חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות הפנית עורף. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות הפנית עורף. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 17 בדצמבר 2013

אבל הם כושים, זו לא אנטישמיות ואנחנו יודעים מה זו אנטישמיות

הלקאה עצמית זה לא בריא, לא צריך להיות בר דעת בשביל זה ובכל זאת אני עסוקה בזה כל הבוקר. זה הולך איתי מהרגע שקמתי מהמיטה ושום תרוץ שאני נותנת לעצמי לא עובר. אני לא צריכה להיות כאן ועכשיו בבית, אחרי שיעורי השחמט של הילדים, לפני הפיצה של הצהריים, בהסעות וחברים וחוגים. מקומי עכשיו בירושלים. כל מי שיכול להגיע לירושלים צריך להיות עכשיו בירושלים. לא כדי להנות מהשלג בצידי הדרכים ביום שמשי וקריר, לא כדי להנות מהשפע התרבותי האצור במוזאונים בעיר. כרגע בירושלים עומדים כ- 150 פליטים אמיצים ובפיהם בקשה אחת שנראה שהם כמונו - בני אדם. תסלחו לי שאני חוזרת רבות לתקופת מלחמת העולם השנייה, אבל אלה האסוציאציות שלי וזה הבלוג שלי וזה מה שזה מזכיר לי. לא הצעדה הנחושה הזו בשלג הישראלי המפתיע היא זו שמעוררת אצלי את האסוציאציות האלה, למרות שתודו שתיאורי פיסות הבד המלופפות על רגליים יחפות מזכירות עדויות נושנות. עזבו אתכם מהכל, בואו נתמקד בנושא הנדון - לפנינו קבוצת בני אדם שנאלצו לברוח מארצם והגיעו לכאן. מה הדבר הנכון ביותר לעשות? סילחו לי שאני לא שואלת מהו הדבר האנושי לעשות, פשוט התחלתי להבין שההגדרה שלי לאנושי היא כנראה לא ההגדרה הנפוצה ביותר. אני מתחילה לחשוב שב"אנושי" אין הכוונה לניסיון לחיות חיים בצורה מכבדת אלא פשוט לקדם אינטרסים אישיים כאשר כל האמצעים קדושים. חזרה לשאלה המקורית - אז מה לעשות?

ישנה כמובן האפשרות המיידית וכנראה המקובלת ביותר עד כה וזה להגיד "זו לא הבעיה שלנו". זו כנראה אפשרות אחת, גם ברמת סדר העדיפויות ויעיד על כך מליץ היושר בעז ביסמוט (רק דמיינו לכם "שגריר של רצון טוב ישראלי" שיוצא במסע דילוגים בינלאומי כדי לפתור את בעיית הפליטים ועוד מקבל בנוסף על שכרו גם עמלת מכירות - רק המחשבה על זה מעוררת בי פלצות). אפשרות זו, שנקראת במקורות אחרים "מדיניות הפניית המבט", מהווה משום מה מקור משיכה. דווקא אנחנו ששואלים - איך יכול להיות שחיו ליד אושוויץ/דכאו/כל מקום אחר ו"לא ידעו"? איך הסכימו לשלילת זכויות אזרחיות ועד לרצח עם רק בשל השתייכות אתנית או נטיה מינית או נטיה פוליטית? איך ראו יהודי שדוף ונרדף והפנו מבט ועוד נחשבו טובים כי לא קראו לגסטאפו בעקבותיו? איך מדינות הברית לא הפציצו את אושוויץ? איך לא נתנו ליהודים ויזות? איך גירשו אניית פליטים? יש בלי סוף שאלות, ראש הממשלה שלנו נוטה לעשות מהן קריירה, בעומדו על כל במה ציבורית אפשרית ובדברו על הפניית העורף של העולם בעוד העם היהודי נרצח על אדמת אירופה. אז לא, חלילה, אני לא משווה בין מדיניות הממשלה שלנו למדיניות של  הנאצים בגרמניה, אם תשימו לב כל השאלות מדברות על הפאסיביות ועל הקבלה של המתרחש - הפניית עורף. לקרוא לאנשים שעומדים עכשיו בירושלים ומבקשים רק הכרה באנושיותם - מסתננים (במקרה הטוב כי הסקאלה רחבה הרבה יותר), לכלוא אותם במתקני כליאה ולחפש להם פתרון - הפניית עורף. כן, זה נכון, אנחנו לא טובחים בהם וזה אכן לא סמנטיקה, אבל זה נשוא ההשוואה? זה שאנחנו לא דומים לנאצים זה מה שעושה אותנו בסדר? הרי אנחנו אלה שבאנו בטענות כלפי העם הגרמני כולו, גם מי שלא היה בגסטאפו או שירת בצבא, של "איך יכולתם לתת לזה יד? איך חייתם בתוך זה?" אבל כשזה אנחנו שמפנים את העורף, זה כנראה בסדר. כלפי אבותינו זו היתה אנטישמיות, אצלנו כנראה אלה רגשות לגיטימיים בכל זאת שמתם לב שהם שחורים, נכון?

נוצרה בארץ דמוניזציה של כל מה שזר. הממשלה ביודעין ממשיכה עם מדיניות העובדים הזרים. מה דעתכם, למשל, לאפשר לאותם פליטים שברור לכולנו שהם אינם יכולים לחזור לארצם, להתפזר בארץ ולהתחיל לעבוד? אחד המשפטים שמצאתי את עצמי מסבירה לילדי שוב ושוב הוא "הפוסל במומו פוסל", כשאני מביטה בנו מהצד בהתמודדות שלנו עם הפליטים האלה אין לי אלא לחשוב על התקופה בה סבי היה פליט. אז מה נכון לעשות? נכון לפעול אחרת. נכון גם להגיד שכישראלי אסור לאף אחד מאיתנו להפנות עורף, זו לא פריבלגיה, אין כאן בחירה. כל החלטה אחרת היא פסולה. בימים האחרונים, בשוך הדי ההספדים על מנדלה, כנראה שאפשר להמשך לעסוק באטימות בריש גלי. אני יוצאת מכל זה מאוד מתוסכלת וזה עוד בלי לדבר על כל כך הרבה דברים, לאחרונה אני כבר קצת פחות אופטימית. לא נסעתי לירושלים, הפוסט הזה הוא לא הכפרות שלי.

יום חמישי, 17 באוקטובר 2013

אי שוויון - חינוך ושבירה

לא התכוונתי לכתוב על זה בכלל, בטח לא היום. קמתי עייפה וחלשה למרות שישנתי כמעט 10 שעות רצוף, בן עדיין לא מרגיש טוב ואם כבר מוצאים אנרגיה לכתוב פוסט אז עדיף על משהו מעודד. אבל כדרכי בקודש, נכנסתי לאתרי החדשות ול- facebook וכנראה שזה לא ממש מקור לשמחה. אחת מחברותיי כתבה פוסט על אתר ייעוץ הורים (מקור מטורף לייאוש דרך אגב) שבו אחת היועצות ייעצה לאם להניח לילדתה לבכות עד שתירדם כדי שתתרגל לישון במיטה שלה. זה בדיוק מה שהאם הזו עשתה (כמוה יש עוד רבים), היא מספרת שילדתה כמעט הקיאה מבכי אבל בסוף נרדמה לבד, מתשישות כמובן. ומסכמת שהיא מאוד גאה בילדתה ובה. רק מהסיכום הסכמטי משהו הזה בא לי לבכות.

הבה וניקח סיטואציה אחרת - נניח שאת ובן זוגך (אתה ובת זוגך/אתה ובן זוגך/את ובת זוגך או כל וריאציה אחרת), אז נניח שאתם רבים. ומעכשיו אכתוב בלשון נקבה יחידה מתוך נוחות אבל זה תופס עדיין. ונניח שנכנסת למיטה אבל הנושא עוד לא נפתר, את בסערת נפשות והדמעות ממשיכות לרדת. האם תרצי שבן זוגך שיודע שאת בוכה יניח לך להירדם מתשישות או שמא תרצי שיבוא לחבק לא משנה מה? או נניח שאת בגיל ההתבגרות ועבר עליך משבר כלשהו, האם תרצי שההורה שבחרת לספר לו יחבק אותך גם אם אין לו מילים או שפשוט יניח לך לבד בחדרך? אז מה אני רוצה לומר? אני רוצה לומר שזו נטייה טבעית שלנו לרצות חיבוק ותשומת לב וכשאנחנו לא מקבלים אותה אנחנו נפגעים, גם אם אנחנו עוברים הלאה. והפגיעה הזו תישאר שם, כי כשמשהו נשבר תמיד נשארים סדקים. 

אינני מצליחה להבין את כל שיטות השבירה למינהן של הילדים שלנו כדי שהם יתאימו למה שאנחנו רוצים. אני מבינה את הצורך בשינה של הורים ואני מכירה מצוין את הטיעון "אם לא אשן לא אהיה הורה טוב כל היום" ועדיין המחיר שאנחנו משלמים פה הוא גדול. יש המון דרכים להרגיל ילד להרגלים חדשים, אבל ילד לא מתרגל לישון לבד בגלל השיטות הללו. הוא פשוט לומד להבין שאין לו על מי לסמוך. שמי שהיה בטוח שהוא מקור הנחמה שלו, פשוט מכבה את המתג בשלב מסוים ושום דבר לא יעזור. השיטה הזו, שאומרת למעשה "זה מה שאני רוצה שתעשה ואתה תעשה אותו גם אם תצרח עד השמיים ואותי זה לא מעניין", עובדת. ודאי שהיא עובדת, היא עובדת כי אין לילד ברירה, היא עובדת במחיר שהוא עצום גם אם נראה לנו שזה בסדר כי "ילדים מתרגלים לכל דבר". בני אדם מתרגלים לכל דבר כשאין להם ברירה. הם מתרגלים לרעב קיצוני, לתנאים קיצוניים אחרים במצבים של אין ברירה. אבל כאן יש ברירה, יש המון דרכים לעשות את זה נכון וזה בסדר שלא כולם רוצים לשכב שעה לילד הילד כדי שהוא יירדם וזה בסדר לרצות את הזמן שלך וזה בסדר שלא כולם רוצים לינה משותפת, אבל בין זה לבין מחנה ספרטני המלווה בצרחות של ילדים מתוסכלים המרחק רב. 

הרי לבד מורדה רזיאל ז'קונט ועוד כמה מטורפים כולנו נגד אלימות נגד ילדים, אך מהי אותה הפניית עורף לילד בוכה אם לא אלימות? מהי הדוגמא שניתנת פה לילד - "אני לא כאן כי בסופו של דבר זה יהיה יותר טוב לכולנו"? עם קצת יותר סבלנות אפשר להגיע בקלות ליותר טוב לכולנו. בלי לשבור את הילד. תחשבו על זה לכל כך הרבה דברים אנחנו רוצים שהם יתרגלו - לישון לבד במיטה שלהם, להסתגל לגן, להכין שיעורים. לכל הדברים הבאמת גדולים האלה אנחנו לפעמים פשוט מפנים עורף ונותנים להם להתמודד לבד. אבל אם הוא בטעות נפל ואין אפילו סימן, אנחנו נעטוף אותם ונחבק ונרגיע? אז מה המסר - אנחנו הורים בקטנה אבל בדברים הגדולים האלה אתם לבד? that's life baby? 

אני לא יודעת, אותי הדברים האלה פשוט שוברים. סגנון ההורות הזה של "באינסטנט" גומר אותי. לא ברור לי כיצד אנחנו כל כך רוצים ילדים וכשיש לנו אותם פשוט אין לנו כוח. אני לא יודעת, אפשר לפטור אותי ולומר שאני אמא מטורפת, אבל כשאני קוראת המלצות כאלה שניתנות על ידי "מומחים" אני תוהה אם מרוב מומחיות שכחנו מאיפה באנו ומי אנחנו בכלל? הרי כל העצות הללו מנוגדות לכל אינסטינקט הורי שיש בנו - אז איך בכל זאת כל כך הרבה נוהים אחרי התורות הללו? כתב עמיחי ש"אלוהים מרחם על ילדי הגן", אולי זה פשוט בגלל שההורים שלהם לא זוכרים לעשות את זה בעצמם?