו שתשפוט, במבט על נראה שהלקח ההיסטורי שאמור היה למנוע מאיתנו לחזור על שגיאות ידועות מראש נשכח. אבל העניין הוא לא מי צודק או לא. העניין הוא שעוד לפני שהתחיל המבצע היה ברור שאין טעם במבצע כי ממילא אין דרך אמיתית לגמור את זה אלא במשא ומתן.


תגידו - מיגרנו את המנהרות
ולזה אומר שבמנהרות היינו אמורים לטפל כבר מזמן. למעשה, אם חושבים על זה, ונניח שצודקים נתניהו ויעלון ואי אפשר היה לטפל במנהרות בשום צורה אחרת (אם כי מאמרים שיוצאים לאחרונה מוכיחים שכנראה יש דרכי טיפול), הרי שבשני המבצעים הקודמים (עופרת יצוקנ ועמוד ענן) היינו אמורים לטפל במנהרות וזה שהן לא טופלו למרות המידע המודיעיני זה מחדל רציני.

תגידו  - ביססנו את כוח ההרתעה של צה"ל 
אתם בטוחים שזה הקו שאתם רוצים ללכת בו? לא ברור לי בדיוק איך ביססנו את זה. מה שכן ביססנו זה שאנחנו מוכנים לשחק במשחק של החמאס ולפגוע במטרות אזרחיות ולהסביר שזה בכלל בגללם.  אני מסכימה שזה בדיוק מה שהחמאס עושה, אבל טוענת שדווקא בגלל זה אסור לנו ליפול למלכודות האלה. ישראל יכולה להתהדר בהיותה מוסרית באמת רק באמת אם תחדל לפגוע במטרות אזרחיות בדיוק בגלל שהיא לא מוכנה לקבל ירי על אזרחיה.  

תגידו - רוקנו להם את מחסני התחמושת
אני לא בטוחה שזה נכון, מה שכן אם לא נשב למשא ומתן הרי שאנו דנים את עצמנו לסיבוב נוסף של מבצע שכזה בקרוב מאוד ואל תשכחו שזה עשוי להגיע לפני הבחירות הבאות עלינו לטובה, זאת אומרת שיש לנו כאן טווח של שנתיים למבצע הבא. החמאס ימשיך להתחמש ושוב נגיע לאותה נקודה.

איזה הישגים יש כאן? לבד, כמובן, מכל כך הרבה מוות? הרי מלכתחילה, כל הביקורת על המבצע הזה היא לא רק על עצם היוולדו מחטא וספין, אלא שכמו מבצעי עבר גם הוא לא יביא באמת להישגים ובעצם יוכיח כי רק משא ומתן יכול להביא שינוי. הרי את המשא ומתן, גם אם ינוהל מול עבאס, גם אם ינוהל באמצעות עוד מתווכים, יכיל גם התייחסות לחמאס וסביר להניח גם הידברות עם הזרוע המדינית של החמאס, גם כך יש מולם התנהלות בשוטף וזה לא חדש. הרי הדרך היחידה שמבצע באמת יביא שינוי בעזה זה רק אם הוא ימחק את העיר כליל רק שמחיקתה של עזה לא תעלה על הדעת. היא אפילו בלתי ישימה גם למי ששוקל את הרעיון - אי הבציעות של רצח עם של 1.78 מיליון בני אדם, מובנת אפילו לבנט ולליברמן (שכמובן התחזקו במנדטים). אז בשביל מה נועד המבצע הזה?


הנה עוד לא הודיעו על סיום המבצע אבל כבר מדברים שוב על היתכנות ירי על הדרום - חשבתי שהפסקת הירי הזה היתה חלק ממטרות המבצע. מסתבר שבבנק מטרות מתגלגל, לא מצליחים להשיג מטרות אלא בעיקר להתגלגל. יותר מ- 60 אנשים נהרגו בממוצע בכל יום מימי המבצע. 6 מיליארד שקלים שאפשר היה להשקיע בכל כך הרבה דברים וזו גם לא השורה התחתונה כי זו העלות המבצעית בלבד וללא שקלול העלות למשק, הפגיעה בשוק העבודה, הייצוא, הפיצויים וכולי. מנסה להבין למה המבצע הזה טוב? האם זה מס דמים הכרחי טרום ישיבה למשא ומתן? אני מניחה שמי שהאמינו בנחיצות המבצע, יהיו אלה שבקרוב ייחצנו את הצורך בישיבה למשא ומתן, גם אם רק "בתנאים שלנו". כאן אני מהמרת שעוד פעם יש שתי אופציות:

לעשות קולות של משא ומתן, לפוצץ אותו, לטעון שאין פרטנר לייצר הסלמה ולצאת לעוד מבצע. קטע, אנחנו בדיוק יוצאים מכזה ולא הייתי רוצה שנבחר בזה שוב רק בשל איזו תיסמונת ריבאונד של אחרי מערכת יחסים. הרי לא ייתכן שממבצע למבצע, כוח הסקת המסקנות הלאומי ילך ויצטמצם.

שבאמת נשב למשא ומתן ונוכיח שבאמת יש אפשרות להגיע לאט לאט ובהרבה ביטחונות, סייגים, ערבויות ומתוך הססנות ואפילו חשדנות ליישום שתי מדינות לשני עמים. הרי בסופו של דבר, אין לנו ברירה אלא לחיות כאן אחד לצד השני ועדיף בשלום מאשר במלחמות ואובדן חיים ותקווה.

ואז אני חושבת על עוד אפשרות, האפשרות הזו שבנט וליברמן שעל פי הסקרים התחזקו בתקופת המבצע, יערערו, איש איש וסיבותיו את הקואליציה ויסתכנו בהפלת הממשלה או לפחות בניסיון להפילה ולטרפד כל מהלך מדיני תוך כדי.

אבל מה שקורה לנו מבפנים הוא באמת הסיפור המרכזי כאן, זאת אומרת שני רק לממדי השכול. חברה שלמה שצריכה להישיר מבט ל- 64 משפחות שכולות ועוד כ- 150 פצועים מתוך ידיעה שאפשר היה למנוע את מותם או פציעתם. והאם אחרי המבצע נתפנה לטפל בעוד אי אילו פרשיות שחיתות שעדיין זכרנו לפני המבצע, ומה עם האלימות, ההשתקה, הגזענות, הלאומיות, ההתחזקות היהודית הפומבית, הטשטוש במושגי יסוד בדמוקרטיה שעלו בתוכינו בזמן המבצע? הייתי רוצה להרחיק לכת עד לתוכנית לימודים אמיתית של לימודי דמוקרטיה, פילוסופיה פוליטית, אזרחות וזכויות אדם ומשם לקפוץ לתוכנית מקפת להפרדת דת ומדינה, אבל אז הפוסט הזה יהפוך להתנסות הראשונה שלי בכתיבת מד"ב וזה לא בדיוק מה שהיה לי בראש אם וכאשר אגיע לז'אנר המדובר. 

העניין הוא שאם אני אאמין שישראל אינה מבינה שעליה להיכנס למשא ומתן ולהוביל את תהליך השלום ואוסיף לזה את המשמעות של "קודם כל ישראלי" ומבחני הנאמנות והסולידריות, לא תהיה לי ברירה אלא להבין שבעצם אין על מה להילחם וכדאי שאפנה את מרצי לאריזה. אבל הבעיה איתי היא שאני מאמינה שאני כן יכולה לשנות ומה שאני יכולה לעשות מכאן אני לא יכולה לעשות ממקום אחר ומה לעשות כאן זה המקום שלי . כששאלתם אותי למה אני לא מתחילה כל פוסט עם משהו חיובי על המדינה שלי או איזשהו משפט מעורר סימפטיה לישראל זה היה לי ברור, זה לא בגלל שאני לא אוהבת את ישראל, זה בגלל שאני יוצאת מתוך נקודת הנחה שאני קודם כל אוהבת את ישראל ולכן אני לא צריכה לציין זאת בכל פעם. בגלל שאני כל כך אוהבת את ישראל, אני לא מוכנה להתפשר על ערכים שבעיני הם בלתי מעורערים ולכן כאשני נגדירה את עצמי אני קודם כל אדם, הרבה לפני שאני ישראלית ואני יכולה להגיד את זה בגלל שאין בי שום שאלת נאמנות. אני לא צריכה להוכיח. כמו בפירמידת הצרכים של מאסלו - מדינה כבר יש ואין עליה איום קיומי, לכן אפשר לפנות לשלב הבא  ולהתעמק בהרחבת יסודות הדמוקרטיה.

אני יודעת שעשן המלחמה יוחלף בסופו של דבר במקטרת שלום, אין בזה ניחומים. לפחות לא כרגע. המוות ששורר פה מדכא אותי עד דק. אם רק הייתי יכולה לדעת שזה לא רק עוד שלב במערכה שבינתיים אין לראות את סופה. אבל אני לא יודעת, יכולה רק לקוות שעוד יש כאן תקווה.

מסיימת שוב בטשרניחובסקי, ולו רק משום שהאופטימיות היא מצרך בסיסי, אם נוותר עליה כנראה שלא תהיה עוד שום סיבה...

שחקי שחקי על החלומות, 

זו אני החולם שח. שחקי כי באדם אאמין, כי עודני מאמין בך. 
כי עוד נפשי דרור שואפת, לא מכרתיה לעגל פז, כי עוד אאמין באדם, גם ברוחו, רוח עז. 
רוחו ישליך כבלי-הבל, ירוממנו במתי-על: לא ברעב ימות עובד, דרור לנפש, פת-לדל. 
שחקי כי גם ברעות אאמין, אאמין, כי עוד אמצא לב, לב תקוותי גם תקוותיו, יחוש אושר, יבין כאב. 
אאמינה גם בעתיד, אף אם ירחק זה היום, אך בוא יבוא - ישאו שלום, אז וברכה לאום מלאום. 
ישוב יפרח אז גם עמי, ובארץ יקום דור, ברזל- כבליו יוסר מנו, עין-בעין יראה אור. 
יחיה, יאהב, יפעל, יעש, דור בארץ אמנם חי, לא בעתיד, בשמים - חיי רוח לו אין די. 
אז שיר חדש ישיר משורר, ליפי ונשגב לבו ער לו, לצעיר, מעל קברי פרחים ילקטו לזר. 

מלחמות קורות בקיץ, בעיקר כי הקיץ הוא רוב השנה

לפני כחודש חבר ירדני ואני פתחנו יוזמה בפייסבוק לקידום השלום באזור. הכמיהה לשלום עודנה איתי, כן אני יודעת אני נאיבית במקרה הטוב, יפת נפש לשווי הנפש ובוגדת במקרה הפחות טוב, זה לא משנה. אני חייבת להאמין בשלום כי אחרת אין בי את היכולת לחיות או לגדל את ילדיי כאן. אבל כעת כשהכמיהה הזו נראית כמו חלום מרוחק, אני מזכירה לעצמי שרבים פה באזור ממשיכים להאמין בשלום. זה ממשלות, גנרלים ופרשנים צבאיים שהופכים את דעת הקהל בישראל, שיצרו פה קונצנזוס שלם שאין עם מי לדבר - זה כבר לא רק החמאס, וכן אני מסכימה שיש בעייתיות, בטח כרגע, לדבר עם החמאס ועם זאת עוד נמצא עצמנו מדברים גם איתם. אבל בדעת הקהל הישראלית זה כבר כל עזה, זה כבר כל הפלסטינים, זה כבר הערבים בישראל וגם מקומם של השמאלנים לא נפקד. זה כל כך הולך לנשוך אותנו במקום שבו נהוג לשבת ברגע שיגמרו פה הקרבות, לא שזה לא נושך כבר. מתישהו יגמרו פה הקרבות ונצטרך להסתכל זה בעיניו של זה ולהמשיך לחיות כאן. 

חודש ונראה שחיים שלמים עברו מאז, חיים שלמים אינם מאז. הסבירו לי שלמנות את מספר המתים בצד שלנו ובצד שלהם זה אסור כי יש בזה מן ההשוואה, השוואה שמעולם לא עשיתי פשוט כי אני לא מחפשת איזון במניין המתים, אני לא מבינה את המוות המיותר הזה. אם אמנה את ההרוגים משני הצדדים במספר אחד הרה גורל ולא אפריד בין דם לדם, ואני מאמינה שאין הפרדה בין דם לדם, וודאי יגידו לי שגם זה אסור, לערב ישראלים ופלסטינים. אז אני לא אמנה ולא אנקוב במספרים. מחיר הדמים הזה הוא נוראי והממשלה שלנו הכשירה את הלבבות שלנו להסכים לו. כן, אני יודעת הפרשנות שלי היא נוראית ולא פטריוטית כי להיות פטריוט זה להתעטף בדגל ישראל ולשלוח הודעות ווטסאפ על נופלים ולקרוא בקול כמה ישראל צודקת ולא להיות מוכן לשמוע כלום. כהורה, מגיע לעיתים גיל שבו הילד שלך מקשיב לך פחות, אם בכלל, ויודע טוב יותר ממך כמעט הכל. כהורים אנחנו יודעים שעלינו להתאזר בסבלנות כי מתישהו הילד יחזור להקשיב. דומני שישראל עכשיו בשלב הזה, היא לא רוצה לשמוע היא בטוחה בצדקתה ולא משנה כמה תאמר שלכל דבר יש שני צדדים, בישראל 2014 יש רק צד אחד ולא הוא לא מקשיב.

47 שנות כיבוש בעזה ובגדה, 47 שנים של העדר עצמאות ודיכוי. זה לא משנה כרגע אם יש לפלסטינים שורשים היסטוריים שמקובלים עלינו או לא, יש עם פלסטיני יש לו תודעה וצורך במדינה משלו - גם אם נמשיך בדרך האדנות שמסבירה שאין עם פלסטיני ושאנחנו מתייחסים אליהם טוב יותר מכל מדינה אחרת (תירוץ אתנוצנטרי מחריד שאני מתנגדת לו כמובן), זה לא מה שישנה את העובדות בשטח. כל עוד אנחנו נמשיך לשלוט בעם אחר בכוח הזרוע הרי שהתפקיד שלנו בסכסוך הזה שריר וקיים ולא משנה מה הכוונות שלנו. הפלסטינים ימשיכו לשאוף למדינה, ואני יודעת שההקבלה הזו לא מקובלת, אבל בדיוק כמונו, הם לא יוותרו על השאיפה הזו.

קיץ, מלחמות כבר כן קורות בקיץ. אולי הן קורות בקיץ כי יש לנו קיץ רוב השנה. ושוב קיץ ושוב מלחמה עכשיו וכשאני מנסה להביא את עצמי להבין איך הגענו לכאן אני רואה רק ספינים, כאלה שפורטים לנו על כל הנימים, אך הם עדיין ספינים, רק שהמחיר שהם גובים הוא היסטרי. אני חוזרת אחורה. חטיפתם של שלושת הנערים היתה מחרידה (ולצערי גם כללה שקרים חמורים של הממשלה), הלבבות בארץ הוכשרו לנקמה, החטיפה נוצלה עד תום כדי לנטרל את הגדה עד כמה שאפשר תוך פגיעה אמיתית בזכויות אדם והרג מיותר של "בלתי מעורבים". אז הממשלה הפנתה זרקור לעזה כדי שלא יבריחו את החטופים (להזכיר שהממשלה פעלה מתוך הנחה שהחטופים נרצחו, רק לא יידעה את הציבור), מכיון שהציבור הוטעה ביודעין הוא כמתבקש תמך בפעולה. אחרי שנמצאו הגופות, הממשלה שנהנתה מדעת קהל אוהדת החליטה להמשיך ולנצל זאת מחד וגם לייצר אווירה ציבורית כזו שאת הפרשיות שעלו בזמן החטיפה לא תשזוף עין הביקורת.

פתאום הופנה זרקור לעזה. כן היו רקטות שנורו מעזה, יעיד על זה הדרום שהוסיף לספוג אותם בשקט בעוד לממשלה נוח להתעלם ולא לטפל. אגב גם מנהרות היו אבל אתייחס לזה בהמשך. הירי מעזה בחודש שלפני המבצע לא היה נרחב יותר מאשר נניח במרץ, רק שהלבבות בישראל הוכשרו וזה עשה את כל ההבדל. אז התחיל המבצע למניעת הירי. זה לא עבד, החמאס רק הרחיב את הירי. כך קיבל המבצע הקרקעי את הגושפנקא ועכשיו פתאום זה לא הירי אלא המנהרות. כן המנהרות הן באמת סכנת חיים, אבל הן גם לא חדשות. כן המנהרות מהוות איום אסטרטגי, אבל אחת הסיבות לזה היא חוסר ההתמודדות של ישראל עם זה לאורך יותר מעשור - עשור.

אני לא בעלת ידע ביטחוני נרחב, אני כן יודעת שיש כלי בשם טרנצ'ר 1860 שיכול לחתוך את הגבול בין ישראל ועזה ולסגור את נושא המנהרות, הידע שלי לא רחב מספיק כדי להסביר למה לא משתמשים בו. כבר ב- 2006 המנהרות היו בעיה רצינית וידועה שעלתה בציבור אז עכשיו 8 שנים אחרי מזדעזעים? הרי זה מחדל של מערכת הביטחון שהיה צריך להיות מטופל כבר מזמן. הצעות רבות הוצעו, הן לא התקבלו, הסבירו שזו ביורוקרטיה, שזה תקציב - כסף אין וחיי אדם? אני מוצאת את זה שאנן וחסר אחריות. אבל בואו לא נספר לציבור, הביורוקרטיה תנצח והמחיר? חיי חיילים. אני נגד מלחמה אבל מלחמה צריכה שתהיה לה מטרה ולנו יש בנק מטרות מתגלגל. הכי ציני? שעד ספטמבר עוד נשב איתם למשא ומתן. והלגיטימציה? מאות מתים. יכולנו לשבת עוד באפריל למשא ומתן במחיר הרבה יותר נמוך. מלחמת ברירה מול משא ומתן של אין ברירה. ואת זה הציבור צורך. 

אין לי ספק שיגיע הרגע שבו נשב למשא ומתן וגם נגיע לרגע בו תהיה מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל, זה הפתרון האפשרי היחיד. מטריד אותי המחיר בחיי אדם ומטריד אותי מחיר הדמוקרטיה. זה נראה נאיבי כמובן, אבל דמוקרטיה בהכרח נמדדת דווקא בעיתות משבר. זה לא רק השמירה על מוסדות השלטון שהיא אכן חשובה, זו גם השמירה על השיח ופה הלכנו לאיבוד וזה מפחיד. השמאל הפך להיות בוגד - ממתי לאהוב את המדינה שלך ולבקש להפסיק את ההרג זו בגידה? זה אולי לא בקונצנזוס כרגע, אבל בגידה זו לא. כבר חזרתי ואמרתי את זה בהמון פוסטים לאחרונה. לא אלאה אתכם עוד.

לפטריוטיות גוונים רבים, אבל בישראל כרגע יש רק מיינסטרים אחד והוא מסוכן. חובת הנאמנות מסתבר היא להפגין לאומיות וסולידריות וליישר קווים. לקרוא לפיתרון מדיני זה מסתבר לאהוד את החמאס, אף אחד לא מקשיב לך. להביע צער על ילדים מתים הפך לא ראוי. כן רק החמאס אשם בזה שאנחנו הורגים אוכלוסיה, נשטוף את ידינו בסבון רצח-העם-העצמי שהציע בנט בעוד ספין תקשורתי. זה לא עניין של אשמה, זה עניין של אחריות. זה שצה"ל מנסה לשמור על סטנדרטים של מוסריות זה דבר אחד, זה שהסיטואציה הזו היא בלתי אפשרית זה נכון, לכן מראש לא היינו צריכים להיכנס למלחמה הזו. לאגף את החמאס אפשר רק בדרך אחת - דרך פיתרון מדיני. החמאס מתחזק עם התקיפות שלנו, הוא ייחלש כשהוא יצטרך לקחת אחריות מדינית, לא תהיה לו ברירה אלא לא להקצין. כל דקה שעוברת מקצינה עמדות באזור, ככה זה במלחמה. רק אחריה אפשר לומר שהמחיר לא היה מוצדק ושהיתה דרך אחרת, אבל לדרך הזו אין לובי מספיק חזק כי תעמולה עובדת טוב יותר תחת אש. זה עובד טוב יותר כאן, זה עובד טוב יותר שם. לפלסטיני שמשפחתו נהרגה בהפצצות זה ממש לא משנה אם החמאס הוא האשם, הפצצה היתה ישראלית. האש הזו זורעת רק שנאה, שנאה שהולכת ומתגברת.

גם אם הייתי מסכימה למלחמה - איך היא תסיים את הסכסוך? אם המלחמה היא הדרך, הרי כדי לגמור לחלוטין את החמאס צריך לשטח את עזה. 1.78 מליון עזתים גרים בעזה. מה נעשה איתם? נהרוג את כולם? אם נהרוג את כולם נבצע להלכה ולמעשה רצח עם, כולנו, מימין ומשמאל יודעים שזה בלתי מתקבל על הדעת. קל נורא להיסחף בתוך המלחמה הזו ולראות ב"צדקתה" אך לאן היא תוביל? מה יגרום לה להסתיים? מכיון ששיטוח עזה והקמת קזינו (שלאף או אדלסון דרך אגב?) הוא כנראה בלתי אפשרי, זה מחזיר אותנו שוב לשולחן הדיונים, מה שאומר שאפשר היה לעשות את זה גם בלי מלחמה. זהו הסתיים נאום הבוגדת.

ורק עוד סיפא בשביל הסיפא - תיכננתי בכלל לכתוב על הקאמבק הנפלא של אייל גולן בחסות רני רהב. תנו לו עוד קצת - הכמיהה לזמר מלחמה עוד תביא אותו לשיר בקרב חיילי צה"ל בעזה  ואז יושלם הקאמבק - מי יזכור לו את פרשיית הנערות ממנה לא יצא נקי? הוא שר בעזה - הוא ישראלי אמיתי. זה ממש יפה ופטריוטי שהוא קורא לאמנים המתנגדים למלחמה להחזיר דרכונים ותעודות זהות כי הם לא יהודים ולא ישראלים, כי לשכב עם קטינות זו מצווה שלב יהודי מסוגל להכיל, אבל לא התנגדות למלחמה - עד כאן. באותו הקשר גם ההתבטאות משובבת הלב והשפה העברית של הצל על אורלי וינרמן לשנות את שמה לאנאלי ויינרמן כי יוצא לה קקי מהפה זה מקסים. אני אוהבת מאוד את המדינה שלי, אבל אנשים כאלה עושים את האהבה הזו לדרך חתחתים. כך או אחרת מחיר המלחמה גבוה דיו, ובכך עלה גם מחיר המשא ומתן. את המחיר החברתי שאנו משלמים היום ועוד נשלם בעתיד - ובכן, זו בהחלט זוועה שלא ברא השטן. כי אחרי שבסוף יהיה שקט מבחוץ, להביא שקט פנימה יהיה קשה הרבה יותר. 

מחדר אטום ללב אטום ב- 20 שנים בערך

חרא. המצב פה פשוט חרא. זה לא הקטע של נפילת הטילים והתרגולת החדשה של כניסה לממ"ד וההחלטה המודעת לא להשאיר את הילדים לבד לרגע עד שכל זה יגמר, לא שרואים את הסוף. חרא כי כאומה למדנו לא להיות ספקניים, מוכנים לקבל את הכל. זה נחמד לצעוק ביחד במקהלה שאין ברירה, זה לא אומר שזה נכון, יש ברירה רק לא רוצים שנחשוב עליה, יש ברירה וחלון ההזדמנויות שלה הולך ומצטמצמם. כולנו יודעים ששום מבצע עדיין לא גמר את החמאס, אבל צריך להוציא אגרסיות. אין כאן הרתעה ישראלית, יש כאן שפיכות דם. 

אתמול הטיחו בי שאני לוקה בסינדרום של "ללכת כצאן לטבח", אל דאגה לא נעלבתי, אבל מי הולך כצאן לטבח? מדינת ישראל הולכת כצאן לטבח - קונצנזוס לאומי שצריך לטבוח בחמאס. משחקים לנו בתסמונת הקורבן ויורים לכל הכיוונים, פצצות חכמות - מנהיגים טיפשים והמון מוסת שלא רואה קדימה. עם שלם דורש נקמה, חלק כמו אספסוף שרוצה להרביץ לערבי כלשהו וחלק פשוט דורש לחסל את החמאס ועל הדרך נהרגים פלסטינים. שוין, זה חלק מהמחיר שעל הפלסטינים לשלם, סך הכל עוד כמה ערבים מתים זו לא ממש בעיה. אל תירו על תושבי הדרום? קיבלנו טילים על תל אביב ולא זה לא ייגמר, גם אם תהיה הפוגה. בסרט הזה כבר היינו, בסרט הזה עוד נמשיך להיות. רק שמחיר הכרטיסים ממשיך לעלות.

תסתכלו על עצמנו לכודים בתוך אולפנים פתוחים עם פרשנים מחרחרי מלחמה שמקבלים צוק איתן, לכודים בתוך ספינים שיצרה ממשלה ומי זוכר בכלל שהכל התחיל כי הדם היהודי עלה לנתניהו לראש אחרי שהחליט שהכרה במדינת ישראל זה לא זה ואיגף מהמדינה היהודית? שיחק אותה בנט עאלק. הטילים של החמאס הם בגדר "תסתכלו ציפור" והנה אנחנו מסתכלים, טוב רובנו לא כי רובנו עסוקים בלרוץ למרחב מוגן כשלהו ולא לשכוח לסגור את הכיריים כי בטח משהו מתבשל שם ואנחנו לא רוצים שישרף. אבל מה שנשרף הם הגשרים המטאפוריים שלנו למציאות נורמלית ולעתיד שפוי.

"החמאס משתמש באוכלוסיה כמגן אנושי" והציטוט של גולדה על זה שיגיע שלום רק כאשר הערבים יאהבו את הילדים שלהם יותר משהם שונאים אותנו - זה הכל דמגוגיה גדולה אחת שנועדה להכין את הלבבות בישראל לפגיעה באזרחים, להכין אמרתי? התכוונתי לאטום. 

משפחות פלסטיניות שלמות נהרגות, ילדים פלסטינים מתים. סטטיסטיקה? בשנים האחרונות ילד פלסטיני נהרג כל שלושה ימים וחצי. איך אנחנו היינו פועלים אם חלילה היה ילד יהודי קורבן כל שלושה וחצי ימים, עזבו - כל שבוע, עזבו - כל חודש. דם יהודי לא יהיה הפקר, אב דם פלסטיני, בעיקר של אזרחים פשוט לא נספר. רוחצות היו ידינו בדם חפים מפשע ושפתותינו אומרות נקמה.

90 שניות יש לי בכל פעם שנשמעת אזעקה לאסוף את הילדים ולסגור את הממ"ד, בעזה אין. כל רגע יכול להיות האחרון. ספרו לי קצת על חרדה. וזה עוד בלי לדבר על חרדת החיים עצומה של כל מי שמתגורר בגדה ובעזה. סגרנו אותם, 47 שנים של כיבוש - ברצוננו יהיה וברצוננו - לא. ספרו לי איך אתם הייתם אם 47 שנה הייתם בכלא? אבל היום כבר נכתב על זה פוסט שבעיני חובה על כל ישראלי לקרוא.

מי שהולך כצאן לטבח אלה אנחנו, מרגישים חזקים על אלה שאין להם לא מדינה, לא צבא, לא זכויות אדם, לא אוכל, לא חופש, לא כלום. ספרו לי שוב ושוב שזו אשמתם. הצדקנות שלכם הורגת. זו לא אשמתם, זו אשמתנו. כבשנו שטחים במלחמה, שהיה לה עוד צידוק, ובמקום לשחרר, המשכנו לכבוש. אני נאיבית? אתם נאיבים - עוד מבצע ועוד מבצע רק דן אותנו לעוד מבצע אבל הוא גם דן אותנו לגירעון תקציבי. הנה עוד מחיר שאנחנו צריכים לשלם. שימו לב לציוץ של צה"ל - גם דמגוגיה וגם שגיאת כתיב. צריכים עוד הוכחה שצריך תוספת תקציב לחינוך?

אני מסרבת לתת יד למבצע הזה, מסרבת להאמין שהוא נחוץ. לא בגלל שלא יורים עלינו טילים, יורים גם יורים. לא כי אני מצדיקה את ירי הטילים - ממש לא. אלא בגלל שהגיע הזמן שנבין שזו לא הדרך שתמשיך את החיים שלנו פה. תמונת מצב? אנחנו מחנכים את הילדים שלנו להאמין בשקרים שגם אנחנו לא ממש מאמינים להם. אם אכן היתה לנו עליונות מוסרית לא היינו צריכים לצעוק אותה, אנחנו צועקים אותה כי גם אנחנו בתוך תוכינו יודעים שהרחקנו מאוד. ניסוח הבעיה הוא לרוב חשוב יותר מפתרונה, אבל אנחנו לא רוצים להבין את הבעיה, אנחנו רוצים לפתור סימפטום. הסימפטום הוא אכן ירי הטילים, הבעיה היא הכיבוש ועד שלא נשכיל לפתור את הבעיה, נמשיך לחיות או למות עם הסימפטום. אפלטון אמר שרק המתים ראו את סוף המלחמה, הייתי רוצה להאמין שנוכל לראות את סופה גם מבלי למות על קדושתה, שממילא היא מפוקפקת בעיני.

להיות עם חופשי בארצנו, למעט אתאיסטים

אני אישית לא הייתי צריכה עוד הוכחה שלפיד אדיוט, רק אומרת. ערב פסח תשע"ד ושר האוצר, יו"ר המפלגה שחרטה על דגלה את ייצוג החילונים, אבל כנראה שזה חרוט בג'ל, וג'ל כידוע נמחק בקלות, מעלה סטטוס בעמוד הפייסבוק שלו שנועד לרגש את כולנו סביב מה שכנראה בעיני לפיד הוא קונצנזוס - "אבינו שבשמיים". זה סטטוס כל כך גרוע מכל כך הרבה בחינות שקצרה היריעה מלקטול אותו ברמת הידע, הדקדוק, המלל, הבנת ההיסטוריה, הדימויים והניתוק מהמציאות. אבל בקצרה - נתחיל מזה שהוא מכנה את הסטטוס "תפילה פרטית" - תפילה פרטית בעיני היא אישית ולא לפירסום, אבל מה אני מבינה בלפידית? לא מתקטננת, ממשיכה. חשוב מזה, שר האוצר מודה קבל עם ואלוהים שקצרה ידו וידיי אלה היושבים איתו בממשלה - כל כך רע לנו כאן עד שאנחנו יכולים רק לפנות לאלוהים ולבקש ממנו התערבות ניסית. בנאדם, במקום תפילה אישית הייתי מסיקה מסקנות אישיות ומתפטרת. לפיד בסטטוס הזה מגלה אוזלת יד ואוזלת שכל, עם רמת דימויים מביכה, אבל היא חשוב שהוא פונה למכנה המשותף הנמוך ביותר שיכול להעלות על הדעת ראש מפלגה חילונית  - הוא פונה לאלוהים אחד, לאלוהים יהודי. 

אישית נמאס לי מהפנייה הקולקטיבית לאלוהים. מה אומר שהבקשה שלו למציאת נפט במדבר יהודה (עזבו שטחים כבושים) היא כמו לחפש את קדרת מטבעות הזהב בקצה הקשת בענן? שבקשתו להעלים את הפלסטינים היא בגדר משאלת לב להשמדת עם ובעיניו אלוה רחום יסכים לזה בטח אם נזכיר את אבא שלו בגטו? איך ייתכן, לעזאזל, שאיש חילוני שמשחק אותה נאור, בעצם אומר שהמצב כל כך חרא ששום דבר לא יושיע אותנו חוץ מאלוהים. אם ללכת על קלישאות - יש מצב שהגשם של אתמול היו הדמעות של טומי לפיד על טמטומו של בנו. שלא לדבר על חוסר יכולתו של לפיד להסיק את המסקנות המתבקשות שהבעיה היא לא אלוהים אלא מדיניות הממשלה ואוזלת ידם ומחשבתם של היושבים בה. "אבינו שבשמיים" הוא רק דמגוגיה, עוד דרך לסחיטה רגשית, כזו שאפשרית במדינה שהופכת מיום ליום ליותר ויותר פונדומנטליסטית. 

לא אני לא מתכוונת להמשיך לכתוב פה על לפיד, באמת למי יש כוח? גם ככה כבר הקדשתי לו יותר מדי זמן ומלל. אז למה הזכרתי אותו? כי מה שהכי עיצבן אותי זו הפניה הקולקטיבית לאלוהים שטומנת בחובה את המחשבה שמה שמשותף לכולנו פה במדינת היהודים הוא אלוהים. כמה שהוא כיוון גבוה - ככה זה נמוך. לא שאני מצפה מלפיד למשהו, ברור שלא, אבל התודעה החילונית המעוותת שבכל זאת יש אלוהים לכולנו מרתיחה לי את הדם. אלוהים לא משותף לי, כלל וכלל לא ועדיין יש לי פה מקום, הבעיה היא שהמקום הזה הולך ומצטמצם. 

אין לי בעיה עם העובדה שיש אנשים שמאמינים באלוהים, ברור שיש לי טיעונים שמנצחים לוגית כל טענה שגורסת שיש אלוהים, אבל אני לא מרגישה צורך לדחוף אותה לאנשים בפנים. זה לגמרי לגיטימי להאמין באלוהים, בעיקר אם זה עושה לכם טוב. הבעיה מתחילה במקום שבו אין כבוד הדדי. לא ייתכן שציבור שלם שלא מאמין באלוהים לא יכול לדבר עכשיו וגם לא יכול לדבר אחר כך, הוא מצווה לסתום את הפה ולהתחשב. התחשבות פועלת לשני הכיוונים. אבל אין התחשבות בציבור החילוני הוא אנוס, כמו הפלסטינים, להכיר במדינה יהודית אבל לא ברמה האתנית, אלא ברמה הדתית. פעם הוקמה פה מדינת ישראל, ביתו של העם היהודי אך גם מדינת כל אזרחיה, היום השיח אינו ישראלי אלא יהודי בלבד. אלוהים צריך להיות אינטימי, בטח לא ציבורי. את הדרת האלוהים מהשיח הציבורי אני מבקשת, את הפרדת הדת מהמדינה, אך במקום זה אני, החילונית, מודרת. 

ברוח הדמוקרטיה אלחם על זכותו של כל אדם לבטא את דעותיו, בעיקר אם הן מנוגדות לשלי, אבל פה בארץ חמדת אבות אי האמונה באלוהים היא סיבה להרכנת ראש וסתימת פיות. הקשר בין אדם למקום הפך לסמל אחד בלבד - המצוות שבין יהודי לאלוהיו, רק שהקשר שלי למקום הוא אינו אלוהי כלל ועיקר וכמוני יש עוד רבים. רצונו של אלוהים שאינני מכירה בו אינו שיקול בהחלטות שלי, אך לי אסור לומר זאת מחשש שאפגע באחרים שחושבים אחרת. זה שזכויותי נרמסות זה בהחלט לא חשוב מסתבר, מה שחשוב הוא שלא אפגע בציבור שחושב אחרת. כל אלה מעידים על אי שוויון, אי שוויון שאנחנו מסכינים עימו בשם הנאורות ובשם הדמוקרטיה. אי שוויון שהולך ומתרחב בשם האלוהים והאמונה. אי שוויון שמחירו כבד והולך ונעשה מכביד יותר ויותר עם מדיניות ממשלתית מייהדת ומנהלת דת משתוללת. זה תמיד המתחשב שמשלם את המחיר.  

לא ברור לי איך אנשים שכל כך בטוחים באמונתם לא יכולים להתמודד עם אלה שחושבים אחרת, הרי אם אמונתכם כל כך גדולה אינכם צריכים גם אותי כדי לחזק אותה. אני אינני זקוקה לאחרים שיאמינו כמוני שאין אלוהים, אז למה לעזאזל דתיים כל כך מתערערים ממחוסרי האמונה? אני לא צריכה הסבר באמת, אני לגמרי מבינה. די להכניס לי את אלוהים לצלחת, לתאונות הדרכים, למצב הכלכלי, לשואה, לשירתן של נשים, לשוק העבודה. אלוהים הוא עניין פרטי. אני לא צריכה עוד משהו שיבדיל ביני ובין אחרים. כולנו בני אדם ומה שבלב טוב לו שישאר בלב ולא יכנס למרחב הציבורי. כניסתו של אלוהים לשיח הכללי, היא פגיעה אדירה בדמוקרטיה ובחיים המודרניים. הכניסה הזו של אלוהים, אם יורשה לי, מרגישה לי כמו בעילה אסורה ושלא בהסכמה. כן, אני בוטה, אבל אני רוצה לצעוק לשמיים, רק ששם יושב כנראה אבינו והוא לא אוהב כופרים. ובעצם הבעיה שלי היא בכלל לא עם אלוהים, אלא עם בני אדם.

יש מקום לכולם תחת השמיים, אבל בעיקר אם אתה מסכים שיש אלוהים בשמיים. אם אינך מסכים מוטב שתשתוק ותקבל את הדין. קבלי את זה שכל המוצרים כשרים בסיבסודך, קבל את זה שלהתחתן זה תמיד שלושה - את/ה, את/ה ואלוהים, קבלי שאין תחבורה ציבורית בשבת ובחגים. הרשימה ליהודים היא ארוכה, ללא יהודים היא ארוכה עוד יותר, אבל קבל את הדין, גם אם הדיין מוטה. 

אתה חילוני אז קצת יהדות לא תזיק לך - אין לי בעיה עם זה, להפך אני נהנית להבין יותר את המקורות שלי, אדרבא זה עושה את אי האמונה שלי שלמה יותר, מתוך היכרות והבנה, מתוך חיבור שמתאים לי והוא לא קשור בשום צורה לאלוהים. לא מרגישה צורך להתנצל, רק רוצה להיות חופשיה, בינתיים אני רק אזוקה. מנצלת את הפירצה לפני שגם הזכות לצעוק נגד אלוהים תהיה בארץ הקודש אסורה.

בכל זאת זה צובט בלב

נו מה? אתמול בבוקר קמתי מוקדם, התיישבתי לכתוב והופ נכתבו להן כמה פיסקאות על השפיל האומלל של היאיר והנתניהו עם אי העלאת המיסים בינואר. אבל אז יצאתי עם הילדים לסיור בנאות קדומים. הסיור היה מוצלח ולנו היה קצת צולע, אבל בדרך חזרה הביתה חווינו רגע בוננות נדיר והכל נראה יותר טוב. אז כשהגעתי הביתה פתאום לא רציתי את כל היאיר והנתניהו ורציתי לכתוב על נפלאות גידול הילדים בהומור עצמי. אבל אז הכנו חנוכיות ובבניין פרצה מהומת אלוהים (לא בגלל החנוכיות, נו באמת) אלא כי לא היו מים בבניין ולמרות שאני לא שרברב בעיסוקי אני בועד ולכן הכל התנקז אלי (חוץ מהמים, הם לא היו. גם לא אצלי). ואז החלטתי שאני יוצאת לריצה ויהי מה (כן, גם אם מים לא יהיו). הייתי צריכה להיות מנומסת ולומר שלדאבוני לחברה שלי אבד הקול, אבל (עלי להודות על האמת) זה פעל לטובתי כי אי אפשר היה לסתום לי את הפה בזמן הריצה (חוץ מבעליות, מזל שיש לא מעט) והצלחתי להשחיז את מחשבותיי והרגשתי פוסט מסתמן ואפילו מהסוג המשעשע. כזה שמספר על שיחות הטלפון, על אנשים, תגובות וכל אלה נשזרות במחשבות שלי כולל התשובות הפוטנציאליות שרציתי לומר אבל הנימוס חייב שלא. אבל אז, כשחזרתי, הילדים הלכו לישון. ואז, אז נפטר אריק איינשטיין וכבר לא ממש התחשק לי להתעסק בשנינויות על נושא טריוויאלי כמו מים ואנשים לחוצים. זה לא שכל יום שמעתי אריק אינשטיין, אבל הוא תמיד צץ ברקע באיזשהו שלב. מעין קבוע כזה בתוך החיים הישראלים, קונצנזוס חוצה גבולות וגם הזמר הנודד של דור הנפילים וגם של אלה שנפלו וגם של אלה שיצאו מכל ה- 73' עם אמירה מאוד ברורה. אולי בעצם, הוא פשוט גדול כל כך שהוא היה בכל כך הרבה דברים, קטנים וגדולים כאחד בחיים של כך רבים, שזור בתוך הפרטי ובתוך הציבורי של כולם.  

כי אריק איינשטיין זה לשים תקליט כשהאחיות שלי לא בבית ולשיר ולרקוד את "שיר הגדי" שלו מההתחלה ועד הסוף כשאת "רוח רוח" שומעים פעמיים כבר בהתחלה, להשתולל ב"מכופף הבננות" ולבכות עם "העלם והעלמה". וגם כמובן את "ילדים", עם עטיפת התקליט המשונה שמשכה אותי אך הטרידה לא פחות ובעיקר היתה העטיפה של השירים שהכי אהבתי, נו טוב, יחד עם כוורת וגזוז.  ולפזם שוב ושוב ולדעת את כל הבתים של "במדינת הגמדים" ולהתענג עד אין קץ עם "התאהבתי בילדה, ילדה יפה נורא" וגם "תנין זקן" ו"יש לי אח קטן". כי זה 20 ומשהו שנה אחר כך לשים את זה שוב, הדיסק הראשון שקנית במיוחד לילד שלך, ולשיר כל מילה ולראות אותו מתאהב כמוך בקול הזה שיודע ללטף, שלא מתיילד, שעדיין היה מסוגל לרדת נמוך ולעלות גבוה למרות הסיגריות.

כי אריק איינשטיין זה שישי אחה"צ כשאמא מבשלת ומהרדיו בוקעים צלילים של לקראת שבת הכי ישראלים שיש ומכל עשור בערך יש אריק איינשטיין יפה יותר, נפלא יותר. כי אריק איינשטיין זה טיולים שנתיים עם "אגדת דשא" "ואני ואתה" שהיה ההמנון ששרתי בהכי הרבה דבקות אי פעם. ואריק איינשטיין זה יום הזיכרון, אבל לא רק של שכול וכאב, של אמירת די למלחמות ורצון לשלום, ובעיקר לשקט. והוא להתבגר עם "חיל של שוקולד" ו"אינך יכולה" ו"שיר אחרי המלחמה" ו"עטור מצחך" (ולא, זה לא יעזור הביצוע שלו עם יהודית רביץ הוא הכי טוב שיש) שפתח פתח לביאליק אחר מזה שמלמדים בבית הספר, ולגלות את חלפי בגללו ולהתייסר. אריק איינשטין זה כמעט כל נקודת ציון בחיים, פסקול חיינו הציבוריים והפרטיים. כי אריק איינשטיין היה כל הסמלים, הישראליות שכולם אוהבים לאהוב. 

הוא היה כל מה שכל כך רצינו להיות, הוא שר אותנו לפרטי פרטים ונגע בכולנו. כי אריק אינשטיין זו לא שאלה של טעם מוסיקלי, זו אשכרה שאלה של מהות. כי אריק איינשטיין זו לא הערצה, זו אהבה שקטה כזו ויומיומית, חלק מהנוחות של הבית עם הטי-שירט והתחתונים והזלילה מהסירים. מן אהבה שכל כך ברור שהיא תמיד שם, שמחה שחזרת הביתה, לא סופרת את הזמן שנעדרת. כי אריק אינשטיין היה כל כך הרבה דברים בכל כך הרבה שנים - היה בו מן המהפכן הרומנטי והמקווה לטוב, והיה בו מן השרמנטי והחוֹמֵד חסר העכבות, והכל מתובל קצת בועט, מצחיק, מלנכולי ובעיקר אמיתי. כי בכל מאורע, טוב או רע, זה לא משנה, מהרדיו התנגן באיזשהו שלב אריק איינשטיין. אריק איינשטיין לא היה גדול מהחיים, אבל הוא כן. הוא היה מן מקל שבט שעובר מדור לדור ולא כלה והוא ימשיך להיות כזה. כי לא, לא נגמרו החיים, אבל במותו נגמרה תקופה ותמיד יש קושי בלהתנתק. בעידן הזה של היום עם כל מצליחי האינסטנט, מותו בולט הרבה יותר. 

כולם מדברים היום על אריק. זה רק טבעי. זו לא טרגדיה, זה לא דרמטי, זה די לירי ועגום. זה שקט וזה צובט, אבל המוסיקה שלו תמשיך ללות אותנו וזה עושה אותו בכל זאת גדול מהחיים ובמידה גם קצת גדול מהמוות. אז לא ממש בא לי עדיין ל"צאת מזה" (טוב, אני האמא שמבשלת כבר לא מבשלים בשבילי) וכיף לי לשמוע אותו בכל תחנה היום וטוב לי לספוד לו, לא בגלל שהיה כזו אושיה אלא בגלל שתמיד הוא היה חלק וככזה הוא יישאר. כי עם מותו, אפשר רגע לעצור ולומר תודה, על השירים הקטנים והשירים הגדולים והחיוך העקום והמבט המצודד וכל הנוכחות הזו. אז כמו שהוא אמר, אתם יודעים - "מה לספר לך? לא מוצא לי מילים. יש כאן הכל אבל אין אותך". אבל גם יש אותך ויהיה תמיד - עמוק בתוך הגרעין הצברי של כל אחד מאיתנו, כמעט חרות על הדנ"א המשותף שלנו. כן לא חרוט במובן הפיזי, אלא במובן של שירת חיים. כי מותו של אריק אינשטיין בכל זאת די צובט בלב...