אגרוף מטאפורי לסטרנום - זו הסיבה שלא כתבתי אתמול.

זה לא רגיל וזה בטח לא קורה כל יום, אבל הפעם שתקתי כי הרגשתי מרוקנת ולא ממש יכולתי לכתוב. ועלו בי המון מילים אבל הרגשתי אטומה, כאילו אני יכולה להציף רק את עצמי במילים אך אלה לא יכולות לצאת אלא רק לפרפר בתוכי ולטבוע. ולא ידעתי אם אני באמת רוצה לשתף ולעשות את הכל פומבי או לשמור לעצמי ולעבור הלאה. כשאתה כותב ואתה מוציא דברים החוצה, דברים שלא קשורים רק אליך בלעדית זה יוצר בעיות, זה אולי גם במידה מסויימת מעלה אותן ומקרב את פתרונן, אך בה במידה זה יכול גם רק להרע. אבל עינכם הרואות שבחרתי, בעיקר כי כבר יצרתי מסורת אישית מצוינת (אני לא יודעת איך אתם עם זה) של כתיבה יומיומית. עתידו של הפוסט הזה לוט בערפל, המילים נחלבות ממני באיטיות מדכאת. יודעת מה אני רוצה לכתוב ולא יודעת איך. אז אני נותנת לפוסט הזה לכתוב את עצמו באיטיות לאורך כל היום. יוצאת לקניות וחוזרת לכתוב, מבשלת קצת ומצליחה לשכתב, מחפשת פרספקטיבה כשאני יודעת שמה שצריך זה לתת למילים שיוצאות פשוט להיכתב. 

זה לא כי התרחשה איזושהי קטסטרופה, זה פשוט כי לפעמים אתה עומד מול משוואה בחיים ויודע מה התוצאה שלה אך לא מעז להגות אותה כי אתה מבין מה ההשלכות. אתה מבין שלאחר שיהגו המילים לא יהיה מנוס מלהתמודד איתן וזה פחות או יותר הדבר האחרון שאתה רוצה ברשימת המטלות שלך, בעיקר משום שזה גם לא משהו באמת מז'ורי בחיים שלך, אבל זה יתפוס תאוצה ברגע שזה יהיה בחוץ. העניין הוא שלא משנה כמה תדחה את זה ותנסה להתחמק, בסופו של דבר זה יתפוס אותך. וזה אף פעם לא יהיה ברגע הנכון כי אין לזה רגע נכון, להפך ככל שתדחה את זה יותר כך רבים הסיכויים שהרגע יהיה לא נוח עוד יותר מרגעים אחרים שקדמו לו. אולי משום שככל שאתה מרחיק אותו כך אתה מעלה את האפשרות שהצד השני שפותר את אותה משוואה יעלה את זה וללא שום הכנות. אז כזה, רקדתי סביב זה במשך הרבה מאוד זמן, לפעמים ריקוד עדין של צעיפים ולפעמים ריקוד מהיר ודרמטי של חרבות. בכל פעם טיפלתי בזה נקודתית מבלי לשבור את הכלים או לדבר במספרים, אבל זה היה רק עניין של עיתוי.

זה לא קל להתמודד עם התפקידים שממלאים אחרים בחיינו, בעיקר של אלה השותפים בחיים שלך מבלי שזו תהיה בחירה שלך (כן, אפשר להגיד שאין שום דבר שאינו נתון לבחירה שלך, וזה נכון עד לרמה מסויימת כי לעיתים למרות שאתה מבין את יכולת הבחירה שלך אתה לחלוטין מוטה בגלל מה שצריך להיות יותר מאשר מה שנכון שיהיה). כשהייתי צעירה התמודדתי עם מצבים כאלה לצערי עד שיום אחד הבנתי שלאנשים אולי יש תפקיד חברתי שמצופה מהם ולפי הנורמות האלה שמכתיבה החברה אתה מנסה שוב ושוב להעניק להם את התפקיד, אך התפקיד לא עושה את האדם ומגיע הרגע בו צריך להכיר בעובדות. לדוגמא - אדם יכול להיות הורה ברמה הביולוגית, אולם לא להיות הורה אף פעם, או לא להיות הורה לפרקים. וזה נשמע לא טוב וזה מקומם אותנו כי אם יש משהו שצריך להיות לנו ברור זה התא המשפחתי הקטן שלנו וזה נכון וזה גם לא נכון וזה מחוייב המציאות וגם לא. והקושי להתנתק מהציפיות הוא גדול, חברתית אנחנו מכוונים כדי להאמין בדיוק בתפקידים האלה כי זו פשוט הנורמה.

ככל שאני מתבגרת אני מנסה להימנע מעימותים, ככל שאני מתבגרת אני שמה לב שהדברים עליהם כעסנו בעבר הם הרבה פחות חשובים, אבל הפגיעה והעלבון נשארים עוד הרבה זמן אחרי שהכעס כבר נשכח. ולעיתים ניתן למצוא לזה מזור ולפעמים פשוט צריך לשחרר ולפעמים אתה בוחר שלא להתמודד אך אי ההתמודדות עם המצב הנקודתי משאיר אותך במקום של חשש שבו אתה כל הזמן מתמודד עם הניסיון שלא להתמודד. כך אתה מוצא את עצמך מוציא אנרגיה רבה יותר רק כדי לא להרעיד את סיפי העולם, אך הכל הוא רק בגדר דחיקת הקץ וכשהקץ מתפוצץ אתה כבר כל כך עייף שההתמודדות עם זה היא רק יותר קשה. 

השבוע פירסמתי פוסט ב- facebook. הפוסט היה שוב בעל גוון פוליטי ברור, עד כאן צפוי לכל מי שמכיר אותי, גם אם באופן שטחי. אני בעד דיונים פוליטיים מכל קצות הקשת, אבל אני מאמינה (בנאיביות של שמאלנית כנראה) שניתן תמיד לכוון את הדיון לטיעונים שהם ממין העניין ולא נועדו לפגוע אלא נועדו לייצר דיאלוג. כי מה הטעם להחזיק בדעות אם אתה כל הזמן רק נלחם ולא לומד להקשיב למכלול? חלק מהיכולת להחזיק בדעות וגם להאמין בהן היא לשמוע טענות נגד  - אני מוצאת את זה מפרה וכרגיל אני גם אוהבת אתגרים. אבל אז צצה הערה שהייתה גם פוגענית באופן אישי (דווקא לא כלפי) וגם ממש לא קשורה לדיון. אם יש משהו שחשוב לי הוא שעל הקיר שלי יכתבו דעות מושכלות לכאן או לכאן, החלפה של דיעות אינטילגנטית ללא התלהמות ופגיעה. הייתי צריכה להניח לזה, אבל כבר הרבה זמן אני מניחה לזה וכנראה שמשהו בי פקע. משהו בי פקע כי זה כבר הרבה זמן שאני שמה לב שדיונים רבים עם אנשי ימין הופכים לכוחניים ומעליבים, שבאיזשהו שלב נגמר הדיון האינטלגנטי במשפט שלא משנה איך תהפוך אותו מתרגם ל"יאללה לך, לך יא שמאלני - מי צריך אותך?" זה לא מעליב, זה פשוט לא מאפשר דיון, זו סתימת פיות שלרוב מעידה על חשש אמיתי מדיון כנה במהות הדברים. זה לרוב פחות אכפת לי, אבל כשזה מגיע מקרוב זה כמו אגרוף לסטרנום. 

אני חושבת שבזה אסיים להיום. אני יודעת שכתבתי אבל לא כתבתי. מבחינתי זה בסדר. יכול להיות שלא הייתי ברורה, אז אסביר עוד רק פעם אחת וגמרנו. כבר מאוחר. במידה מסוימת, עד עכשיו, בתוך כל הקושי של החיים כאן הרגשתי שבתוך הבועה שלי, במעגלים הקרובים, היה איזשהו קונצנזוס בנושא של זכויות אדם, של מהות דמוקרטית, של כבוד הדדי. כי מה שהכי מפריע לי בחיים במדינה הזו, הוא העדר הנושאים האלה ממרכז השיח הציבורי (ולכן ממילא אין מה לדבר על נורמות חברתיות), ומה שמשאיר אותי אופטימית הוא הידיעה שבבועה שלי אלה עדיין ערכי יסוד, המאפשרים דיאלוג של דעות מגוונות ומנוגדות, גם אם הדיאלוג הזה מתרחש לפעמים ברגש או בקולניות. מה שקרה מבחינתי השבוע, השאיר אותי מאוכזבת וסדוקה, אך כרגיל לא פחות נחושה. אני לוקחת נשימה ומתחילה לסדר לעצמי את הדברים מחדש... וכרגיל אני קודם כל כותבת

כובע הוא אביזר חיוני במרוץ הסוסים באסקוט, כמו חופש ביטוי לשמאלני מתייפייף. שאלה לדוגמא במבחן עתידי בחסות משרד החינוך או סתם עוד התחנחנות של בוגדת שמאלנית?

מתוך התחשבות גרידא פירסמתי אתמול את הפוסט על אדם ורטה, המורה שמשרתו עומדת בסכנה רק משום שהוא עושה את הדבר הנכון, למרות שעוד היה לי הרבה מה להגיד. ללמדכם שאני גם יודעת קצת להתחשב, אמנם לא הרבה ולא תמיד, אבל בכל זאת. לכן, אני מתכוונת להמשיך עכשיו בנושא, ללמדכם שאני יודעת גם לא להתחשב. ידעתי אתמול שלא מיציתי את הנושא, אבל היום לאחר שעטו עלי אנשי ימין וניסו להראות לי את דו הפרצופיות שלי כמתייפייפת שמאלנית שרק יוצאת להגנת מתייפייפים כמוה, גמלה בי ההחלטה והרי לכם מספר נקודות מתומצת:

נקודה ראשונה, שאותה דווקא העליתי אתמול, אבל לא הרחבתי בה היא שאין לי בעיה שהילדה, גם הספציפית הזו החליטה שהיא איננה יכולה לדבר עם המורה והחליטה לכתוב מכתב כדי שהנושא יוכל לבוא על פיתרונו. להפך, אני חושבת שזו דרך אקטיביסטית ללחום על מה שאתה מאמין בו. אם הבנתי נכון היא פנתה בתחילה להנהלת בית הספר, שהיה (אם היה) הצעד הנכון והמתבקש, אם כי אולי הפניה הראשונה היתה צריכה להיות לרכזת השכבה. משהגיעה למסקנה שהנושא לא מטופל היא פנתה לשר החינוך - שוב זו קפיצת מדרגה די דרסטית, אך עוד ניתן לשייכה לחדוות העלומים ולאותה קנאות צעירה שיש לנער ונערה חדורי אידיאלים ולא משנה מאיזה צד של המפה הפוליטית.אני לא מצפה עדיין מתלמידת כיתת י"ב להבין את ההשלכות המעשיות שיש לצעד שכזה על למשל פרנסתה של משפחת המורה, למרות שזה לא יהיה שערורייתי לצפות שכן. הלוואי שיכולתי לפתור את זה כך, כי הרי גם אני הייתי מסוג הנערות שהתווכחו ועמדו על שלהן ולא ויתרו. אבל את הנערה הספציפית הזו אני כבר לא יכולה לפתור בזאת. א. כי באמת עושה רושם (ומאות התלמידים, התלמידים לשעבר, משפחותיהם ואנשי סגל אחרים העידו על כך גם ברשת וגם בהפגנת התמיכה היום) שהמחנך הספציפי הזה הוא בדיוק מסוג המורים המכילים ומכבדים את הפרט העומד מולם ואני מניחה שגם במקרה הספציפי הזה היא היתה מקבלת אזן קשבת. ב. לאחר שהמכתב הגיע אל חבר הכנסת לשעבר, מיכאל בן ארי, ולאחר שכותבים רבים הצליחו לחרף, לגדף ולנאץ את המורה, היא לא פנתה אל הכותבים שהציעו לו מכות ומיתות משונות ודרכים מגוונות ללמידת לקח וביקשה מהם לכבד את הדיון כדי שהוא ישאר במישור העקרוני של קבלת מגוון הדעות (הרי היא רוצה בסך הכל שיכבדו את דעתה, מה לא?), היא לא חשבה שהדיון הפך למסכת קללות מבזה, אדרבא - היא הודתה לקהל הקדוש והמנאץ כאילו היתה הזוכה החדשה בתוכנית הריאליטי "שחט את הבוגד". וכאן היא כבר איבדה אותי לגמרי ואף איבדה, מבחינתי את טיפת הלגיטימציה שהייתי מוכנה עוד לתת - כן, מתוך הרעיון האוילי שנקרא חופש ביטוי שאנו השמאלנים אוהבים לנפנף בו משל היה אביזר חיוני כמו כובע במרוץ סוסים באסקוט.

תמיד רציתי לפתוח בפיסקה באיזה משפט מפוצץ כמו "רבים שאלו אותי" אבל כאמור זה יהיה בומבסטי למדי. אבל היו מי ששאלו אותי, גם מחוץ למרחבי הרשת, אם הייתי מוכנה גם להגן על זכותו של מורה ימני לומר את משנתו בכיתה כדי להראות את מגוון הדעות ועל כך עניתי שכן. הנחתי שהשאלה הבאה תהיה ספציפית יותר, כי תמיד צריך לוודא שאנשי שמאל מבינים את הדברים לאשורם, אך מה רבה הייתה פליאתי (האמת היא שכלל לא) שבמקום לשמוע מבני שיחי (שחלקם באמת אנשים חכמים ותבוניים) שאלה בסגנון: "אז היית מוכנה שהוא יגיד שזו זכותינו לבעלות על שתי גדות הירדן?" או "האם היית מוכנה שהוא יציג את הניתוח שלו מדוע לא ניתן להגיע להסכם שלום עם הפלסטינים?" ועל זה הייתי אומרת שבודאי שכן, אשמח גם להסביר מדוע ישראל יכולה לותר על חלקים משמעותיים ולהמשיך להיות חזקה ולהיות מסוגלת להגן על גבולותיה במקרה הצורך (הבעיה היא שלרוב במקום שיענו לי לעניין יזרקו לעברי שאני נאיבית ובזה יסיימו את הדיון). אך לא, לא נשאלתי שום שאלה מהותית, השאלות הספציפיות היו בנוסח הזה: "אז היית מוכנה שהוא יגיד שכל השמאלנים בוגדים?" או "היית מוכנה שהוא יגיד שהסכם אוסלו היתה טעות ודין כל בוחשי אוסלו מיתה?" ועל זה אני שואלת - האם בזה מתמצה כל אידיאולוגית הימין? בלצרוח בגרון ניחר שהשמאל לא בסדר? כי אני מוכנה שלילד שלי יהיה מורה איש ימין (שמאל/יהודי/מוסלמי/נוצרי/ישראלי/אריתראי/גרמני/יפני/סטרייט/הומו/טראנסג'נדר/גבר/אישה וכל הגדרה אחרת, מה שבא), אם הוא ידע ליצר דיון מכבד. כי כששואלים אותי מה הבעיה שלי עם הימין, התשובה שלי המתבססת על הבדלים אידיאולוגיים ומהותיים ולא בדה-לגיטימציה של ציבור שלם שחושב אחרת. אבל אתם יודעים מה? כנראה שכאן בדיוק טמון ההבדל, חלק מהיותי שמאלנית הוא גם לדעת שיש דעות אחרות ובדמוקרטיה עלי להכיל גם אותן ואילו אצל חלקים בציבור הימני יש את הנטייה להאמין שדמוקרטיה היא הזכות שלהם לנגח כל דבר שזר. לכן, אנשי השמאל נתפסים כיפי נפש המנותקים מעם, אבל כשהעם הזה הוא מפסיק לחשוב, אני חייבת לומר שאין לי שום בעיה עם הבידול.

שמעתי אנשים רבים מסבירים שאסור למורה להביע את הדעות שלו בכיתה ואני רוצה להגיד שאם יש משהו שההיסטוריה לימדה אותנו הוא שמורה צריך להביע את דעתו בכיתה. עקרונית זו אפילו מדיניותו המוצהרת של משרד החינוך (לא משנה שזה מילים לחוד ומעשים לחוד) הוא אמנם צריך לדעת לעשות זאת בתבונה ומתוך כבוד, אך הוא חייב לתלמידיו את מגוון הדעות. אני לא מצליחה להבין, אם אנשי הימין בטוחים שמה שהשמאל מציע הוא נאיביות גרידא שלא תצלח לדבר אז מדוע הם כל כך מפחדים שיבוא איזה מורה שמאלני ויראה את הצד השני? הלא אם ידעתם למלא את ילדיכם בערכים נכונים שאין עליהם עוררין, איך אתם לא סומכים על הילדים שלכם? אתם עד כדי כך לא מאמינים ביסודות העמוקים שיצקתם עד שמורה שמאלני אחד הוא זה שירעיל את הבארות של מערכת החינוך? מכלל התגובות נראה לי שהתשובה היא כן ולמען האמת זה מצער. הנקודה כאן אינה אם המורה הוא "בוגד" (וברור שבעיני הוא לא, בעיני הוא מייצג את התקווה שעוד יש באמת אנשי חינוך ראויים), מי שחושב שהוא בוגד ממילא לא יחשוב אחרת, אלא האם ראוי שמורה ידע להציג את מגוון ידע ודיעות? וברור שכן, כי איך יוכל ילד לפתח את עמדתו לדברים אם עולמו לא יהיה רחב? זו מהות החינוך. עבודה קשה מוטלת על כתפיהם של המורים (בעיקר במקצועות ההומאניים ובפרט באזרחות) ולמחנכים בעיקר בתיכונים היום, האוירה הציבורית היא כל כך חסרת סבלנות ורבים מהתלמידים באמת לא יודעים הרבה אבל הם מגיעים עם המון הבחנות ברורות שבערך לא נשענות על כלום שמראש לכל מורה שנכנס לכיתה לא ממש קל, אבל בנושאי היום ובכל הקשור למדינת ישראל המצב הרבה יותר גרוע. כשלמדתי לתעודת הוראה, מרכזת נושא האזרחות דיברה איתנו בנושא וסיפרה על הקשיים האובייקטיביים, אבל היא אמרה אם הצלחת להעביר את המורכבות של הנושא ולו לתלמיד אחד לא עבדת לשווא. העובדה שתלמידים, המזהים את עצמם כבעלי אוריינטציה ימנית, באו להגן על המורה שלהם היום היא ההוכחה שיש פה מישהו שעושה את העבודה שלו נכון. מהותו של החינוך היא ליצור בני אדם חושבים, בני אדם שיכולים לכבד את השונה, שמבינים את מהותה של הדמוקרטיה ושבריריותה ושהם יודעים שזה בידיים שלהם. אנשים שמצליחים להוציא מתחת ידם תלמידים כאלה הם אנשים שמקומם במערכת כי הם אלה שיביאו את השינוי. וכשאני אומרת שינוי אני לא מתכוונת למהפך פוליטי, אלא בעיקר לקבלת שיח של שוויון והכלה ולא לשיח טוקבקיסטים מלוכלך. יחי ההבדל הקטן