בגידה היא מילה שאני שונאת במיוחד

ברלין - דווקא ב- 63'
זה היה להיט

בחיי שהתכוונתי לכתוב היום על דברים אחרים, וזה לא שלא שקרו דברים. כי הייתה כאן את מחאת המילקי, שנישאה על גלי מחאת הקוטג' אבל נתקעה בברלין ולא התרוממה. שזה יפה שכולם דיברו עליה - מחיר המילקי הוא באמת קריטי, כי למשל מחיר החיים הוא כל כך זול אצלנו ועל זה לא נשמעת כמעט מחאה, ואם נשמעת מחאה היא מוקעת כי אלה רק בוגדים, שאגב אפשר כמובן לשלוח לברלין. כי מה- 28 באוגוסט, יום חתימת הסכם האש, אפשר לומר שאצלנו יש חזרה לשגרה (הל, נתניהו מדבר על בחירות ב- 2016), ואני יודעת שזה לא פופולארי אבל בעזה החזרה לשגרה היא דווקא מהדברים שפחות. רק שזה לא ממש מזיז לנו כשלא יורים עלינו מה קורה שם, או בעוטף עזה, דרך אגב, כי גם מהם פחות אכפת לנו כחלק מהשגרה. אגב, גם בגדה יש חזרה לשגרה, אם מעצרים נחשבים שגרה. אבל באמת, בואו נדבר קצת על מילקי. בואו נעלה על ראשינו את הדברים החשובים באמת ונקווה שלא ייזל - המילקי כמובן, אם במקרה כוסית הפלסטיק תישבר.

הפנים של המשטרה
"עכשיו תן לי את המבט הנוקב"

בינתיים בשישי התראיין כבודו דנינו ומסביר שהוא בסדר והגוף שהוא עומד בראשו בסדר והבעיה היחידה שעומדת בפני המשטרה זה שיווק לא נכון. מה עכשיו? אני באמת צריכה לשפוך את מררתי על כמה הם חושבים שאנחנו ציבור טיפש שאפשר למכור לו הכל אם רק משווקים נכון? אפילו משטרה שפשטה את היד, כמה אירוני - כשהיא בפועל זרועו הארוכה של החוק, צריך רק לשווק נכון והציבור יתן בה אמון, דברו איתו על לקשור כתרים לא לו. תוסיפו לזה שהבוקר גם התפרסם בידיעות ציטוט של "גורם במחוז מרכז של המשטרה" שהסביר בנוגע לאונס הנערה בת ה- 15 ברחובות ש"מספיק שהיא הייתה צורחת וזה היה מציל אותה - אבל היא נבהלה וקפאה", אין ספק. ואם חלילה היא גם הייתה מוצאת את מותה, אחרי שהייתה צורחת, אותו גורם וודאי היה אומר כי "אילו לא היתה צורחת וודאי היו מניחים לה לנפשה", כי הרי מן הידועים הוא שבאונס יש להאשים את הקורבן, זה לא באמת משנה. אבל הבעיה היא בעיה כמאמר המפכ"ל היא של שיווק. צודק. 

סוף זו תמיד התחלה, לא אני אמרתי

באמת שכבר אין לי כבר כוח לכל זה והנה כבר הקדשתי לזה שתי פיסקאות כשבכלל רציתי לדבר על עוד משהו אחד בעניין הזוגיות, שאיכשהו לא הגעתי אליו בשני הפוסטים האחרים (פאוזה כדי לתמוה איך זה יכול להיות, הרי אני כזאת תמציתית בכתיבה). ובכן, יש המון מילים בטרמינולוגיה של הזוגיות, ביניהן מילים יפות כמו אהבה, תשוקה, אמון, סקס, שותפות, חיבור, רצון משותף ועוד רבות אחרות, אבל יש שתי מילים (כן, רק שתיים) שאני ממש לא אוהבת ונקשרות לזוגיות ושברה - בגידה וגירושים.

אלה מילים נורא קשות שמראש מתוות שיפוטיות ברורה. זה תמיד מעציב אותי כי שתיהן כל כך מוחלטות, דיכוטומיות ושליליות. יש בהן איזושהיא סופניות בתוך קונטקסט שהוא לא כזה שחור/לבן. תכל'ס אם קשר מסתיים בבגידה או גירושין זה לרוב (מדגישה שוב - לרוב, לא תמיד) זה בכל זאת אחרי תקופה משמעותית וברובה חיובית עם אדם שאיתו חלקתם את החיים, פרידה מאדם כזה צריכה להיות בעלת איזשהו עתיד, ואם אפשר לא עוין כי בכל זאת למרות הפרידה לרוב עדיין יהיו נקודות מפגש בחייכם (טוב, בעיקר כאשר יש ילדים, אבל זה תופס גם על חברים משותפים). איזה מקום אופטימי משאירות שתי מילים כאלה? לא רואה את זה.

קונספט -
משהו שאנחנו נוטים להיות שבויים בתוכו

אומרים שמילים מעידות גם על אופי החברה. בגידה, treason באנגלית לדוגמא, מתייחסת רק להפרת האמון של האדם למדינתו או לקבוצת השיוך שלו וחבירה לאויב. חוסר נאמנות בין בני זוג יקרא infidelity או cheating, או adultery או רומן מהצד having an affair. אצלנו המילה היא בגידה, אני שונאת את המילה הזו וממש משתדלת שלא להשתמש בה בשום מקרה שאינו מציין שיתוף פעולה עם האויב. זו הייתה דעתי גם לפני שזה היה מיינסטרים לקרוא לשמאלני בוגד. גם המילה גירושים היא מילה נורא קשה, וממשיכה את הקו הבעלתני משהו של ההתיחסות היהודית לזוגיות, הבעל הוא המגרש. אז כנראה שלמול גירושים המאבק שלי הוא עקר ואין בי שום יכולת דון קישוטית באמת לשנות את זה, גם לא ממש מצאתי מילה שאני יכולה להציע כתחליף. גירושים נתפסים חברתית כסוג של כישלון, אם כי לאט לאט התפיסה הזו נשברת, אבל גירושים אינם בהכרח שבר או כישלון. לרוב זה הרבה פחות דרמטי מזה, זה סיום של סיפור. לרוב, זה דווקא סיום אופטימי בעיני, כי במקרים מסויימים גירושין הם בגדר תיקון טעות. ולתקן טעות הוא משהו מאוד אופטימי, שמקפל בתוכו הבטחה. 

מונוגמיה בעיניי היא בחירה שלא ממש טבעית לאופיו של האדם, אינני מתכוונת לעשות סקירה היסטורית של התפתחות המושג, אבל מונוגמיה היא כלי חברתי שנוצר במידה רבה עם התפתחות של דת ושל מוסר, אך מאז ומתמיד היתה בעייתית. האדם תמיד מונע מתשוקתו ויצר הכיבוש שלו (הכתיבה אמנם בזכר אך ההתייחסות שוויונית לנקבה ולזכר), הנאמנות לבן זוג אחד היא לא גנטית, היא חברתית ותרבותית בלבד. ההחלטה אם יחסי מין עם אחרים היא פגיעה במרקם הזוגיות או לא צריכה לדעתי  להיות החלטה אישית. כך או אחרת, הגדרת האקט הזה כבגידה לא ממש מאפשרת למי מאיתנו להתייחס אליה בסובלנות או סלחנות. בגידה תמיד מחייבת עונש, היא הרי בגידה. אני לא יכולה לשנות את הראיה החברתית הזו אבל כמו בן גוריון בשעתו שהדיר את המילית "את" מהלקסיקון שלו, אני מדירה את "בגידה".


אני לא יודעת מה איתכם, רק על עצמי לספר ידעתי (ובלי להפסיק כידוע), חוסר נאמנות בזוגיות לא נכנס תחת הקטגוריה הטהרנית שלי למילה בגידה. כבר בתחילת מערכת היחסים שלנו אמרתי לבנהזוג שאני לא רואה אותנו נפרדים בגלל דבר כזה. כמעשה גבר הגיוני הוא לא האמין לי וטען שאני אומרת את זה סתם. אבל לא אמרתי את זה סתם, ככל שאני מתבגרת יותר זה ברור לי, המחיר של פרידה ממנו והחיים בלעדיו נראה לי גדול הרבה יותר ולא פורפורציוני ביחס לאקט עצמו. זה לא שבזה אני אומרת יאללה הרשות נתונה לך ותעשה מה שאתה רוצה, אני אומרת אני אוהבת אותך ואני רוצה לבחור להיות איתך בכל יום וכל עוד זה גם מה שאתה רוצה, ששנינו רוצים, אני חושבת שנוכל להסתדר עם הכל. 

זוגיות מבחינתי יש בה המון קבלה וסליחה ולכן אין בה מקום להגדרות נוקשות וכללי התנהגות קדושים, יש בה שני אנשים והזוגיות שלהם היא לא ניטרול החיים, היא העצמת החיים ויש בזה לא רק המון אהבה, יש בזה המון כוח. וטיגנשטיין דיבר הרבה על מילים שמבנות שיח שמבנה התנהגות. בתוך הזוגיות שלנו יש רק שניים שמגדירים אותה, הוא ואני.  

זה לא ייגמר טוב

ושוב אני כמהה לזהות וירטואלית שתוכל לכתוב במקומי את כל העומס שליבי רוצה להשיל מעצמו, למה לעזאזל אני לא יכולה פשוט לכתוב את הכל? למה תמיד לעצור ולחשוב מה מותר ומה אסור? למה כשאני כל כך נפגעת והמילים הן סוג של מזור, אני מפחדת שהמילים שלי ימשיכו את מעגל הקסמים של הפגיעה ולכן את עצמי אני עוצרת? אולי צריך להוציא את הכל ולקוות שמתוך ההרס המוחלט יתחיל לצמוח משהו טוב? זה לא עובד ככה, אני מסבירה לעצמי בפעם המיליון.

אם לא אכתוב את הפגיעה אחטא לעצמי. לכל אדם יש את הדרכים שלו להתמודד, אני כותבת. אין לי שיקולים אחרים מלבד עצמי, זה בלוג אישי. כשאני כותבת על פוליטיקה אני מעצבנת רבים, כשאני כותבת על חינוך ביתי אני מעניינת, כשאני כותבת על האישי אני פורקת אבל בעיני המשפחה שלי, אולי בעיקר בעיני אמי, אני מכבסת את הכביסה ברבים וכמובן רק מחזקת את מעמדי ככבשה השחורה של העדר. כבשה שחורה היא לא רעה, היא רק לא בהכרח עושה את מה שהעדר מצפה ממנה, לכן אני אוהבת את הכבשה השחורה ומקשיבה לה ברוב קשב, לפעמים היא הולכת עם העדר, לפעמים עוצרת ולפעמים פונה לכיוון אחר. זה לגמרי בסדר.

אולי הבלוג שלי הוא מקום טוב להתחיל. תמיד כתבתי, מילים הן הדרך שלי להביע, לראות ולחקור, אני אוהבת מילים ואוהבת לכתוב. הבחירה בחינוך ביתי שאבה אותי כליל, הייתי בעיקר אמא, מזל שאמא היא כל כך הרבה פונקציות שלא היה לי זמן להרהר בנושא. אדם לא יכול להיות רק דבר אחד, הוא אלפי דברים נוספים, מודה - לקח לי זמן למצוא את עצמי בתוך כל מהומת החינוך הביתי - בין לידות להנקות, ספרים ומפגשים בין עשרות הפעילויות, הדבר היחיד שהצלחתי עוד קצת להיות זה בת זוג וגם שם, אני מניחה, תפקודי היה קצת צולע. כשכתבתי זה היה לילדים, את עצמי הכנתי בשלל אופנים והכל היה מיועד לקהל יעד מצומצם יחסית - שלושה ילדים ובנזוג. זה לקח זמן למצוא את עצמי מחדש, קטינא היה צריך קצת לגדול ולפנות לי מקום לביטוי העצמי הפרטי. לקח המון זמן עד שהחברה מסביב ישרה עימי קו וגם אם היא עדיין רואה בבחירה שלי טעות, היא לפחות מקבלת אותה, מסתבר שלא כולם. לומדים להעביר את זה הלאה, לא כולם מוכרחים להסכים.

לא ראיתי צורך לשכנע את העולם בצדקתי, זה מוציא המון אנרגיה וגם ככה יש לי המון עיסוקים. מציאת הזמן לעצמי התחילה עם החזרה לכושר בתוך חלון הזדמנויות קצר שנוצר כשבנהזוג היה בין עבודות. אחרי חודשיים של פעילות גופנית, חזרה מעצמה גם הפעילות המוחית העצמאית, המנותקת מהורות ועיסוקי היומיום - חזרתי לכתוב. הרעיון היה למצוא לעצמי מחדש את פרקטיקת הכתיבה. למרבה המזל זה הצליח וכבר שמונה חודשים שאני כותבת כל יום. עכשיו הגעתי לנקודה - קיוויתי שבתוך הסביבה האינטימית שלי, הכתיבה תיצור פירגון. ניצנץ בי הבהוב של תקווה שהמשפחה שלי, שראתה (וחלק עדיין) בעין עקומה את הבחירה שלי בחינוך ביתי וקיטלגה אותה תחת הכותרת המקטינה של "ביזבוז", תדע לפרגן ולראות בעין יפה את הניסיון שלי לחזור ולפתח את עצמי בתוך מה שהם מכנים "ביטול העצמי". טעיתי. שמונה חודשים של כתיבה ואפילו לא פעם אחת של פירגון, של גאווה. ניסיתי להעביר את זה הלאה, אבל פגיעה היא פגיעה גם כשמנסים להתעלם ממנה. זה כנראה פגם אנושי יסודי להמשיך ולבקש את הקבלה מאחרים.

כך או אחרת, אני כותבת. ועכשיו סוגרת מעגל כי אני חוזרת לנקודה ההתחלתית של פוסט זה - "אני צריכה לכתוב ולא יודעת איך לעשות את זה". אני אכתוב כאן דברים שאולי יפגעו באנשים אחרים, אבל כשהם לא מסוגלים לשמוע, לפעמים הם מסוגלים לקרוא. ואני שמתבטאת מצוין בעל פה מעדיפה תמיד לכתוב. אני כותבת בלוג, הדברים פומביים, זה מותר, זו החלטה שלי. אני בטח לא רוצה לפגוע וכל המשך מכאן יהיה לא טוב. אני אצנזר את עצמי, לא אכתוב את הכל. זה גם לא ממש יכול לצאת כמו שצריך עכשיו, צריך לתת זמן לעכל, צריך לדעת לתת למילים למצוא את דרכן ולזרום. כנראה שגם זה יהיה רק פוסט ראשון.

הקושי במערכות יחסים עם אנשים שלא בחרת הוא גדול, משולבים בהם רגשות וגם הטיות חברתיות של מה צריך, או לא, לעשות בחיים (כבר כתבתי על זה, הנה כאן), שלא לדבר על מערכת ציפיות שלעיתים, גם אם היא מדודה ומוגבלת, עדיין יוצרת מסכת שלמה של אכזבות שאין להן פתרון גם כשהן ידועות מראש. יש אנשים שצימצמתי את הציפיות מהם למינימום ובכל זאת האכזבה מהם ניגרת במרירות לחיי ואין לי יכולת לעצור את הטפטוף. אתמול היה כזה. הרגשתי שאולי אני יכולה רגע לשתף בכאב ולמצוא נקודת מפנה, מקום שממנו ניתן יהיה לצמוח. טעיתי.

זה התחיל בדיווחים ממקורות שונים על עניינים שמתרחשים מאחורי גבי וקשורים אלי בלעדית. שונאת את התכונה האנושית הזאת של לרכל ולדבר מאחורי הגב. באקט אידיוטי החלטתי להפסיק לקבל את הדין, הרמתי טלפון. צעדתי על קצות האצבעות, ביצים או קרח דק זה לא משנה, הייתי זהירה וקלילה ככל שיכולתי. הדבר הנכון במקרה כזה זה להגיד טעיתי, יש אנשים שלא יודעים להכיר בטעות, בָּמקום שבו ציפיתי להקשבה חטפתי מטחי אש בפנים. נדחקתי לפינה, ניסיתי בכל כוחותיי להביא את השיחה שוב למקום ראוי, כל הצלחה לא נרשמה. זה היה המקום להפסיק. להפסיק כי בלאו הכי לא נותר דבר להפיק. אבל גופת מערכת היחסים הזו כבר מרקיבה המון זמן ולמרות כמויות הבושם שפיזרנו עליה כבר דבר לא יעזור. הפיצוץ היה בלתי נמנע. זה עניין של כימיה פשוטה. למשול בעצמי כבר מזמן לא עוזר. הוצאתי את הכאב. משפט אחד והשיחה נגמרה. ניתן היה לחשוב שכל מה שישאר אחרי שהטלפון יעזוב את היד יהיה רק כאב. במקום זה נשארתי בשוק שהוצאתי את זה. אחר כך באו הדמעות. אחר כך ההקלה. אולי מכאן יצמח משהו טוב שמתבסס על קבלה עקרונית של מה שכל אחד מסוגל להכיל. זה לא נכון, כבר ניסינו את זה מיליון פעמים, זה פשוט לא עובד. ועדיין - אולי? תקווה היא דבר משונה להחריד.

אני לא יודעת מה אני אעשה עם כל זה, אני יודעת שפגעתי, זה בטח לא עושה לי טוב. אבל זה כן. כבר כמה שנים אני מרגישה כמו נאנסת, משתדלת כמיטב יכולתי בכל פעם לספוג ולשתוק. לצמצמם ציפיות כדי למנוע מכות, לצמצם אינטראקציה, לוותר ושוב לנסות. אני שמנסה להכניס לחיי רק את מה שעושה לי טוב, אוכלת את החרא בשקט ומנסה למכור לעצמי אשליות. הדרך שבחרתי היא בטח לא נכונה, כל פסיכולוג בגרוש יכול להרצות לי על זה שעות, אבל לפעמים הדבר היחיד שיכול לעבוד הוא טיפול בשוק. לפעמים הדבר היחיד להגיד זה לא עוד, יהא המחיר אשר יהא. זה כואב עוד יותר כשיש אהבה. אבל אהבה בלבד זה ממש לא מספיק. אהבה זה דבר נפלא, אבל לפעמים משמעותה לשחרר, אהבה היא תיבול נהדר אבל כדי לתבל צריך שיהיה בסיס. צריך לומר את זה בצורה פשוטה רק לאהוב זה פשוט לא מספיק, לאהוב זה בהמון אופנים, בטח לא רק במילים, כי אהבה זה הקשבה והכלה, אי הסכמה, פירגון, קשיים, זו בניה משותפת. אהבה זה להעצים. שום משפט של אהבה לא יכול להתאים כשאת מושא האהבה אנחנו מקטינים. אהבה זה לא משהו שמדי פעם מוציאים מהכיס ובוחנים. זו אני, ככה, אני משתנה, אני משתדלת, אני מקבלת, אני תמיד אוהבת. רק לאהוב לא מאפשר סוף טוב. והנה זה לא נגמר טוב.

לא שיח של תרבות אונס, שיח של גבולות ושל שוויון שלא מסתיים בקריצה ונפיחה באולפן טלוויזיה

מוצאי שבת, זמן לימבו שכזה שבו כבר אומרים שבוע טוב אבל בתכל'ס יש עוד ערב ולילה שלמים לפני שהשבוע מתחיל. אולי זה מה שעושה אותו זמן טוב לסיכומים, קצת כמו נשימה אחת טובה לפני שמתחיל הבלאגן. יפה המשחק במוצאי שבת בין הנינוחות של סוף השבוע והדריכות של השבוע שמתחיל, בין סיכומים להחלטות, בין מנוחה והתכוננות, או אולי רק כוננות.

השבוע המרכזית חוגגת 8, צילמתי אותה לפני כמה שעות בפארק, היא כבר לא ילדה. כלומר היא כן, אבל היא מתחילה להשיל מעליה את הילדה. בלילות הקרובים, אשב ואכין לה כרטיס ברכה. אני יודעת מה אצייר, אבל אני מבולבלת מעומס הדברים שאני רוצה לכתוב לה מול ההכרה שהיא רק בת 8 ובעיקר צריכה ברכה מאושרת ולא מניפסטים. אבל בשבוע כמו השבוע האחרון והוא אינו הראשון, כאשר השיח החברתי מוכיח שלא הגענו רחוק, אני מוצאת את עצמי מדוכדכת מהמחשבה שלתוך האוירה הזו אני מגדלת עוד אישה (אבל זה בסדר כי במקביל אני גם לא מאושרת מלגדל כאן שני גברים לעתיד, אז רמת הדכדוך מאוזנת מגדרית, שנאמר שוויון בנטל).

פתאום הבנתי שהחשש שידעתי שיגיע כבר כאן. החשש האמיתי להסיר ממנה את המבט ולו לרגע, כי יש בעולם כל כך הרבה רוע ואינך יכולה לדעת מאיפה הוא צץ. רוצה לגונן עליה מדברים שהיא עלולה לשמוע, מצמרמורות של פחד, מרגעים של השפלה, מתחושת חוסר אונים, מהניסיון לבדוק את עצמה בגלל חרא של אנשים אחרים. והיא כל כך מדהימה ובוטחת, מדלגת מאתגר לאתגר ולא בא לי בכלל מתישהו (אל דאגה, בטח לא עכשיו) לדבר איתה על אתגרים שצופן לה עצם המגדר. היא גדלה בידיעה של שוויון ואין שום סיבה שמתישהו מישהו בכלל יגרום לה להטיל בזה ספק. 

הדיווח על האונס של הילדה בת ה- 13 על ידי מספר לא מבוטל של ילדים בני גילה פחות או יותר, העלה בעיה חברתית חמורה שנמצאת מאחורי כל אונס שכזה. הראיה המקלה שלנו את הגברים האנסים, את הנטיה החברתית הלא ממש סמויה אך מקובלת שלנו למצוא את התשתית שיצרה הקרבן לתקיפתה. יש לנו בעיה אינהרנטית בתוך כל השיח הזה של אלימות מינית (ודי כבר לקרוא לזה תרבות האונס, זה הופך לנבואה שמגשימה את עצמה, אונס הוא לא חלק מהתרבות. נקודה) כי בתוך חברה מצואיסטית כמו שלנו, לא השכלנו למתוח את הקו האדום לפני שנעשה קצת מאוחר מדי. לא צריך להיות ויטגנשטיין כדי להבין את משמעות השפה והשיח וחילחולם להתנהגות החברתית וקביעת נורמות. שימו לב לראיונות עם הורי התוקפים ואחרים מטעמם שבעודם קוראים לתוקפים ילדים, קראו לקרבן נערה וזו לא סמנטיקה. נערה מתוחכמת הרבה יותר מילדים תמימים. איזה איפון שפתי מחריד - הרי אם היא נערה, קל וחומר שתוקפיה נערים, אך אם הם ילדים קל וחומר שהיא ילדה. כשהשיח הציבורי משנה את ההקבלה הזו, נוצר סוויטצ' ולו גם קטן בתוך הסיפור הזה והסוויטצ' הזה אסור לו שיקרה. 

בעידן של גבולות כל כך רופפים, לשיח הציבורי יש משמעות נורמטיבית וערכית חשובה, לא רק מבחינת תכנים אלא גם ברמה המילולית. המילים שאנו בוחרים להכניס או להדיר מהדיון הן במידה רבה מושפעות מנורמה. אין שפה מקלה לתוקף בעבירות מין ושפה אחרת לקורבן. לא ייתכן שהתוקף הצעיר יזכה לשיח של תיקון עוד בטרם נענש, בעוד שאת נפשה של הילדה המותקפת מי יודע אם אפשר יהיה לתקן והמילים שאחרי לא נחסכות ממנה ואף מזיקות עוד יותר? השיח היום הוא עדיין במידה רבה גברי וסחבקי. מעשים מגונים והטרדות מיניות הם קו אדום, אבל הם משהו שגברים יכולים קצת לצחוק עליו ואיכשהו כאן נוצר איזושהו טווח אפור די רחב ולגמרי לא נכון. 

כשהשבוע ישב לו ירון לונדון ונפח את דעתו לחלל האויר בנושא פרשת התלונה על ההטרדה המינית נגד סילבן שלום, הבנתי כמה לא התקדמנו. אני מודה שהעיתוי לא נראה טוב והוא בטח משחק לידיהם של המלעיזים, אבל זו ממש לא הנקודה. אנחנו שופטים בלי שנבין מה אנו שופטים. אבל התנהגות כמו זו של לונדון צריכה לגרום לנשים להבין שלא משנה כמה זמן עבר, כל מקרה של הטרדה מינית צריך להיות מדווח. הכוח שלנו נמצא במקום שבו זה יוצא החוצה וכבר אי אפשר להחביא את זה. הכוח שלנו לא נמדד ביכולת שלנו להתמודד עם זה לבד ולהתקדם הלאה, למרות ההישג האישי שבזה כי יש לנו חובה חברתית. כי אם לא נתלונן ולא נעלה את זה לסדר היום, אנחנו משאירות את החברה מאחור, במקום שבו נשים לא מתלוננות על זה וגברים לא מתלוננים שנשים מתלוננות עליהם כי פשוט שותקים ונותנים לזה להמשיך הלאה. ואפילו צוחקים על זה. בטלוויזיה. השתיקה הנשית נגד העוולה הזאת לא יכולה להימשך, בייחוד לא מול ניסיונות הגחכה שכאלה. השתיקה והנכונות לקבל את השיח הכל כך גברי הזה (וסליחה על הכללה) רק מכין את הקרקע לקורבן הבא. תגובות כמו של לונדון מוטב להן שלא יהיו בשיח הציבורי גם אם התלונה הספציפית הזו תתגלה כשקרית. 

אכן לא כל הטרדה היא הטרדה וכבר הבנו שיש שופטים שבטוחים שיש נשים שזה הקטע שלהן, וכבר הבנו שאנחנו צריכות לשים לב ללבוש שלנו ולשמור על הכוס שלנו ולא ללכת לבד וכל הזמן לקחת אחריות כי אי אפשר כנראה לסמוך על גברים שיעשו את זה. אבל אנחנו כן יכולות לשנות את השיח. לשיח מעצים ומחנך שמותיר לבנות שלנו אדמה בטוחה יותר לדרוך עליה ולבנים שלנו את לקיחת האחריות. בהקשר הזה דחקות שכוללות מילים כמו מציצות וקולות של פלוצים יוצרות בועה של תרבות אונס, זה שיח שלא צריך להיות לו מקום שכן הוא מתיר את הפגיעה באישה הבאה. ירון לונדון התגלה כאירופאי מעודן בערך כמו שרה נתניהו. אבל ירון לונדון פה הוא רק המשל, קצת מפליץ אולי אבל מה זה חשוב? 

מגמת הייהוד מחריפה - כשחינוך מיני הוא בסיס לחיזוק היהדות, אין ספק שהבעיה עם האונס הבא זה whatsapp

טוב, כתבתי אתמול על כפייה דתית, מחקתי,לא בגלל שלא היה טוב, אלא לא היה שם שום דבר שלא אמרתי קודם. למה התעצבנתי הפעם? כי ארגון דתי, שמנצל פרצות והיעדר קריטריונים ברורים מטעם משרד החינוך לפעילות גופים חיצוניים, נכנס לבתי ספר ממלכתיים, באישור המנהלים, ומעביר לתלמידי כיתות ז'-י"ב סדנאות שונות, בין היתר גם בנושא "בינו לבינה". 

OK, אז יש פרצות ואין קריטריונים ומי שקיבל אישור לעסוק בתכנים תורניים יכול להכפיף הכל תחת עולה של תורה, אבל מה עם שיקול הדעת של המנהל/ת? אני מניחה שכמו רבים מהציבור הישראלי גם לשיקול המנהלים "עוד קצת יהדות בטח לא מזיק" והתירוצים בלתי נגמרים - מה רע בקצת חזרה לערכים? זה לא מזיק וכו'. אין לי ספק שלא מזיק ללמוד יהדות, גם לא מזיק לדעת תנ"ך, אבל בדיוק בשביל זה מוקדשות במערכת השעות דקות מרובות - שיעור תנ"ך ושיעורי תרבות ישראל ומורשתו, גם שיעורי היסטוריה רבים, חלק משיעורי אזרחות, ובעצם גם חלק משיעורי הספרות ואפילו שיעורי חברה וכל זה עוד איכשהו בסדר, אבל תוסיפו לזה שלאורך כל תקופת בית ספר יסודי סיפור הבריאה הוא הסיפור שמספרים לילדים שלנו ותוסיפו לזה את כל סיורי חיזוק המורשת ואת כל הפעילויות לפני חגים - כבר יש די הרבה, לא? אז עכשיו תוסיפו לזה גם שעות העשרה של ארגונים ועמותות ומה קיבלתם? חינוך ממלכתי יהודי לעילא ועילא לכל מי שבחר במערכת חילונית.

סדנאות "בינו לבינה"? סדנאות על זוגיות יהודית? ז"א מסיונריות שנכנסת בדלת הראשית, בואו לא נשלה את עצמנו שמדריך דתי יכול להעניק קלט כלשהוא לילדים חילונים בני 12, שגם יכול באמת להתאים לחיים של המתבגר/ת החילוני/ת. אין השקה בין הדברים, לא במובן של חינוך, לא במובן של מין, לא בשום מובן. חושבים שהילדים צריכים ערכים? מצוין, גם אני, דעו לתת להם אותם ממקום של כבוד ושוויון. אם יש ערכים שצריך לחזק זה את כבוד האדם, קבלת האחר, סבלנות, על זה אמונה מערכת החינוך ועל זה אמונים אנחנו ההורים (אבל תסלחו לי אם לא אדון באחריות ההורית היום למרות חשיבותה). אבל כשהורים עושים out-sourcing לבית הספר, ובית הספר עושה out-sourcing לגופים חיצוניים ועמותות דתיות מסובסדות על יד משרד החינוך, אז את השאיפה לחנך אותם לערכים אתם כבר די יכולים לזנוח. אה בעצם, היא כבר די נזנחה ממילא.

לצערי, חינוך לערכים של שוויון וכבוד לא יכול להגיע משום דת, לכן דת צריכה להיות בתחום הבחירה במרחב האישי. אין קשר בין מהות יהודית של אישה מדליקה נרות ואופה חלות וגבר מקדש עליהן ועל היין, גם אם אלה ערכים מופלאים, כדי לייצר שיח של מין וזוגיות בעידן של פורנו קשה על מסכים והודעות בין חברים שנראות כמו סנאף. אחר כך מתפלאים על בני נוער שאונסים בשישי אחר הצהריים, אבל חוזרים הביתה לקידוש ושמים כיפה. ילד נורמטיבי, מקדש וגומר הכל מהצלחת. לא צריך שיפנה את השולחן, אמא יכולה, שיחזור להודעות הטקסט שלו ב- whatsapp. שזה, בהערת אגב, מסתבר בגורם מספר אחד לאונס קטינות. אז אולי בכלל ששיעורי חינוך מיני יתוגברו על ידי עמותות שמתעסקות בטכנולוגיה סלולארית?

מה שזה זה מסיונריות, המדינה כולה עוברת למצב "ייהוד". הייהוד היה כאן מזמן אבל הוא הולך ומתרחב. ישראליות - out, יהדות - in. עובדת הלאום יהודי כנראה לא מפריעה ליותר מדי, וזה נידון כבר שנים בשולי השיח הישראלי. וכבר עברנו גיוס נשים, הדרת נשים, מיהו יהודי ועוד ועוד. אבל לאחרונה הדגש על יהדות הפך לאגרסיבי הרבה יותר. זה כולל את מנהלת הדת, את פרוייקט המדריכים הרוחניים לבתי הספר, את כל טיולי הנחלת היהדות והמורשת, את רכזי היהדות הישוביים, את מערכת החינוך, את הצבא, את השיח הציבורי, את הזרמת הכספים להתנחלויות שיוצרת מעמד בינוני אחר מעבר לקו הירוק (על חשבון כולנו) וכמובן את הדרישה להכיר בישראל כמדינה יהודית במסגרת המשך המשא ומתן הפלסטיני. הדרישה נראית לחלקים בציבור הגיונית ולגיטימית, אבל מה השתנה? אם מדינת ישראל היא ביתו של העם היהודי בהגדרה מה פתאום נעשה כל כך חשוב לבקש הכרה יהודית? אז ברור שאפשר רק לפתור את זה בהסבר של ספין על המשא ומתן שראש הממשלה לא רוצה לקדם. רק שזה לא נגמר כאן, זה ממש לא נגמר כאן. כי הדרישה הזו אומרת שמדינת ישראל היא רק הישג ביניים בדרך למדינה תיאוקרטית יהודית. כזאת שהאזרחות היחידה שיכולה להתקיים בה הלכה למעשה היא יהודית בלבד. בשביל זה צריך לייהד את כולנו כי אם אין משא ומתן לשלום מוטב שכולנו נשנן הלכות ונתחזק באמונה כי הרבה עתיד פה לא יהיה אז לפחות שנגיע לגן עדן.

מדיניות הייהוד והעובדה שהרוב החילוני עובר על זה לסדר היום  יוצרים מצב של עליונות הערכים היהודיים על פני כל ערך דמוקרטי אחר, רק שאנחנו שוכחים שלולא היתה פה דמוקרטיה, החיים פה היה עוד הרבה פחות נוחים וכבר עכשיו זה לא תמיד משהו, תודו. מה שמבטיח את קיומנו פה הוא הדמוקרטיה, אך המדיניות הנוכחית מעקרת מהמילה דמוקרטיה את כל המהות ומשאירה אותנו עם פרוצדורות שכמעט את כולן יש צורך להכשיר כדי שיהיו דמוקרטיות לפחות על פניהן. זו לא בעיה להשתמש בדמוקרטיה כדי לצמצם אותה, הבעיה היא שלרוב הקריסה העצמית לא מאחרת לבוא. דמוקרטיה אמורה להתרחב, לא להצטמצם, אבל אצלנו בתוך מערכת החינוך אסור לערער על הצבא או על האמונה וגם אסור להפסיק לפמפם את נושא השואה, כי יהודי הוא נרדף באשר הוא אבל במדינה שלו, ואם זה מזכיר לכם משהו זו בטח העובדה שגם נאצי עוד מעט אסור יהיה לומר פה. אם מערכת החינוך נוקטת קו מצמצם, צפו לטור הנדסי של אזרחים לעתיד שהבנתם את המושג דמוקרטיה היא ברוח היהדות בלבד.

תגידו סטטוס קוו? אין סטטוס קוו - יש שיטת סלאמי, יש מצב שבו החילונים מכילים את הדת ונותנים לה מקום וכבוד ואילו על עצם החילוניות יש להתנצל. אין צורך להתחשב בחילוני, צריך להתחשב בדתי - הוא שומר, הוא מאמין, לא צריך לפגוע וכו'. אין לי בעיה עם זה, אבל זה צריך לפעול בשני הכיוונים. זה לא יכול לפעול בשני הכיוונים במדינה יהודית (ודמוקרטית), זה רק יכול לפעול במדינה דמוקרטית. אני לא מנופפת בדגל ה"אין אלוהים" שלי אבל בדגל ה"בעזרת השם" מנופפים לי כל הזמן ודוחפים לי כשרות מכל עבר. אם היה סטטוס קוו מקובל, הרי שהיום כל דרישה חילונית היא פגיעה בססטוס קוו וכל דרישה דתית היא בגדר עדכון המצב. רק שהמצב מתעדכן לשני הצדדים אך מעודכן רק לצד אחד.

הבחירה בחילוניות היא לא הבחירה לא להיות דתי, יש הבדל עצום בין שני הדברים. לכן על המדינה הזו להכיל את החילוניות שלי כפי שהיא מכילה את יהדותו של אחר. אבל על מי אני עובדת? המדינה הזו לא תכיל את החילוניות שלי כפי שהיא לא תשכיל להכיל את המושג דמוקרטיה עד שיהיה מאוחר מדי, לגרמנים לא נשכח אבל לעצמנו כנראה שכן.  

הבחילה (ולא לא של סארטר)

כבר הבנתי שהראייה החמצמצה העולה מהפוסטים שלי מעצבנת, אבל החמצמצות הזו היא תוצר לוואי של תחושת החמצה אדירה. תחושת ההחמצה נובעת מזה שאני אוהבת את המדינה הזו ומשתדלת לחיות בה מתוך שמחה אבל כל הזמן מרגישה איכשהו לא לגמרי שייכת, כמו איזה קולטן בתא שכל הזמן מקבל את הגירוי הכמעט נכון ולכן לא ממש פועל. נראה לי עצוב שכל הזמן אני צריכה להסביר את התהום האדירה הפעורה בין חיי היומיום האישיים שלי שהם באמת נפלאים ומבורכים ובין תחושת הניכור שלי כשאני יוצאת מתוך הבועה.

למשל היום - את הבוקר התחלנו בסדנה של שפת תיכנות במרכז הבינתחומי, הפעם זו היתה סדנא למתחילים והבוגרים של השנה הקודמת היו שם כדי לסייע. נהנתי שעתיים עם חברות ועם קטינא ובתום הסדנא יצאו שני ילדים בעיניים בורקות: הבכור שזכה בפעם הראשונה להיקרא מנטור והרגיש טוב עם עצמו כיון שעזר לאחותו ולחבריו, והמרכזית יצאה עם ברק בעיניים ופרוייקט ראשון מקורי ויוצא מן הכלל. נכנסנו לאוטו ונסענו לגבעתיים ומיד התעטפנו בתחושה של בית - מכל חנות הציץ חיוך מופתע על פנים מוכרות והצטיידנו בכל מה שאנחנו אוהבים לקנות דווקא שם. ואז החלה הנסיעה בפקקים והצפצופים האלימים ומשביתי הרוגע, והתנועות הגסות, וכל החותכים מימין בעצבים, וכל ה"לא עוקפים אבל מגניב לי להיות בנתיב השמאלי ולעצבן" משמאל וזה שסיים עם הסנדביץ' ועכשיו תקוע עם הניילון הנצמד שאפשר לשים אותו על הכיסא הריק שלידו אבל מתברר די מהר שעדיף פשוט לזרוק מהחלון. וזה עוד בלי אינטראקציה שמחייבת גם מילים. לא יודעת, אולי זה רק אני אבל הכל נעשה כל כך הרבה יותר אלים ובוטה. וזה לא שאני איזו ילדה טובה ירושלים שלא יודעת להתמודד עם העולם, יודעת גם יודעת, אבל כל האוירה הזו שבחוץ משאירה אותי מחוסרת כוחות. ואז בבית אני נכנסת לאתרי חדשות וקולטת שהנה אני מכניסה את הכל שוב פנימה, כמו כוכב שנבלע לתוך עצמו  - זה אולי מרשים לראות אבל אתה יודע ששם אתה בטח לא רוצה להיות, אולי רק כמשקיף מהצד ממרחק אלפי שנות אור.

כי אם לרגע אחד אשים את הדברים על השולחן, בלי להציץ באתרים ובלי להתאמץ, וננסה לעשות ספירת מלאי של השבוע של מה שאני זוכרת בלבד (מבטיחה להוסיף קישורים): האלימות בבתי הספר הצליחה השבוע לרשום עוד שיא וזה מבלי להביא בחשבון את כל המקרים הקטנים והיומיומיים שקורים כל יום וחולפים ללא דיווח, רופאים שיבשו ביום ראשון את פעילות בתי החולים בשל מקרים של אלימות נגד אנשי צוות, מערכת החינוך נגועה בהומופוביות ותלמידים שיוצאים מהארון נתקלים בתגובות לא מקבלות בלשון המעטה ורק היום התקבלה תלונה על מורה אחרת באורט שסיימה דיון (בהיעדר מילה עברית אחרת מתאימה יותר) מביך וחשוך לנושא הומואים וסיכמה ש"היא אישית לא סובלת הומואים", חייבת להזכיר גם זהמשבוע שעבר (שעבר בעצם) את התינוקת האריתריאית שהותקפה בסכין בעודה בזרועות אימה ונפצעה קשה ולמרות שמצבה משתפר פגיעתה ככל הנראה בלתי הפיכה - תינוקת. וכמובן יש פרשת אדם ורטה (אבל כבר הקדשתי לה שני פוסטים), והפרשה החדשה של היום כשמירי רגב מבקשת ליבא (כן, כמו שמייבאים מכוניות) עוד 34,000 עובדים זרים כדי לעמוד ביעדי הבנייה ולרגע לא מוכנה לראות את הפתרון שתחת אפה שהוא דרך אגב גם אקולוגי יותר (אם להיות צינית), כי הומאניות זה בטח לא שיקול, ויש את חוק הנאצי ויש את חוק המשילות, ופרשות מטלטלות יותר ופחות בתוך המשטרה ויש כמובן את שאלת היום - האם תרצו לדעת מי אשת התקשורת שנאנסה על ידי כוכב ספורט? כי לדעתי השאלה הבאה צריכה להיות מאיזה ענף סליברטאות יגיע סוטה המין הבא? אני יודעת, יש כבר את הפורמט של "מחוברים" בטח אפשר לעשות עליו ספין, נניח "מחורמנים" ולבחון את צעדיו של האנס הנולד הבא. מעניין מה יהיה הקמפיין הבא להעלאת המודעוּת? בינתיים כל שלושת הקמפיינים האחרונים הצליחו להעלות לי את העצבים (טוב, אתם כבר יודעים את זה) וגם את המודעוּת של כמה אנחנו מפספסים. די נשבר לי אפילו מהרשימה הזאת. רציתי לדבר על כמה אנחנו אלימים אבל נראה לי שהרשימה החלקית הזו פשוט מדברת בעד עצמה.

יש מצב שאני אכתוב על זה עוד מחר. פעולת הזיכוך של מחשבות למילים המביעות רעיון היא לא קלה ואורכת זמן רב, לפעמים היא מדורגת, פעמים היא יותר מיידית ותמיד, תמיד יש לה תופעות לוואי. לי כרגע יש קצת בחילה... סליחה זו שוב אני.

מפחיד לגדל כאן בנות? בטח, אבל לא פחות מפחיד לגדל כאן בנים... מפחיד לגדל ילדים באוירה הנוכחית ולקוות שיגדלו להיות שותפים נפלאים ומכבדים לא רק בחיים אלא גם במיטה

אם אגיד שאין לי מילים זה לא ממש יעבור, כי כולנו יודעים שיש לי, אבל הן פשוט לא מסתדרות לי כי אני נורא סוערת. זאת אומרת לא תראו שאני סוערת, אני נראית די רגיל, יש שיגידו אפילו סופר רגועה, אבל בפנים אני רוגשת כי כל כך הרבה דברים מתחברים לי וגם לא מתחברים וכל הסיטואציה הזו מאוד לא נעימה לי. כן, אני מדברת על האונס של הילדה בת ה- 12, אבל גם על כל הילדים שהמקרה שלהם לא עולה לכותרות, אלה שמתלוננים ואלה שלא מתלוננים, ועל פרשת איל גולן ועל כל שאר הפרשות האחרונות המשלבות סקס וגילאים בלתי אפשריים בקונטקסט הזה. נכון שאם אנחנו מחפשים את הקרבן האולטימטיבי הרי שהבנות שנפגעו בכל הפרשות המצמררות האלה הן הקרבן. רבים דיברו וידברו על זה. אבל לא כדי להקל בפגיעה האמיתית בבנות הללו, לא כדי לצמצם את אחריותם של התוקפים, צריך לראות כאן גם התמונה הגדולה יותר  - אנחנו מגדלים ילדים עם הרבה מאוד בעיות. מפחיד לגדל כאן בנות? בטח, אבל לא פחות מפחיד לגדל כאן בנים. כי מפחיד גם לגדל בנים שלא מכבדים מרחב של בנות ומפחיד לגדל בנים ובנות בעידן של מתירנות מינית מוחלטת ולקוות שהם יגדלו עם המסרים הנכונים וידעו להיות שותפים נפלאים ומכבדים לא רק לחיים אלא גם במיטה. כל פעם עולה משהו אחד לכותרות - אונס, חרם חברתי, התאבדות, וכך מוסט זרקור השיח הציבורי לנושא אחר בכל פעם. אולם הנושאים הללו קשורים זה בזה ורק הניסיון למצוא את המקור או המקורות לתחלואים הללו יביא לפתרון אמיתי. 

אני קטונתי מלמצוא פתרונות. זה כבר כמה זמן מה שאני סוחבת איתי את הנושא הזה בכל מיני הקשרים. למשל, מתחת לדירה שלנו יש קבוצת ילדים שנוהגת לשחק כדורגל, יש שם בעיקר ילדים בני 9-10, אבל גם כמה בני 7-8. כבר שנתיים שאנחנו גרים כאן ושנתיים מלווים אותנו חילופי הדברים (זו בטח לא שיחה) מהגינה שיש לציין שעברה די הרבה הידרדרויות. הם לא באמת מדברים אחד עם השני, יש להם יכולת מופלאה לתקשר זה עם זה באמצעות הכדורגל והקללות. הקללות הללו הן מהות השיחה ביניהם, הם לא רבים, הם משחקים כל הזמן ופשוט מקללים אחד את השני בלי הפסקה ובין הקללות משבצים עוד מילים, אבל לא הרבה. לפני שנתיים (הם בטח היו בכיתה ב') אלה היו קללות "קלות" (אתם יודעים ברוח קבלת השונה - הומו, זונה, חרא, טמבל וכאלה) וניתן היה להבחין בעוד מילים במהלך המשחק אפילו סוג של קרעי שיחות היו זה כבר משפטים שלא נעים לי בכלל להזכיר כמו הפנינה של השבוע: "בוא תתקרב שאני יבעט (ברור שבמקור) לך בביצים וכשתתקפל על הברכיים תוכל למ%$ץ לי" התשובה לא איחרה לבוא: "לך, לך יא זונה בהיריון" ושניהם ציחקקו וטפחו זה לזה על הגב , המשחק נמשך.  באמת שיש עוד הרבה יותר, אבל עזבו. הם בני מקסימום 10. אתמול אחד מהם חיכה לחברים שלו למטה ופזמון התנגן לו משהו כמו "שורף לז#$ן אש, כי האש היא דבר שורף". כן באמת. הילדים האלה, אם תפגשו בהם, הם בדיוק מסוג הילדים שאנחנו כל כך אוהבים לקרוא להם "בני טובים נורמטיביים", הם בטוחים דרך אגב שאף אחד לא שומע אותם ובאמת לא ראיתי אף אחד מעיר להם, אף פעם ואני חייבת לומר שאני מוצאת את עצם השמיעה של הדברים שלהם פוגענית וגם אני לא אומרת. זה לא המקום שלי.

מה שאני כן יודעת זה שהגבולות נעשו מאוד נזילים ובעוד שאני בטח לא פוריטנית, אני כן מרגישה שאנחנו בשלב שזה מתחיל להתפוצץ לנו בפרצוף. מבחינתי - קרעי המילים שעולים מהגינה (קרע זה זכר), תמלילי שיחות הטלפון בין הבנות בפרשת גולן (אמנם לא קראתי הרבה, אבל עזבו אתכם רגע מהפרשה עצמה, הן מדברות ביניהן, בנות 14 להזכירכם, על סמים וסקס חופשי כחלק אינטגרלי מהחיים שלהן), הילד שהתאבד כתוצאה מלחץ חברתי כנראה, מקרי האונס, הגלישה לאתרי פורנו, החרמות, המסרים המידיים שעוברים בין כל ילדי השכבה שכבר מזמן אינם סתם עוד אמצעי תקשורת חברתי מגניב שנועד לשמור על קשר, חבורות הנערים שמאבדות הכרה בגני המשחקים בסופי השבוע ובחופשים - כל אלה קשורים קשר הדוק, הם לא מקרים מבודדים, אם כבר הם המון סימפטומים של מחלה שאף אחד לא אמיץ דיו לנקוב בשמה או ששמה עדיין לא ניתן לה ואנחנו בעצם בעיצומו של גילוי חולי חברתי חדש.

קטונתי, אבל אולי זה עניין של גבולות? הילדים האלה לא ממש מבינים את המושג מרחב אישי, מרחב ציבורי ומרחב וירטואלי - כל המרחבים חוברים להם יחד, זו בעית גבולות די מובהקת. הם גם לא ממש למדו כבוד מהו ולא משנה אם זה הנושא שעליו בוחר משרד החינוך להתמקד (חייבת לומר שלאור התוצאות שאני רואה בינתיים הערך של "קבלת השונה" השנה עוד לא ממש מוטמע, אבל עוד חזון למועד). אנחנו מדברים אליהם בשפה דואלית ולרבים מהם לא ברורים גם גבולות ההתנהגות והם מאוד מבולבלים וכנראה שדי בצדק. סתם חשבתם פעם באיזה גיל חשפתם את ילדיכם לראשונה ל"שקר לבן" שלכם? אתם יכולתם למדר את זה - שנים של תרגול, הילד נכנס לדיסוננס אבל היו סמוכים ובטוחים שמעכשיו שקר זה אופציה. בבית הספר ההתנהגות שלהם לרוב נבלעת, הם גם בכל זאת יודעים מתי לא רואים אותם, הם יכולים להתנהג בצורה מסויימת בכיתה ואחרת לגמרי בהפסקה או מחוץ לשעות בית הספר. הפיקוח עליהם מחד הוא הדוק - שיעורי בית, שעת שינה, אוכל וכו' אבל הוא מעט רופף דווקא בתחומים החשובים יותר אך האמורפיים כמו ערכים. ויש לזה מחיר כי אני לא באמת חושבת שאנחנו מוכנים לתלישות הזו שתחזור אלינו חזרה ברגע שהם יגדלו יותר.

ואולי זה עניין של חשיפה? הם חשופים מגיל צעיר מדי לדברים שיש שיפטרו בלא מזיקים אולי אבל בטח לא מתאימים לגילם, תסבירו לי למה ילד בן שמונה צריך לראות הישרדות? הרי הסיבה האמיתית שהם רואים את זה היא כי הם לא הלכו לישון והמבוגרים לא רוצים לפספס, בכל זאת צריך לפרסם סטטוס בפייסבוק אחרי התוכנית וזה דורש בחינה מעמיקה של כל רגע מרגעי התוכנית, שלא לדבר על הפרסומות (גם סופר מתאים לגיל הילדים). אבל גם בלי לראות את את התוכנית הזו אף פעם, אני מוכנה להישבע בנהר הסטיקס שיש שם אינספור רמיזות ולא רמיזות שבטוח לא מתאימות לילדים ושולחת להם מסרים מאוד שגויים. וזה בלי לדבר על זבל אחר שהם חשופים לו, אני פשוט לא ממש מכירה את לוח המשדרים ולא בא לי לערוך על זה שום מחקר. הם חשופים לזה בגלל שהמבוגרים לא שמים פה גבולות (שוב, גבולות) - לא לעצמם כנותני דוגמא ולא לילדים שבטח לא צריכים לראות טלוויזיה בשעה הזו, דווקא ספר, משחק, או רק שיחה משפחתית על כלום נשמע לי כמו רעיון הרבה יותר טוב. הם גם מקבלים סמארטפונים וטאבלטים וזה יכול להיות נפלא, רק שהחשיפה להמון תכנים לא ראויים היא ברורה ולא רק בענייני סקס גם סתם אם יוצא להם לקרוא טוקבקיסטים עצבניים בכתבה שעניינה אותם והם יכולים להכריע גורלות בשניות של מסרים מיידיים ויראליים. הם לגמרי חשופים עוד הרבה לפני שהתפתחו אצלם הקולטנים הנכונים והבעיה האדירה היא שנוצר כאן עיוות, כי בינינו ילד בן 10 שחושב שהוא יודע מהי מציצה כבר קיבל דימוי לא נכון וזה כבר ילך איתו כל החיים.  

נראה לי שצריך כאן טיפול מערכתי שדורש שיתוף פעולה של רבים ולכן אני מניחה שהוא גם לא יקרה ורק נוכל לקוות שזה איזשהו תהליך אבולוציוני בלתי ניתן למניעה שיביא למשהו בהכרח אחר, לא שופטת. אבל זה בדיוק מסוג הנושאים שגורמים לרצות שוב להודות על מזלי הטוב שמאפשר לי לשמור את הילדים קצת יותר קרוב ולהיות המבוגר האחראי ששם לב לתכנים שמועברים הלאה. נכון, הצנזורה לא הרמטית וגם אלינו נכנסים דברים שלא מתאימים לי, זה כנראה בכל זאת פער דורי שמלווה אותנו מתחילת האנושות ואין אלא לקבלו ולהכילו. אבל אני יודעת שהילדים שלי, באחריות שלי, מקבלים סט של ערכים שמכשיר אותם להיות בני אדם טובים ומכבדים בעיני זו תעודה חשובה מכל תעודת בגרות אחרת.