סוף שבוע מקוצר ונטול ילדים

למעשה כבר 11 שנים, חודש ו- 23 ימים שלא היה לבנזוג ולי לילה בבית שלנו (ולא משנה איזה מהבתים) בלי ילדים, בהנחה ש- 42 שבועות של היריון לא נחשבים כי אם כן, אז כבר אפשר לעגל את זה לכמעט 12 שנים, אבל זו ספירה א-לה-בית הלל. הילדים שלנו אוהבים לישון בבית. אבל כבר דיברנו על זה שנה שעברה כשהבנזוג ואני נסענו בפעם הראשונה בלי הילדים לסופ"ש זוגי. אז ברור שהמחשבה שצפוי לנו שישי בו הילדים ילכו לישון אצל סבא וסבתא הפכה למחשבה מכוננת.

בהתחלה עוד שיחקנו ברעיון של מלון, אבל תכל'ס בשום מלון לא יהיו התנאים המושלמים שיש בבית שלנו כשהוא חף מילדים. זאת אומרת ככה זה נראה לי בהערכה מושכלת ומבלי לדעת אם זה אכן נכון. אבל מכיון שכבר הייתי בהרבה מלונות ומהם במשובחים שבהם ברחבי העולם, גם הסוויטה במלון הבוטיק הכי מגניב לא עשתה לי את זה כמו להיות בבית ולעשות מה שרוצים. כנראה שלא קשה לשמח אותי והדרישות שלי, למרות האנינות, די פשוטות. חוץ מזה אין כמו המחשבה שאין שום צורך להתקשט בבגדים או להידחק לנעלי עקב ורק לנוח בשלווה ולעשות מה שבא לך. ותכל'ס בעיקר בא לי לנוח.

לילה במלון היה מחייב גם איזו ארוחת ערב כזו מגונדרת, עם יין וכמה מנות ולחזור למלון ולהתבאס שאין עכשיו קפה של בית כי גם ההפוך הכי מגניב שיביאו לך לחדר לא יהיה עם הטעם הזה בדיוק.

לילה במלון גם אומר שאין בערב מרפסת ענקית לנשום בה קצת ולשבת בשלווה עם הקפה ולקפוץ למטבח להביא איזה משהו מתוק לנשנש.

לילה במלון אומר שבבוקר כשהוא ישן אני אתבאס שלא הבאתי את הלפטופ בעוד שבבית אני אשב לי בסלון שקט ואכתוב לעצמי בשמחה.  

לילה במלון בקיצור אוכל קש מול כל האפשרויות הגלמות בלילה בבית, בלי ילדים כמובן.


לשמחתי הילדים שיתפו פעולה, כלומר היה כאן מדרג מ"יו, איזה כיף" (מרכזית) דרך "לא ממש בא לי אבל זה נשמע נחמד ואני אשתדל לזרום עם זה" (בכור) ועד "לא" (קטינא). אבל הלא הנחרץ שוכנע במיומנות על ידי האחים שיהיה מגניב. כלומר המרכזית באמת האמינה בזה והבכור כנראה רצה להפגין בגרות וזה בסדר, אני לא מתלוננת.

צהריי יום שישי והתכונה בעיצומה, הפנימו והפיקו לקחים אבל קחו בחשבון שהיה כאן רצון עז שסוף השבוע, קצר ומקוצר ככל שיהיה, יצא לפועל:

ממתק לפני ארוחת צהריים (רשמו לפניכם - ניצול 1 של זכויות היתר שנתקבלו בשל ההסכמה לישון אצל סבא וסבתא)

טלוויזיה/מסך/DS חופשי עד לצהריים (ניצול 2 של זכויות היתר)

ארוחת הצהריים האהובה עליהם כדי שחלילה לא יפסידו אותה בסופ"ש (ניצול 3).

אריזה של כל הדברים שהם אוהבים/רוצים/צריכים and then some בחסות אמא (מבחינתם עזרתי, אני רק וידאתי שלא יחסר שום דבר מטעמים אגואיסטיים לחלוטין כמובן)

יציאה לסבא וסבתא. עקרונית מכאן ההמשך היה אמור להיות פשוט. הוא רק שותה משהו עם ההורים, חוזר הביתה ואנחנו משחזרים את החיים מפעם. זה לא ממש עבד לפי התוכניות, כן צפוי. אז הוא חשב שאני יוצאת לריצה מאוחרת ולכן ישב קצת עם ההורים שהוא לא ראה המון זמן, אני החלטתי לא לרוץ וככה הזמן הגנוב לבד קצת התאחר. אבל הוא חזר נושא עימו אלכוהול, חלה טריה, קרמבואים טריים כאלה והרבה חלב (זכרו כי מה שהופיע באיזושהי מערכה ישוב ויופיע באיזושהי מערכה). 

תשמעו, אני אוהבת את הילדים שלי בלי סוף והבחירה להיות איתם בחינוך ביתי היא מופלאה, ואחרי שביססנו את זה אני מוכרחה לציין שלהיות לילה אחד בלי הילדים זה כל כך משחרר. אם לסכם - לילה לבד בלי הילדים בבית צריך להיות מוצר צריכה בסיסי. אז כן, אני עדיין מאמינה שהרצון לישון מחוץ לבית צריך להיות שלהם, אבל הי לתרגל אותם לישון אצל סבא וסבתא זה אחד מהרעיונות הטובים. אתה יודע שזה חסר לך, אתה מתגעגע לזה, אבל עד שזה לא קורה אתה לא מבין כמה זה היה אנדרסטייטמנט. להיות אדוני הבית ולעשות מה שרוצים. בשל העובדה שהילדים שלי לפעמים צולחים את קריאת הפוסט בשלמותו, אז אני רק אקרוץ קריצה רבת משמעות ולא אכפת לי שתגידו שזה יצא סליזי. אני בת 40.

אבל סוף השבוע לא עבר נטול תקלות, בחצות וחצי (הא, סינדרלה - השוויתי והעלתי בחצי שעה) התקשר הבכור. היתה שיחה לא פשוטה. הפגנתי איפוק, תמיכה ונחרצות בו זמנית. ייתכן שאם הייתי מיומנת הייתי פותרת את זה בחמש דקות, אני מודה זה לקח לי עשרים. אבל מה ששימח אותי זה כשנגמרה השיחה ניתקתי את עצמי גם מהסיטואציה. אני בחופש, יש רק אהבה מרחוק עד למפגש המיוחל. הוא שאל אם אני כועסת, הבטחתי שלא. זה נכון, אבל הייתי רוצה שהוא ידע שבעצם זה לא ממש אתגר וברור שהוא יכול.

גם הבוקר יכול היה להיות יותר מוצלח, רק שבשבע החתול שרט אותי ונשך אותי ובשמונה וחצי השעון שלו צלצל. כן, עם סנוז. כן הוא המשיך לישון ואני התעוררתי. מי שם שעון בשבת? ובכן מסתבר שזה שהבתזוג שלו הוגיע לו בשבת שעברה שהגיע הזמו שהוא יתחיל לקום בשבת. אפשר לומר בביטחה שזה נשך אותי בישבן. שנאמר הזהר במה שאתה מבקש. 

מה שכן מזל שהוא הביא חלב (זוכרים) כי ככה לי היה בוקר של כתיבה וקריאה והמון המון קפה. שנאמר מי שהביא לזוגתו חלב בשישי יישן בשבת ויעירו אותו בסבבה אחר כך. 

בכל מקרה צהריים, עובר עלינו זמן משובח, הכל טוב, אני כותבת בהפסקות ועושה מה שאני רוצה ואף אחד לא קורא לי ואני כל הזמן מחייכת ורגוע לי נורא. אז עכשיו די ברור לי מה עוד יהיה אתגר לשנה הקרובה, לעשות עוד אתנחות כאלה בדיוק, יש לי תחושה שזה דווקא יעשה אותי אמא עוד יותר טובה.

אז תסלחו לי יש לנו עוד כמה שעות של חירות ובעוד שבנהזוג יחזור אל הצאצאים לי מחכה אחה"צ של אלכוהול ושיחת נשים עם האחיות שלי. מה אומר ומה אגיד? אה, לא פייר, זו הרמה להנחתה אצלי, כי תמיד יש לי מה לומר ומה להגיד. אבל במשפט אחד - סוף שבוע נטול ילדים זה חובה בכל בית

האמת של הכבשה השחורה שלא פועה

בעיית הסוואה רצינית

זה בוער בי ולא ממש מרפה, זה יוצא בהמון צורות, וזה נבלם תמיד. הנושא הזה שרוצה להתפרץ ואני לא נותנת לו. מרשה לו להיכתב אל עצמי בלבד ואף פעם לא אל העולם. לא כי העולם לא יבין, לא כי אני אצטער, אלא כי זה יביא למשבר וגם ככה במשפחה שלי, אצלי במשפחה, כמעט כל דבר שאני כותבת יוצר צרה צרורה. וזה מצחיק לאור העובדה שמרבית המשפחה שלי בכלל לא קוראת כי "אמנם את כותבת נפלא, אבל מה שאת כותבת נתקע בגרון". אז אני הכבשה השחורה שנתקעת בגרון ולרוב זה גם לא נוח כי הצמר נוטה להתקע בשיניים. אבל זה בסדר, אני באמת מבינה אותם ורואה בזה את הצד המצחיק. אני יודעת שאוהבים אותי כמו שאני וזה יפה כי אני לא ממש קלה. 

דווקא יין אדום מורידים עם יין לבן,
עוד דרך אפשרית - אלבוהול

הדעות שלי על העולם, פוליטיקה, מוסר, חינוך, הורות ומשפחה בכלל לא קונבנציונאליות, מעולם לא התמחיתי בלהיות קונבנציונאלית. קונבנציות עושות לי להתגרד. אני גם לא טובה בהסוואה, יש לי קטע כזה עם להיות נוכחת ולומר את האמת. שום דבר שאני כותבת כאן, בבלוג שלי הוא לא בגדר חדשותי למי שמכיר אותי מעבר לחיים הוירטואלים. הבלוג זה אני ואני זה הבלוג, רק שהבלוג מצונזר ולא נוגע בהכל. אמא שלי שאלה אותי פעם בעקבות פוסט שכתבתי על המשפחה למה אני מכבסת כביסה מלוכלכת ברבים. התשובה המיידית שלי היתה, מלבד הברור מאליו שאין טעם לכבס את הנקייה, שאת הכביסה המלוכלכת באמת אני ממש לא מכבסת מול כולם וזה נכון תכל'ס כי מן הידועים שכתמים עקשניים בכלל דורשים השרייה. אבל זה יותר מזה, המציאות והבלוג שלי הם אני ולכן הם בדיוק כמו שהם, אני. זה עלול לא למצוא חן, הייתי רוצה להיות נרקיסיסטית ולהגיד גם ממכר אבל ריאליטי צ'ק יו נואו, מי שנשאר יודע מה הוא מקבל. נושא עליו אכתוב הוא נושא שעלה מתוכי ונכתב בעצמי והביא אותי לשם בלי מסיכות, בלי לנסות ולהתחבב, לכתוב כדי לרצות להיכתב.


אני לא אוהבת מסכות, משום סוג שהוא, הן מרגישות לי כמו דרך של אדם לא להתמודד עם מה שבאמת מפריע לו. אני משתדלת להגיע כמו שאני, לא לשחק את המשחק לפי תפקיד שאותו צריך למלא. משתדלת לקבל את בני האדם שסביבי כמו שהם מבלי לנסות לשנות אותם בצורה אקטיבית ומודעת, כי תכל'ס שינוי זה חלק מדינמיקה, הפנמה של למידה. כל כך התרגלתי לטבעי שהשבוע, אחרי שהמצבר הלך כי אמרתי לילדים לא להשאיר את האור דולק אחרי שהם מסיימים לקרוא בנסיעות בחושך משום שיום אחד המצבר ייגמר והם היו זקוקים לבחון את זה וככה זה כנראה עם למידת חקר ובגלל זה מצאתי את עצמי מחפשת כבלים ואז גם קורבן להתנעה וכולי התמלאתי בגריז (שזה אחרת לגמרי מלהתלכלך מפבלובה בחניון, רק מרפררת), ובכן אז השבוע בגלל שלא ירדו כל כתמי הגריז מרחתי לק ובכל היומיים האחרונים בכל פעם שהיד שלי (כן, שלי) עברה בקו הראייה, חוויתי שנייה של דיסוננס ועוד אחת של אוריינטציה. לא שזה לא מצא חן בעיני באיזשהו אופן, אבל זה הרגיש כמו מישהי אחרת. עד לא מזמן גם לא צבעתי את השיער כידוע, דווקא לזה הצלחתי להתחבר, מצחיק שדווקא לי הרגיש יותר נוח דווקא עם המסיכה של הצבע מאשר בלי ואולי זה רק עניין של אגו כי עכשיו כולם חושבים שאני יותר צעירה ממה שאני באמת ותכל'ס זה נורא מחמיא.



אין סיבה לשפוט מסכות של מראה אנושי, זה עניין כל כך אישי, אני אולי לא מתחברת אבל לגמרי מבינה איפור, צבע, לק, מריטות, ניתוחים, הקטנות/הגדלות, הסרות וכאלה. לגיטימי שאנשים יעשו מה שנוח להם כל עוד זה לא תוצאה של לחץ סביבתי. אבל המסכות ההתנהגותיות, איתן לא קל לי. אני לא מדברת על קודים של התנהגות או גבולות, אלא על העמדת הפנים ובעיקר זו המעמידה פנים שהכל מושלם, דווקא כשהכל כל כך סדוק ונוטה להתפרק. לרוב אלה גם האנשים שמאמינים בפתרונות של שרביטי קסם. למעשה מסרבים להבין שהפתרון נעוץ לא רק בכוונה טובה אלא בהקשבה, קבלה ועבודה אישית ומשותפת. קשים לי האנשים האלה כי הם אנשים שלא לומדים. רואים את העולם דרך הפילטרים שלהם ובטוחים בתמונת העולם האישית שלהם ובעוד הם בטוחים שהצד השני מוכרח להבין את תפיסת העולם שלהם, את תפיסת העולם של הצד השני הם לא מוכנים לקבל, אפילו עובדות נוטות שלא לבלבל אותם. להיות סובייקטיבי זה בסיסי לחלוטין, העניין הוא להכיר לא רק באמת של האדם שמולך אלא גם להכיל אותה כחלק מהחבילה.



זה לא תהליך פשוט ואם מדברים על טבעי זה נורא קשה לא להיות סובייקטיבי, רק שבתוך הקבוע הסובייקטיבי, אפשר להתאמן בהרחבת אופקים. שמתי לב לזה פחות לפני שהפכתי לאמא, ולאט לאט התחלתי לשים לזה לב, שבני אדם שלא כל כך יודעים לקבל את הצד השני כי אנחנו נורא מחנכים אותם לראות קו מסויים. כהורה, גיליתי שילדים, עד גיל מסויים, הם הקהל שהכי קל לגרום לו ליישר קו, נוסח כי "אני אמרתי ככה". אבל איך הם ילמדו לראות את הדברים גם מהצד השני אם לאורך הילדות שלהם את נקודת המבט שלהם אנחנו רואים פחות? לא שאנחנו לא מנסים לעשות את הטוב עבורם או להתחשב ברצון שלהם אבל בסופו של דבר אנחנו קובעים את הדרך. אם נציב את המשעול שבחרנו כעובדה ולא נסטה ממנו הילדים ילמדו ליישר קו (גם לשבור אותו), אבל מתוך הכמעט דיקטטורה ההורית (וזה לא משנה אם אנחנו לא "מנצלים" אותה), אנחנו יכולים להחליט על הדרך ובכל זאת לשמוע את קולם.


ניקח דוגמא ברורה - ציור על הקירות. יש הבדל עצום בין לומר "אנחנו לא מציירים על הקירות" לבין "אוקיי נניח שנצייר על הקירות, מה אז?" יש להניח שנקבל המון תשובות מ"יהיה לנו ציור על הקיר" ועד להבנה שגם יהיה לנו מאוד קשה לנקות את זה, התוצאה תהיה אותה תוצאה (קרוב לוודאי שמתישהו הם כן יקשקשו על הקירות), אבל היתה כאן דרך של הקשבה - לא נשללה האפשרות (לצייר על קירות), היא נלקחה בחשבון ונמצאה בלתי מתאימה בעליל (את זה שהם בכל זאת ינסו [ויצליחו] נייחס לבחינת גבולות. פוסט אחר לגמרי).  הרעיון ברור אנחנו לא באמת מלמדים אותם להקשיב, בעיקר כי אנחנו חושבים שאין לנו זמן לזה, אבל תכל'ס זה פותר הרבה סיכסוכים ועוזר להם להיות קשובים יותר כבוגרים. יש המון דרכים לפתרון בעיות, חלקו יצליחו וחלקן לא, אבל לחזור עליהן שוב ושוב זה כבר ממש מיותר. צריך לפעמים לקחת רגע ולדעת גם לקבל פרספקטיבה. להישאר על הנתיב שלך אבל לדעת להוביל אותו קדימה.


אני אוטוטו בת 40, עברתי תהליך של זיכוך בשנים האחרונות בתוך הבועה שלי ויצאתי לעולם שוב כשאני יודעת מה אני רוצה. אני לא רוצה מסכות והעמדות פנים ומשחקים, אני לא רוצה להמשיך לשחק את המשחק רק כי אפשר. אנשים שמוכנים לוותר עלי בגלל זה, או לנסות ולהכפיף אותי לקודים מסויימים שנראים להם נכונים, כנראה יישארו בצד הדרך. אני אוהבת את האנשים שסביבי ומוכנה להילחם עבורם ולעשות למענם הכל, כמו שאני בלי לבטל את עצמי בשבילם או לעטות מסכות שיראו יפה מבחוץ. שום מערכת יחסים היא לא מושלמת, את ההתמודדות עם זה אנחנו נוטים להחביא, בעיני הן דווקא משהו שיש לחיות איתו, אולי לא להחצין, אבל בטח לא להסתיר. בקיצור טוב לי להיות כבשה שחורה, אני רק לא הולכת כל היום ופועה.

הסדר בסדר, אבל איך מבכים על מורה דרך שמצא את מותו טרם עת?

יום אחרי הסדר נותן משמעות יתרה למשפט "עברנו את פרעה - נעבור גם את זה". לא, עזבו אתכם רגע מפוליטיקה, למרות שכמובן אפשר להיכנס לפינה הזו, בטח לאור הנוצה והנר של ביעור החמץ מאתמול, אבל לא לשם כך נתכנסנו. כמה לחצים מביא עימו הסדר, לפני במהלך ואחרי. כל התיכנונים של אצל מי עושים את החג, איפה היינו שנה שעברה, מה מזמנת השנה הזו,  מי נעלב ומי לוקח הכל בקלות. כל הצעידה על קצות האצבעות כדי לא להעליב אף אחד ולצאת לגמרי בסדר ומכל ההתכווננות הזו תמיד יצא מישהו פגוע, כי זה פשוט חלק מאווירת החג המכוננת. 

ואחרי שנקבעו הסדרים להזמנות, מתחילים התיכנונים, מי מביא מה, מי אחראי על מה, אילו מתנות לקנות, איך מתארגנים, מה לובשים (טוב את האחרון באמת אפשר לדחות עד הדקה התשעים, בטח היום כשכולם בצימצומים). ויש את כל המנקים והמהדרים, מאווררי הארונות, מסדרי הבגדים, נועלי החמץ בארון, מוכרי החמץ הסימליים - ברוך שעשאני אתאיסטית (כן, הבדיחה עלי). 

שלא לדבר על הטלפונים של לפני, הודעות הטקסט, הסטטוסים והציוצים ותמיד יהיה זה ששכחת לשלוח לו הודעה וייעלב לנצח משל היה קרובת המשפחה הרחוקה ב"סיפור על קדרה ומצקת" למיכאל אנדה (רציתם היפיפיה הנרדמת, אבל שידרגתי אתכם - אם אתם לא מכירים, רוצו לחפש - תודו לי אחר כך).

והיציאה לסדר - פקקים או בלי פקקים - זו השאלה, וזה לא פוסח גם על המארחים שמכינים הכל בזמן ותמיד יהיה זה שמאחר וכולם יחכו לו במבט נוזף - "איך לא לקחת בחשבון את הפקקים?!" ויש את כל המתנות וזה בכלל יכול להיות חרב פיפיות עם כל הכוונות הכי טובות, אתה מגלה שכמה שניסית אתה בחצי הדרך לגיהנום. וכולם כל כך מחוייכים, אבל אין משפחה בלי אלפי זרמים תת-קרקעיים. ולא משנה מה יש את ההערות שבאות מדאגה - עם בן/בת זוג או עוד פעם בלי ומה עם ילדים? ואם יש ילדים אז למה זה ככה ולמה זה לא? ואיך הכלה? ואיך החיים? "יהיה בסדר" - מה יהיה בסדר, שום דבר לא בסדר ב"סדר" והכל לגמרי בסדר ב"סדר" כי זה משחק סאדו-מאזו מלא אהבה יהודית.

ומי יושב ליד מי ואיך מתארגנים ויש ילדים. והאם לקרוא הכל? האם לקרוא אלטרנטיבי? האם להוסיף? ומה פה לעזאזל סיפור יציאת מצריים? זה הכל התפלפלויות של חכמים. שולחן ערוך, משפחה שלמה רעבה ועל קוצים ותמיד, חותמת שאין משפחה שזה לא ככה אצלה, צוחקים על מי שנופל על הקטע של הרשע (השנה זו הייתי אני) - ממש קארמה.נפילת מתח קטנה וממשיכים. וכל כוסות היין שחלקו גם נשפכות, ומזל שיש יין כי זה נורא משחרר וחבל שיש יין כי זה ממש משחרר (את חלקנו יותר). וכל אחד מושך לדרך שבה הוא מכיר מהבית - עם סילסולים/בלי סילסולים, עם שירה/בלי שירה, מקפידים/מדלגים וכולי. ומה בסך הכל רצינו? להגיע אל האוכל בשלום. 

ואז האוכל - יש גפילטע וגם דג מרוקאי וכבד קצוץ וחזרת, ומרק וקניידלאך (ברור, זה פסח) ובשר ועוף וחזה עוף ותפוחי אדמה ואורז וסלטים. וכל אחד עשה משהו אחר - "את חייבת לטעום" , ו"אני עושה את זה אחרת, אבל אל תביני לא נכון גם שלך טוב" - כן, אה? ואת כל ה"מה שמת בפנים? זה מרגיש קצת שונה?" שמגיע בהמון ורסיות חלקן מתוחכמות וחלקן שקופות. והדחיסה הגדולה כדי לא לפגוע באף אחד והחיוך כבר הופך לעווית כי כבר גם בגרון אין מקום. והילדים כבר עייפים, אבל צריך להמשיך. עוד כמה כוסות ונגיע לשירים. 

ואז זה נגמר ופתאום כבר כולם מתגעגעים כי בסך הכל ולמרות הכל הסדר הזה הוא אנחנו. אבל זה לא נגמר לפני ששולחים לכולם הודעות של תודה ולמרות היין אין תירוצים. סדר ישראלי, הוא סיבה נפלאה לבלאגן אמיתי.



את כל זה כתבתי בבוקר. אחר כך יצאנו לנמל תל אביב. בדרך קיבלתי הודעה שראובן פדהצור נהרג הלילה בתאונת דרכים. הכל מתגמד מול מוות סתמי ונורא שכזה שהביא לקיצו של איש שהיה בעיני רבים אגדה בחייו. הייתי סטודנטית בשנה ב' בתל אביב, לקחתי את הקורס שלו כי כולם אמרו שכדאי, נרשמתי מהר כי הקורסים שלו מתמלאים במהירות. הגיע מרצה עם קסדה, גבוה חתיך וכובש. 5 דקות לתוך השיעור וכבר היה לי ברור שמכאן חיי האקדמיים יראו אחרת. הגיע המרצה הכי חתרן, הכי ספקן והכי בועט שראיתי אי פעם וכבר בכלל לא זכרתי שהוא נראה טוב כי רק רציתי להקשיב למה שיצא לו מהפה. "לפקפק, לפקפק, לפקפק", לא ליפול לשום פרדיגמה, לשאול ולחשוב ולא לחשוש. הוא היה מרצה פורץ דרך, נחוש, ציני ומבריק. הייתי הולכת אחריו בעיניים עצומות, אבל הוא הורה לי לפקוח אותן, להתווכח ולדרוש מעצמי עוד. לא יודעת מה עוד לכתוב כדי להסביר כמה מותו מדכא עד עפר. שנים עקבתי אחריו בהארץ, בגל"צ. מילותיו חכמות ונוקבות ולא מתנצלות.

זה אחד מהסטטוסים שהקדשתי לו היום: "מאי 2013 טסים עם הילדים לאמסטרדם, ראובן פדהצור היה הקברניט, רגע אחרי ההמראה אני בקוקפיט עם פדהצור. מדברים המון, צוחקים כאילו לא עברו שנים. "מה חינוך ביתי?" הוא שואל, "תמיד ידעתי שאת לא נורמלית - צדקתי. אז אולי תשבי כאן כבר כל הטיסה, בטח מגיע לך חופש.." ככה אני אזכור אותו, חייכן, מבריק, אנושי, ספקן, דעתן, בועט וחכם. אשרי שלמדתי ממך כל כך הרבה. תחסר לכולנו. איש שלא הותיר אדם אחד אדיש. נשבר לי הלב". תנוח על משכבך בשלום, איש יקר, ותודה שהארת לנו את החיים באור המופלא שזרח ממך. לנצח אהיה תלמידתך.