חולה ומתוודה - תנוחם?

הרבה דברים הולכים איתך מקדמת דנא, חלקם נשארים כשהיו, חלקם עוברים סובלימציה (טוב, עידון נשמע מעודן מדי), חלקם מחריפים. הבחירות שלנו יוצרות פעמים את השינוי, עד לבחירה בחינוך הביתי הייתי אדם שונה לגמרי שנע במעגלים מאוד ברורים. הבחירה הזו היתה מקור השינוי הכי גדול שלי, אני הראשונה להודות, האדם הקרייריסטי והממרפק קלות (טוב, דנתי רבות בעניין היחסיות) פינה את מקומו לאדם סובלני ורגוע הרבה יותר (אנחנו עדיין במגבלות השיח של יחסיות, זוכרים? אני לא מהסוג המלחשש שמודה לאימא טבע ומשלים במשפטי זן כל מהמורת חיים ברגעים שהוא אינו עוסק במדיטציה - לשם עוד לא הגעתי). ישנם דברים רבים שאני עדיין מנסה לעבוד עליהם. זה הרי ידוע שככל שהשריטה עמוקה יותר, כך תהליך ההגלדה ארוך יותר. 

אתם בטח רוצים דוגמא - פעם למשל כל כוס שנשפכה על הרצפה היתה יוצרת בי כעס (ואפשר לראות הדרגתיות
- מנהמות וקללות חרישיות, לשתיקות מעיקות ועד לשלב הסיום [כמה שנים מאוחר מדי] - חיוכים וצחוקים כי זה מה שיש). עזבו את זה שהתגובה מהסוג האחרון בריאה יותר לילדים, היא גם בריאה הרבה יותר לי. הכוס כבר נשפכה כידוע, זה מצב נתון, השאלה היא אם לתת לה יותר מקום ממקודם ולא רק בגלל ששטח הפנים של נוזל גדול יותר על הרצפה מאשר בתוך כוס, אלא בגלל שזה לגמרי לא יעיל (עוד שריטה עצמית קטנה) ובתכל'ס זה ניתן לתיקון במעט זמן יחסית, בעוד שהכעס נשאר הרבה יותר זמן ומעיב על כל השאר. אז למדתי לזרום (כן, כמו הנוזל שמטפטף מהשולחן לרצפה) ולצחוק, בעיקר על עצמי. 

שום טיפול בשריטות הצרובות לנו במוח אינו קל, חלקם פשוטים יותר וחלקם פחות, אבל כולם דורשים תהליך די ארוך שמעמת אותך עם כל מיני פינות חשוכות. יש שריטה אחת שעליה אני רוצה להתעכב וברשותכם אקפוץ עליה מיד כמוצאת שלל רב. אני תמיד מנסה להיות טובה בהכל, אמנם השנים קצת עידנו את זה, אבל הנטיה עדיין שם ואנחנו מנהלות מערכת יחסים מאוד כנה, אני והנטייה. הנטייה לגמרי מודעות לשריטות שלי ומנסה כל הזמן לדרבן, זו נטייה שלוחשת באוזן ומנסה לשכנע שאין אתגר שאי אפשר. אך בעוד היא מהסוג של פיטר פן, אני עם השנים בגרתי, בכל זאת כבר אמא לשלושה ואוטוטו בת 40. לכן, אני לוקחת נשימה כל פעם שהיא נשמעת ומזכירה לעצמי לנהוג בסלחנות כי בכל זאת - היא ילדה.  אבל הנטייה הזו להצטיין לא אוהבת לחיות בצל, אור משעשע אותה (בין אם אור השמש או אור מלאכותי אחר - היא לא בררנית), מה שהופך את המאבק בה לאין סופי, קצת כמו מלחמתם בכלא של בסתת ואפופיס (הפגנת ידע במיתולוגיות עתיקות - צ'ק). 

פעם היא ואני היינו אחת, בלתי נפרדות ולגמרי מסונכרנות, התנגנתי לקול החליל שלה ותקופה ארוכה שתינו היינו מאוד מרוצות, רק שאז אני השתניתי. קשה לנהל זוגיות כאשר צד אחד נשאר כשהיה וצד שני עובר תהפוכות, אך מכיון שהמושכות ביד שלי הצלחתי בכל זאת, טיפין, טיפין, לאלף את הסוררת. קל זה לא היה, בהתחלה הייתי מוצאת את עצמי מתווה את הדרך אך מגיעה שוב לנתיבים שהיא אוהבת במיוחד ונסחפת. זה קל להיסחף לכיוונים המוכרים, הרבה יותר קל מאשר להציב רגל מהוססת בנתיב חדש. ובאמת, הנטייה שלי אף פעם לא הייתה מהמעצבנות, לא כזו שמשוויצה לך בפרצוף ועושה אותך קטן, נטיה שדורשת מעצמה ועל קו הסיום מחייכת חיוך קטן של ניצחון פרטי לא יוצאת במחולות מעצבנים של ניצחון למורת רוחם של הסובבים. אבל השינוי הלך ותפס והיא נשארה בשלה, מה שהצריך אותי לעיתים לחכות לה, רק כדי שלא תרגיש בודדה ותחפש לה אובייקט אחר, בכל זאת נקשרתי אליה בעבותות של יחסי אהבה-שנאה. 

היום היא יודעת היטב את מקומה, סוררת וחמקנית אך מוגבלת בתנועותיה ובעיקר בליחשושיה. יודעת שאני כבר לא ממש שם בשבילה ומסתפקת במעט החבל שאני עדיין נותנת, כדי שלא תרגיש לחלוטין בלתי רצויה. שתינו בסדר עם המצב החדש, לפחות ככה זה נראה. אני משתדלת לעשות את המקסימום שאני יכולה רק בלי כל הלחץ שמסביב ויודעת שגם שזה לא הכי טוב, זה עדיין הטוב ביותר בשבילי והיא? היא ממשיכה לדרבן בשלווה, אבל נראה שהיא כבר מצאה את נקודת המדיטציה שלה ולכן היא פעמים רבות רק מרחפת סביבי ענוגות ולא מדברת, כך שניתן לראות בזה רק טוב.

ולמה אני כותבת את כל זה? כי אני חולה ואם יש משהו שבאמת אני לא יודעת לעשות זה להיות חולה. כדי שאשכב במיטה ואנוח אני צריכה שהחום יכריע אותי עד למצב של הזיות. וזה לא משנה שאני יודעת שלנוח יזרז את ההחלמה ושאני עושה לעצמי רק רע. ודווקא ברגעים האלה, הנטייה שלי שותקת, היא לא מדרבנת אותי להיות הכי טובה ולנוח, היא לא מלטפת את מצחי ואומרת לי "די לך, שכבי לנוח" היא כנראה נחה בעצמה ולי היא לא אומרת דבר. וחבל שאחרי כל כך הרבה שנים דווקא במקומות החשובים היא מזייפת. ואני? אני הייתי צריכה ללמוד, אמנם חוסר היכולות של להודות בכאב או בחולשה יוצר הרבה אנקדוטות משעשעות לכתיבה וגם יעיל במידה רבה לשבירת הקרח כשאין על מה לדבר, אך לעשות טוב בחיים האמיתיים זה אף פעם לא עשה. כי כן זה נורא מצחיק לספר על כל הדברים שעשעיתי עד שהתמוטטתי, זה בעיקר מצחיק כמו הבדיחה הזו על זה שלא לומד משום דבר וממשיך בטעויות שלו כאילו החיים לא הסבירו לו את זה שוב ושוב לאט ובסבלנות. כנראה שיש דברים בהם לא אצליח להגיע לנקודת השינוי. טוב נגמרו לי כל הטישיו שהבאתי איתי למרפסת. כנראה שאין מנוס מלהכריז שלעכשיו לפחות, זמננו תם.

חוצמזה, חולה-חולה, אבל מי יכין שניצלים? שניצלים זה לא בישולים, זה בקטנה. כן, גם כשחולות, בכל זאת - אמא, אם הייתי אבא בטח הייתי מזמינה פיצה. אבל פיצה מוזמנת זה לחלשים. אוי יופי, תראו מי התעוררה....

אני ותאוריות זן? לא נראה לי - פוסט אישי לגמרי בנושא זוגיות אחרי 9 ימים לבד

טוב עוד כמה שעות בנהזוג חוזר, אחרי 9 ימים, טיסה קצרה. הבכור מבקש שאכתוב משהו בנוסח "12 השעות האחרונות עם הילדים - אש הגיהנום" שיתכתב עם אחד הפוסטים האהובים עליו (12 השעות הראשונות התופת), מסתבר שאני צריכה לדבר איתו קצת יותר על סגנונות כתיבה ומערכת היחסים המורכבת עם הקורא. בכל מקרה, הטריק הזה, של עלמה במצוקה, לא יעבוד שוב וגם זה לא משהו שאני באמת מסוגלת להתחבר אליו. באפן עקרוני אני אדם שלא מבקש עזרה, מעולם לא ביררתי עם עצמי מה אני מרגישה כלפי בקשת עזרה, זה פשוט לא בלקסיקון, אם יש משהו לעשות אני אעשה אותו וזהו. יכול להיות שאני מפחדת לגלות שלבקש עזרה עשוי לפעול מצוין ואז עוד אתרגל ויכול להיות שאני לא רוצה לפתח ציפיות, יכולות להיות המון סיבות אבל העובדה היא שברפרטואר העשיר שלי, בקשת עזרה היא פשוט לא בלקסיקון. ייתכן שאני מפספסת פה משהו, לא פוסלת, אבל זה מה יש. 

השבוע היו לי כמה וכמה שיחות עם חברות, אימהות כמוני, רובן היו בנושא של מימוש עצמי, נשיות וזוגיות, לא משהו חדש. אני שמה לב ששיחות כאלה מתעוררות יותר כאשר בנהזוג בחו"ל. אני יודעת שלרבים זה נשמע ממש רע שאני מסתדרת מצוין כשהוא לא נמצא ולא רואה בזה קושי. ניסו לשכנע אותי שזה לא חיובי, אני מבינה למה הכוונה, אני מבינה איך זה יכול להישמע רע בעיני אנשים. אני מוצאת בזה יופי. זה מתיישב לי לגמרי עם התפיסה שזוג הוא שני בני אדם שהביחד שלהם עושה כל אחד מהם הרבה יותר טובים (טוב, אני לא יודעת מה בנהזוג שלי חושב על זה [סתם, סתם - ברור שקילקלתי אותו], אבל אני כן יודעת שזה נכון לגבי). זאת אומרת, לפחות מבחינתי,זוגיות היא שכל אחד מבני הזוג יכול לעשות הכל לבד, הוא פשוט מעדיף להיות בשניים וזה מה שעושה את זה יפה. אני לא נמצאת איתו כדי שימלא פונקציות יומיומיות שאני לא יכולה למלא, אני נמצאת איתו כי איתו אני רוצה להיות, כי עליו אני סומכת, אבל לא נסמכת, אבל שומרת על האופציה של כן למקרה הצורך. 

בקריאה, לא פמיניסטית יש שיגידו (אבל בעיני היא לגמרי כן משום שהיא פמינסטית במרחב האישי שלי ולא הציבורי למען נשים באשר הן), אני מאמינה שמה שאני עושה הוא הבחירה האולטימטיבית. בחרתי לקחת על עצמי את השהייה עם הילדים, הטיפול בבית ונספחיו (כן, גם הרכב), חינוך הילדים והאחריות על הכנתם לעתיד ופיתוח האדם האינדיבידואלי שהוא הם עצמם. בבחירה הזו גם בחרתי לכבד את הבחירה האינדיבידואלית שלי, שהיא שונה בנוף חיי (טוב עכשיו פחות כי אני כבר חזק בתוך החינוך הביתי וגיליתי עוד חברות שכאלה) והיא בוודאי שונה לחלוטין מהחיים שניהלתי טרום הפיכתי להורה. אני לא רואה במטלות הבית הנלוות (והן רבות) מפחיתות הכבוד. שוויון מתקיים מבחינתי לא כאשר כולם עושים את הכל יחד, השיטה הקיבוצית מבחינתי פשטה את הרגל, אלא כאשר כל אחד נותן את כל מה שהוא יכול להצלחת העניין. 

אני יודעת שאני יכולה לבוא בדרישות והודיע לבנהזוג על רשימת מטלות יומית אותה הוא חייב לבצע, אין לי ספק שעם הישלל חופש הבחירה ולנוכח דף מטלות ברור, בנהזוג ישתף פעולה, יחתור להגשמת יעדים ולא יצר על מר גורלו. אבל זו פשוט לא הנקודה. כן, לא פשוט לגדל ילדים בבית ולג'נגל בין חוגים, לימודים, אימונים, משחקים, ספרים, חברים, בישולים, הסעות, יצירות אומנות וסתם טיולים מרחיבי דעת, שלא להזכיר נקיונות, סידורים, טיפול ברכב, תשלום חשבונות ומגע הכרחי בלבד עם השלטונות. אבל הבחירה שלי, היא בחירה שלנו ולכל אחד יש תפקיד מאוד ברור וכשכל זה מושתת על אמון, אני לגמרי לא חושבת שנוצרת כאן בריחה, כי אם חיזוק משמעותי והפגת לחצים.

זה נשמע מוזר? אז אסביר - אם כדי לממש את הבחירה שלנו, בנהזוג נטל על עצמו את הבחירה הלא פחות קלה של להיות אחראי על הפרנסה (מושג קצת ארכאי, אני מודה), הרי שאני יוצאת מתוך נקודת הנחה שכמו שהוא בחר לאפשר לי להיות עם הילדים על הצד הטוב ביותר, אני צריכה לאפשר לו לקיים את דרישות התפקיד ומקום העבודה על הצד הטוב ביותר. [ואל תתנו לי להתחיל עד כמה הן לא שפויות, כי הבנזוג כבר עבר מזמן את השלב של קצת אימיילים בעשר בלילה והוא עובד בלי הפוגה (אולי חוץ מכמה דקות של קריאה משותפת לפני השינה) מהרגע שהוא קם (כן עוד לפני הקפה). לפעמים הוא לא נוסע לעבודה רק כדי לא לבזבז זמו נסיעות יקר על נסיעות ולא כדי לבלות איתנו אלא כדי להיות מול המחשב אפילו בלי להפסיק לאוכל וזה עדיין לא מספיק]. אל תתחילו עם כמה לא בריא לעבוד כל כך הרבה, זה ברור וידוע. אבל מה שאני כן רוצה להגיד זה שבחרתי לי בנזוג תבוני, מאלה ה"שווים", הוא יודע לבד את מחיר העבודה שלו, הוא יודע שהילדים ואני רוצים לבלות איתו, הוא מבין את המחיר - אם כרגע הוא עובד זה בגלל שזה מה שהוא צריך והוא יכול לקבל ממני על הדרך פרצוף (מה שלא יעזור ואפילו יאט את העבודה) והוא יכול לקבל ממני חיוך ותמיכה. אני בוחרת באחרון. רוצה לומר שוויון מגיע כתוצאה מבחירה ולא כתוצאה מספירת מלאי שאתה עורך על מה כל אחד מביא וכמה זה שווה כי דווקא ספירת המלאי המנסה לאמוד כמה כל דבר שווה, היא זאת שיוצרת מתח ומנסה לשקלל דברים שנאמדים בדרכים שונות שאינן צריכות כיול, הן מתקיימות זו בצד זו.

אני לא חושבת שהגישה שלי לחיים מתאימה לכל אחד, גם לא כותבת מדריכי חיים שמנסים לשפר את החיים (גם לא צורכת כאלה). אני גם לא מנסה לשכנע, אבל אני כן מרגישה שפעמים אני צריכה להצטדק לגביה וזה מטריד אותי. ההשקפות שלי לגבי מימוש העצמי הן כנראה שונות, המחשבות שלי בנוגע לזוגיות הן כנראה גם שונות. אני בעד שזוגיות תאפשר לכל אחד מהצדדים למצות את עצמו כיחיד ולא לכבול אותו אלא רק להעניק את התמיכה המירבית. החתירה לשפר את עצמך תדיר, מצליחה בזוג וכפועל יוצא מחזקת את הזוגיות. כשאני מציעה לבנהזוג שלי להאריך את החופשה בחו"ל לטובת מפגש עם חבר, אפשר לראות בזה כאילו זה על חשבוננו, על חשבון הזוגיות והמשפחה ואפשר לראות בזה פירגון לחופש, כי רק כשאתה משתדל לתת את מלוא החופש, אתה יכול להמשיך את המחוייבות בלי להפוך אותה לכבלים שאתה חש בכובדם. 

אמרו לי שהילדים לא ילמדו מזה על שוויון בין מינים, הם לגמרי מבינים וככל שהם גדלים זה ברור להם יותר. אמא היא לא עקרת בית, היא הרבה יותר מזה ובכל משפחה דברים מתנהלים אחרת ונשים וגברים יכולים לעשות מה שהם רוצים כי הם בני אדם וככאלה הם נשפטים. זה שוויון ואין שום צורך בהעדפה מתקנת ומנגנונים שכאלה.

אז לא, אני לא אכתוב עוד פוסט מסכם של תשעת ימי נסיעה, שנון ומשעשע ככל שיהיה, כי תשעת הימים האחרונים היו שגרתיים ונפלאים. אני כן אכתוב שאני מאושרת על כך שאני מפרסמת את הפוסט הזה ויוצאת לשדה התעופה כי התגעגעתי לבנהזוג ועכשיו הוא כבר אוטוטו פה. ואני לא אצטדק ולא אנסה לייפות כי זה מה שאני. ובעוד בחיים הציבוריים אני מוצאת את עצמי נאבקת, בחיים האישיים אני משתדלת להתענג על כל רגע, גם על רגעים לא פשוטים. אני מוצאת את עצמי מתאתגרת ושואפת לקום כל בוקר בחיוך וכשאני רואה עד כמה קשה לבנזוגי לקום, אני יודעת שבדיוק בגלל זה גם היום אני לא אשלח אותו עם רשימת מטלות רק עם בקשה קטנה שכרגיל יחזור הביתה בחיוך. כל אחד תורם את מה שהוא יכול, התרומה שלו היא לא בעוד כיור נקי ומבהיק אלא במה שהוא מעניק לכולנו מעצם היותו מי שהוא. ביחד אנחנו יוצרים את המשפחה שלנו ואת אורח החיים שלנו ולא משתדלים שזה יהיה מקובל על אחרים, אלא רק שזה יעבוד לנו. אם יש משהו שלמדתי לאור כל השיחות עם החברות שלי הוא שאין מה להשוות. אני גם יודעת שכשאתה מרוצה, גם אין מה לשנות אלא רק להמשיך לעבוד כדי לתת לזה להצליח יותר. אתם יודעים - דברים טובים וגו' והדברים הטובים שמתאימים לי לא בהכרח מתאימים לאחרים. וכרגיל המשנה שלי היא "למי אכפת מה חושבים אחרים? כל עוד אתה לא פוגע באף אחד תעשה טוב לעצמך, זה מקרין על אחרים". ובקריאה כמעט זנית זו, שלא מתאימה לי בכלל, אני אפתיע וגם אסיים