המאבק אינו על הדמוקרטיה, אלא לדמוקרטיה

מעטות הפעמים שההיסטוריה מאפשרת תיקון ועוד יותר מעטות הפעמים שבני האדם תופסים את ההזדמנות הזו ומממשים אותה. הרגרסיה המשפטית שנתניהו ולוין מתכוונים להוביל, מייצרת בפעם הראשונה איום אנטי-דמוקרטי מובהק, שנתפס מהותי על ידי יותר ממחצית מהציבור הישראלי (אפרופו כל הסיסמאות, שמופרחות באוויר על שלטון הרוב, אם רוב הציבור לא מעוניין במהפכה המשטרית, הרי שבעצם מדובר בעריצות המיעוט – אבל זה כבר סיפור אחר). איום שעורר את ההפגנות במוצאי השבת האחרונים והשביתה הוולונטרית בשני השבוע (13.2.2023). בהפגנות האלה מועלית על נס הדמוקרטיה והציבור נקרא להגן עליה. אבל כאן בדיוק הבעיה – ישראל מקיימת כיבוש ושלטון הפרדה ובמצב עניינים כזה אין דמוקרטיה להגן עליה.

הקריאה הנכונה צריכה להיות המאבק לדמוקרטיה. אם הקריאה היא להמשיך להגן על הפסאדה הדמוקרטית של מדינת ישראל, אך להמשיך לקיים דמוקרטיה ליהודים בלבד, הרי שבהפגנות האלה אין תוחלת. אבל, וכאן הנקודה החשובה, אם המאבק יוגדר כמאבק לדמוקרטיה, הרי שהוא יקרע לגזרים את האקסיומה השגויה מיסודה שרואה בישראל דמוקרטיה ויוכל להביא לתיקון היסטורי ולהפיכתה של ישראל לדמוקרטיה, אמיתית ואפילו מהותית.

יש להניח שהטיעון המרכזי נגד הטענה שלי שהמחאה חייבת לכלול את כולם ולהיות נאמנה לערכים אוניברסליים ודמוקרטיים הוא שהכנסת "הנושא הפלסטיני", כינוי מכובס להעדר שוויון אזרחי בגבולות הקו הירוק ושלילת זכויות אדם מאחורי הקו הירוק, אינו בקונצנזוס ועכשיו האדמה בוערת. אבל זאת בדיוק הבעיה – מתי בפעם האחרונה היה הזמן לדבר על הכיבוש, הדיכוי, האפליה ואי השוויון האזרחי? הרי אפילו ממשלת "השינוי" פעלה תחת ההנחה שזה בסדר שאזרחי המדינה הלא יהודיים לא יהיו שווים לאלה היהודים ושבכיבוש לא צריך לטפל, אלא רק "לתחזק" אותו ורבים מדי בשמאל הישראלי חשבו שזה אולי לא בסדר, אבל זה הכי טוב שאפשר והסכימו לקבל את זה.

אבל זהו, שאם אנחנו בדיונים על מותה של דמוקרטיה – ככה בדיוק נראית גסיסה. כשאנשים רבים מדי, שבטוחים שהם עצמם דמוקרטיים, מוכנים לקבל שיש קצת לא-דמוקרטיה לאחר ומסבירים לעצמם שזה זמני, או שיש לזה סיבה טובה אחרת. וזה בדיוק מה שקורה כאן מאז ומעולם וכמו שזה נראה היום, מרבית הציבור מוכן לקבל את ה"דמוקרטיה" הזאת ליהודים בלבד ולהמשיך לטעון שזו דמוקרטיה. אם המחאה תמשיך להיות ציונית ויהודית כל כך, היא לעולם לא תהיה דמוקרטית באמת ולא תנוצל ההזדמנות להפוך את ישראל לדמוקרטית. ככה אנחנו דנים את המשך הידרדרותה של ישראל מכל קווי הגבול, גם העמומים והמקלים ביותר, של המושג דמוקרטיה.

מעולם בישראל לא היה רגע של דמוקרטיה וזה די קשה להכיר בזה, כי יש להניח (גם אם זה הכללה גסה) שמי שקורא את הטקסט הזה בעברית כרגע וגדל כל חייו תחת אקסיומת "נס הבריאה של הדמוקרטיה הישראלית", אך מעולם לא למד להבחין בין דמוקרטיה אמיתית ומהותית ובין פסאדה של דמוקרטיה שמכסה על העובדה שזכויות יתר ליהודים, לא יוכל להבין - זו מציאות החיים עבורו, הוא למד שישראל היא דמוקרטיה. כאן נעוצה הסיבה למחאה הנוכחית – האיום על הדמוקרטיה היהודית – אלא שלא רק נתניהו וחבר מרעיו הם האיום, האיום נמצא במוכנות לקבל הפרדה ואי שוויון כדמוקרטיה והוא גדול יותר מנתניהו ובמידה רבה גם מה שהוביל אותנו לכאן. אם הייתה מודעות דמוקרטית בישראל, לא היינו במצב הזה, אבל אסור שתהיה תודעה דמוקרטית מפותחת בישראל, כי אז תישמט הקרקע תחת הטיעון שישראל היא דמוקרטיה משום שאי-השוויון זועק לשמיים.

התחושה שישראל היא דמוקרטיה נשענת על תחושה סובייקטיבית של הציבור היהודי ונמדדת במונחים יהודיים, אבל מדינה שהלאום שלה יהודי, מראש לא כוללת ערבים כאזרחים מלאים איזה ערבי יכול להזדהות כערבי יהודי מישראל? איזו סוג אזרחות שוויונית זו? אנחנו עיוורים לכל זה. בתוך כל הסיפור הצודק של הצורך להקים מדינה לאומית למיעוט נרדף, אי-הצדק הקולוניאליסטי שנעשה לילידי המקום זועק לשמיים ואנחנו עיוורים לו. הסיבה לכך היא שבסופו של דבר מרבית הציבור היהודי אינו בגדר ציבור פטריוטי, אוהב מדינתו וחי בשלום עם מדינות ותרבויות אחרות, אלא עבר כבר מזמן את הקו הדק בין לאומיות ולאומנות.

במקום שבו "השמאל הציוני" רואה את הלאומנות הבוטה של בן גביר וסמוטריץ, הוא כושל לראות את הלאומנות הפחות בוטה שלו, אבל דווקא הלאומנות הזו, המוסווית ולרוב לא מודעת, היא זו שמאפשרת את גם את הלאומנות הבוטה יותר וגם את המשך העיוורון ללאומנות הציונית שטבועה כל כך עמוק עד לנימי הדם הדקיקים ביותר של מרבית הציבור היהודי. העניין הוא שאני לא חושבת שאפשר להפטר מההטיה הזו, היא מובנית עמוק, חלק מאינדוקטרינציה של המון סוכני חיברות, אבל אפשר לעקוף אותה בסיוע מודעות. אם נשכיל לראות את אי השוויון בתוך גבולות הקו הירוק ואי הצדק מאחורי הקו הירוק, בלי להכחיש, בלי לתרץ, בלי לתת סיבות טובות יותר או פחות, נוכל לפעול כדי לשנות, נוכל לפעול למען דמוקרטיה.

באופן משעשע הטענה שלי מקבלת חיזוק אפילו מהדת היהודית – בפסח יהודים מצווים לזכור את הדיכוי שעברו במצרים (ולא זה לא משנה אם זה סיפור ללא אישוש היסטורי), לא רק לזכור אותו, אלא להעביר אותו מדור לדור. הסיפור כאן הוא סיפור של דיכוי, אין חגיגות לציון הכיבוש האכזרי של הארץ מידי תושבי המקום, אין ציווי לזכור שיהודים הם אדוני הארץ – יש ציווי לזכור עד כמה חשוב לא לדכא עמים אחרים.

להבדיל, במאה ה-20, אחרי השואה, צלח המאמץ הציוני להקים כאן מדינה יהודית ואנחנו למדנו לחגוג את עצמאות המדינה ולא רק לשכוח את לקחי הצד הנרדף והמדוכא, אלא בעצמנו להפוך לכוח מדכא. כדי לא לראות את הסיפור הזה בעין אובייקטיבית, אנחנו רואים רק את המקום שבו אנו צודקים ומעלימים עין מהמקום בו אנו מעוולים. עד שלא נראה גם את העוול, שנמצא בצדו השני של הצדק, עד לא יעשה המאמץ המוסרי הזה – אין ולא תהיה פה דמוקרטיה, גם אם נורא נרצה. כאן צריכה להתחיל המחאה – בהבנה שמרוב פשרות ציוניות, רחקנו מכל חזון דמוקרטי.

מדינה לאומנית נמדדת בדבקות בסיפור שלה, דבקות שיוצרת עיוות מציאות. הכל עובר דרך המסננת של הסיפור הלאומי ומה שלא מתאים לו עובר שינויים הכרחיים כדי להתאים, בסופו של דבר זה מעוות את כל התפיסה הפוליטית. במדינה לאומנית מתקיימים גזענות, פשיזם, קולניאליזם – והם מעורבבים היטב יחדיו לתמהיל הרסני. במדינה לאומנית יש התעסקות בנושאי חוץ וצבא, הרבה יותר מאשר בבעיות הפנים הבוערות פשוט כי זה יותר נוח, זה מפנה את ההמון לא לחשוב, רק להתגונן ולחפש סוג של אחדות ופשרה. את הסממנים האלה אפשר לראות בפוליטיקה הישראלית בבירור, גם עכשיו בזמן המחאה. 

הסיפור הציוני שיצרנו שבו רק אנחנו צודקים וכל דבר שאנחנו עושים הוא צודק, גם אם בסיטואציה אחרת ובהשתתפות צדדים אחרים הוא היה זוכה לכל גינוי, הוא הוכחה די גורפת להבנה שמחזון של מדינת לאום, התגלגלה מדינה לאומנית. ההבדל בין לאומיות בריאה ללאומנות מסוכנת מתחיל בנרטיב שבסופו של דבר מעוות את המציאות ליצירת "אנחנו" ו"הם" מתמיד. כשבמחאה על הדמוקרטיה, המיעוט נותר האחר, אין מנוס מלהסיק שאין בין המחאה לדמוקרטיה ולו דבר אחד במשותף.