אתמול לפני 100 שנה, פרצה מלחמת העולם הראשונה, זאת ששינתה את פני העולם לעד, עד שבאה מלחמת העולם השנייה והגדילה עשות ונטלה את תהילתה ולא בטוח שבצדק. אבל בכל מקרה כאן אסור להשוות ובראי הישראליות אין מכוננת כמו מלחמת העולם השניה, העולם היה ונשאר משני לאתוס הישראלי. היום הוא 3651 יום לרצח הפוליטי ששינה את הסדר העולמי כמו ששום דבר לפני כן לא שינה. נכון, זה הרי לא בלוג היסטורי, אם אתם רוצים היסטוריה אתם מוזמנים לקרוא את הכתבה המרתקת של אבינרי בהארץ בסוף השבוע, אז מה פתאום אני מעלה את זה ככה ועוד בלי הכנה מוקדמת? עזבו את זה שאני סאקרית של היסטוריה ועוד יותר של אירופה מתחילת המאה ה- 20, ועזבו את זה שהסופרים הגרמנים, והאירופים בכלל, המועדפים עלי הושפעו מהמלחמה הזו והספרים שלהם מלווים אותי תמיד, מלחמת העולם הראשונה היא המלחמה שהותירה את אומה (סבתא בגרמנית) שלי יתומה מאב והשאירה אותי מסוקרנת לחלוטין לגבי סבא רבא שלי ומשפחתו שאפילו ארכיונים גרמניים לא ממש מספקים לי תשובה עליו. וביננו זה די מאכזב כי אם כבר ארכיון גרמני, אתה מצפה שבשם הסדר והיעילות תמצא שם תשובות. אז הצלחתי לדלות קצת תשובות, והרחבתי טיפונת את הידע ובכל זאת אני מדמיינת אותו יותר ממה שאני יודעת עליו. כנראה לכל אחד יש את האניגמה שלו, סופה של שלי שתתפצח.
פעם כל מה שידעתי עליו הסתכם בזה שהוא נפטר ב- 1917 ושקראו לו וולף (קיצור של וולפריד) ועל שמו נקרא דודי - זאב, שכבר נפטר, כנראה ששם זה נידון במשפחתינו לחיים קצרים. אומה שלי בעיקר סיפרה לי על המשמעות של מותו על חייה וחיי אמה (שקראו לה אמה והיא נרצחה במלחמת העולם השניה), האלמנה שנותרה עם 3 בנות והיתה חזקה כמו לביאה.
בשנת 1880, קרו הרבה דברים - הוצב עמוד תאורת הרחוב הראשון, הושקה ספינת הקיטור SS Colombia, ד'יזראלי הפסיד בבחירות לראשות הממשלה לגלדסטון, צרפת סיפחה את טהיטי, הסתיים השיפוץ של הקתדרלה בקולון, החלה סופת הקור של 1880, גרפילד מתמנה לנשיא ארה"ב, נרשם הפטנט על הקופה הרושמת הראשונה, וחוץ מזה ב- 8 במאי נולד וולפריד הייסר, בנם של יצחק ויסה. איני יודעת דבר על חייו או מתי ואיך פגש את אמה, אהובתו. הוא הקים עימה משפחה בעיר הוף, ליד קאסל, הוא התגייס לצבא הגרמני כשאמה היתה בהיריון עם ביתם השלישית (אומה שלי). הוא נלחם בחזית ורדן, הוא קיבל את צלב הברזל (הסגול), הוא נלקח בשבי הצרפתי והוא מת ממגפת השפעת. סיום די טראגי של חיים כל כך קצרים, אם אתם שואלים אותי. כבר שנתיים שאני יותר מבוגרת מסבא רבא שלי.
זו התמונה היחידה שיש לי שלו.
אומה שלי לא דיברה הרבה. אתם מכירים יקים מהתקופה הזו שהיו דברנים גדולים? אני נולדתי 5 ימים לפני שמלאו 38 שנים לעלייתם לפלסטינה של אומה ואופה שלי שנפגשו בלוכסמבורג, התאהבו, התחתנו ועלו על אוניית הפטרייה בדרכם לישראל ואף גילו שהם קרובי משפחה רחוקים מהצד הוורטהיימי של המשפחה. מהזמן שאני ממש זוכרת אותה אקטיבית, היא כבר היתה בארץ יותר מ- 40 שנה, העברית שלה לא היתה טובה (כן, בלשון המעטה), המבטא הגרמני שלה הלך לפניה, אפילו יותר מהחזה של דולי פרטון, בהתייחס לדולי פרטון כמובן לא לאומה שלי. כל הסובבים אותה היו מהמולדת הישנה, והיא ואופה (סבא) שלי התנהלו כאילו הם פשוט העתיקו את גרמניה לישראל, מינוס מזג האויר ועוד אי אלו סממנים מובהקים אחרים. אני שאלתי המון, היא דיברה מעט. כשהיא דיברה, היא דיברה בעיקר על שנות ילדותה, על אמה רבת התושייה שתפרה ובישלה לאחרים ועבדה ללא לאות לתת לילדותיה סיכוי בגרמניה הפטריאכלית וקשת היום של אחרי מלחמת העולם הראשונה. כשהייתי קטנה לא הבנתי הרבה, היום אני מבינה שגיבורת המלחמה האמיתית היתה סבתא רבתא שלי. ללא בעל, בתקופה כלכלית כמעט בלתי אפשרית, אחרי שהעולם שלה נקרע מעליה ומשפחתה לא סייעה, היא בנחת הפשילה שרוולים וגידלה 3 בנות לתפארת ואף הרגישה בחושיה מתי לשלוח אותן מעליה כדי שלא ישארו בגרמניה הנאצית. אומה אמה, כך אני קוראת לה, היא הגיבורה האמיתית של חיי.
חזרה אל וולפריד, למעלה משלושים שנה כל מה שידעתי עליו זה מה שסיפרתי לכם קודם. לפני 5 שנים בערך התחלתי להתעניין בגניאולוגיה. אמא שלי פתחה עץ משפחה ברשת ואני כל כך נסחפתי לנושא שלבסוף מצאתי כמה עצי משפחה ואיחדתי אותם יחד והתחקינו אחרי תולדות משפחתי בגרמניה עד ל 1700. אחר כך עברתי לשלב הבא של למצוא את קרובי ורחוקי המשפחה אונליין וניצלתי את הרשתות החברתיות בלי שום הגבלה כדי למצוא אותן (יש על זה אפילו כתבה בניו-יורק טיימס). לגרמניה לא יכולתי לנסוע מאין ספור סיבות (בעיקר הילדים ונושא התקציב, אבל למען הסר כל ספק לא בגלל המלחמה, אני מהישראלים שאוהבים את גרמניה ואני נושאת את אזרחותי, שניתנה לי בזכות ולא בחסד, בכבוד). לאט לאט הרחבתי את מעגל המחקר, הגעתי לארכיונים ולהיסטוריונים ובעבודת נמלים הרחבתי את היריעה המכונה ההיסטוריה המשפחתית שלי.
מעט מאוד דברים אני יודעת היום על וולפריד, אני יודעת מי היו הוריו, אבל לא ממש יותר מזה, אני יודעת שסבו היה האופה של האזור ושמעו יצא באיזור כולו. כל כניסה שלי למטבח מלווה על ידי שניים, סבא רבא-רבא-רבא שלי וסבתא רבתא שלי - מדמיינת איך הגנטיקה שלהם פיעמה עד אלי ומסבירה לעצמי את אהבת המטבח בתורשה. זה אולי לא נכון, אבל לי זה עושה טוב, להמשיך אותם איכשהוא בכל דקה שלי שם. אני יודעת על אחיו, אך לא הצלחתי להתחקות אחריהם או אחרי צאצאיהם. אני לא בטוחה שאני יודעת במה עסק, יש השערות אך הן לא בטוחות. אני יודעת שהמסע שלי אחריו לא יסתיים עד שלא אגלה עוד פרטים. אני לא יודעת אם התגייס לצבא הגרמני רק משום שהיה מוכרח או שבאמת האמין שהוא חייב את זה למולדת. לא יכולה לדמיין לעצמי אותו עוזב את אהובתו ההריונית, את שתי בנותיו הקטנות ועולה על הרכבת בדרך למלחמה. אין לי ספק שהיה אופטימי ושהוא יחזור. לא יודעת אם כתב מכתבים מהחזית, לא יודעת על מה קיבל את עיטור הכבוד. אבל אני מדמיינת אותו רבות במחשבתי ונושאת אותו איתי לכל מקום.
כשאמא שלי נסעה לטיול שורשים, היא גילתה אנדרטה לזכר הנופלים במלחמת העולם הראשונה בעיר הקטנה שלו. לצד שמו היה צלב. היא תיקנה את זה. היום לצד שמו מופיע מגן דויד. אנחנו לא יודעים אם הובא לקבורה. מדמיינת אותו בתוך תלאות המלחמה הנוראית הזו, שבוי על ידי הצרפתים ובסוף המוות הקטן והנוראי הזה - למות במלחמה ממחלה. הרחק מכולם. אני מניחה שלפני שהזיות החום טרפו את חושיו, הוא הבין את המחיר שישלם והמחיר הנוראי שיהיה מנת חלקה של אשתו, שתשאר בודדה ללא מקור הכנסה וללא עזרה, אני מניחה שמליבו הדווי הוא דיבר אליה ואל בנותיו ודמותן חלפה בראשו עד לרגעיו האחרונים. האם נתנו לו מורפיום לכאבים או שמא הוא דעך לאיטו ביסורים מתמשכים? האם זה חשוב? אני משערת שלא. האם זה קורע את הלב? כן כמו עוד הרבה דברים אחרים. כמו כל מלחמה. סבא רבא שלי היה גיבור מלחמה, לא סתם מלחמה, מלחמת העולם הראשונה. והדבר העיקרי שאני לוקחת מזה הוא עד כמה המלחמה מיותרת ועד כמה הגיבורים האמיתיים בהיסטוריה, יהיו מבחינתי תמיד אותם אלה שעשו ככל שביכולתם להימנע ממלחמה. גבורה אמיתית נמדדת בהיותך בן אנוש, חפץ חיים ומכבד חיים.
צלב הברזל של סבא רבא שלי היה במשפחתינו שנים רבות עד שהגיע האדיוט שבמקום לשמור עליו מכר אותו. אבל למרות שהייתי רוצה לגעת בצלב הברזל הסגול של סבא רבא שלי ולהרגיש לרגע חיבור פיזי אליו. אני מעדיפה לגדל את ילדיי ללא ממורביליות שכאלה. בלי שום סממן של סגידה למלחמה או לגבורה במלחמה. מלחמת העולם הראשונה, שינתה את העולם לבלי הכר, מבחינתי יותר מכל היא שינתה את חייה של אישה אחת שנולדה יתומה, לאבא שיכול היה להיות שם ולחבק.
פעם כל מה שידעתי עליו הסתכם בזה שהוא נפטר ב- 1917 ושקראו לו וולף (קיצור של וולפריד) ועל שמו נקרא דודי - זאב, שכבר נפטר, כנראה ששם זה נידון במשפחתינו לחיים קצרים. אומה שלי בעיקר סיפרה לי על המשמעות של מותו על חייה וחיי אמה (שקראו לה אמה והיא נרצחה במלחמת העולם השניה), האלמנה שנותרה עם 3 בנות והיתה חזקה כמו לביאה. בשנת 1880, קרו הרבה דברים - הוצב עמוד תאורת הרחוב הראשון, הושקה ספינת הקיטור SS Colombia, ד'יזראלי הפסיד בבחירות לראשות הממשלה לגלדסטון, צרפת סיפחה את טהיטי, הסתיים השיפוץ של הקתדרלה בקולון, החלה סופת הקור של 1880, גרפילד מתמנה לנשיא ארה"ב, נרשם הפטנט על הקופה הרושמת הראשונה, וחוץ מזה ב- 8 במאי נולד וולפריד הייסר, בנם של יצחק ויסה. איני יודעת דבר על חייו או מתי ואיך פגש את אמה, אהובתו. הוא הקים עימה משפחה בעיר הוף, ליד קאסל, הוא התגייס לצבא הגרמני כשאמה היתה בהיריון עם ביתם השלישית (אומה שלי). הוא נלחם בחזית ורדן, הוא קיבל את צלב הברזל (הסגול), הוא נלקח בשבי הצרפתי והוא מת ממגפת השפעת. סיום די טראגי של חיים כל כך קצרים, אם אתם שואלים אותי. כבר שנתיים שאני יותר מבוגרת מסבא רבא שלי.
זו התמונה היחידה שיש לי שלו.
אומה שלי לא דיברה הרבה. אתם מכירים יקים מהתקופה הזו שהיו דברנים גדולים? אני נולדתי 5 ימים לפני שמלאו 38 שנים לעלייתם לפלסטינה של אומה ואופה שלי שנפגשו בלוכסמבורג, התאהבו, התחתנו ועלו על אוניית הפטרייה בדרכם לישראל ואף גילו שהם קרובי משפחה רחוקים מהצד הוורטהיימי של המשפחה. מהזמן שאני ממש זוכרת אותה אקטיבית, היא כבר היתה בארץ יותר מ- 40 שנה, העברית שלה לא היתה טובה (כן, בלשון המעטה), המבטא הגרמני שלה הלך לפניה, אפילו יותר מהחזה של דולי פרטון, בהתייחס לדולי פרטון כמובן לא לאומה שלי. כל הסובבים אותה היו מהמולדת הישנה, והיא ואופה (סבא) שלי התנהלו כאילו הם פשוט העתיקו את גרמניה לישראל, מינוס מזג האויר ועוד אי אלו סממנים מובהקים אחרים. אני שאלתי המון, היא דיברה מעט. כשהיא דיברה, היא דיברה בעיקר על שנות ילדותה, על אמה רבת התושייה שתפרה ובישלה לאחרים ועבדה ללא לאות לתת לילדותיה סיכוי בגרמניה הפטריאכלית וקשת היום של אחרי מלחמת העולם הראשונה. כשהייתי קטנה לא הבנתי הרבה, היום אני מבינה שגיבורת המלחמה האמיתית היתה סבתא רבתא שלי. ללא בעל, בתקופה כלכלית כמעט בלתי אפשרית, אחרי שהעולם שלה נקרע מעליה ומשפחתה לא סייעה, היא בנחת הפשילה שרוולים וגידלה 3 בנות לתפארת ואף הרגישה בחושיה מתי לשלוח אותן מעליה כדי שלא ישארו בגרמניה הנאצית. אומה אמה, כך אני קוראת לה, היא הגיבורה האמיתית של חיי.
חזרה אל וולפריד, למעלה משלושים שנה כל מה שידעתי עליו זה מה שסיפרתי לכם קודם. לפני 5 שנים בערך התחלתי להתעניין בגניאולוגיה. אמא שלי פתחה עץ משפחה ברשת ואני כל כך נסחפתי לנושא שלבסוף מצאתי כמה עצי משפחה ואיחדתי אותם יחד והתחקינו אחרי תולדות משפחתי בגרמניה עד ל 1700. אחר כך עברתי לשלב הבא של למצוא את קרובי ורחוקי המשפחה אונליין וניצלתי את הרשתות החברתיות בלי שום הגבלה כדי למצוא אותן (יש על זה אפילו כתבה בניו-יורק טיימס). לגרמניה לא יכולתי לנסוע מאין ספור סיבות (בעיקר הילדים ונושא התקציב, אבל למען הסר כל ספק לא בגלל המלחמה, אני מהישראלים שאוהבים את גרמניה ואני נושאת את אזרחותי, שניתנה לי בזכות ולא בחסד, בכבוד). לאט לאט הרחבתי את מעגל המחקר, הגעתי לארכיונים ולהיסטוריונים ובעבודת נמלים הרחבתי את היריעה המכונה ההיסטוריה המשפחתית שלי.
מעט מאוד דברים אני יודעת היום על וולפריד, אני יודעת מי היו הוריו, אבל לא ממש יותר מזה, אני יודעת שסבו היה האופה של האזור ושמעו יצא באיזור כולו. כל כניסה שלי למטבח מלווה על ידי שניים, סבא רבא-רבא-רבא שלי וסבתא רבתא שלי - מדמיינת איך הגנטיקה שלהם פיעמה עד אלי ומסבירה לעצמי את אהבת המטבח בתורשה. זה אולי לא נכון, אבל לי זה עושה טוב, להמשיך אותם איכשהוא בכל דקה שלי שם. אני יודעת על אחיו, אך לא הצלחתי להתחקות אחריהם או אחרי צאצאיהם. אני לא בטוחה שאני יודעת במה עסק, יש השערות אך הן לא בטוחות. אני יודעת שהמסע שלי אחריו לא יסתיים עד שלא אגלה עוד פרטים. אני לא יודעת אם התגייס לצבא הגרמני רק משום שהיה מוכרח או שבאמת האמין שהוא חייב את זה למולדת. לא יכולה לדמיין לעצמי אותו עוזב את אהובתו ההריונית, את שתי בנותיו הקטנות ועולה על הרכבת בדרך למלחמה. אין לי ספק שהיה אופטימי ושהוא יחזור. לא יודעת אם כתב מכתבים מהחזית, לא יודעת על מה קיבל את עיטור הכבוד. אבל אני מדמיינת אותו רבות במחשבתי ונושאת אותו איתי לכל מקום.
כשאמא שלי נסעה לטיול שורשים, היא גילתה אנדרטה לזכר הנופלים במלחמת העולם הראשונה בעיר הקטנה שלו. לצד שמו היה צלב. היא תיקנה את זה. היום לצד שמו מופיע מגן דויד. אנחנו לא יודעים אם הובא לקבורה. מדמיינת אותו בתוך תלאות המלחמה הנוראית הזו, שבוי על ידי הצרפתים ובסוף המוות הקטן והנוראי הזה - למות במלחמה ממחלה. הרחק מכולם. אני מניחה שלפני שהזיות החום טרפו את חושיו, הוא הבין את המחיר שישלם והמחיר הנוראי שיהיה מנת חלקה של אשתו, שתשאר בודדה ללא מקור הכנסה וללא עזרה, אני מניחה שמליבו הדווי הוא דיבר אליה ואל בנותיו ודמותן חלפה בראשו עד לרגעיו האחרונים. האם נתנו לו מורפיום לכאבים או שמא הוא דעך לאיטו ביסורים מתמשכים? האם זה חשוב? אני משערת שלא. האם זה קורע את הלב? כן כמו עוד הרבה דברים אחרים. כמו כל מלחמה. סבא רבא שלי היה גיבור מלחמה, לא סתם מלחמה, מלחמת העולם הראשונה. והדבר העיקרי שאני לוקחת מזה הוא עד כמה המלחמה מיותרת ועד כמה הגיבורים האמיתיים בהיסטוריה, יהיו מבחינתי תמיד אותם אלה שעשו ככל שביכולתם להימנע ממלחמה. גבורה אמיתית נמדדת בהיותך בן אנוש, חפץ חיים ומכבד חיים.
צלב הברזל של סבא רבא שלי היה במשפחתינו שנים רבות עד שהגיע האדיוט שבמקום לשמור עליו מכר אותו. אבל למרות שהייתי רוצה לגעת בצלב הברזל הסגול של סבא רבא שלי ולהרגיש לרגע חיבור פיזי אליו. אני מעדיפה לגדל את ילדיי ללא ממורביליות שכאלה. בלי שום סממן של סגידה למלחמה או לגבורה במלחמה. מלחמת העולם הראשונה, שינתה את העולם לבלי הכר, מבחינתי יותר מכל היא שינתה את חייה של אישה אחת שנולדה יתומה, לאבא שיכול היה להיות שם ולחבק.
