סקירת פייסבוק, יום שישי 12.2.2016

שבוע שלישי לסקירת הפייסבוק יוצא לדרך, אתם כבר מכירים את הנוהל

ציוץ פתיחה: 17:51 זו שעה מצויינת לסקירת פייסבוק, הלא כן? שנאמר אם יש לך שלדים בסטטוס, תן לי לרקוד איתם
יצאתי לקושש

רק מציינת שזו פראפרזה על מרק טווין, אבל כבר ידעתם את זה, הלא כן?

ציוץ ראשון: אחרי שבוע כמו השבוע של נתניהו, הייתם מאמינים שיאמר יותר מ"שבת שלום", מצד שני יש להניח שהיום המעון לא התנהל "על מי מנוחות" כפי שרעייתו אוהבת
למרות שאהבתם של ראש הממשלה ורעייתו משתבחת עם הזמן והרשתות החברתיות, ובעיקר פייסבוק, העניקו לראש הממשלה את ההזדמנות לנצל את העמוד הרשמי כדי לשבח, להלל ולקלס את רעייתו, בסוף השבוע הזה כנראה לא נותר לו אלא לקוות לשבת רגועה וזואת בניגוד לכל התחזיות הפוליטיות, שהרי מבחינה אקלימית יהיה ממש נעים.

ציוץ 2: הרצוג עוד לא עדכן היום, אבל אבדוק לפני סיום.
זה מאתמול:

להרצוג ממש חשוב שתדעו מה הוא חושב על מינוי ראש השב"כ, אז הוא סבבה עם זה ואף מודה ליורם כהן. לו רק כיו"ר אופוזיציה לא היה נדרש לממלכתיות. רגע

פרשנותו המקלה עד מאוד (על פעילות ראש הממשלה זאת אומרת) עוד תילמד מתישהו בבתי הספר למדע המדינה. אחריותה של האופוזיציה להוות אלטרנטיבה לשלטון כנראה פסחה מדף ההנחיות של יועציו אשר רואים ביו"רות אופוזיציה בסגנון מסייע דרך לכבוש את השלטון, אם כי זו מעולם לא הוכחה כמוצלחת.
ציוץ 3: בנט מנסה את הלוק ה"מכיל" ומזכיר שצריך את כולם כדי שנהיה עם שלם, אז או שזה סתם או שזה איום מרומז בטיפולי המרה לכולנו
שנאמר, עוד יבואו ימים
סיסמאות, סיסמאות, סיסמאות - בנט יודע שמעשים מדברים חזק יותר ממילים, אבל זה לא מפריע לו אף פעם

ציוץ 4: יעלון נפגש עם המלך עבדאללה במינכן, שם דנו ביחסים בין ירדן לישראל, המזה"ת והפלסטינים, כנראה דיון אקדמי בלבד
אפרופו עבדאללה מלך ירדן - זה לא היה מול ירדן שראש הממשלה טבע את המונח "חיות טרף"? תוהה אם הסטטוס לא היה רק כדי להרגיע את נתניהו שהוא יצא מזה בשלום וחית הטרף לא תקפה.

ציוץ 5: מתרומתו של עם ישראל לכלי המשכן המפוארים מגיעה רגב לקישור בין רוחני לגשמי, לחיבור לנשגב ומפה כמובן לממשלה שאמורה לממש אידאלים בגינם נבחרה #מה
רק בגדר עוד הוכחה ששרת התרבות היא אדם יצירתי מאוד ובעל מערך אסוציאוטיבי מפותל.

ציוץ 6: לבני נהנית מאוד במינכן ומדברת עם הרבה אנשים לדעתה אם ישראל תתחיל ליזום יהיה הרבה יותר טוב
דברים שרואים משם, גם רואים מכאן, אבל סבבה
הבנאליות של הפוליטיקה

ציוץ 7: כבל בפוסט חינני ליום המשפחה, ממנו למדתי להפתעתי שיש לו ילדה בת ארבע, לעומת זאת לא הפתיע שהוא אבא נוכח
מה אתם מסתכלים עליי ככה? פירגנתי
ציוץ 8: אם תהיתם מה אקוניס, שר המדע, הטכנולוגיה והחלל, עושה, ואני מניחה שלא, אז בכל טיסה לחו"ל נפגש עם צעירים ואומר להם לעשות את הדבר הנכון ולעלות

ציוץ 9: חברי יש עתיד היו בחבל אשכול, אפשר לעשות ביקורת אחת לכל הסטטוסים, בעצם זה גם תקף על הח"כים
האחדות היש עתידית אין שניה לה, למעט אולי בצפון קוריאה. כל חברי הכנסת של יש עתיד מעלים סטטוס דומה, כנראה הורדה הוראה מלמעלה ומי רוצה עוד ערב עם יין ודיאט ספרייט?

ציוץ 10: רועי פולקמן מכירים? לא? רמז? כולנו. בכל מקרה מסתבר שאנשים שואלים אותו שאלות ולכן הוא יענה על חלקן פעם בכמה זמן בוידאו. עדיין לא מעניין, הא?
סליחה אם פגעתי

ציוץ 11: יפעת שאשא ביטון לא מוכרת מספיק ולכן צריך לרשום את שמה וזה גוזל תווים, היא שפטה בתחרות שירה מרהיבה לילדים והקפידה לבדוק את היתרי ההעסקה שלהם
כל ציוץ (משול לסטטוס) בטוויטר הוא בן 140 תווים. אין בליבי לתת יותר תשומת לב לסטטוס המיותר הזה.

ציוץ 12: השרה גמליאל השתתפה בתוכנית פרשת השבוע בערוץ 20 וכנראה לא אמרה שם משהו מעניין כי זה לא היה שווה תמצות בסטטוס
אבל מה שהיה חשוב זה שיצאה מזה תמונה עם גיא זו-ארץ, כנראה שזו השורה התחתונה

ציוץ 13: אלי בן דהן מסביר על פרשת תרומה וחשיבות הצדקה שבאה מהמילה צדק, כנראה שתמונה עדכנית שלו מפעולה התנדבותית לא היתה כי הוא העלה תמונה מ"ויקימדיה"
אבל מגיע סחטיין על השימוש בויקמדיה ומתן הקרדיט

ציוץ 14: ענת ברקו ממשיכה בשלה, מה שהיא למדה השבוע זה שכנראה היא עלתה על נקודת תורפה, מעניין כי זה מרגיש ככה גם לנו
אגב תורפה בפ' דגושה כמו שיש בעברית

ציוץ 15: בר לב היה בוושינגטון לקדם את תוכנית ההיפרדות שלו, סטטוס שכולם יכולים לקבל בשוויון נפש לבד מחיליק בר -המרוץ הלא רלוונטי לראשות הועידה המדינית
המרוץ על ראשות הועידה המדינית מעולם לא היה חם יותר, וזה עצוב שלאף אחד, לבד מחיליק בר ובר לב, זה לא ממש חשוב.

ציוץ 16: מוטי יוגב מספר על פעילות הצוות שלו השבוע ומקנח בפרשת תרומה שמדגישה התנדבות ואחדות, על זה יש 2 דברים שאציין:
א. שכר ח"כ ב. D9


ציוץ 17: אדלשטיין גם מציין את פרשת תרומה ומאחל לכולנו שייכות שמאחדת את העם, תחושת שותפות וסולידאריות, כן כמו בימים הטובים ההם של בית המקדש

ציוץ 18: לפיד מסכם את הפיקניק בעוטף: השבוע היה יום המשפחה ותושבי העוטף הם משפחה
ברור, כאלה שמבקרים "פעם ב", רק ביום, שיחות על כלום, הרבה אוכל וחוזרים
ציוץ סיכום: ארוחת ערב היא זמן טוב לסיים, למרות שתאבון כבר אין
בכל מקרה הצעת ההגשה כרגיל עם וויסקי, כי צרת רבים היא כבר ממש לא נחמה, אבל וויסקי כן

רק מזכירה, אם בכלל צריך, שאני צינית, אבל הפוליטיקאים עוד הרבה יותר. ככל הנראה לא תקחו את זה בחשבון בביקור הבא שלכם בקלפי

כוונות טובות ואי הבנות גדולות

נכון שלכל דבר יש פעם ראשונה? אז הנה - זו הפעם הראשונה שאני מתחילה לכתוב פוסט ויש לי כותרת. אין לכם מושג כמה פעמים ישבתי עם פוסט גמור ושלם (מבחינתי לפחות) והתחבטתי באשר לכותרת. פעמים רבות נתתי כותרת של "אין ברירה צריך לתת כותרת וזה הכי טוב שיש", פעמים פירסמתי והכותרת באה רק אחרי הפירסום והיא היתה טובה יורת מזו שנתתי, אבל אני אשת עקרונות ולא שיניתי. אין לי ספק לכותרת יש חשיבות גדולה ובכוחה לעיתים להביא עוד קוראים, לייצר עניין ותנועה, אבל אני עדיין מתפתחת. יש כנראה איזשהו מדרג אבולוציוני בכתיבה, כך שיש לי עוד לאן להתפתח ולשאוף. אולי זה המקום להודות לכם שאתם בכלל ממשיכים לקרוא ולמצוא פה ושם ניצוץ של פוטנציאל (לא, לא ניסיתי לדוג מחמאות, הלאה). אז הנה יש לי כותרת ואני כבר מלהגת על הכותרת ומהותה במקום להיכנס ישר לעובי הקורה. ייתכן שכדאי שאמשיך עם מנהגי לכתוב קודם ולכתר אחר כך כי אחרת עוד אגרום לכם לקטר, או חד וחלק לברוח. 

הפוסט הזה מתחיל בכלל מהסטטוס הזה בפייסבוק: 'אני לא אוהבת משפטים בומבסטיים נוסח "לטעות זה אנושי, לסלוח אלוהי", למרות נכונותו. לא רק בגלל שאינני נמנית על המאמינים, אלא בעיקר משום קלישאיותו, מה לעשות לא אוהבת קלישאות, קחו אותי לכיכר העיר (כבר קיבלתי הצעות גרועות יותר לאחרונה ואני לא מחפשת מוות אלים וכמו כן סוריה אינה יעד טיולים מועדף עלי - תודה). אבל לפעמים אנשים פועלים עם המון אהבה, בתום לב וללא הבנה והם שוגים או פוגעים בטעות. זה קורה, אלה אי ההבנות הקטנות שמהן ניתן לצמוח. הן מותירות אותך לעיתים ללא אויר, ללא חיבוק וללא מרגוע. אי ההבנות הקטנות האלה מקורן לרוב בהמון כוונות טובות, הן יכולות כמו קלישאה אחרת להוביל אותך לגיהנום. הן יכולות להיות מקום אחר, טוב יותר, יפה יותר. הן יכולות להשאיר אותך חסרת מנוחה, בלי שתשימי לב שבעצם מישהו הציע לך כרית להניח את הראש ואת רק החלטת לא לסלוח. אני מטבעי מעדיפה להשאיר מקום ולקוות לצמוח. נראה לי שמצאתי רעיון חדש לפוסט. השעות הקרובות עוד יעידו. לילה טוב בינתיים ואל תשכחו שהרבה יותר טוב לראות דברים בצורה חיובית גם כשנראה שהכל די רע. לילה והחשיכה יודעת לסדר מחשבות'.

אז הפעם החשיכה לא ממש סידרה לי את המחשבות, כתבתי, מחקתי, ישנתי מעט, חשבתי הרבה ואני בכלל מעדיפה הפוך. עבר יום שלם בו היו אינסוף דברים לעשות, חוויות לחוות ותוכניות לשנות. ושוב התיישבתי לכתוב ושוב לא יצא. והכל מבולבל בכתיבה ולא סדור. והרי אנחנו היקים אוהבים כשמסודר, אבל כנראה שלפעמים הגנים הרוסיים שלי צריכים קצת לבלגן בכוונה, בכל זאת רוסיה תמיד היוותה יעד כיבוש וזה אף פעם לא צלח. אז אני מדשדשת בשלג כרגע וסטלינגרד מעולם לא נראתה רחוקה יותר. אבל אני בכל זאת אנסה לעשות כאן סדר, לפחות עם עצמי.

טוב, בעצם - קבלו תיקון, שום דבר לא התחיל עם הסטטוס חוץ מאשר הרעיון לפוסט. אהה, כמעט תפסתם אותי על חם עם אי הבנה נוספת. הכל התחיל מאי הבנה. הרבה סיפורים מתחילים מאי הבנה, זה חומר טוב לקומדיה או טרגדיה, זה חומר אנושי מהמשובחים. לאחרונה היו לי כמה אי הבנות ואני לא חושבת שזה עניין של דיקציה. זה גם לא עניין של אנשים שמכירים אותי פחות זמן מאחרים. זה משהו שקורה לכולנו והרבה. אולי הבעיה עם אי הבנה זו הפרשנות שאנחנו נותנים לה, אנחנו יכולים להבין לא נכון ולכעוס ואנחנו יכולים להבין לא נכון ולסלוח. כל התשובות בתוך הסקאלה הזו, והיא רחבה עד מאוד, הן קבילות, הן אנושיות ודורשות הבנה. אם מאי ההבנה צומחת הבנה, נוצר תיקון ומתאפשרת צמיחה מה טוב, אם אי ההבנה יוצרת גדיעה זה עשוי לפלח ולהשאיר תחושת החמצה לתמיד. אי ההבנה היא מהות הטרגדיה, אפשר לצחוק עליה, אפשר לצחוק איתה, אפשר גם לחדול.

פעם הייתי הרבה יותר כועסת, פחות מקבלת, יותר בועטת, אי הבנה פעמים רבות היתה מביאה לסגירה מוחלטת. היום אני אחרת, בעוד שאצל אחרים זה עשוי להיתפס כניו אייג'יות מעצבנת, הרי מי שמכיר אותי יודע שאני מתרחקת מתיאוריות כאלה כמו מאש. ההתבגרות והאימהות  לימדו אותי להרחיב את הלב ולבטל גבולות במקום שבו אני אוהבת. לאהוב את מי שאני אוהבת ולהיות מוכנה לספוג במקום שפעם במקרה הטוב הייתי ממרפקת. אם פעם הייתי סוגרת את הספר, רק לא בספרים אמיתיים כי עוד לא נולד הספר שלא אתחיל ואגמור גם אם כל שניה היא סבל, היום אני מדפדפת. אולי כי פעם נכנסו לחיי המון אנשים והיום הם מעטים. מי שנכנס לחיי והופך עצמו לחלק, הוא גם מי שאני רוצה שיישאר שם, לכן אני מוצאת את עצמי מוכנה לוותר, לא כמו אסקופה נדרסת אלא כמו אדם אוהב. כי אי ההבנה היא רק טיפה בים, עוד משוכה שיש לעבור ולצאת ממנה חזקים יותר. לפעמים המוכנות הזו שלי מתקבלת באהבה, לפעמים היא מתקבלת כעוד פיצ'ר של אמא שתהיה מוכנה לעשות הכל ולתקן ובמקום להתמסר לה היא יוצרת אנטגוניזם וכעס. "די להיות הפסיכולוגית/די להיות האמא/די להכיל/די עם הלתקן כל דבר". אבל אני לא יכולה להפסיק, אני מוותרת רק כשזה לא חשוב או כשברור לי שהצד השני לא רוצה ואין טעם להשקיע אנרגיה כשמישהו לא רוצה. כאדם שידע אכזבות וכעסים, שידע פעם לבעוט ולצעוק, אני בוחרת היום במוסיקה אחרת, ואני יודעת שזה יכול לעלות על העצבים - זה סיכון שאני מוכנה לקחת.

אי הבנה היא, כמו כל דבר החיים, בחירה. אפשר לבחור להתכנס בה כמו גם לצאת ממנה. אני פוקחת את העיניים, משתדלת להיות ברורה ועם זאת אי הבנות נוטות להגיע תמיד, במוקדם או במאוחר, במנות גדושות או אחת לכמה זמן. השאלה היא אם אנחנו יודעים למוץ את הבר מן התבן, לבדל בין הדברים, לבחור בתמונה הגדולה. כן לטעות זה אנושי, גם לסלוח זה אנושי, זה עניין של בחירה. האם אני נמדדת באי ההבנה או נמדדת במי שאני, על כל הרע (ויש) ועל כל הטוב (אפשר לקוות)? אני כותבת ופינק פלויד מתכתבת איתי ברקע. 

So, so you think you can tell Heaven from Hell,
blue skies from pain.
Can you tell a green field from a cold steel rail?
A smile from a veil?
Do you think you can tell?
And did they get you to trade your heroes for ghosts? 
Hot ashes for trees?
Hot air for a cool breeze?
Cold comfort for change?
And did you exchange a walk on part in the war for a lead role in a cage?

זו תמיד בחירה, לפעמים לרגע צריך לשפשף את העיניים. להכיר במציאות בה שני אנשים עשויים לראות סיטואציה אחרת ולהחליט אם זו רק סיטואציה או שמא זה גדול הרבה יותר. עם האנשים שאיתי אני מעדיפה את האפשרות הראשונה, עם אלה שמסביבי - נו אז באמת למי אכפת? אי הבנות יכולות לשטוף אותך כמו גשם, בגשם אני אוהבת לצאת החוצה ולפרוש ידיים ופשוט להירטב ולדעת שאחרי כן גם אפשר להתנגב. כנראה בתוך האדם הציני שאני, כל הזמן, עמוק בפנים נמצא לו אדם אופטימי שגם מחזיק מגבת