פחדים

הורות היא דבר נפלא ומתגמל אך גם אתגר גדול שמכיל קשיים רבים, חלקם צפויים חלקם בלתי צפויים. לא חידשתי לכם דבר, אני יודעת. אחד הדברים שהכי קשה לי איתם הם הפחדים של הילדים, זה לא אובייקטיבי. גם את זה אני יודעת. יש ילדים עם פחדים "רגילים" - פחדים מבעלי חיים, ממפלצות, מדברים מתחת למיטה, מבלונים, מרעשים, מברקים ורעמים. לאף אחד מהילדים שלי לא היו פחדים כאלה ואם היו פחדים זמניים הם עברו מהר וללא דרמות. אולי זה בגלל אורח החיים שלנו - לינה משותפת, הנקה למיטיבי לכת (פשוט כי באמת עד שהם נגמלו הם היטיבו ללכת), חינוך ביתי וכו' - הם אף פעם לא היו לבד, תמיד היתה להם תשומת לב מלאה, בכל בעיה היה להם גיבוי מלא ואם היה צורך הרי שגם תיווך. פחדים שצצו, היו לחלוטין שוליים ולא הפריעו לחייהם. למשל, היתה תקופה קצרה שקטינא לא היה מוכן ללכת לשום חדר בבית לבד, זה היה הכי דרמטי וזה עבר מהר, אם כי בכל פעם שנקראתי ללכת איתו לשירותים או לחדר המשחקים, הייתי נושאת תפילה קטנה שזה כבר ייגמר - מודה. זה עבר ודי מהר.

יש לנו לרוב המון כוח מול מרבית הפחדים האלה, אנחנו מודעים לקיומם הטבעי, יש גם אינספור פתרונות ורוב הפחדים אינם כאלה המצריכים עזרת מומחים או מנוסים. הפחדים האלה לרוב טבעיים לנו כי אנחנו עברנו כאלה ואנחנו מסוגלים להתמודד איתם. יש כמובן הורים עם יותר סבלנות לפחדים האלה, יש כאלה עם פחות. אבל מרבית ההורים יודעים שהפחדים האלה הם חלק טבעי מהילדות ולכן גם ההתמודדות איתם כהורים היא לרוב טבעית. ברור שלכל אחד מאיתנו יש את הדוגמא של ההורה שלא יודע להתמודד איתם או מבטל אותם, אבל רוב ההורים מתמודד איתם ויודע לתת לילדים שלו את הכלים לעבור את הפחדים האלה באופן טבעי. אין כמעט ספרי ייעוץ להורים ללא התייחסות לנושא הזה, הוא ידוע ומוכר היטב.  

ייתכן שהקושי הכי גדול בהתמודדות עם פחדים הוא דווקא של הפחדים לפני השינה, הזמן המוכר הזה שכבר היום מאחוריכם, הילדים כבר מוכנים לשינה ואתה כבר רואה את עצמך "יורד מהמשמרת" ואז זה מתחיל. אני מקווה, אם כי אינני יודעת, שמרבית ההורים אינם פותרים את זה ב"הילד צריך ויכול להתמודד עם זה לבד", כי בעיני זה בדיוק הרגע שהילד שלך צריך אותך יותר מכל, והדרך הקלה ביותר לפתור את זה לדעתי היא פשוט להיות שם איתו. אני יודעת שלהורים רבים אין את הסבלנות לשמוע את דעתי על זה, אבל בה במידה לי אין את הסבלנות לשמוע את ההורים שמרצים לי על הצורך של הילדים להתמודד עם זה לבד ושזה מפתח עצמאות ויכולת להתגבר על דברים לבד. כנראה שלעולם לא נסכים על זה, אבל היופי הוא בכך שיש ריבוי של דיעות וכל עוד אני לא מתערבת לכם ואתם לא מתערבים לי הכל בסדר.   

אבל אלה הפחדים הקמאיים יותר, אלה שהם לא תמיד מסוגלים להגדיר שמפחידים אותי. אני זוכרת את עצמי, דווקא כילדה גדולה יחסית, גיל 6-7 כזה, מתמודדת עם פחדים שלא באמת יכולתי לספר אותם לאף אחד. במידה רבה, ואני מניחה שאני לא ייחודית בנושא הזה, חוויות הילדות שלי, לטוב ולרע, עיצבו את ההורות שלי. הניסיון שלי להיות שם תמיד עם הילדים, לרפד אותם, לתמוך, להעניק להם ביטחון והגנה לא צלח בניסיון להמנע מהם. האם הטירונית שהייתי הייתה מוכנה לפחדים הפשוטים, אבל פחות לפחדים הגדולים שניסיתי בכל מאודי לדלג מעליהם ולמרות הכל הם הגיעו. כנראה שאין מנוס מפניהם וזה לא בהכרח תלוי בנסיבות החיים, זה הרבה יותר עמוק מזה. יש כנראה דברים שעוברים ברמה הגנטית ואי אפשר לעקוף אותם. אפשר רק לנסות לתקן.

ובחיי, כשהבכור התחיל איתם זה תפס אותי בלתי מוכנה בעליל. ניסיתי רציונלית להבין איך זה יכול להיות שבעוד שעשיתי כל אשר לאל ידי כדי למנוע אותם הם בכל זאת כאן. כל כך נעלבתי מזה באופן אישי, לא יכולתי בהתחלה להישיר לזה מבט. כל כך ניסיתי, להיות שם בשבילו, להבין, לנסות לעזור, להקשיב ולחפש פיתרונות. כמה גדול היה התיסכול בהבנה שלא משנה מה אני עושה, אני לא מוצאת את הפיתרון. לפעמים תהיתי אם הניסיון שלי להכיל את הפחדים האלה ולא להגביל אותם הוא מה שנותן להם מקום. לקח לי זמן להבין שהפחדים האלה לא קשורים להתנהלות שלי, שמה שצריך פה זה זמן ומערכת של כלים שאי אפשר לקבל כמתכון מאדם אחר.

אני עדיין מנסה להתמודד איתם, זה לא קל כי באופן פרדוקסלי דווקא אני שעברתי את זה לא באמת יודעת איך לפתור את זה בלי לתת לזה זמן. זמן לפעמים הוא הכלי החשוב היותר בערכת הכלים, רק כשזה פוגע בנימים החשופים שלך וזה פוגע בילד שלך זמן זה הדבר האחרון שאת רוצה לתת. אני, שיש בי סבלנות ועצבי ברזל, הרגשתי מקומטת כמו נייר קרפ ולמרות שידעתי שהילד שלי צריך אותי חזקה, נייר קרפ הוא לא בדיוק חומת הגנה. אבל כשהחיים מעניקים לך נייר קרפ, את לא יכולה להפוך את זה לברזל, את מנסה בהתחלה לעטוף אבל הוא נקרע, עד שאת לומדת לקמצ'ץ' אותו ולרפד בעזרתו. רק לרפד. אין משהו אחר, לרפד ולהתמודד ולתת לזמן לחלוף. העניין הוא שכשזה נוגע לילד שלך, את לא רוצה שזה יקח זמן, את רק רוצה שזה יפסיק, שיוקל לו, אבל כמו הרבה דברים בחיים, הוא צריך את הזמן כי רק כך הוא יוכל להתגבר ואת צריכה להבין שלא תמיד את יכולה לפתור את הכל, לפעמים את רק צריכה להיות שם ולהאמין בילד בכל מאודך, כי יש לו את כל הכלים וכל מה שהוא צריך זה זמן. את כהורה, צריכה ללמוד לתת את הזמן. סבלנות היא דבר שצריך לתרגל, בסופו של דבר היא מנצחת את הפחדים כולם.

  

גבירת האמת החמקמקה

האמת היא בעלת גבולות מטושטשים

יש לה קהל מעריצים והיא נישאת בפי כל והיא בעיקר בודדה ועירומה, היא נדמית אובייקטיבית אבל המשמעות שלה לנצח תהיה סובייקטיבית במגע יד אדם. אומרים שהיא ניצחית, אבל זה כנראה כיוון שהיא מצליחה לשנות את צורתה ועם זאת לא את תכונותיה. היא תשתנה, וגם לא, ברגע שאכתוב עליה וזה עניין של הסתכלות.

ואני יכולה להמשיך כך עוד שעות אבל יש מצב שאיבדתי אתכם עם הפתיחה הפואטית משהו הזו. פתיחה כזו לא שגרתית וקצת פומפוזית מוכרחה להישאר ואפילו להיבדל, אם לומר את ה - אמת. גם כי האמת ביצבצה כנושא בפני עצמו בשולי הפוסטים האחרונים וגם כי הוגרלה במסגרת תוכניתנו "מצא את הנושא".

צוק איתן? צוקים שפחות

כבר יותר מחודשיים שהנושא הזה של אמת ברמה הלאומית יושב לי על הלב וכרגיל הוא לא יושב רק על מיתר הלאומי אלא נוגע במישרין גם במיתרים אחרים, האישי, ההורי, האנושי. זה התחיל בחטיפה, עם המבצע המטורף של צה"ל בגדה שנראה חסר פורפורציות עוד כשאנחנו לא ידענו שהממשלה יודעת שהם לא בחיים ובעצם מעולם לא דרשנו דין וחשבון מהממשלה על ההתנהלות ועל המחדל ועל השקר. ממשלה שהתפתלה מול הציבור והסתירה את האמת מכולנו כדי לרכב על גל של לגיטימציה לפעולות שלה שגלשו לצוק איתן. יש המון שאלות שיש לשאול, אך אם לזכך את המחשבה ולמקד אותה הרי שמבחינתי השאלה העיקרית שיש לשאול היא - האם היום אחרי כל ההרוגים שהמבצע הזה גבה, האם עדיין שחרור האסירים וישיבה למו"מ עם ממשלת הפיוס הפלסטינית נראים מחיר גבוה מדי? כי לדעתי, 4 חודשים אחרי אפריל ובתכל'ס אנחנו נמצאים במקום גרוע יותר, הרוגים, פצועים, פליטים, מפונים, מחיר של מלחמה, פגיעה בכוחו של אבו מאזן ותדמית זוועתית של ממשלת ישראל וכל זה למעשה כדי להגיע לשקט (שאין). פתאום המחיר של המשא ומתן באפריל נראה אחרת, לא? ומה שעצוב הוא שתכל'ס זה כבר חמש וחצי שנים של נתניהו והמחיר רק עולה ביחס ישיר להיצרותו של חלון ההזדמנויות. התחושה שלי היא שהאמת שאנחנו דבקים בה, גם אם כל העולם לא ממש שותף לה, לא מוכיחה את עצמה אבל אנחנו רק הולכים ומתחפרים בה. וככל התחפרות, הסכנה היא בהישארות במקום לאורך זמן תוך הידרדרות בתנאים.

בסוף בחרתי בתמונה הזו כי
מופיע בה תאריך יום ההולדת
שלי - מודה

השנים האלה הן שנים מצויינות לבחון את התעמולה שמואבסת לקרבינו. הצלחתה של התעמולה הזו היא ביצירת אמת חדשה, אמת אינסטנט שמבוססת על זיכרון קצר ופורטת על נימים של סולידאריות ופטריוטיות ומהר מאוד מאומצת כך שהיא מתאימה את עצמה משל היתה חתיכה בפאזל האינסופי של בניית האתוס הלאומי. והרי זה מגוחך כל מי שקראו לי בוגדת וצקצקו בלשונם כשאמרתי ולא הייתי היחידה שאין טעם במבצע ושהמחיר שלו כבד, נחלקים היום לשניים - אלה שמאמינים בהסכם הפסקת האש ואלה שחושבים שהמבצע פוספס כי לא חיסלנו את עזה ו/או כבשנו אותה מחדש. מה שבטוח הוא שאין באמת אנשים מרוצים מצוק איתן- מעצם קיומו או מאופן סיומו. הפסקת האש, כמו שנראה עכשיו, היא רגעית ולכן למעשה לא השגנו דבר, לא מול החמאס, לא מול הפלסטינים, לא מול העולם ובוודאי לא מול ארה"ב וגם לא בתוך עצמנו. ההישג היחיד הוא שיצאנו למלחמת ברירה שלשמה הצליח נתניהו להשיג סולידריות ישראלית כמעט גורפת וכמעט נטולת ביקורת. במובנים של הישג זה הישג עם הפסד בצידו, עוד הוכחה באמונה בהפגנת כוח לא מידתית בשם ערכים ישראלים שבסופו של דבר מייצרת דינמיקה מאוד לא דמוקרטית קודם כל ברמה הפנימית שלנו כמדינה. אנחנו כל כך שבויים בתוך אמת האתוס שלנו שהיא מאפילה על היגיון ועל מוסר. וזה שכלום לא הושג ואנו עומדים מול שורות של מתים הוא ההוכחה הכואבת ביותר לשימוש הציני של "האמת" בדרך להשגת כלום.

העם הנבחר הוא סינדרום שילווה אותנו לנצח

אבל זה יותר מזה כי המבצע במידה רבה זימן לנו הזדמנות לראות מה יקרה כאן בשנים הקרובות אם מערכת החינוך תמשיך להיות מוזנחת וערכים כמו דמוקרטיה וזכויות אדם לא יהוו נדבך חשוב בתוך מערכת הלימודים. במעין צירוף מיקרים, אנחנו מקבלים במקום את התוכנית של פירון להרחבת לימודי השואה שנכנסת השנה לתוקף ומדגימה מצויין את סוגי הנרטיב המוטמעים במערכת וכן, עם כל כמה שהם חשובים הם לא חשובים יותר מדמוקרטיה וזכויות אדם. חוסר הסבלנות הציבורית למתנגדים למבצע בזמן המבצע הוא אכן נורה אדומה שדורשת התייחסות ולא זו לא קלישאה, זו אבחנה. שנים שאנחנו מגדלים ילדים, על כמה שונאים אותנו בעולם, על היסטוריה יהודית כמנותקת ממה שקורה בעולם. האמת ההיסטורית שהילדים שלנו שומעים היא כל כך בועתית וחד מימדית וממנה יוצאים ילדים דוגמטיים - שונאים אותנו בעולם מאז ומתמיד, אין לנו ברירה אלא לצאת מנקודת הנחה שכולם ימשיכו לשנוא אותנו ולכן צה"ל הוא התשובה ועימו גם האמונה בהיותנו עם נבחר והנה זו האמת שעל ברכיה גדלים ילדינו. זה לא שאין בזה אמת היסטורית אבל לגדל ילדים רק לאמת חלקית יש מחיר ובמידה רבה המחיר הוא שהלקח ההיסטורי לא נלמד ובעיקר - אם נמשיך לראות אך ורק את הצד שלנו לא נצא לעולם מהסכסוך הזה, גם לא אחרי עוד 100 מבצעי "צוק איתן".

נזק היקפי

זו הבעיה במושג הלכאורה פשוט הזה אך תכל'ס חמקמק. אמת היא מחד טענה שתואמת את המציאות אך אינהרנטית טמונה כאן בעיה כי תפיסת המציאות היא לעולם סובייקטיבית והיא גם השקפת עולם שזו בוודאי סובייקטיביות טהורה ועם זאת בעצם קיומה יש הנחה אובייקטיבית בדבר מהי האמת. לאמת יש גם סדר טענות והאופן שתארגן את סדר הטענות שלך גם ישפיע על ראיית האמת שלך. הנה דוגמא ברורה שהשתקפה בצוק איתן - הרג ילדים תמימים בעזה כ"נזק היקפי" יכול מסתבר להיות מקובל על אנשים (על הספקטרום מ"זה לא מזיז לי" ועד "זה עצוב אך אין ברירה"), בעוד שיש אנשים שמאמינים שחייבת להיות דרך אחרת ושהרג ילדים יביא רק להעצמת העימות. והנה לכם דוגמא לאמת ועד כמה היא קיימת אך לא קיימת. הכל שאלה היא מה האמת שלפיה אתה חי. במידה רבה האמת היא תוצר ההגדרות שלך, צוק איתן הבחין בין מי שקודם כל ישראלי ומי שקודם כל אדם ואלה שתי תפיסות שונות בתכלית ולכל אחת אמת אחרת, לא פחות אבסולטית מסתבר. זה לא חדש שהבנה היסטורית היא מוטה מיסודה על אף שפעמים רבות כל העובדות ידועות, כי אמת היסטורית חלקית תביא למסקנות אחרות לגמרי מהתמונה הכללית. לא סתם התרגום של המילה היסטוריה מגרמנית היא Geschichte "סיפורים", ההיסטוריה היא המכלול של העובדות אך ההיסטוריה האנושית היא אסופת סיפורים המתלכדים לכדי נרטיב שיכול למשוך בני אדם, ממש כמו דת, ממש כמו כל אידיאולוגיה, ממש כמו כל דבר שטוען לאמת.


אני רואה שכבר הארכתי ועוד לא הגעתי לאמת שלי, לא רק הפוליטית אלא גם בחיי היומיום ובעצם לזה רציתי להגיע. רק שעכשיו, אני חוששת לאבד אתכם וכרגיל מוצאת את עצמי מסבירה שתמיד אפשר להמשיך בנושא גם בפוסטים אחרים. אבל אני לא באמת רוצה לסיים. התחושה הזו שאני אמורה לחוש את האמת שנדמית מקובלת בציבור הישראלי היום, יוצרת אצלי בעיקר זרות וניכור במקום שבו הייתי אמורה להרגיש "הכי בבית". הזמן הזה הוא זמן של הרבה שיחות נפש עם עצמי. בעיניי אמת היא משהו שכל הזמן נבחן, אני לא רק ספקנית, אני מגבשת עמדות ואני מנסה להעמיד את המציאות מול המערכת האמונות שלי באופן קבוע ולא להישאר מקובעת. מול קריאות הבוגדת ושאר הנאצות והאיומים מצאתי את עצמי עושה חשבון נפש נוקב. יש המון תובנות שהבנתי, אחת מהן, שהיא רלוונטית כאן יותר מאשר בכל מקום אחר, היא שככל שאמיתות שלך יותר ספציפיות ופחות רחבות כך האמת שלך היא יותר סובייקטיבית. מערך האמונות של מי שקודם כל ישראלי מביא אותו לאמת סולידרית אחת, מערך האמונות של מי שקודם כל אדם מביא אותו להתנגד לסולידריות הזו הנשענת על פרשנות פרטנית. העניין הוא שככל שאמת מצומצמת יותר היא בגדר פרשנות וככל שהיא רחבה יותר היא אמיתית יותר אך חמקמקה יותר ובעצם לאמת הרחבה אין משמעות אמיתית בהיסטוריה האנושית ללא הפרשנות האישית. הרי אם היינו משאירים את הפרשנות האישית - הדתית, הפילוסופית, האידיאולוגית בתוך המרחב האישי ובמרחב הציבורי היינו מחזיקים בתפיסות רחבות יותר וחופשיות יותר היה כאן עולם נעים יותר לחיות בו, הבעיה היא שאם יש משהו שההיסטוריה לימדה אותנו הוא שזה לא באמת עובד וכל מה שנשאר הוא לדמיין, לקוות אבל לדעת שזה לא באמת יקרה אלא אם כן תתחולל פה קטסטרופה אמיתית.


אבל אני נשארת פה עם ההבנה החמקמקה שהאמת כנראה אמורה לשקף מציאות, אך המציאות היא רק כאילו אובייקטיבית כשלמעשה כל עוד הסובייקטיביות שולטת גם המציאות נתונה לעיוות וכמוה גם האמת. אכן אמת היא במידה רבה אבסולוטית, אך אולי כמו כל ערך אבסולוטי, נניח זכויות אדם, אנחנו לא יכולים לקבל אותה ללא נרטיב מובנה שמייצר מצידו אמת חדשה שקצת סוטה מהאמת ובכל זאת נתפסית כאמת. אמת, מסתבר היא התעמולה הכי אובייקטיבית, בין אם היא נעשית ברמת הפרט ובין אם ברמת הלאום. ואמת גם תמיד יכולה להיות רק הדרך בה לא נאמרים שקרים וזה גם סוג של אמת, ביננו.

לפעמים פוסט הוא תגובה ארוכה...

הבלוג הזה מטיבו הוא אישי ולכן נושא החינוך הביתי וההורות שלי ישולבו בו תדיר, לא זו לא אזהרה מטעם משרד החינוך, אבל זו כן סוג של התנצלות מוסווית כמיטב המסורת הפולנית. ולמה אני אומרת את זה? כי יש לי תחושה שמיטיבי הקרוא ימצאו בפוסט זה מוטיבים שהיו כבר בפוסטים קודמים. אתמול פורסמה בהארץ רשומה בנושא החינוך הביתי, היא נכתבה ע"י ראש החוג לספרות וספרות ילדים במכללת לוינסקי. כתבתי תגובה אך לצערי היא לא פורסמה, אינני יודעת מדוע הואיל וכפי שאתם מכירים אותי לא השתלחתי ולכן אינני מוצאת סיבה אמיתית להחלטה לא לפרסמה. אך הרשומה הזו מהדהדת בי מרגע הקריאה ואינני יכולה שלא להגיב. 

בני אדם אינם אובייקטיביים, האמת נמצאת תמיד היכנשהו בין אמת אחת של אדם אחד ואמת אחרת של אחר ודברים שנכתבים במסווה של אובייקטיביות לעולם יכתבו דרך מנגנוני הסינון האנושיים של כל אחד מאיתנו. וברשימה זוhttp://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2119901 (ואני מתנצלת מראש שקריאת הכתבה היא בתשלום לאלה מכם שאינם מנויים בהארץ) כבר למן ההתחלה אין טיפה של אובייקטיביות, יש נחרצות מלאה שמובאת מתוך מקצועיות אך למעשה מעידה על הכותבת שכנראה לא נכנסה לעובי הקורה ואינה יודעת מספיק על האופציה של חינוך ביתי.

זה מתחיל בבחירת המילים שיש כמה מאות תלמידים שלא הצטרפו להתרגשות פתיחת השנה בהתאם ל"דרישת" הוריהם, האמנם? ומה עם המושג בחירה? עזבו בחירה מושכלת, רק בחירה - משהו שהורים עשו במודע ומתוך כוונה. יש מיליוני תלמידים שהתחילו את השנה בעקבות "דרישת" משרד החינוך . האם הכותבת מתייחסת לדרישה זו? כמובן שלא, אבל הורי החינוך הביתי הם כנראה הורים גחמניים שיוצאים מתוך תחושת "מגיע לי" כמה טוב שבחסות האובייקטיביות מרצה לספרות, המכירה בוודאי במשמעות המילה שנבחרת, בוחרת דווקא במילה קשה שכזו. 

אחר כך מובאת התהייה האם חינוך ביתי הוא נפלא? הציניות היא סוגה מותרת, מקובלת וחביבה עלי במיוחד. אך כאשר כותב מחליט לתהות בקול רם, בטח בעיתון המוביל בארץ, אני יוצאת מנקודת הנחה שהוא הלך קצת ובדק בטרם פירסם את מסקנותיו והביא אותן לאויר העולם. אינני יודעת כמה תלמידי חינוך ביתי קלטה הכותבת במהלך שהותה בארצות הברית, אך העובדה שהיא מתייחסת אליהם כאל מקשה אחת מעידה בעיני שכנראה הם לא היו רבים ושהיא כמורה מעולם לא תהתה מה אומרת העובדה שילדים אלה באו מתוך החינוך הביתי. החינוך הביתי הוא בעל מנעד רחב - יש הורים שמלמדים, יש הורים שלא מלמדים, יש ילדים שהולכים לקבוצות לימוד ויש ילדים שלא, יש משפחות שמקיצות טבעית, יש משפחות שמתעוררות עם שעון מעורר, יש שמלמדות באופן טבעי ולא מכוון ויש כאלה שממש מלמדות מתוך חוברות ועל בסיס תוכנית הלימודים. 

יושבת מרצה ומסבירה עד כמה היה צר ומסוגר עולמם של ילדי החינוך הביתי ועד כמה קשה היה להם להתרגל למערכת. ראשית אטען שגם לילדי המערכת יש קשיי הסתגלות, חלקם מסתגלים במהירות וחלקם יתוייגו לכל חייהם כבעייתיים. קושי בהסתגלות המערכת הוא נחלת כולנו, השאלה היא כיצד אנחנו מתגברים על הקושי. אינני יכולה להעיד על החינוך הביתי כמקשה אחת, אוכל להעיד רק עלי ועל משפחתי. ילדיי חשופים לעולם לא פחות מילדי המערכת, הם פוגשים באנשים שונים מהם כל הזמן והם באינטראקציה עם ילדי המערכת בשעות שאחרי הלימודים. הם מוצאים את עצמם מתמודדים עם קשיי חברת הילדים, הם נפגשים עם ילדים ששונים מהם גם מבחינת חתך סוציו-אקונומי, צבע עור, תרבות וכו'. הם חשופים תדיר לשוני ולשיח החברתי והאנושי ואם ישתלבו במערכת מתישהו בחייהם, בוודאי שלא יזדקקו לעזרת המורה כדי לחשוף אותם לשוני זה, אלא רק לשילובם בתוך הכיתה. נראה לי, על בסיס תיאורה של הכותבת, שילדי החינוך הביתי שנכנסו לכיתתה נאלצו להתמודד בראש ובראשונה עם מורה שלא מכבדת את המקום ממנו באו ילדי החינוך הביתי ולכן ייתכן שהקושי שלהם היה רב הרבה יותר כי הדמות החינוכית עימה באו במגע כבר חרצה את דינם בטרם שזפו עיניה את זיו פניהם. 

אני מניחה שלא קל להיות מורה של תלמידי החינוך הביתי שבאים ממקום של ספקנות וביקורת בעוד לה יש כיתה שכבר מתוכנתת לענות את התשובות הנכונות וכמה קשה למורה להתמודד עם תלמיד שחושב אחרת ומביע את עצמו בהתאם. מניסיוני, מרבית הילדים שנכנסים למערכת מתוך החינוך הביתי משתלבים בה יפה ואף תורמים תרומה אמיתית לדיונים בכיתה. אני מכירה בוגרים רבים שסיימו גם תארים מתקדמים והשתלבו באופן נפלא גם בבתי הספר, גם באקדמיה וגם בעולם העסקי ומטען החינוך הביתי רק תרם להם, בטח לא היווה מכשול. אין בטענה זו שלי כדי לומר שלא היו בעיות, אני בטוחה שיש אבל הם לא תלויי בחירת ההורים, הם תלויי המארג האנושי של הילד העצמו, איש החינוך ותלמידי הכיתה. כניסתו של ילד מחינוך ביתי עשויה אולי להיות אתגר לאיש חינוך, אך היא באותה המידה יכולה להיות חוויה - אין מקום לפסקנות נחרצת לא מצד זה ולא מהצד השני.  

כבר כתבתי בעבר שאכן נושא הכישורים החברתיים הוא נושא שיש לתת עליו את הדעת יותר בבואך לשקול את נושא החינוך הביתי. אני גם הראשונה שאודה שפעמים רבות ההכרח בתוך המערכת מעודד את התפתחות הכישורים החברתיים בצורה מהירה יותר מאשר בחינוך הביתי, אך אין זה אומר שזה נכון יותר ומותאם לילדים שלנו ככפפה ליד. פעמים רבות ילד נעלם בתוך המערכת והיא אדישה לחלוטין לקושי של הילד גם מהבחינה הזו של כישורים חברתיים, אבל אנחנו כל כך מוטים כחברה שאנחנו באמת ובתמים חושבים שברירת המחדל הזו היא טובה יותר, גם אם למעשה היא לא הוכיחה את עצמה. אכן בתי הספר מייצרים התנהלות אנושית מסויימת אך היא לא בהכרח טובה יותר ופעמים רבות תוצאותיה הרסניות. כן, המערכת זקוקה לשינוי אמיתי אבל כנראה שזה לא יקרה במשמרת שלנו. האם זה אומר שבגלל זה יש לשלוח את הילדים לבתי הספר? אני טוענת שלא. באותה נשימה גם אוסיף שכל הורה עושה את הבחירה שלו וכל בחירה היא מכובדת.

יכולתי להמשיך ולדבר על הצדדים החיוביים בחינוך הביתי, אך נראה לי שאת מכסתי להיות סיימתי. אני אמשיך ואכתוב על חיי בחינוך הביתי גם בפוסטים עתידיים שלי. אבל את המאמר הצר הזה הייתי צריכה להוציא מהמערכת שלי, הוא התעקצץ בה ועיצבן ודרש התייחסות...