אין שום מועמד מוצלח למשרד החינוך, בואו נודה על האמת. זה לא שאין אנשים שמתאימים לתפקיד, אלא שבמסגרת המקום האפשרי במשחק קואליציוני, זה אחד התיקים שאפשר לשחק איתו ולכן משחקים איתו. בהנחה שלציבור הבוחרים בסופו של דבר לא באמת אכפת, שלתקשורת זה לא באמת משנה, שהפוליטיקאים בלאו הכי ינסו למקסם רווחים וזה בטח לא עניין אידיאולוגי ושבתוך המספר המצומצם ממילא של מועמדים מתוך המספר המצומצם של מפלגות שיכולות להיות שותפות קואליציוניות לא יצוצו פתאום שמות חדשים. אז בהינתן המצב הקיים יש שני מועמדים מסתבר, מירי רגב ונפתלי בנט, ותכל'ס זה ממש לא משנה מי מהם יהיה שר החינוך, לנסות לחפש בסיפור הזה יתרון מזכיר לי את אמרתו של פרידריך ניטשה "אני בוחן כמה כוח רצון, כאב ועינוי צריך כדי להפוך את זה ליתרון".
המחשבה שבנט יהיה שר החינוך לא צריכה לעשות לאף אחד טוב, גם לא לאדם שעונה להגדרה איש ימין, ללא ילדים, שחרד עד לרמת הטיפול התרופתי מהמחשבה שנתניהו לא יצליח להרכיב קואליציה. היא גם לא ממש צריכה לעשות רע למישהו אחר ולו משום שהוא רק עוד אחד ברשימה של אנשים שלא היתה שום סיבה שהם יקחו את תיק החינוך לבד מהעובדה שזה מה שנתנו להם בהסכם הקואליציוני, היינו ברמות המחיר הפוליטי שאפשר לשלם. תכל'ס מערכת החינוך, כבר די הרבה שנים, מהווה סוג של מטבע פוליטי סחיר, מה שמסביר הרבה לגבי מצבה הנוכחי. זו מערכת שכבר מנווטת מזמן לגמרי לבד ובאמצעות מפרשים בלבד כיוון שאין מי שעומד ליד ההגה, המצפן הגירוסקופי או המשוטים. כל שר חינוך נושב עליה מעט אולם היא נעה במין קצב משל עצמה, קצת כמו ספינת רפאים, הבעיה היא לא הפרסונה הנושבת במפרשים, הבעיה היא כבר מזמן המערכת עצמה.
מירי רגב או נפתלי בנט? זה לא באמת חשוב. מצב מערכת החינוך, עם דרישה של עוד מיליארד או בלי, לא טוב. כולנו מצקצקים, אך ממשיכים לקבל את הקיים ולהתלונן. בשקט. אין לי ספק שמירי רגב או נפתלי בנט לא יהיו שרי חינוך טובים אבל זה פשוט בגלל שכל ניואנס שהם יביאו איתם לא ממש ישאר וטיפול אמיתי במערכת לא יהיה. לא יישפכו כספים על חינוך כי זה לא בסדר העדיפויות הלאומי, אבל גם אם היו נשפכים כספים, במתכונתה הנוכחית של מערכת החינוך זה היה בגדר עלות שקועה בלבד שלא תביא לשינוי. לכן, הנושא הפרסונלי כמו שהוא עכשיו אינו רלוונטי, בדיוק כמו שעובדת היות נתניהו שר חינוך כבר חצי שנה בפועל היא לא רלוונטית. אנחנו שוב דנים בנושא הלא נכון, מה שמעורר את התהייה אם מערכת החינוך מלמדת אותנו אכן להפריד בין הטפל לעיקר.
הדיון דווקא עכשיו צריך להיות מהותי - יש מערכת חינוך בקושי מתפקדת. חשיבות החינוך ומערכת החינוך מוכרים וידועים, עם זאת הפכנו לאומה שלא עושה דבר עם העובדה שהישגי תלמידיה נמוכים בכל קנה מידה. מזדעזעים מנתוני פיז"ה, מורידים סטטיסטית דתיים וערבים ומסבירים שמצבנו יותר טוב, מקשקשים על למידה משמעותית וממשיכים עד למבחן הבא. ושוב. מה שיש לנו כאן זו מערכת במשבר מתמשך. מערכת שהלימודים בה לא רלוונטיים, של ערכים שעברו פוליטיזציה, של צרות אופקים וסטגנציה. וזה עוד בלי לדבר על חופשים או על מורי הקבלן או על ערכים בסיסיים ותהליכי חשיבה. ההבדל בין ההכרה בחשיבות החינוך ובין חשיבות החינוך בפועל בסדר היום הציבורי הוא כמעט מקומם, רק שבפועל הוא כנראה לא, לכן כולנו שותקים. בכל פעם הנושא עולה לכותרות מסיבה כלשהי ויורד מסדר היום באותה מהירות.
נתוני הזכאות לבגרות בעיקר מעידים על חוסר שוויון, חזרתה האפשרית של ההסללה מעידה על הסכמה שבשתיקה עם הידרדרות המערכת וקיבוע אי השוויון החברתי, מיקומה של ישראל במקומות האחרונים במתמטיקה, מדעים והבנת הנקרא מעידה על כשלון, הכשלון הזה מתבטא כרגע במערכת, אך כידוע הילדים האלה יצאו מתוך המערכת וישתלבו בחברה. חברה שאינה שמה דגש על כישוריהם העתידיים של בוגריה היא צרת אופקים, אבל יש בכך משום צמצום חוסר הוודאות כיון שלרוב מדינות שאינן שמות דגש על השכלתם וחינוכם של אזרחיה הן מדינות נחשלות שממילא אינן מעניינות אף אחד. ישראל, כמדינה שמתגאה במשאב הטבע האנושי, עושה ככל שביכולתה לצמצם את המשאב, אבל אין בכך חידוש, ממש כמו בנושא הגז.
אז למה להשחית כל כך הרבה מילים אם אין זה מעניין מי יהיה שר החינוך? כי זאת בדיוק הנקודה. המצב הנוכחי מעיד על מערכת חולה שזקוקה לתיקון. מכיון שתיקון זה לא יגיע בדמות אישיות כזו או אחרת, הרי שיש לחשוב מחוץ לקופסא. מה אני מציעה באופן קונקרטי? ובכן, אני מציעה צאר. צאר לענייני חינוך. ממש כמו המינוי האמריקאי שנשיא ארה"ב יכול להעניק (אגב עם או בלי תמיכת הסנאט) בתוך הרשות המבצעת. הרעיון שעומד מאחורי מהלך כזה הוא ברור - ניתוק החינוך מהמערכת הפוליטית, הרחבת דפוסי הפעולה האפשריים ויצירת תוכנית לטווח ארוך לבעיית אד הוק, הפעלה מחודשת ומבוקרת של גוף ביורוקרטי וא-פוליטי לבעיה לאומית.
תרצו את זה בעברית? נציב הרשות הסטטוטורית לחינוך. מה זה אומר? זה אומר לנתק את משרד החינוך מהמערכת הפוליטית ולהפוך אותה למערכת עצמאית מנותקת משיקולים זרים. תגידו שמערכת מקצועית צריכה להתקיים בכל משרד ממשלתי? אתם קרוב לוודאי צודקים אולם זה תרחיש בלתי אפשרי בתוך במערכת הממשל והמשטר הקיימת. אגב ייתכן ששווה לחשוב בצורה הזו גם על בעיה לאומית נוספת - התחבורה, אך זה כבר עניין לפוסט אחר. אינני מציעה מהפכה או מעבר לשלטון פדרטיבי. אולם הצורך בהבראת מערכת החינוך הוא קריטי והשנים האחרונות מעידות שהרפורמות השונות אינן יכולות לפתור את הבעיה.
מינוי נציב לענייני חינוך ויצירת רשות חינוך חדשה בעלת מבנה סטטוטורי תנתק בראש ובראשונה את החינוך מהפוליטיקה ותבטיח הזרמת משאבים לתוך מערכת מקצועית וביורוקרטית הצמאה לשינוי מהיסוד. מינוי נציב לתקופה של חמש שנים והגבלת המינוי לשתי קדנציות תבטיח תוכנית פעולה לאומית ואוטונומית לגוף נטול החיים המכונה מערכת החינוך, שכבר מזמן אינה נושמת באופן עצמוני. מערכת החינוך אינה צריכה להיות כפופה לפוליטיקה, היא לחלוטין סוגייה לאומית שאינה קשורה למדיניות (בניגוד לחוץ, ביטחון, אוצר, ואפילו רווחה שקשורה קשר הדוק לאידיאולוגיה הפוליטית של הממשל וכו'). מינוי ועדה מקצועית למינוי הנציב, הייתי אומרת כמו הועדה למינוי שופטים אבל אז שוב אפול לקלחת פוליטית, שתגיש את המלצותיה לראש הממשלה, שתציע מועמד ואף תנסח את סמכויות הרשות החדשה, תציע תקציב ותקבע יעדים הוא לא בשמיים. הוא רק מצריך את הוצאת החינוך מהמגרש הפוליטי. אם החינוך הוא אכן במעלה סדר העדיפויות הציבורי, המשבר המתמשך הנוכחי מחייב פעולה שמעידה על מנהיגות, חזון והבנה כי יעדי החינוך בישראל הם לחלוטין סוגיה אסטרטגית מהותית לקיומה של מדינת ישראל ועתידה. אך עם מנהיגים הדואגים בעיקר למורשת שלהם, לאינטרסים ולתגמולים פוליטיים נגזר עלינו לחזות בעוד "רפורמות" שאינן משנות דבר.
אז, לא, לא מעניין אותי באמת מי יהיה שר החינוך הבא, במצב הנוכחי הוא ימשיך לנשוף על ספינת הרפאים. בכל כמה חודשים נחזה בהתגלות מבושיה של הספינה הזו נצקצק ונתלונן שהכל עניין של תקציב. זה לא עניין של תקציב - זה עניין של פוליטיקה. פוליטיקה לאומית ופוליטיקה תוך משרדית של ארגון מסואב. לפעמים, ממש כמו אלכסנדר הגדול בשעתו, יש צורך במישהו שינתק את הקשר הגורדי הזה. ככלות הכל, מטרת החינוך, כפי שאמר מרתין לות'ר קינג ג'וניור, היא "ליצר אדם החושב כל הזמן ובאופן ביקורתי. ידע ואופי - זו המטרה של חינוך אמיתי". כל עוד בניית הידע והערכים היא משחק פוליטי, כל שר חינוך שהוא איש פוליטי, יהא אשר יהא, ראוי או לא ראוי, לא יוכל לממש יעדים שכאלה. רגב או בנט? זה באמת לא משנה. אוטונומיה חינוכית היא האפשרות היחידה טרם תצא הודעה על זמני הלוויה. ראו, הוזמנתם.
המחשבה שבנט יהיה שר החינוך לא צריכה לעשות לאף אחד טוב, גם לא לאדם שעונה להגדרה איש ימין, ללא ילדים, שחרד עד לרמת הטיפול התרופתי מהמחשבה שנתניהו לא יצליח להרכיב קואליציה. היא גם לא ממש צריכה לעשות רע למישהו אחר ולו משום שהוא רק עוד אחד ברשימה של אנשים שלא היתה שום סיבה שהם יקחו את תיק החינוך לבד מהעובדה שזה מה שנתנו להם בהסכם הקואליציוני, היינו ברמות המחיר הפוליטי שאפשר לשלם. תכל'ס מערכת החינוך, כבר די הרבה שנים, מהווה סוג של מטבע פוליטי סחיר, מה שמסביר הרבה לגבי מצבה הנוכחי. זו מערכת שכבר מנווטת מזמן לגמרי לבד ובאמצעות מפרשים בלבד כיוון שאין מי שעומד ליד ההגה, המצפן הגירוסקופי או המשוטים. כל שר חינוך נושב עליה מעט אולם היא נעה במין קצב משל עצמה, קצת כמו ספינת רפאים, הבעיה היא לא הפרסונה הנושבת במפרשים, הבעיה היא כבר מזמן המערכת עצמה.
מירי רגב או נפתלי בנט? זה לא באמת חשוב. מצב מערכת החינוך, עם דרישה של עוד מיליארד או בלי, לא טוב. כולנו מצקצקים, אך ממשיכים לקבל את הקיים ולהתלונן. בשקט. אין לי ספק שמירי רגב או נפתלי בנט לא יהיו שרי חינוך טובים אבל זה פשוט בגלל שכל ניואנס שהם יביאו איתם לא ממש ישאר וטיפול אמיתי במערכת לא יהיה. לא יישפכו כספים על חינוך כי זה לא בסדר העדיפויות הלאומי, אבל גם אם היו נשפכים כספים, במתכונתה הנוכחית של מערכת החינוך זה היה בגדר עלות שקועה בלבד שלא תביא לשינוי. לכן, הנושא הפרסונלי כמו שהוא עכשיו אינו רלוונטי, בדיוק כמו שעובדת היות נתניהו שר חינוך כבר חצי שנה בפועל היא לא רלוונטית. אנחנו שוב דנים בנושא הלא נכון, מה שמעורר את התהייה אם מערכת החינוך מלמדת אותנו אכן להפריד בין הטפל לעיקר.
הדיון דווקא עכשיו צריך להיות מהותי - יש מערכת חינוך בקושי מתפקדת. חשיבות החינוך ומערכת החינוך מוכרים וידועים, עם זאת הפכנו לאומה שלא עושה דבר עם העובדה שהישגי תלמידיה נמוכים בכל קנה מידה. מזדעזעים מנתוני פיז"ה, מורידים סטטיסטית דתיים וערבים ומסבירים שמצבנו יותר טוב, מקשקשים על למידה משמעותית וממשיכים עד למבחן הבא. ושוב. מה שיש לנו כאן זו מערכת במשבר מתמשך. מערכת שהלימודים בה לא רלוונטיים, של ערכים שעברו פוליטיזציה, של צרות אופקים וסטגנציה. וזה עוד בלי לדבר על חופשים או על מורי הקבלן או על ערכים בסיסיים ותהליכי חשיבה. ההבדל בין ההכרה בחשיבות החינוך ובין חשיבות החינוך בפועל בסדר היום הציבורי הוא כמעט מקומם, רק שבפועל הוא כנראה לא, לכן כולנו שותקים. בכל פעם הנושא עולה לכותרות מסיבה כלשהי ויורד מסדר היום באותה מהירות.
נתוני הזכאות לבגרות בעיקר מעידים על חוסר שוויון, חזרתה האפשרית של ההסללה מעידה על הסכמה שבשתיקה עם הידרדרות המערכת וקיבוע אי השוויון החברתי, מיקומה של ישראל במקומות האחרונים במתמטיקה, מדעים והבנת הנקרא מעידה על כשלון, הכשלון הזה מתבטא כרגע במערכת, אך כידוע הילדים האלה יצאו מתוך המערכת וישתלבו בחברה. חברה שאינה שמה דגש על כישוריהם העתידיים של בוגריה היא צרת אופקים, אבל יש בכך משום צמצום חוסר הוודאות כיון שלרוב מדינות שאינן שמות דגש על השכלתם וחינוכם של אזרחיה הן מדינות נחשלות שממילא אינן מעניינות אף אחד. ישראל, כמדינה שמתגאה במשאב הטבע האנושי, עושה ככל שביכולתה לצמצם את המשאב, אבל אין בכך חידוש, ממש כמו בנושא הגז.
אז למה להשחית כל כך הרבה מילים אם אין זה מעניין מי יהיה שר החינוך? כי זאת בדיוק הנקודה. המצב הנוכחי מעיד על מערכת חולה שזקוקה לתיקון. מכיון שתיקון זה לא יגיע בדמות אישיות כזו או אחרת, הרי שיש לחשוב מחוץ לקופסא. מה אני מציעה באופן קונקרטי? ובכן, אני מציעה צאר. צאר לענייני חינוך. ממש כמו המינוי האמריקאי שנשיא ארה"ב יכול להעניק (אגב עם או בלי תמיכת הסנאט) בתוך הרשות המבצעת. הרעיון שעומד מאחורי מהלך כזה הוא ברור - ניתוק החינוך מהמערכת הפוליטית, הרחבת דפוסי הפעולה האפשריים ויצירת תוכנית לטווח ארוך לבעיית אד הוק, הפעלה מחודשת ומבוקרת של גוף ביורוקרטי וא-פוליטי לבעיה לאומית.
תרצו את זה בעברית? נציב הרשות הסטטוטורית לחינוך. מה זה אומר? זה אומר לנתק את משרד החינוך מהמערכת הפוליטית ולהפוך אותה למערכת עצמאית מנותקת משיקולים זרים. תגידו שמערכת מקצועית צריכה להתקיים בכל משרד ממשלתי? אתם קרוב לוודאי צודקים אולם זה תרחיש בלתי אפשרי בתוך במערכת הממשל והמשטר הקיימת. אגב ייתכן ששווה לחשוב בצורה הזו גם על בעיה לאומית נוספת - התחבורה, אך זה כבר עניין לפוסט אחר. אינני מציעה מהפכה או מעבר לשלטון פדרטיבי. אולם הצורך בהבראת מערכת החינוך הוא קריטי והשנים האחרונות מעידות שהרפורמות השונות אינן יכולות לפתור את הבעיה.
מינוי נציב לענייני חינוך ויצירת רשות חינוך חדשה בעלת מבנה סטטוטורי תנתק בראש ובראשונה את החינוך מהפוליטיקה ותבטיח הזרמת משאבים לתוך מערכת מקצועית וביורוקרטית הצמאה לשינוי מהיסוד. מינוי נציב לתקופה של חמש שנים והגבלת המינוי לשתי קדנציות תבטיח תוכנית פעולה לאומית ואוטונומית לגוף נטול החיים המכונה מערכת החינוך, שכבר מזמן אינה נושמת באופן עצמוני. מערכת החינוך אינה צריכה להיות כפופה לפוליטיקה, היא לחלוטין סוגייה לאומית שאינה קשורה למדיניות (בניגוד לחוץ, ביטחון, אוצר, ואפילו רווחה שקשורה קשר הדוק לאידיאולוגיה הפוליטית של הממשל וכו'). מינוי ועדה מקצועית למינוי הנציב, הייתי אומרת כמו הועדה למינוי שופטים אבל אז שוב אפול לקלחת פוליטית, שתגיש את המלצותיה לראש הממשלה, שתציע מועמד ואף תנסח את סמכויות הרשות החדשה, תציע תקציב ותקבע יעדים הוא לא בשמיים. הוא רק מצריך את הוצאת החינוך מהמגרש הפוליטי. אם החינוך הוא אכן במעלה סדר העדיפויות הציבורי, המשבר המתמשך הנוכחי מחייב פעולה שמעידה על מנהיגות, חזון והבנה כי יעדי החינוך בישראל הם לחלוטין סוגיה אסטרטגית מהותית לקיומה של מדינת ישראל ועתידה. אך עם מנהיגים הדואגים בעיקר למורשת שלהם, לאינטרסים ולתגמולים פוליטיים נגזר עלינו לחזות בעוד "רפורמות" שאינן משנות דבר.
אז, לא, לא מעניין אותי באמת מי יהיה שר החינוך הבא, במצב הנוכחי הוא ימשיך לנשוף על ספינת הרפאים. בכל כמה חודשים נחזה בהתגלות מבושיה של הספינה הזו נצקצק ונתלונן שהכל עניין של תקציב. זה לא עניין של תקציב - זה עניין של פוליטיקה. פוליטיקה לאומית ופוליטיקה תוך משרדית של ארגון מסואב. לפעמים, ממש כמו אלכסנדר הגדול בשעתו, יש צורך במישהו שינתק את הקשר הגורדי הזה. ככלות הכל, מטרת החינוך, כפי שאמר מרתין לות'ר קינג ג'וניור, היא "ליצר אדם החושב כל הזמן ובאופן ביקורתי. ידע ואופי - זו המטרה של חינוך אמיתי". כל עוד בניית הידע והערכים היא משחק פוליטי, כל שר חינוך שהוא איש פוליטי, יהא אשר יהא, ראוי או לא ראוי, לא יוכל לממש יעדים שכאלה. רגב או בנט? זה באמת לא משנה. אוטונומיה חינוכית היא האפשרות היחידה טרם תצא הודעה על זמני הלוויה. ראו, הוזמנתם.
