חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות ספר. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ספר. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 11 ביולי 2015

הכל מעורב, טוב, חוץ מאשר בנושא מגדר

כמה דברים הצטרפו להם לפוסט הזה שלוקח לו זמן להיכתב, זה התחיל עם ההיערכות ליום ההולדת של הבכור ושיחה שהתרחשה אחרי פירסום רשימת המוזמנים. בעוד שכל שנה (למעט שנה שעברה בגלל צוק איתן), כל ימי ההולדת שלו הם אצל סבא וסבתא בבריכה עם כל החברים ומשפחותיהם, סוג של משתה פסטיבלי מלא באוכל ומשחקים. השנה הוא רצה מסיבה רק עם החברים הקרובים ובלי המשפחות שלהם. אני מוצאת את זה לגמרי לגיטימי, אלא שבעוד שמרבית חבריו מהסביבה, למסיבת בריכה הם צריכים לנסוע רחוק יחסית ואם לא כל המשפחה באה הרי שאנחנו לגמרי הורסים למשפחות שלמות את השבת בשל נסיעות מיותרות, לכן נפלה ההחלטה לערוך את המסיבה בבית. בחינה של המוזמנים מראה שיש איזון די מושלם בין בנים לבנות ואגב זה היה כך מאז ומעולם.

זו לא פעם ראשונה שאני חושבת על זה שבעוד שבחברה מאוד מקובל שאיפשהו בתקופת הגן ועד כיתה ו' פחות או יותר, בנים ובנות לא אוהבים זה את זה באופן גנרי (לא בהכרח פרטני) וזה מסתכם עקרונית ב"איכס בן/בת", הילדים שלי מעולם אבל מעולם לא עברו שלב של "איכס" כזה. תמיד היו להם חברים בנים ובנות והם אף פעם לא יצרו הבחנה חברית או חברתית על בסיס מגדרי. סילחו לי על ההכללה, כי ברור לי שהיא אינה גורפת, אולם מרבית ילדי המסגרת הרגילה אני מכירה עברו את השלב הזה ואילו מרבית הילדים במסגרות האלטרנטיביות (שאני מכירה), אם זה חינוך ביתי, אנתרופוסופיה או דמוקרטי, לא הפגינו את להט המידור המגדרי.   

למה אני אומרת את זה? כי זה מצטרף לדיון ששמעתי על הסללת בנים ובנות השבוע ברדיו, על דיוני המגדר והביטוי שהם מקבלים בחברה, כי זה חובר להסללת ילדים, מה שמוביל אותי למחשבות על אינדוקטרינציה, [אגב אצלי זה מחובר גם לצילומי הילדים עם הכתובות בעד עונש מוות למחבלים על עמוד הפייסבוק של ח"כ שרון גל (לא מצרפת לינק - חפשו את הפורנוגרפיה הזו בעצמכם), אבל אני אחסוך לכם]. איך הכל מתחבר? הכל מתחבר לחינוך.

משהו מהותית שגוי בחינוך הילדים, אני לא הראשונה שאומרת את זה, וזה גם די מקובל לומר את זה בכל דור. רק היום הזכרתי את הזעזוע של אפלטון מהמחשבה שקרוא וכתוב יהיה נגיש לציבור כולו. אבל נדמה לי שהחינוך, כפי שהוא לידי ביטוי בפועל ולא כמו שאנחנו מציירים אותו לעצמנו מחשבתית, הוא פרדוקסלי במידת מה כיון שהחינוך הפך ממקור של ידע רחב למקור ידע מצומצם ובמידה רבה הפך מאתגר למכשול למחשבה חופשית וליצירתיות. זה לא קרה היום, זה תהליך שקורה כבר הרבה שנים בהמון מקומות בעולם. בתי הספר הפכו לבתי חרושת המייצרים דגם די אחיד של חשיבה וצרכנות. בתחילה צומצם מרחב הידע, אח"כ צומצמו האומנויות, אח"כ צומצמו המדעים ההומאניים.מקום הסוציאליזציה הפך דומיננטי יותר, ובתי הספר הפכו גם למחוללי הערכים, מה שאומר שבתי הספר כממלאי מדיניות הפכו למקור לעיבוד תכנים ואינדוקטרינציה. 

תגידו שכך זה צריך להיות וששאר האלמנטים צריכים להיות באחריות ההורים? אני לא מסכימה לזה, מה גם שהילדים אינם יכולים לנתק ממש בין המציאות בבית והמציאות בבית הספר והם סופגים את ערכיהם מכל ההתנסויות גם יחד. אם נתייחס לעניין המגדרי, הרי שגם בבתים בהם יש התייחסות שוויונית לשני המינים בתוך הבית, רבים הילדים שיגלו את ההבחנה המגדרית בתקופת סוף הגן ובית הספר היסודי בכל זאת. הלחץ בתוך חברת הילדים לבידול המגדרי הוא גדול משום מה בתקופת הגן, אני תמיד שמעתי שזה נורא טבעי ואף פעם לא פיקפקתי בזה. אלא שאז שמתי לב שזה לא כך אצל הילדים שלי ואז התחלתי לבחון את העניין ושמתי לב שזה לא נמצא אצל ילדים בחינוך ביתי. המשכתי לבחון את העניין ושמתי לב שגם אצל ילדים במסגרות אלטרנטיביות אחרות זה לא ממש ככה ועם זאת מרבית הילדים במסגרות רגילות מפגינים בידול שכזה. מה אם כך טבעי יותר לילדים - הבידול המגדרי הזה? או אולי העדר הבידול?בעיניי התשובה מובנת מאליה - במקום אחד אין הסללה לבידול ולכן היא לא מתקיימת. 

האם זה בגלל איזושהי פרקטיקה לא מודעת של חלוקת בנים בנות בקבוצה גדולה כי זו החלוקה הכי קלה לחצות לשתי קבוצות באופן שווה? האם נוצרת דינמיקה של יש דברים של "בנים" ויש דברים של "בנות"? כן ברור, רואים את זה בכל מקום, זו הסללה חברתית, צרכנית, בית ספרית, משפחתית גורפת. כמה פעמים שמעתם אדם מבוגר שואל ילד "למה אתה צריך לשחק בבובה?" לא, כי עדיף שהוא ישחק בחייל. בנים לובשים כחול וירוק ועל הבגדים שלהם יהיו גיבורי על, כדורגל בפרט או ספורט בכלל, בנות יהיו ורודות וסגולות מלאות בפיות ונצנצים ואמרות רומנטיות ובואו לא נדבר על הבדלי הגזרות של בגדי ילדים, אפילו פעוטות. יש ספרים שמובחנים לבנים ויש ספרים שמובחנים לבנות. חינוך ביתי איפשר לי לחשוף את הבנים שלי לא רק לספרי פנטזיה אלא גם לספרים אחרים שעקרונית מוגדרים כספרי בנות [נשים קטנות, האסופית, נעלי בלט (ונעלי החלקה ונעלי קולנוע), היידי ועוד]. אותו המסר עובר גם בחוגים של אחרי הצהריים, בנים  לא ממש נשלחים ללמוד מחול, בחברה מצ'ואיסטית כמו שלנו ההתייחסות לזה היא מאוד בוטה ובולטת. אנחנו שולחים מסרים מאוד כפולים לדור הזה של מצד אחד דיבורים על שוויון ומצד שני בידול ברור של בנים/בנות. בתוך מציאות הדה פקטו והדה יורה - ילדים יעדיפו את המציאות שהם רואים ולא את המציאות הפילוסופית. 

זה הרבה יותר עמוק מזה בתחום של בתי הספר כי כל השיטה לא נכונה, היא לגמרי לא מתאימה לעידן האינטרנט והמידע הרחב והזמין ושלל אפשרויות הלמידה, היא לגמרי לא מתאימה לרעיונות של אינדיבידואליזם - הרי אם היתה כזו היתה מאפשרת למכלול של כשרונות לבוא לידי ביטוי והיא עוד יותר לא כזאת כי היא בוחנת במדדים של הישגים ורובם מוטים, והיא מייצרת תכנים, נבנית ובוחנת על סמך הישגים ממוצעים של ילד ממעמד הביניים. מערכת החינוך מתאימה את עצמה לגמרי למבנה החשיבה שמתאים יותר לבנים מאשר לבנות ולכן התוצאות בהתאם. העובדה שמחד אנחנו מנסים לחנך את ילדנו למימוש עצמי ולאמונה שהם יכולים לעשות מתנגשת מול מציאות שלגמרי מסלילה אותם ליצר הבדלים מגדריים ויותר מזה היא הלכה למעשה עומדת בפני כל מה שהם יכולים להיות לו רק ניתן היה להם חופש. זה מחזיר אותי למחשבה שבעיני היא מכוננת - החזרת הלימודים ההומניסטיים לקדמת הבמה החינוכית, בעיניי זה הפתרון הנכון היחיד למרבית חוליי המערכת. 

כן, אני יודעת תגידו שזה חלק מהביקורת שלי על המערכת, בוודאי שזה כך, אבל זו אמורה להיות הביקורת של כולנו. דברים אינם יכולים להשתנות בלי דרישה ברורה לשינוי. אנחנו מקבלים כמובנים מעליהם יותר מדי רעות חולות שבסופו של דבר אינן מועילות לנו ובכל זאת אנחנו מוותרים להם.המאבק לשוויון מגדרי לא יוכל להפסיק להיות מאבק אם לא נשנה דפוסים של חינוך מההתחלה גם בתוך המערכת, אם לא נפסיק דפוסים של צרכנות שהם מיותרים (כמו הספרים לבנות "איך להיות מהממת" ולבנים "איך להיות מיליונר" או משהו בסגנון). הרעיון של שוויון ואינדיבידואליזם הוא משהו שילד צריך לגדול אליו כבר מההתחלה כחלק מההוויה. גם פה אגב חלק מהבעיה הספציפית בישראל זה עירוב הדת. אולי צדק ברטרנד ראסל אולי האנושות אכן עומדת לפני תור זהב, אולם על מנת להגיע אליו עליה הילחם בדרקון שבשער, והדרקון הוא הדת. אבל עכשיו תגידו שאני מערבבת. ובכן, יקיריי, אסיים בזה שתמיד הכל מעורב. טוב, חוץ מאשר בנושא המגדרי במערכת החינוך. סיימתי. לעכשיו.


יום חמישי, 16 באוקטובר 2014

פוסט על בית ועל סידורים

רשימת מטלות ועט של פרוייקט מעוכר
(צילום אילוסטרציה)
לפני כשלוש שנים עברנו לרחובות. אני יכולה להסביר רציונאלית למה עברנו. אני יכולה גם להיות כנה עם עצמי ולהסכים שרחובות לגמרי בסדר ואפילו לתת דוגמאות לדברים טובים שהביא עימו המעבר, אם כי אני לא חושבת שהם תלויים ברחובות אלא רק תלויי התקופה שבמקרה, או שלא, התרחשה ברחובות. אני גם יודעת שזמננו ברחובות צריך לבוא על סיומו ושאוטוטו אני אביא את עצמי לפרסם את הדירה ולהתחיל סופסוף בפרוייקט הבא שלנו - למכור את הדירה ברחובות ולמצוא משהו בתל אביב או קרוב אליה. במאמר מוסגר כי לא על זה רציתי לדבר, זה די מדהים שאני, הששה אלי אתגר אוחזת בעט ורשימת מטלות, מצליחה לדחות כל כך פרוייקט שאני דווקא רוצה.


כשעברנו לדירה הזו היה לנו ברור שהיא זמנית. קנינו אותה כי זה היה הדבר הנכון לעשות. לא הצלחנו למצוא ממש את מה שרצינו, אולי חסר היה לנו הדיוק של מה בדיוק אנחנו רוצים ולכן כל התהליך לא היה מסונכרן כראוי. ידענו שאנחנו רוצים לעבור לאזור רחובות/נס-ציונה גם בגלל שיקולים כלכליים ושיקולי גודל דירה וגם בגלל שהיתה כאן קהילת חינוך ביתי ענפה (במאמר מוסגר חודש אחרי שעברנו כבר יותר מחצי קהילה עברה לבית הספר הפתוח). בסוף, וכן זה סיפור ארוך, קנינו את הדירה הזו.
ככה זה נראה: רווי, רווי, רווי

מלכתחילה לא ממש אהבנו את האזור החדש הזה, הבנוי בנייה רוויה ונראה כמו כוורת אנושית גדולה. הידיעה שכל בניין מאוכלס כמו מושב קטן לא ממש עשתה לנו טוב. אבל בכל זאת קנינו מכל מיני סיבות, ביניהן העובדה שהדירה ענקית ומעוצבת נכון והמעבר אליה נתן לכל אחד את מרחב המחיה שהוא היה זקוק לו. גם אם בפועל אנחנו לרוב באותו חדר, זה הפוטנציאל של המרחב שיש לכל אחד וגם הגודל היחסי של כל חדר בדירה הזו שמאפשר את זה. אבל אנחנו כאן כבר שלוש שנים ואם אנחנו רוצים שזה יהיה זמני זה הזמן להזיז את הנושא.


זה בטוח הזמן לעבור כי ההחלטה שהדירה הזו זמנית גרמה לנו להחליט לא להשקיע יותר מדי בדברים הקטנים האלה שאתה משקיע מדי יום בבית שהוא שלך. לא עניינים של סדר וניקיון, אלא כל העניינים העיצוביים הקטנים האלה שהיום נדחים בעיקר כי אין טעם. הבעיה היא שאני מרגישה שהדברים הקטנים האלה רוצים לצאת. רק שזה מרגיש די דבילי להתחיל לעשות לדירה הזו, מה גם שהיא לגמרי מרגישה נעים כמו שהיא עכשיו בהנחה שנעזוב בקרוב מתישהו, מצד שני האנרגיה הזו מוכרחה איכשהו לצאת. באקט בוגר החלטתי לנתב את האנרגיה המתפרצת למשהו שיהיה יעיל בין אם נעבור בקרוב ובין אם לא. מוכנים? פרוייקט העפת כל הדברים המיותרים מהבית. ההחלטה היא לעבור על כל חדר בית ביסודיות ולהעיף כל דבר שאין בו צורך. 

אז עזבו את זה שזה רעיון שתמיד טוב, השנים גילו לי דבר מוזר על עצמי, כל כמה שאני אוהבת בתים מעוצבים, מה שאני הכי אוהבת זה בית שיש בו קו נקי, עם כמה שפחות חפצים פזורים, בעיקר אלה המכונים חפצי נוי. מה שתכלס אני הכי רוצה בית שבעיקר מזמין אותך להצטייד במטבח וללכת לסלון, לשלוף איזה ספר, לשים מוזיקה ולא לרצות לצאת מהבית יותר לעולם. בלי הרבה דברים שמושכים את העין, בעיקר בית שמרגיע את העין ומשקיט את הרעש ועושה נעים לכל החושים. עכשיו אם רק אפשר שהבית הזה גם יהיה בתל אביב ואני כבר לגמרי שם. בינתיים הולכת להפשיל שרוולים ולסדר עוד איזה חדר בבית.





יום שישי, 2 במאי 2014

עוד דברים שלא ידעתם על חינוך ביתי - חלק ב' בסדרה

הבוקר אכן התחיל ביקיצה טבעית, אחר כך הוא המשיך בשלב הקריטי שמעולם לא טרחתי להתייחס אליו עד שהבכור דייק בהגדרתו כבר לפני שנים ואנחנו אימצנו את הרעיון - "זמן התאוששות". אכן שלב קריטי בתחילתו של כל יום, בטח לאדם כמוני שאמנם פועל מיידית עם פקיחת העיניים, אבל לא מעדיף שלא לדבר הרבה. לכן לרוב אני משתדלת לקום לפני הילדים כדי שתקבל אותם אמא מסבירת פנים ואחרי כוס קפה. הבכור לרוב מתעורר מוקדם, אך עוד בטרם הוא לגמרי פוקח את העיניים הוא כבר בסלון עם ספר. כך או אחרת, כל דרי הבית התעוררו בקצב שלהם, התאוששו ואז ורק אז פנינו לעמל יומנו - היציאה לים, לא כולל המפרנס כמובן, אשר דיווש במרץ לתחנת הרכבת. כאמור איש איש ובקריו שלו. ולמה אני מפרטת? ובכן זה די פשוט זה כדי להדגים רעיון מסוים על למידה שממשיך את הפוסט של אתמול. להזכירכם הפסקתי אותו בנושא למידה והשארתי אתכם במתח על הקו שבין homeschooling  ן- unschooling. 

את השיעור הראשון של הבוקר התחלנו בנסיעה - שיחה משותפת על האחד במאי, הפגנות, תנאי עבודה, תנאים סוציאליים, פנאי, חלוקת משאבים צודקת, הטיות מגדריות, התאגדות עובדים, משמעות הצבע האדום, מרקס ואנגלס. דווקא הלך טוב יותר ממה שחשבתי: אפילו קטינא הביע התעניינות והבכור נזכר ב- sweatshops עליהן דיברנו בתחילת השבוע (שיעור במודעות חברתית, כלכלה והיסטוריה במכה אחת). עברנו לשיעור בפיזיקה כאשר קיבל אותנו ים יפהפה וכל גווני הכחול עד ירוק שצבעו את השמיים והים מה שהוביל לשיחה על חלקיקי האור, גלי אור, צבע השמיים והשתקפות צבעם בים. ההתפרקות מהאוטו היתה בגדר צלצול ההפסקה, הילדים השתוללו ונהנו כמו שילדים יודעים, תוך כדי גם מלאנו את שקית הניילון בזבל שהשאירו אחרים (שיעור באחריות חברתית, אקולוגיה והטמעת ערכים). לאורך כל השהיה בים גם דיברנו בעברית ובאנגלית (שיעור בשפה זרה) הדרך להוציא אותם מהים היתה לדבר על הסכנות שבחשיפה מוגזמת לשמש... (דרך אגב, זה לא עזר כי נשרפנו - מה שלימד אותם הרבה על ניסוי וטעיה, כמו גם על קרינה) אחר כך נסענו הביתה וכל הדרך שרנו באנגלית (חינוך למוסיקה ושיעור אנגלית במכה). כבר היתה שעת צהריים אז בית הספר שלנו יצא להפסקה. אבל לא ממש.

בית - מקלחות, כביסות ואז חוגי אחה"צ - טרומבון, כינור, בלט ותזמורת. תוך כדי שיחקנו, קראנו וכמובן גם הילדים ראו קצת טלוויזיה. בין לבין קטינא שהוא רק בן 4 וחצי ניהל שיחה עם מנהלת הקונסרבטוריון וויתר בינתיים על חלומו ללמוד לנגן על נבל, אבל החליט שבשנה הבאה הוא מתחיל לנגן בכינור. אחר כך הוא הוכיח פתאום שהוא יודע לקרוא בשעון מחוגים. המרכזית גילתה את כוחה בחישובים בתחום המאות, והצליחה לחרדתי להבין את כל מה שאמרתי באנגלית כי חשבתי שהמילים שבחרתי מסובכות. חוץ מזה היא ניצלה את היום להרחיב את ידיעותיה באורניתולוגיה כי ציפורים הן החיות האהובות עליה ובילתה עם המגדיר כמעט כל רגע פנוי. הבכור גילה שדווקא ממש הולך לו בתזמורת (למרות שהתחיל לנגן לפני 4 חודשים) וגם ישב לשכתב את המיתולוגיה החדשה שהוא כותב ואז שוחח איתי על זכויות אדם ועל הדימיון בין תולדות חייהם של מהטמה גנדי ונלסון מנדלה. לאורך היום הם עזרו בלסדר את הבית, לעשות כביסות ולקפל בגדים. אחר כך היום כבר כמעט נגמר אז הכנו יחד ארוחת ערב ועל הדרך כמובן היה שיעור בתזונה נכונה (אל תסחפו, רק דיברנו, זה לא אומר שהם באמת מפנימים), מקלחות וספרים. זה היה היום שלנו. יום שהיה לכאורה נטול לימודים בהגדרה ה"נורמטיבית" שלהם, אבל אני בטוחה שאתם מסכמים איתי שהוא היה רצוף בלימודים מבוקר ועד ערב. 

אז איפה אני על הסקאלה שהצבתי אתמול של חינוך ביתי? כרגיל במקום הלא מוגדר שלי, אבל הלמידה היא מתמדת (זה הזמן להמליץ על הספר מאיר העיניים בלמידה מתמדת של ג'ון הולט). התחלתי את דרכי בחינוך ביתי בללמד את בכורי בלמידה יחידנית דומה מאוד לבית הספר, זה היה קלי קלות כי ב"כאילו כיתה א' שלו" הוא כבר קרא לבד את הארי פוטר, ידע לקרוא מילים ומשפטים לא מסובכים באנגלית וידע חשבון ברמה של כיתה ג' רק כי הוא כל כך אהב מספרים, ואת כל זה הוא עשה בלי שאלמד אותו (אני חיכיתי לכיתה א') אלא רק מלשאול שאלות. במקום לזרום איתו כי זה עבד (הל, ההוכחה היתה לנגד עיניי), אני התחלתי ללמד. הוא סבל אותי בנועם עד כיתה ג' ואז הוא תפס אותי לשיחה והבהיר בשיא של רצינות שאין לו שום כוח לחוברות. אכן, החוברות, למרות שבחרתי אותן בקפידה ודילגתי על חלקים משעממים, גדעו לו את כל חדוות הלמידה ולא משנה עד כמה ניסיתי לחבב אותן עליו הן היו מקור של חיכוכים ואי הסכמה. לקחתי זמן לחשוב, בכל זאת חינוך ביתי הוא גם של ההורים (אם לא בעיקר) ואז הבנתי (לאט אמנם, אבל הבנתי) שהוא צודק. בהתחלה עוד התעקשתי על אנגלית וחשבון, אבל עם הזמן גם זמני הלימודים האלה הלכו לאיבוד. 

היום אני כבר יודעת אחרת. הלמידה מתרחשת כל הזמן, אני פותחת להם דלתות של ידע ככל שאני יכולה ומעניקה להם מרחב, מרחב שמגיע מהמקום שבו הבנתי שאפשר וצריך לסמוך על הילדים. אם לא מדכאים להם את הסקרנות וכל הזמן פותחים אותם לגירויים הם לומדים. לא הם לא לומדים כמו בבית הספר, לא זה לא ממש ניתן למדידה במבחנים וזה לא ממש נכנס לקריטריונים המדידים של הערכה, וזה בעיקר בגלל שהידע שלהם הוא כל כך נרחב וכל כך הרבה יותר גדול משל ילדים אחרים בגילם. אופקי הידע שלהם נרחבים ואינם מוגבלים לתחומים מסויימים. הם לומדים בחוג השחמט שלהם חשיבה מתמטית, בחוגי המדע הם מרחיבים ידיעות על העולם, והם לומדים בחוג "שומרי בגן" שלהם על הטבע ועל צמחים ועל תרבויות אחרות, מלימודי המוסיקה הם לומדים מקצבים ושפה חדשה ומשכללים כשרונות ומיומנויות, את הספורט שלהם הם עושים בבלט ובחוגי קפואירהובפעילות איתי. הם יוצאים למוזאונים ולסדנאות והעולם כולו פרוש לרגליהם, גם במרחב המציאותי וגם במרחב הוירטואלי (ותודה גם לגוגל maps). כל דבר הוא סיבה ללמידה והם לגמרי ספוגיים ומוכנים ללמוד. הם אוהבים לקרוא והשפה שלהם עשירה יותר משל מרבית המבוגרים שאני מכירה. והם יודעים לקבל כל אחד בלי לשפוט על סמך מראית עין, ויש בהם ערכים ונתינה. הם חווים את העולם האמיתי על כל הבטיו, למרות שלאחרים נראה שהם חיים בבועה. ובעיקר הם נהנים מהילדות שלהם עד תומה ואני נהנית מהעובדה שיש לי שלושה ילדים ואני לא מפספסת אף לא אחד פשוט כי אני לא נמצאת איתם מספיק זמן, אני תמיד שם.

הם עושים איתי קניות ולומדים על צרכנות נבונה, הם משתתפים בבחירות המשפחתיות שלנו. אם יש נושא שהם "מפספסים" ולא נראה לי שיש, אני מזכירה לעצמי כמה קל ללמוד לבחינות בגרות ושניתן במספר חודשים מצומצם להשלים בגרויות בקלות. אני לא מיישמת unschooling זה כבר קצת גדול עלי, אבל אני לא כופה עליהם ללמוד, שיחררתי ומה שזה יצר אצלם זה סקרנות אין קץ ללמוד עוד. אף אחד לא מדכא אותם או קוצץ את כנפיהם. תחומי הידע שלהם נרחבים ולא מצמצמים אותם משיקולים מיותרים כי נניח אומנות זה פחות חשוב מחשבון או כי יש עוד 40 ילדים בכיתה שצריכים תשומת לב. השבוע בסדנת תיכנות, בא אלי המדריך ושאל אותי אם אני אומנית, כי שני הילדים שלי הם הילדים היחידים שלא לוקחים דמויות או רקעים מוכנים, אלא מציירים על המחשב את כל מה שנכנס לתוכנות שלהם. ופתאום חשבתי על זה במובן העמוק של העניין והבנתי עד כמה הצעד הזה של חינוך ביתי הוא נכון לפחות למשפחה שלי. אף אחד לא מקצץ את כנפיהם ומכניס אותם לתוך משבצות. בעולם בו אנחנו כל הזמן רוצים את הטוב ביותר לילדינו ומספרים להם שכל מה שאנחנו מאחלים להם זה שיגדלו ויעשו את מה שטוב בשבילם, אין להם באמת מקום לעשות את זה כי אין להם מספיק גירויים לעשות את מה שהם באמת רוצים לעשות, הם צריכים להיכנס לתבניות ותבניות לא באמת מייצרות אנשים. 

יום שישי, 18 באפריל 2014

יום שמתחיל במוות ונגמר במוות - כרוניקה יומיומית של חיים

יום ארוך. קימה מוקדמת שנועדה כדי להתחיל את היום בכתיבה, שינתה ייעוד במהירות ללארגן את הבית לפני יום ארוך מחוץ לבית. ההולך על ארבע הקיא בלילה, שניה לפני השינה, וכמובן לא פסח על שום סוג של מצעים בדרך כי ההקאה הקבועה צריכה להגיע למיצוי היכולת, שנאמר אם כבר אז כבר. אז ברור שכבר בלילה מכונת כביסה אחת של שמיכת הפוך ומיד כשזו נכנסה למייבש כבר נכנסו המצעים האחרים לכביסה. אבל אז נרדמתי. לכן בבוקר היה צריך לייבש עוד קצת את הפוך ואז להעביר לייבוש את השאר ולהכניס עוד סבב כביסה. המטבח היה הפוך ואיך אפשר לשבת על כוס קפה ולכתוב עם הידיעה המנדנדת שתכף כבר יוצאים מהבית והכל כל כך מבולגן? לא יודעת איך אתם, אבל עם גנים גרמניים להפליא - זה פשוט לא עובד.

שותה עוד כוס מים (נו אתם יודעים - מרגיע, מפיג עייפות, טוב לעור הפנים וכולי וכולי), שוטפת כלים (פאוזה - היו המון), מסדרת את מה שאמור היה להיות חדר המגורים (נו, הסלון, אבל תודו שחדר מגורים זה הרבה יותר נכון, בטח עם מטבח פתוח) אבל הפך לתל ארכיאולוגי של שמיכות, משחקים וספרים. יוצאת לקפה במרפסת כדי להתעדכן בקורה בעולם, לא לפני שאני מספקת להולך על ארבע עוד קצת מהדבר הזה שהוא חושב שהוא חומר טוב להקאה ואני לתומי הייתי סבורה שהוא מזון (באמא שלי שהתאמצתי - זה אפילו אורגני). מתאמת עם החמות שלוקחת את הילדים לסרט בזמן שאני אבלה בבית הקברות (אויש איזה משפט פולני - גם מצבה היא סוג של חבְרה מסתבר).

הולכת להעיר את הילדים. לכתוב בבוקר? זה כבר לא יקרה. אם יש משהו שיכול לערער את חייה של יקית אמיתית זה שהתכנונים שלה לא מסתדרים - אני חיה כדי לעשות צ'ק על רשימת מטלות, גם אם זה רק תחביבים והתרוץ של הייתי צריכה לסדר לא תופס כי מה פתאום נרדמתי אתמול אם היו כל כך הרבה דברים לעשות??!

להעיר את הילדים זה תוכנית חומש משולבת. יש את השלב הלטנטי משהו בו הם מקבלים ליטופים עדינים ומילות ניחומים מתלחששות (בסך הכל ילדי חינוך ביתי מתורגלים ביקיצה טבעית), השלב הזה תמיד נגמר בלהכין לי עוד קפה. השלב הבא הוא קצת יותר דרמטי וכולל הרבה מילות אהבה אך בטון רגיל עם ליטופים פחות מרפרפים. על הבכור זה עובד מיד, טוב העברתי לו גנים יקים במלוא הכוח. המרכזית עוד צריכה אי אילו שלבים. כמו להרים קצת את התריס אבל לא יותר מדי כי זה יגרום לה להצטברח עוד בטרם תקום, אבל עם קצת מילים מלהיבות לגבי היום הצפוי לנו ועוד קצת הרעשה וזה עובד. קטינא חש בעירנות המתעלצת והוא טס לזרועותיי לרגעי התאוששות. 

אין כמו הציפיה לבאות (במקרה הזה סרט החבובות החדש) כדי לתפעל אותם בצורה מיטבית להתלבש, לצחצח שיניים ולהחליט מהר מה הם רוצים לאכול. הנסיעה עוברת חלק עם הרבה מוזיקה ושיחה עירנית. מגיעים בזמן. משגרת ילדים לסבתא ועכשיו אני במרחק של 20 דקות מבית הקברות ויש לי יותר משעה לשרוף על זה. כאמא בחינוך ביתי 45 דקות של לא לעשות כלום זה רק מבורך. נוסעת לאט ומרשה לעצמי לשמוע את גלי צה"ל. מגיעה לבית הקברות. לאט לאט אנשים מתחילים להתכנס. אין כמו להגיע לבד ללוויה כדי להרגיש את הבדידות במלוא עוצמתה. במגע עם מוות של אחר אתה לא רוצה להיות לבד, כי הלבד הזה בתוך ביחד של המון אנשים הוא הכי קשה. נושמת לאט ומצטרפת להמון השקט, העצוב והמתגודד. 

מנידה ראש לשלום להמון אנשים שפעם היכרתי והיום הם כל כך רחוקים שגם הביחד איתם ימשיך להשרות עלי בדידות. אבל אני לא כאן למטרות חברתיות. יש משהו כל כך מטריד בלוויות בגלל כל כך הרבה דברים, אבל בעיקר בגלל כל החיים שנאספו כדי להתמודד יחד עם המוות. לחלוק כבוד אחרון לאדם שבכלל לא יודע שבאת לחלוק לו כבוד אחרון, את עושה את זה בשבילו אבל בעיקר בשביל עצמך ובשביל כל החיים שסביב. חיים שנאספים לרומן קצר עם המוות. פאוזה של אבל שאחריה החיים ממשיכים ובעצם גם במהלכה. כי בלוויות אתה פוגש אנשים שכבר מזמן לא ראית ובצל ההספדים אתם מתקשקשים ומתעדכנים על החיים, סיכום קצר של שנות חיים מול המוות האינסופי והכל כך מיותר. מנסים להיות אופטימיים וגם מוחים דמעה, מנסים להיות שם וגם לברוח. לוויות הן תעסוקה חברתית לא פשוטה. 

הלוויה נגמרת, עוד קצת מילות פרידה והחלפת פרטים שנאמר אין כמו לוויה להגדלת מספר החברים/העוקבים ורשימת הטלפונים. והנה זה נגמר. עומדת ליד הקבר הטרי וקצת לא יודעת את נפשי. זה הזמן לומר שלום ולהוקיר תודה שבכל זאת ניתנה לי ההזדמנות לחסות קצת בצלו של הנפטר, שהיה מורה כה נפלא ולנצח יחסר. 

חוזרת למציאות, נוסעת, אוספת ילדים. החיים במלוא עוצמתם. תל אביב פסטיבל עולמות, עשרות בני נוער בתחפושות, חלקם משחקים, רובם משתוללים ויש מי שפורש לקרוא ספרים. לגמרי עולם אחר, עולם מלא חיים. מבלים. מסיימים. מקנחים בפיצה ונוסעים להביא את בנהזוג. שבע וחצי בערב, אני נכנסת למטבח. אחר כך מן הסתם אוכלים.

לילה, זהו, ילדים ישנים. סופסוף מתיישבת לכתוב, ואז מתבשרת, לא, לא אישית אלא ככל בני התמותה הרגילים דרך אמצעים אלקטרוניים, שגבריאל גרסיה מארקס נשם את נשימתו האחרונה. יום שמתחיל בבית קברות נגמר במותו של אגדה. מותו של האיש שידע יותר מכל אדם בעולם לספר סיפורים. מזילה דמעה, לא רק על האיש המופלא שחי חיים מלאים והעניק לי שעות של הנאה צרופה, אלא דמעה אגואיסטית של הידיעה שיותר לא אזכה להתרגשות המופלאה - לגעת בפעם הראשונה בספר חדש ששמו מתנוסס עליו ולהרגיש בציפיה דרוכה את העונג שצפון בשעות שבהן הספר הזה יהיה בידי ויכנס לליבי ויגרום להתעלות נפשית שלא יכלה להיכתב אחרת, כי היא נכתבה תחת ידיים מדוייקות ומחשבה בהירה, תוססת, רגישה ועדינה.

לו רק הייתי יודעת לספוד לך גבריאל גרסייה מארקס במילים... במקום זה אקדיש לך עוד דמעה

יום שבת, 11 בינואר 2014

על עצלנות וחתולים וגם על אוניברסיטת חיפה ופרשת אומן - איך כל זה קשור? תנו לי רגע להסביר

שבת בבוקר, באמת שיום יפה וגם עצל. נרדמתי אתמול עם קטינא, אני זוכרת שהבנזוג ניסה להעיר אותי, אני גם זוכרת את הניסיון הקלוש לצאת מהמיטה שנעצר בעודי במיטה, התמוטטות כוללת. לפנות בוקר בא הבכור בגלל חלום רע ועדיין לא יכולתי להפגין יכולות קוגניטיביות או תקשורתיות מעבר ללעשות לו מקום ולהמהם שאני אוהבת אותו. מזל שזה הספיק או שזה נועד ללמד אותי שלא תמיד צריך לדבר, לא שאני מתחייבת ללמוד מזה משהו. כשהבכור התעורר ניסיתי לקום, אפילו הצלחתי מבין שרעפי הבוקר להבין שהחתול רעב, כי למרות שיללות של חתולים נשמעות למקשיב מבחוץ אותו הדבר, הרי שבעלי החתול כבר מבחין בניואנסיםהשונים, בקיצור יש יללות של אוכל. תכיפותן מעידה על רמת הרעב, או שבעצם על רמת העמידות הפסיכולוגית של החתול לנוכח הגידול בשטח הנראה של תחתית צלחת האוכל שלו כי היא אף פעם לא ריקה. מכיון שחתולים כידוע הם אגואיסטים ומלכות דרמה לא קטנות, הרי מרגע שהרדיוס של השטח הנראה של הצלחת (כן הוא תמיד מעוגל) הוא מעל 0.3 ס"מ, החתול מאתחל את מערכת ההתרעה הרגישה להחריד שלו. מה שמצחיק הוא שלאחרונה היללות שלו מעט חנוקות ולרוב צלילי היללה נגמרים עוד בטרם הוא סוגר את הפה מה שמשאיר אותי צוחקת ואותו מבולבל ותוהה, כי זה ברור לעין שמבחינתו היללה הייתה אמורה להיות ארוכה ודרמטית הרבה יותר. הצחוק שלי בטח לא מועיל לתחושת הביטחון העצמי שלו, אבל מכיון שהוא מבוהל יותר מכל יצור חי על פני כדור הארץ הרי שממילא אין לאן לשאוף, בטח לאור 8 השנים האחרונות בהם ניסינו כל טריק אפשרי להחדיר בו מעט ביטחון אך לשווא.

פתרתי את בעיית יללות המחסור של הפולני בעל 4 הרגליים ודידיתי חזרה למיטה תוך התנצלות בפני הבכור על חוסר יכולתי להתאושש, שביננו זה מפתיע כי לרוב ברגע שאני פוקחת עין (כן, רק אחת, זה מספיק) אני מיד עירנית כאילו שתיתי כבר שני אספרסו קצר. כשקמתי סופית, ישב לו בכורי בסלון וקרא. כל בוקר כמעט, אני יוצאת לסלון ומוצאת אותו כך, יושב מכורבל בשמיכה וקורא ופתאום שמתי לב שאני לוקחת את הרגע הקסום הזה כמובן מאליו. אבל הרבה יותר מזה, המטבח היה בוהק, שום כלי בכיור, שום עוגות ועוגיות שמרים על משטח העבודה, שם הפקרתי אותן להתייבש למוות ונרדמתי מתוך חוסר אחריות ואפטיות מוחלטת לגורלן. זה אולי משעשע אתכם, אך בעיני זה היה קסום, מה קסום? מאגי! והנה אני פה, עם קפה והבכור בחדרו מתקתק לו על המחשב את הפוסט הבא שלו, שכבר חיכיתי לו בכיליון עיניים ונאלצתי להפגין אדישות כדי לא להיות האמא הלוחצת

הרדמתי אתכם עם כל האישי הזה, נכון? אז הנה זה בא. אמנם התחלתי אישי, אך זה בעיקר כי אני כזו אסוציאטיבית שזה מפחיד ואין לי עורך מכל סוג שהוא, בעצם רציתי לכתוב דווקא על משהו פוליטי ואישי כאחד. בתחילת השבוע הזה, בסופה של פרשת פרופ' אומן כתבו נציגים של סגל אוניברסיטת חיפה גילוי דעת על התנהלותה של אוניברסיטה בנושא תואר הדוקטור לכבוד של פרופ' אומן. השורה התחתונה שלהם היא ששגתה האוניברסיטה בכך שהחליטה שלא להעניק לפרופ' אומן תואר דוקטור של כבוד רק בשל דעותיו הפוליטיות. הרישא של המכתב בו מוחים, ובצדק יש לציין, אנשי הסגל על התנהלות האוניברסיטה בנושא הוא נכון ומוצדק ואין ספק שזה אכן פגע בתדמיתה ובמעמדה הציבורי של האוניברסיטה, אבל בואו גם ניקח את זה בפרופורציה - לא נראה לי שזה יביא לקריסתה או לסדקים כלשהם במעמדה האמיתי והאיתן בארץ ובעולם כאוניברסיטה מצויינת. ברור שצריכים להיות נהלים ברורים יותר בנושא. אין גם ספק שפרופ' אומן תרם תרומה אדירה למדע וגם שאוניברסיטה אינה מוסד פוליטי. עד כאן, אני מניחה שאנחנו מסכימים. אולם, תואר דוקטור לכבוד כשמו כן הוא, הוא נותן כבוד. איך תוכל אוניברסיטה שבה לומדים ועובדים אנשי סגל וסטודנטים יהודים וערבים כאחד, הממוקמת בתוך עיר מעורבת לתת תואר דוקטור לשם כבוד לאדם שמציע להעביר גדרות כדי ליצור הפרדה בין יהודים לערבים? אז מה יותר חשוב כבודו של פרופ' אומן או כבודה של אוכלוסיה שלמה? לאוניברסיטה אין מעמד פוליטי אך יש לה חשיבות כמוסד ציבורי והמוסר הכפול שהיה עולה ממתן תואר דוקטור של כבוד לפרופ' אומן הוא מחיר גבוה הרבה יותר מהפגיעה בתדמיתה של האוניברסיטה בעקבות ההתנהלות הלא מכובדת שלה בפרשה


למה כל זה אישי? כי אחד החתומים על המכתב, כן גם על הרישא וגם על הסיפא, הוא אחד המרצים שהשפיעו עלי הכי הרבה בתואר הראשון והשני שלי באוניברסיטת תל אביב. כי הוא הראשון שלימד אותי חשיבה ביקורתית מהי, כי הוא זה שעזר לי בצעדי הראשונים בנושא של זכויות אדם, כשהתחלתי כאדם צעיר לחשוב לבד ולגבש לעצמי את אמות המוסר שלי ואת דרכי בעולם הפתלתל הזה. לא מצליחה להבין את המהלך הזה, לא מצליחה להבין איך מתנוסס שמו על גילוי הדעת הזה שמעלה על נס את קרנה של האוניברסיטה ורומס בגסות את ההגנה על המיעוט המשתמעת מהמהלך. בגלל זה זה אישי, כי כשראיתי את שמו משהו נשבר בקרבי. זה נשמע דרמטי אבל זה מדוייק. האיש שגילה לי שבכל עיון בפסק דין חשוב ללכת ולהסתכל על דעת המיעוט, האיש שהקדיש שעות שלמות ללמד את מוחותינו הצעירים מהות דמוקרטית מהי, האיש הזה חתם על מסמך שבמקרה הטוב הוא פשוט עיוור לפגיעה במיעוט. ועכשיו אני יכולה לסיים כי אני נשמעת כמו מלכת דרמה וזה סוגר מחדש את הפינה של החתול.

יום חמישי, 10 באוקטובר 2013

בין זריעה לקציר

ושוב התכוונתי לכתוב על משהו אחר, אני חוששת שעלי להפסיק לדווח על כתיבתי האסוציאטיבית, שזה אומר שבעצם הבנתי את המצב לאשורו ומכיון שהוא כבר הופך להרגל כדאי שאפסיק להעיד על עצמי שאני כל כך אסוציאטיבית. בכל מקרה אני יושבת, כרגיל, במרפסת ביתי ומסביבי המון עציצים, מרכזיתי אמרה השבוע שהמרפסת מתחילה להיראות כמו ג'ונגל, מה שאומר שכנראה אנחנו עושים משהו טוב. כל האדניות פורחות להן בשלל צבעים - לבן, צהוב, סגול, ורוד, אדום והירוק שלהם נעשה חיוני יותר ככל שמתקרר. זרעי עגבניות השרי כבר נבטו והגבעולים הירקרקים והעלים הקטנטנים צומחים להם בנחת מרגע לרגע, לידם מתחילים לבצבץ תורמוסים וצבעונים, הנרקיסים והאמנון ותמר עדין טמונים להם באדמה חומה רוויה ומלאת כל טוב ואין לי ספק שהם ינצו בזמן שלהם וישמחו את כולנו ובעיקר את הילדים המדהימים ששתלו אותם עם כל כך הרבה רצון טוב אבל עם הרבה פחות סבלנות והם רצים בכל בוקר לראות מה חדש. בוחנים בעיניים סקרניות את גודלם של המבצבצים ואת העדר תגובתם של המנמנמים, משקים וחוזרים לעיסוקיהם. מפתחים סבלנות, מתחילים להבין את משמעות העיתוי. 

אתמול בערב, אחרי שחזרנו מפסטיבל הפסלים החיים ואחרי האירגונים של הערב, נפלה בידי הזדמנות מדהימה. בפעם הראשונה מזה הרבה מאוד זמן, בכורי הסכים שאקריא לו ספר לפני השינה. מבחינתי זו הייתה הזדמנות להכיר לו ספרים שאני אהבתי כילדה ושלמרות המלצותיי הוא סירב לקרוא אותם עד עכשיו. בחרדה קלה נכנסתי לחדרו, מחזיקה את הספר "הבכור לבית אב"י", מוכנה לחלוטין לסירוב המוחלט ולדרמה שבוא תבוא, בסגנון "אבל את יודעת שאני לא רוצה לקרוא ספרים על אנשים אמיתיים...". הייתי לגמרי מוכנה להרכין את ראשי בהכנעה ולהסכים לקרוא כל ספר שהוא רק רוצה ולקבל את הסירוב באהבה. להפתעתי, לא צוין שום מרד. נהפוכו וכשסיימתי, התחנן בכורי לקרוא עוד למרות השעה המאוד מאוחרת. הבוקר, לא הרבה אחרי שהתעורר הוא כבר סיים את הספר ומיד ביקש שנקפוץ לחנות הספרים ונקנה לו את הספר הבא כי זה ספר שהוא ירצה לקרוא שוב ולכן הוא לא רוצה להשאילו מהספרייה. אני יכולה להתענג כאן על ניצחוני, אבל למעשה הוא מדומה כי הוא אינו שלי אלא שלו ואולי בכלל שלנו. באופן קבוע, בתקופות שבהן לא יוצאים ספרי נוער רבים וכבר נמאס לו לקרוא שוב ושוב את ספריו, וזה המקום לציין שבקלות אנחנו יכולים לפתוח ספריה בביתנו, חוזר ונשנה הניגון ש"אין לי מה לקרוא" (הוא בכל זאת קורא שנים-שלושה ספרים ביום). בכל פעם אני מציעה גם מהספרים המוקצים ומיד מקבלת מיני סירובים. אתמול חברו יחדיו כל התנאים שאיפשרו את פריצת הדרך. הנה עוד סיפורון על חשיבות ההבשלה והעיתוי.

לפעמים אני חושבת שבמידה רבה, אנו נוטים לשכוח את חשיבות הסבלנות, ההבשלה והעיתוי בחייהם של ילדינו ורובנו מנסים בדרך זו או אחרת לדחוק בהם וכך אנחנו מפספסים נקודה חשובה להחריד, אנחנו מפספסים אותם. אם הם לא רוצים להכין שיעורי בית אנו דוחקים בהם לעשות אותם כי זה מה שצריך לעשות ולא ממש מבררים למה הם לא רוצים לעשותם. אנחנו מצפים מהם שיסבירו את עצמם ולא יצעקו בתסכול, שידעו מתי להיות שקטים ומה מנומס ומה לא, שידעו את מה שלנו נראה ברור מאליו גם אם הם לא ממש הבינו כי "מה יש כאן בכלל להבין". לפעמים נראה לי שאנחנו פשוט דורשים מהם הרבה יותר מדי מבלי שהתהליך הזה גם יכלול הסתכלות מעמיקה וסובלנית. אנחנו עושים כל כך הרבה דברים אוטומטית מתוך תחושה שכך נעשו דברים מאז ומעולם ותמיד מדברים על איך היה פעם כשהיינו קטנים ושוכחים שאלה בדיוק המשפטים שאותם לא אהבנו כשאנחנו היינו קטנים. לפעמים אני חוששת שהחיים המודרניים עדיין שבויים כל כך עמוק בתוך מסורת שאבד עליה הכלח, ואנחנו מנסים להגדיר מחדש הגדרות ישנות במילים מחודשות אך מתוך תבניות כמעט היסטוריות ולא מתוך שבירת הכללים. הגדרות של מגדר, של לאומיות, של התנהגויות. יש דברים שמשתנים לאט מתוך ההגדרות החדשות, יש כאלה שנותרו מקובעים ויש דברים שלא משתנים. הילדים שלנו צריכים את הסבלנות שלנו לראות אותם ולהקשיב, מהירות המסרים של העולם המודרני לא מתאימה לצרכים שלהם. מה שנדמה לנו שאנו מספקים להם הוא במידה רבה עונה על צרכים שעל פני השטח בלבד ולא לצרכים העמוקים באמת. יש זרעים שזורעים אותם, כמו עגבניות השרי והם צומחים מיד ויש כאלה שצריכים את הזמן שלהם. לגבי עציצי המרפסת - בסוף הם יוריקו ואוכל לכתוב את הפוסטים האלה ולנשנש עגבניות. ולגבי הילדים - לילדים אני נותנת זמן והמון אהבה ולומדת מחדש שפה שמתאימה בלי תבניות ובלי היסטוריה...