המחזה הקצר הראשון של הבכור - פוסט אימהי מתלהב

הערב, כפי שכבר ציינתי, יש לנו מסיבת חנוכה. הבכור, המרכזית וחבריהם החליטו להציג הצגה. יום חמישי, יומיים לפני המסיבה, עדיין אין רעיון אחד מאף אחד מהחבורה. ברגע נדיר של זמן איכות עם הבכור, בעודנו נוסעים להקפיצו אל חבר, אנחנו מחליטים להקדיש מחשבה. תוך חמש דקות מתגבש אצלו רעיון משעשע ומקורי - לעשות הצגה על יהודה המכבי, שלא מצליח לישון וכל מיני יהודים מפורסמים מכל התקופות מציעים לו עזרה. כל הדרך עברה ברעיונות מצחיקים וצחוק מתגלגל. כשהוא חזר בערב, המחזאי הצעיר הכתיב לאימו את הרעיונות, להלן המחזה הקצר הראשון של יונתן קורט הבר, בן עשר וחצי, מיועד לשחקנים צעירים שאין להם זמן לערוך חזרות, פרסום בכורה עולמי וכן, כל הזכויות שמורות - ראו הוזהרתם:

קרין: "בלילה שקט, בו מרבית האנשים בישראל ישנו. יהודה המכבי, בביתו, לא הצליח להירדם. מוחו היה טרוד במלחמה הצפויה יום למחרת בין המכבים ואויביהם המושבעים – היוונים. בשל תפקידו כמפקד המכבים הוא עבד עד שעה מאוחרת ביותר על תוכניות הקרב. כשסופסוף פרש למיטתו לנוח, טרדו מחשבות רבות את מנוחתו ושנתו נדדה.

לפתע, קול רעש עמום הפר את הדממה והמון אנשים לא מוכרים נכנסו לחדר השינה שלו."

יהודה (בהפתעה): "מי אתם ומה אתם עושים בחדרי?"

קרין: זעק יהודה.

אחת מהדמויות: "יהודים אנחנו, אחינו יהודה, מכל הדורות והננו לעזור לך..."

יהודה: "מה לעזור לי? הסתלקו מכאן יש לי טקטיקה מושלמת למחר"

אלברט אינשטיין: "אני אלברט אינשטין. יהודה, מה טקטיקה מושלמת? לפי  תורת היחסות אין סיכוי שהיא תעבוד. אולי תברח לברלין, זו עיר נחמדה"

הרצל: "אני הרצל. מה פתאום ברלין? שיסע לבאזל, נעשה לו שם קונגרס ציוני והם יעזרו לו להחליט"

אינשטיין והרצל מתחילים לריב בשקט על רקע ברלין-באזל.

אסתר מתפרצת: "לי תמיד עזר להיות יפה. אה, נעים מאוד אני אסתר. המלכה, בשבילך"

דויד מחזיק ברוגטקה: "דויד, נעים מאוד. כל מה שהייתי צריך כדי להביס את גוליית היה הרוגטקה הקטנה שפה. שתיים-שלוש דקות ואני מלמד אותך להשתמש בה"

מרים מתפרצת בתופים ומחולות: "לי תמיד עזרו תופים ומחולות. נעים מאוד – אני מרים"

משה: "קודם כל תסתכל על אחותי כשהיא מדברת אליך ואני משה. נעים מאוד. לי עזרו 40 שנה במדבר. זה בטוח ייבש את האויבים שלך..."

אליעזר בן יהודה: "הרף עם הרס השפה העברית, אתם מעבירים בי צמרמורת! נעים להכירך בחור צעיר, שמי אליעזר."

יהודה צועק: "תפסיקו!!! אתם עושים לי כאב ראש!!! אתם המון יהודים ולכל אחד מכם דעה שונה! אני צריך להסתדר בעצמי ואני יודע מה אעשה – אני אתקוף! ועכשיו אתם תסתלקו ואני אשן כדי שמחר יהיה לי כוח!

אינשטיין: "טוב, טוב, למה אתה כזה חצוף?"

קרין: "פתאום נעלמו כל הדמויות בהבזק זהוב ויהודה מתעורר וכבר בוקר. הוא יוצא אל קבוצת הלוחמים שלו אך משהו נראה לו מאוד מוכר בפרצופים שלהם" (הסבר - כל היהודים שהופיעו בלילה הם גם פלוגת הלוחמים של יהודה)

"קדימה להסתער!" צועק יהודה ויוצא לקראת הלא נודע. ואת מה שקרה כבר כולנו יודעים, מזל שהוא לא שמע בעצת אורחי הלילה הלא קרואים והכל כתוב בספר החשמונאים. הסוף.

דמויות נוספות שאפשר להכניס:

שלמה המלך: "שלמה המלך, ולא אתה לא יכול לקרוא לי רק שלמה. אני מציע שתפנה לדבורים, הן תמיד מייעצות לי מצוין"

יעל ארד: "אני יעל ארד וזכיתי במדליית כסף באולימפיאדה. אני ג'ודוקא, תלמד אצלי איפון וכל אויבך יסבלו מנחת זרועך"

עדה יונת: "אולי אוכל להואיל בכישורי הכימיה שלי? בכל זאת זכיתי בפרס נובל. עדה יונת – נעים להכיר"

בן גוריון שתי אפשרויות:

1.      "אני אישית אוהב לעמוד על הראש ואני ראש הממשלה הישראלי הראשון. אני מציע לך לעמוד על הראש חצי שעה זה לגמרי מרענן את החשיבה."

2.      "אני אישית אוהב לעמוד על הראש ואני ראש הממשלה הישראלי הראשון ואני מציע לך לעמוד על הראש בקרב, זה בהחלט עשוי לבלבל את אויבך ואף להוביל את אנשיך לנצחון"

רחל המשוררת: "רק על עצמי לספר ידעתי, כן אני רחל המשוררת. אולי אם אעזור לך לכתוב שיר לאנטיוכוס זה יעזור?"

זהו, זה מה שכתב הבכור המוכשר שלי, אני מוכרחה לעצור את עצמי ולא להשתפך כמו כל אם גאה על הנכס המבריק שלה, אבל תודו שזה לגמרי, אבל לגמרי, כישרון עולה חדש...

חג הפסטיגל? לא אצלנו

חנוכה, כמו בעצם כל החגים אם להודות על האמת והשבתות ובכלל, הוא מאוד ביתי במחוזותינו הפרטיים. נכון, כפי שניתן היה להסיק מהמשפט הקודם, ניתן לטעון נגדנו שאנחנו משפחה מאוד ביתית באופן עקרוני - תמיד אוהבים להישאר בבית, מעדיפים תמיד לארח, משתדלים לצמצם יציאות מהבית כשאנחנו במתכונת מלאה. תמיד היינו כאלה, גם כזוג היה די קשה להוציא אותנו מהבית, אם כי אז עוד נרשמו הצלחות בנושא אבל מאז שהתמשפחנו (הפכנו למשפחה) המצב התחדד עוד יותר. כאלה אנחנו וטוב לנו להיות בבית, מעדיפים להתנתק מכל מה שיש בחוץ ולשקוע בחום ובשמחה שיש בתוך הבית פנימה. ולא, לא אנצל את האבל על אריק איינשטיין כדי לדון בתה ולימון וספרים ישנים. 

הבחירה בחינוך ביתי היא לא בגלל שאנחנו אוהבים להיות בבית אלא מהמון סיבות אחרות, אבל אין ספק שגם היא מתכווננת למחשבה הבסיסית שלנו שהבית הוא המרכז. אם הילדים שלנו היו במערכת החינוך, ייתכן שהייתי מרגישה צורך לצאת בשבתות אל הטבע או לצאת בכלל, אבל השבוע שלנו הוא כל כך עמוס ואנחנו יוצאים כמעט כל הזמן כך שהשבתות הן תמיד יותר ביתיות וכמוהן חגים ושאר חופשות מבית הספר. בחנוכה, חג הפסטיגל, אנחנו גם מעדיפים להיות בבית. ההמולה והדוחק הורסים לנו את מצב הרוח באופן עקרוני. אני באופן אישי, שונאת פסטיגלים הם נראים לי רדודים ויותר מזה הם נדמים בעיני כשיא נוסף של תרבות הצרכנות והקונפורמיזם. אבל יותר מזה, כשאני שומעת על ההתלהבות של ילדים מכוכבי טלויזיה שונים (שמשום מה רובם נותנים קולם בשיר) ורואה את ההיסטריה והבכי שנלווים לזה (מעדיפה להיות בבית זה נכון, אבל לא מנותקת לגמרי מהעולם), אני חוששת מהמסר שאנחנו כהורים מעבירים לילדים שלנו. אני יודעת שזה יישמע צורם, כי הפסיטגל הוא בלתי מזיק במחשבתם של הורים רבים, אבל בעיני יש קשר הדוק בין פסיטיגלים להערצה עיוורת ולפרשיות מחרידות כמו זו האחרונה של אייל גולן. אבל אל דאגה אני לא אשאיר את המשפט הזה ללא הסבר - בעיני, הפסטיגל מעלה על נס את הכוכבנות, ההערצה והחיקוי וכמובן את הצרכנות, הוא ממסחר את הקהל לא פחות מהכאילו אומנות שעלתה על הבמה. וכאשר ילד בכיתה ב' בוכה כשהוא רואה את הכוכב האהוב עליו שר על הבמה והוא אינו יכול להכיל את ההתרגשות, הוא יגדל ועימו תגדל גם ההערצה לכוכב וגם השפעתו כמודל חיקוי. בעיני, המרחק בין זה לבין הקריאות אחר כך של "הוא זכאי" הוא קצר מאוד. 

אני יודעת שאשמע מיושנת וממוחזרת (שזה דווקא טרנד עדכני) כשאומר שפסטיבל החנוכה לילדים בצעירותי היה שונה לחלוטין מהפסטיגלים של היום, אבל זה נכון. גם אז הפסטיבל היה ממוקד מיסחור והיה מקור משיכה אדיר לילדים ובור כספי ללא תחתית להורים וכולנו רצינו את התקליט, ואם אפשר את החולצה או את כל המוצרים הממוסחרים שהיו אז, אבל עדיין הפסטיבל היה תמים יותר. ובכל זאת הלחץ החברתי היה גדול, כל מי שיכול היה להרשות לעצמו וגם מי שלא היה עושה הכל כדי להשיג כרטיס לילדים שלו, כי לבד מההנאה מהפסטיבל עצמו היה את כל נושא המקובלות בחברה שהיה חיוני לא פחות. ובכל זאת הפסטיבלים האלה (ורגע נפנה לפינת העברית שלנו ונגמור כבר עם הפארסה שבהגייה: ה- פ' במקרה של פסטיבל היא פ' רפה וזה ש"בגד כפת" בראש מילה לא תופס על מילים בלועזית) היום הם גלגול אכזרי של הפסטיבלים של אז. וזה מתחיל בכוכבים שהיו שם - היו שם אומנים אמיתיים, זמרים מבוססים שעלייתם לא היתה אינסטנט עקב תוכניות כמו כוכב נולד. הדגש היה המוסיקה לא השואו. הריקודים היו תמימים והילדים היו שותפים ליצירה לא להתיילדות וכוכבנות. 

הורים רבים שאני מכירה שולחים או לוקחים את הילדים לפסטיגל, אולי ההתרפקות על העבר גורמת להם לראות בשואו הזה איזושהי תמימות לא מזיקה, אולי הרצון שהילדים לא יהיו מנותקים מהחברה הסובבת אותם, אין לי מושג. אבל בעיני הפסיטיגלים האלה מסמלים את כל מה שרדוד בחברה שלנו ואין שום סיבה לחשוף את הילדים שלי לזה. אני יודעת שהתמזל מזלי וזה שאנחנו בחינוך ביתי מאפשר לי יותר מהורים אחרים שילדיהם נמצאים במערכת לא להתכופף לצוי אופנה ותכתיבים חברתיים מגוחכים ולחשוף את ילדיי לתכנים איכותיים יותר ולחשיבה ביקורתית. אבל אני די בטוחה שבנושא הפסטיגלים הקו היה נמתח באופן ברור. מבחינתי זו עוד סיבה לחינוך ביתי - הידיעה שילדיי גדלים באוירה שמאפשרת להם חשיבה ביקורתית והפעלת שיקול דעת ובמידה רבה גם צרכנות מבוקרת יותר ועמידות למסחריות יתר. ערכים אלה, אם אכן יוטמעו בילדיי, הם סיבה טובה להשאיר אותם בבית והם חשובים לא פחות מכל הידע הפורמלי שהם צוברים, כיון שאלה יהיו הכלים הטובים ביותר שיהיו להם כמתבגרים וכבוגרים בעולם הממוסחר הזה שבחוץ.

ולחשוב שבכלל רציתי לכתוב על מסיבת החנוכה של קבוצת החינוך הביתי שלנו שהיא בדיוק מסוג המסיבות המגניבות שמחממות את הלב ובהחלט מהוות תרוץ מצוין ליציאה מהבית... אבל יותר מכל רציתי להשוויץ בהצגה הקצרה שחיבר הבכור למסיבה הערב - אבל אולי השויץ הזה פשוט דורש פוסט נוסף...

יהודה המכבי כנושא לפיד זכויות האדם - סיפור אמיתי

אין ילד שלא אוהב את חנוכה אני חושבת. יש להם גם את כל הסיבות - חופש, נרות, שירים, מעות, לביבות, סופגניות ומטבעות שוקולד. מה כבר יכול להיות רע בחג שכזה? כשהייתי קטנה הייתי בטוחה שכולם אוהבים את חנוכה וכמובן שנשביתי בסיפורים שסיפרו כבר בגן על גבורת המכבים, רשעותו של אנטיוכוס, ההצלחה נגד כל הסיכויים וכמובן נס פך השמן, באיזשהו שלב התווספו גם הניצחונות של מכבי תל אביב בכדורסל נגד קבוצות יווניות שונות במשחקים שנערכו בזמן חנוכה, שנתפסו כמובן כמו נס של העידן המודרני. יכולתי לגלוש עכשיו להשוואה הבלתי נמנעת בין פסטיבלי הילדים המתוקים של אז וההפקות המגלומניות אך הרדודות של היום, אבל אצלנו אין פסטיגלים (מבחירה כמובן) וגם החיפוש המתמיד אחר סידור לילדים נמנע מאיתנו עקב הבחירה שלנו בחינוך ביתי. לכן, פוסט זה אינו מתיימר להיות מורה נבוכים להורה העומד מול חופשת החנוכה בעיניים כלות, גוף שבור וארנק מרוקן.  

כשיצאתי מבית הספר, לצבא והלאה, חוסר חשיבותו של חנוכה בעולם המבוגרים אל מול חשיבותו בעולם הילדים היכה אותי בתדהמה (ולהבדיל אלף אלפי הבדלות גם ההתייחסות ליום השואה - בית ספר מול חיים אמיתיים - היתה לי לא פשוטה, אבל זה כבר נשמור להזדמנות אחרת). לקח לי זמן להבין מה מפריע לי וחנוכה הוא דוגמא מצויינת. הציונות הפכה את חנוכה לחג טיפוחיה, סמל להתמודדות יהודית לאומית, מקור ליהודי האוחז בחרב ולא מחכה לניסים או להתערבות אלוהית, לכוחו של מיעוט המאמין במטרתו ועושה למענה כנגד כל הסיכויים. אתם יודעים "נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו. בסלע חצבנו עד דם - ויהי אור... אנו נושאים לפידים..." (מילים: אהרן זאב). זה אתוס שהתחבר לגמרי לציונות ולכינון המדינה. הרי היהודי החדש שנועד להקים את מדינת ישראל הוא נצר למיתוסים של התקוממות ולא של היהודי הגלותי ולכן חוט השני עובר כמקשר בין דוד, החשמונאים, לוחמי בר-כוכבא והסיקריים ממצדה וגו' עד להקמת המדינה. עם החשמונאים היה קל יותר מאשר עם כל היתר כי הם אכן מסמלים ניצחון ותקומה על פני חורבן. האבות המכוננים של האומה הזו היו זקוקים לביסוס ההיסטורי הזה של העם הנלחם על חרבו כדי לקיים את המדינה ולכן חנוכה החג שהיה נחבא אל הכלים הפך לחג כל כך חשוב במדינה היהודית החדשה שקמה. כמובן שההתערבות האלוהית בנוסח פך השמן הפכה למשנית לנוכח גבורתם העילאית של המכבים; כי יהודה המק/כבי (שתי הגרסאות מקובלות) היה ודאי מין ג'ינג'י עם כריזמה וביישנות מנומשת, כזו שיש לחבר'ה מהפלמ"ח. אחד שמאמין בעצמו, בנוסף כמובן לאמונתו באלוהים או אם הקשר קלוש אז לעובדת יהדותו. בתוך מכבש הסוציאליזציה הקרוי מערכת החינוך, הפך החג הזה לכל כך מהותי ובל נשכח את ייחודיותו משום שהעולם כמנהגו נוהג בשמונת הימים האלה ואילו הילדים (ומערכת החינוך) חוגגים ומשמעותו של החג מתעצמת עוד יותר מתוך החופש הבלתי צפוי הזה של חג של ימי חול מאושרים ונוטפי מתיקות. התחבבות החג היא גם התחזקות האתוס בלי משים (או עם) של היהודי החזק, עז המבט שנלחם נגד כל הסיכויים כדי לשמור על חירותו. נשמע לכם מוגזם? אני לא חושבת כי עם יד על הלב - מי לא יצא את הגן ובית ספר יסודי בידיעה הבלתי מעורערת שיהודה הוא גיבור אמיתי? גיבור הוא לא רק היות האדם עז-לבב, גיבור אינו מנותק מהסיבות שהפכו אותו לכזה, הוא מכלול ואהדת הגיבור היא גם מעין קבלה מובנית של סיבותיו.

גדלתי, וכמו שהשתחררתי מהרבה דברים ולמדתי לשלוף תכנים שלא אהבתי ולמלא בתכנים שכן, גם תורו של חנוכה הגיע. בעוד שבשליחת הילדים לגן או לבתי הספר אתה מעניק לאלה האחרונים את היכולת למלא את עולם התוכן של ילדיך בשותפות איתך (וכל אחד עם אחוזי השיתוף שלו), בחינוך ביתי הכנסת התכנים הללו היא אחריות בלעדית שלך. במקרים רבים אני משקשקת מהמחשבה שאני המקור העיקרי לעולם התוכן שלהם (כי זה תמיד טוב לפקפק), לא כך הוא כשזה נוגע לחגים בכלל ולחנוכה בפרט. אני מעדיפה את הפרשנות שלי של חג האור, חג של נון-קונפומיזם והעמידה על שלך, אבל לא מתוך מלחמות קודש וקדושת המאבק, אלא מתוך קידוש רעיון הזכויות והכבוד למיעוט. אלה הדברים שאני לוקחת איתי מהחג הזה. החג הזה הוא הוכחה ניצחת לצורך בהפרדת דת ומדינה, כבוד הדדי, שמירה על זכויות המיעוט, על שמירת זכויות אדם בסיסיות. כן, אלה לא התכנים שמלמדים במרבית בתי הספר ועל כך חבל לי. במסגרת המהפך בתוך מערכת החינוך, אני הייתי מתחילה במהפך קל יחסית שלא דורש הרבה כספים כמו רפורמה של כל המערכת. הרפורמה הרעיונית הזו היא ההפך הגמור מהכנסת לימודי שואה החל מכיתה א' והכנסת מדריך רוחני לבתי הספר, היא חותרת תחת כל אלה. היא מייצרת מאותו מקום שיח אחר ונכון יותר בעידן הזה שבו קיומנו הוא עובדה בשטח אבל הישארותינו תלויה בכוח המוסרי שלנו. היא מציעה שנדבר על יהודה המכ/קבי וגם על הרדיפות נגד המיעוט היהודי, על כך שכדי לשמור על זכויותיו, על זהותו, הוא נאלץ למרוד כנגד גזרות קשות של שלטון עריץ, אבל בואו נלמד את זה לא מתוך מקום של אהבה יוקדת לאל או בשל עליונותה של היהדות, אלא בגלל שזו זכותו כאדם ומחוייבותו של השלטון לאפשר לו את זה. מורה שמלמד את זה בחנוכה, ילמד את זה כל השנה. ילדים שלומדים את זה כל השנה יפנימו את זה כל השנה. יהודה המכ/קבי הוא גיבור כי הוא נלחם למען זכויות המיעוט, הוא מדליק המשואה הראשון, כי הוא מרד נגד עוול בסיסי. איזה הבדל יש בין הצגתו כגיבור יהודי ובין הצגת מאבקו הספציפי כדוגמא חשובה להבנת חשיבות של זכויות אדם, של קבלת השונה, של דמוקרטיה מול שלטון עריץ, של מחשבה חופשית בתוך עידן קונפורמיסטי. אני מעדיפה את זה על נפנוף בחרבות עץ ומלחמות ביוונים, או בכל עם אחר אם להיות יותר ספציפיים. אני מעדיפה את זה על פני האדרת האמונה היוקדת באל או בניסים ונפלאות או סתם להאדיר מלחמה.

חנוכה הוא אכן חג של אור, הוא מעניק לנו אפשרות לדבר על המאורע ההיסטורי הזה ולהאיר בפני ילדינו את המשעול המפותל להבנה הכל כך טבעית והבלתי מתפשרת בדבר זכויות בסיסיות לכל בני האדם באשר הם בני אדם. שמונה ימים של הדלקת נר ובכל אחד מהם הפוטנציאל של הצבת זכויות האדם כנר לרגלנו, לא רק בשמונת ימי החנוכה, אלא בכלל. 

בכל זאת זה צובט בלב

נו מה? אתמול בבוקר קמתי מוקדם, התיישבתי לכתוב והופ נכתבו להן כמה פיסקאות על השפיל האומלל של היאיר והנתניהו עם אי העלאת המיסים בינואר. אבל אז יצאתי עם הילדים לסיור בנאות קדומים. הסיור היה מוצלח ולנו היה קצת צולע, אבל בדרך חזרה הביתה חווינו רגע בוננות נדיר והכל נראה יותר טוב. אז כשהגעתי הביתה פתאום לא רציתי את כל היאיר והנתניהו ורציתי לכתוב על נפלאות גידול הילדים בהומור עצמי. אבל אז הכנו חנוכיות ובבניין פרצה מהומת אלוהים (לא בגלל החנוכיות, נו באמת) אלא כי לא היו מים בבניין ולמרות שאני לא שרברב בעיסוקי אני בועד ולכן הכל התנקז אלי (חוץ מהמים, הם לא היו. גם לא אצלי). ואז החלטתי שאני יוצאת לריצה ויהי מה (כן, גם אם מים לא יהיו). הייתי צריכה להיות מנומסת ולומר שלדאבוני לחברה שלי אבד הקול, אבל (עלי להודות על האמת) זה פעל לטובתי כי אי אפשר היה לסתום לי את הפה בזמן הריצה (חוץ מבעליות, מזל שיש לא מעט) והצלחתי להשחיז את מחשבותיי והרגשתי פוסט מסתמן ואפילו מהסוג המשעשע. כזה שמספר על שיחות הטלפון, על אנשים, תגובות וכל אלה נשזרות במחשבות שלי כולל התשובות הפוטנציאליות שרציתי לומר אבל הנימוס חייב שלא. אבל אז, כשחזרתי, הילדים הלכו לישון. ואז, אז נפטר אריק איינשטיין וכבר לא ממש התחשק לי להתעסק בשנינויות על נושא טריוויאלי כמו מים ואנשים לחוצים. זה לא שכל יום שמעתי אריק אינשטיין, אבל הוא תמיד צץ ברקע באיזשהו שלב. מעין קבוע כזה בתוך החיים הישראלים, קונצנזוס חוצה גבולות וגם הזמר הנודד של דור הנפילים וגם של אלה שנפלו וגם של אלה שיצאו מכל ה- 73' עם אמירה מאוד ברורה. אולי בעצם, הוא פשוט גדול כל כך שהוא היה בכל כך הרבה דברים, קטנים וגדולים כאחד בחיים של כך רבים, שזור בתוך הפרטי ובתוך הציבורי של כולם.  

כי אריק איינשטיין זה לשים תקליט כשהאחיות שלי לא בבית ולשיר ולרקוד את "שיר הגדי" שלו מההתחלה ועד הסוף כשאת "רוח רוח" שומעים פעמיים כבר בהתחלה, להשתולל ב"מכופף הבננות" ולבכות עם "העלם והעלמה". וגם כמובן את "ילדים", עם עטיפת התקליט המשונה שמשכה אותי אך הטרידה לא פחות ובעיקר היתה העטיפה של השירים שהכי אהבתי, נו טוב, יחד עם כוורת וגזוז.  ולפזם שוב ושוב ולדעת את כל הבתים של "במדינת הגמדים" ולהתענג עד אין קץ עם "התאהבתי בילדה, ילדה יפה נורא" וגם "תנין זקן" ו"יש לי אח קטן". כי זה 20 ומשהו שנה אחר כך לשים את זה שוב, הדיסק הראשון שקנית במיוחד לילד שלך, ולשיר כל מילה ולראות אותו מתאהב כמוך בקול הזה שיודע ללטף, שלא מתיילד, שעדיין היה מסוגל לרדת נמוך ולעלות גבוה למרות הסיגריות.

כי אריק איינשטיין זה שישי אחה"צ כשאמא מבשלת ומהרדיו בוקעים צלילים של לקראת שבת הכי ישראלים שיש ומכל עשור בערך יש אריק איינשטיין יפה יותר, נפלא יותר. כי אריק איינשטיין זה טיולים שנתיים עם "אגדת דשא" "ואני ואתה" שהיה ההמנון ששרתי בהכי הרבה דבקות אי פעם. ואריק איינשטיין זה יום הזיכרון, אבל לא רק של שכול וכאב, של אמירת די למלחמות ורצון לשלום, ובעיקר לשקט. והוא להתבגר עם "חיל של שוקולד" ו"אינך יכולה" ו"שיר אחרי המלחמה" ו"עטור מצחך" (ולא, זה לא יעזור הביצוע שלו עם יהודית רביץ הוא הכי טוב שיש) שפתח פתח לביאליק אחר מזה שמלמדים בבית הספר, ולגלות את חלפי בגללו ולהתייסר. אריק איינשטין זה כמעט כל נקודת ציון בחיים, פסקול חיינו הציבוריים והפרטיים. כי אריק איינשטיין היה כל הסמלים, הישראליות שכולם אוהבים לאהוב. 

הוא היה כל מה שכל כך רצינו להיות, הוא שר אותנו לפרטי פרטים ונגע בכולנו. כי אריק אינשטיין זו לא שאלה של טעם מוסיקלי, זו אשכרה שאלה של מהות. כי אריק איינשטיין זו לא הערצה, זו אהבה שקטה כזו ויומיומית, חלק מהנוחות של הבית עם הטי-שירט והתחתונים והזלילה מהסירים. מן אהבה שכל כך ברור שהיא תמיד שם, שמחה שחזרת הביתה, לא סופרת את הזמן שנעדרת. כי אריק אינשטיין היה כל כך הרבה דברים בכל כך הרבה שנים - היה בו מן המהפכן הרומנטי והמקווה לטוב, והיה בו מן השרמנטי והחוֹמֵד חסר העכבות, והכל מתובל קצת בועט, מצחיק, מלנכולי ובעיקר אמיתי. כי בכל מאורע, טוב או רע, זה לא משנה, מהרדיו התנגן באיזשהו שלב אריק איינשטיין. אריק איינשטיין לא היה גדול מהחיים, אבל הוא כן. הוא היה מן מקל שבט שעובר מדור לדור ולא כלה והוא ימשיך להיות כזה. כי לא, לא נגמרו החיים, אבל במותו נגמרה תקופה ותמיד יש קושי בלהתנתק. בעידן הזה של היום עם כל מצליחי האינסטנט, מותו בולט הרבה יותר. 

כולם מדברים היום על אריק. זה רק טבעי. זו לא טרגדיה, זה לא דרמטי, זה די לירי ועגום. זה שקט וזה צובט, אבל המוסיקה שלו תמשיך ללות אותנו וזה עושה אותו בכל זאת גדול מהחיים ובמידה גם קצת גדול מהמוות. אז לא ממש בא לי עדיין ל"צאת מזה" (טוב, אני האמא שמבשלת כבר לא מבשלים בשבילי) וכיף לי לשמוע אותו בכל תחנה היום וטוב לי לספוד לו, לא בגלל שהיה כזו אושיה אלא בגלל שתמיד הוא היה חלק וככזה הוא יישאר. כי עם מותו, אפשר רגע לעצור ולומר תודה, על השירים הקטנים והשירים הגדולים והחיוך העקום והמבט המצודד וכל הנוכחות הזו. אז כמו שהוא אמר, אתם יודעים - "מה לספר לך? לא מוצא לי מילים. יש כאן הכל אבל אין אותך". אבל גם יש אותך ויהיה תמיד - עמוק בתוך הגרעין הצברי של כל אחד מאיתנו, כמעט חרות על הדנ"א המשותף שלנו. כן לא חרוט במובן הפיזי, אלא במובן של שירת חיים. כי מותו של אריק אינשטיין בכל זאת די צובט בלב...

נתניהו ואני צריכים לחזור לשגרה

נכון, לא כתבתי כבר יותר מ- 24 שעות וזה בהחלט לא רגיל והייתי כל כך עייפה שזה לא היה חסר לי, זה רק ניקר במוחי אבל העברתי את זה הלאה. אין בכך משום חוסר אחריות, רק חוסר קליל בשעות שינה שנוצר עקב עבודה מאומצת כדי שהמסיבה תהיה מוצלחת. היתה. עכשיו אפשר קצת לחזור לשיגרה, והעובדה שיש לנו יומיים להכין 3 חנוכיות (כן, הילדים מכינים כל שנה חנוכיה חדשה לכל אחד, אשר מלבד היותן מתקן להדלקת נרות החנוכה, הן גם מסתובבות איתנו לכל מקום שבו אנו מדליקים נרות) וחמישה ימים להכין הצגה קצרה והיתולית לחנוכה למסיבת החנוכה של משפחות החינוך הביתי היא אולי מעט מטרידה אך נראית בהחלט אפשרית ואף מרמזת על חזרה לשגרה. זאת אומרת, שאני בניגוד לנתניהו לא צריכה שיחת הרגעה מאובמה, אני בסדר. בתכל'ס ובלי שום קשר, גם נתניהו יודע שזה בסדר ושההסכם הוא אולי לא מה שהוא קיווה לו, בכל זאת מופע התפוצצות היה נראה לו משהו שלא כדאי לפספס, אבל ההסכם מכיל מספיק ביטחונות גם עבור ישראל. גם נתניהו יודע שהדרמה חלפה ושעכשיו הוא עוד ישמיע קולות מחאה אבל הם ילכו וידוֹמוּ.

אני מניחה שזה מצער אותו - איראן הייתה נושא ממש טוב כדי להבהיל את כולנו ולהסיט את המיקוד מהבעיות בתוך ישראל ולהתפיח כראוי את תקציב הביטחון שכמעט וצומצם משמעותית. בכלל נתניהו מעדיף את הזירה הבינלאומית מאשר את הזירה הישראלית, ולמען האמת אני מבינה אותו, הפוליטיקה של הגדולים מעניינת יותר מהתמודדות עם הגנון של בנט וחבריו ומִשְחקי החברה המשונים ששריו נוטים לשחק. גם אצלנו בבית הימים שלפני יום ההולדת, מלאים פעילות נוספת, מפרים שגרה וזה תמיד מעניין הרבה יותר. וזה מעבר לעובדה שבאנגלית הכל נשמע יותר טוב (אולי גם אני צריכה לנסות?). אבל אני בטוחה שכמו שאצלנו יום ההולדת הבא כבר מציץ מעבר לפינה, גם הוא עוד ימצא סיבות לעמוד ולהחזיק צילומי אויר של אושויץ או ציור פצצה או שאולי הוא ישלוף ציור חדש מהכובע, בכל זאת הוא למד ארכיטקטורה ויצירה היא חלק בלתי נפרד מהחיים שלו, לא ככה? בטח ככה. 

ועוד דבר אחד בקשר להסכם, ישראל אמרה גלויות שהיא לא מחוייבת לו וזה מצרף את ההסכם הזה לרשימה הקצרה של הסכמים שישראל נמנעת מהם ובראשם - האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני. השאלה היא אם צריך להכביר על זה מילים? אני טוענת שזה מדבר בפני עצמו. בכל מקרה, גם אני וגם נתניהו מוכרחים לחזור לשגרה - הוא לזו של אחרי ההסכם עם איראן ואני לשגרה הרגילה של פוסט ימי הולדת. אני מניחה ששנינו צריכים קצת זמן להירגע - הוא מהדרמה והבכיינות ואני מהבלאגן שהפריע כל כך לשגרה שלנו.

בכל מקרה, עלינו עברה שבת יומוהולדת שמחה ומאושרת, עם הרבה לגו, חברים ועוגות. בערב, כשכולם עזבו נותרנו עם ילדים מאושרים, בית מטונף והרבה שמחה. אני נשארתי גם עם איזה רצון מעומעם לרוץ, אבל נשארתי עם "גם לנקות את הבית זה כושר". אבל זהו, שזה לא. אבל גם אני מוכרחה להודות שאין טעם לנסות ולאמץ את עצמך עד לאפיסת כוחות ושללכת לישון זה לפעמים יותר חשוב מלסמן עוד וי ברשימת המטלות. אני כולי תקווה שאלי היקים הנורדיים לא יכעסו עלי עכשיו כשהמריתי את הדיבר הראשון והוא אם יש לך מה לעשות עד שאתה לא מסיים אותו אתה לא הולך לנוח. אכן ויתרתי לעצמי ועכשיו השאלה היא אם החיים יוכלו אי פעם לחזור לשגרה? התשובה כנראה לא מאחרת לבוא כי ממש בעוד רגעים ספורים, אחרי שאגמור לארגן אוכל וילדים, אנחנו נצא שוב ליער.

יום הולדת wii

זה לא שלא התרעתי קודם שימי הולדת אני אוהבת במיוחד, כי כבר יצא לי להעיד על עצמי בנושא אי אילו פעמים. אשמתי, חטאתי, מה לעשות? אני אווזה פותה של ימי הולדת. אני נהנית מלחשוב על העיניים הגדולות שיפערו כאשר הם יקומו לבית מקושט ושמח, ברכות, מתנות והמון אהבה. אני אוהבת לארגן להם משחקים וליצור בעצמי ויחד איתם (עם כל מיני סודות שאני מצליחה להסתיר מפניהם) את מסיבת יום ההולדת. זה פשוט עיסוק משמח, מלבב ומאחד כאחד. 

הקטנטן בחר לחגוג יומולדת בסגנון wii, מסתבר שהנושא שחשבתי שהוא משמים, ולכן רק כשנותר לי שבוע התחלתי לארגן אותו, הוא נושא כיפי בטרוף. אחרי שהשלט, שתמונתו מצורפת י(למען האמת יש שניים) יתלה וזה עוד יקרה הלילה, הוא יקבל את פניהם של באי המסיבה ויכניס לאוירה. אחרי שכולם יאכלו וישבעו, נצא הילדים ואני למסלול ה- wii שהכינונו מראש. כל הילדים יחולקו לארבע קבוצות שלה סמל ייחודי עשוי מסול, שיודבק אחר כבוד לחולצת המשתתפים: מריו, לואיג'י, פיץ' (לב ורוד עם אבן חן תכולה) ויושי (ביצה עם נקודות ירוקות). כמו כן תנתן שקית אורגנזה אדומה לכל ילד לאיסוף האוצרות והמטבעות במהלך המשחק. 

או אז יחל משחק קוביה שממנו יתפצלו "מיני משחקים" רבים כמו: בינגו של דמויות ה- wii וכמובן, איך אפשר בלי המשחק הארצישראלי הידוע "הדבק את הפיטריה למריו" . כל ילד יקבל פטריה (שוב מסול) שעליה שמו (כבר מוכן) וינסה להדביק אותה הכי קרוב לפטריה המצויירת. מטבעות כסף או זהב (שוב מסול ושוב מוכנים כבר) יינתנו לקבוצות בהתאם. 

במהלך ההתקדמות יהיה כמובן משחק החבילה עוברת וסופו יהיה מתוק, רק אומרת... במשחק יקבלו הילדים אתגרים וחידות, אפילו חידות בשפה היפנית, כי nintendo הם כידוע מיפן, וכן באיטלקית כי מקורם של האחים השרברבים הוא איטלקי... כבר דנו בסוגיית ידע הוא כוח, אני לא מתעכבת. אבל שימו לב לצביעה המשותפת של כל הילדים את העטיפה הראשונה של החבילה עוברת, זו התמונה שאני הכי אוהבת.

בהמשך, יהיה משחק של חפש את השפם (בסופו יקבלו הילדים סוכריה עם שפם מפואר, שאולי יזכיר לכם רס"ר ותיק אולם זהו סימן היכר נוסף של האחים מריו. אנשים תפנימו). כמו כן יהיו משחקי כדור, משחק דייג ועוד מיני שכאלה עד לסיום הדרמטי במשחק חפש את המטמון אשר בסופו תמצא תיבת ההפתעה האבודה, הלא היא הפיניאטה. בה יחבטו משתתפי המשחק הנועזים עד לסופה המפוצץ והמלא כל טוב.

עוד משחק קטנטן לסיום, ועכשיו כשהשקית מלאה אוצרות אפשר לתת סיכת מסלול, כן, כן לכל אחד יש סיכת סיום מסלול הנושאת את שמו והדבקת הסיכות מאחור עם אקדח הדבק החם לא יצרה שום קטסטרופה ראויה לדיווח. כל שיוותר עכשיו למשתתפים הוא ללכת לזלול את העוגה....

 אמרתי עוגה? עוגות, אבל לא היה לי כוח להעלות עוד תמונות. ואפרופו תמונות, אני מתנצלת על איכותן הכללית הירודה, כבר נורא מאוחר ואין מספיק אור וצילמתי מהסלולארי, אתם יודעים איך זה... בכל מקרה, הרעיון היה שתתרשמו לא שהתמונות יהיו ממש מוצלחות כי אז זה כבר היה מושלם ואילו אני אך אנושית. 

בכל מקרה, אני תכף צריכה לקום ויש לי עוד אי אילו דברים לתלות. תכף צריך לקום, לבשל, לגמור את כל מהלך המשחקים וגם לחגוג לילד ברגע שהוא יקום...

אז יום הולדת שמח לקטנטן, אל תדאגו - אני לא אצעק "כפיים"... 

22.11 יום לפני יום הולדת לקטנטן

בוקר מוקדם עם טיפונת קרירות קיבל את פני כשקמתי מוקדם ומצאתי בסלון את בן הזוג שעבד, כרגיל, כל הלילה. קפה במרפסת עם רחשי ציפורים בין השיחים. לקחתי את הזמן ולא כתבתי, לא בגלל שעדיין לא היתה הכרזה על היו"ר מטעם מפלגת העבודה, כי נתתי לנושא לבוא אלי. מחר קטנטני בן ארבע ובין כל המטלות לקראת החגיגות, אני מרגישה מוצפת מההבנה שהילד הקטן שלי כבר לא ממש קטן, שכנראה אני כבר יותר קרובה לגיל בו לאחד מילדי תצוץ השערה הלבנה הראשונה (בטח אם הם יקדימו להלבין כמוני) מאשר לתקופת התיכון העליזה. אבל כמו תמיד, כשאני לא לחלוטין מגובשת, המילים לא זורמות להן, הן לא נכנסו למקצב שאני יכולה להתאים לו את נשימותיי, או את פעימות ליבי. הנושא ברור לי מאליו, מרבית המילים הנכונות כבר נאספו להן ברציף, אך הן לא מוצאות את הסדר הנכון, כולן נדחפות אבל אף אחת לא עוברת את הפתח. אתמול, חלפה על פני אישה. אני בדרך כלל לא סוקרת נשים שעוברות על פני, אבל האישה הזו היתה אפרורית נורא, רק קיימת כזו בלי שום ערך מוסף, קטלתי אותה כמיטב המסורת הפנימית אבל אז כשממש עברנו זו ליד זו פתאום קלטתי שאנחנו בערך באותו גיל. זה לא שאני מנסה לחרוז עכשיו, אבל זה באמת היה מבהיל. זה מדהים כמה אתה מודע לגיל שלך בכל יום ובכל זאת איזשהו מנגנון בך משאיר אותך תמיד צעיר יותר בתודעתך. אולי זו גם הסיבה שאני לא מסתדרת עם המילים, השמחה לקראת יום ההולדת, ההכרה במזלי הטוב, האהבה המופלאה שהיא מנת חלקי ורק העצימה את עצמה יותר עם כל ילד, הגאווה בילד הקטן הזה שהוא אדם מקסים, העייפות מכל ההכנות, ההכרה בזמן שחולף, הידיעה שהתינוק האחרון הוא כבר בן 4 - הכל מציף אותי, בטח לקראת נקודת ציון כמו יום הולדת.

אני לא מאלה שמתקשים עם גילם הכרונולוגי, אני לא חווה משברי גיל, אדרבא עד עכשיו ניתן לומר שאני מאוד נהנית. אני גם אף פעם לא אמרתי משפטים נוסח "סופסוף הוא הגיע לגיל מקסים" או לחלופין חוששת מגיל ההתבגרות, כי כל יום שהוא הגיל שלי או של הילדים שלי הוא הגיל שאני ממש בדיוק כרגע אוהבת. שלשום ישב בכורי וחישב כמה ימים עבר כל אחד מאיתנו, הוא הגיע אלי: "כבוד! 14,316 ימים אמא!" 

ובלי שום קשר, גם לא עכשיו כשכבר ידוע שבוז'י ניצח, אחד הפעילים של יחימוביץ צוטט אתמול אומר משהו על המצביעים שלא התאבדו על הקלפיות. זה לא בגלל שאני בת 14,318 (אנשים, בכל זאת עברו יומיים מאז שהבכור ספר) ימים, רוצה לומר - מבוגרת, אבל השימוש במילה הזו מוציא אותי מדעתי. יש שימושים של מילים שצריך להוציא מחוץ לחוק (אם תרצו - מעצר מנהלי מילולי) אם הן לא משומשות בפירושן המקורי (שלוש דוגמאות שימושיות: להתאבד, הומו, לַפָּנים). זה לא שיש לי בעיה עם התפתחותה של השפה, השאלה היא לאן. טוב, אולי זו תמיד השאלה. לאן אני כרגע? ובכן, למרות שישי לי מסתבר עוד הרבה נושאים להגג בהם, אני יוצאת לסידורים יש לי המון דברים לעשות לקראת מסיבת יום ההולדת. בכלל, מסיבות יום הולדת זה כזה כיף. צפו היום לפוסט קצר עם תמונות בנושא מסיבת יום הולדת wii והכל תוצרת בית...

מפרגיות למטבעות עתיקים - כמה מחשבות בצוק העיתים

כמה מילים על כמה נושאים כי יש לי בטן מלאה ויום נורא עמוס, אז להלן הגיגים קצרים בלבד, בכל זאת לקטנטן יש יום הולדת עוד יומיים והמלאכה רבה.

פרשת הקטינות והגולן (דרך אגב אני תמיד בצד של בלי הגולן) - בין היתר פורסם אתמול שאבא של גולן מודע לחשדות נגדו ומצבו הנפשי קשה מאוד, ואני אומרת ש: א. הפרקליט לא חידש כלום כיון שמצבו הנפשי היה קשה מאוד קודם אם הוא אכן עשה את מה שמיוחס לו. כאילו עצור רגע - מדובר באדם מבוגר (הבן שלו בן 40, כן?) שלכאורה ניצל את קרבתו לזמר כדי לשדל קטינות ונעזר גם בסמים ובמתנות כשזה לא הספיק, נראה לי שאנחנו כבר הסקנו אי אילו דברים על מצבו הנפשי, אבל תודה על ההבהרה.  ב. קו ההגנה של עשיתי אבל לא ידעתי שהן קטינות, שהיה צפוי, הוא מחפיר הרי ידעת שהן צעירות (עזוב רגע קטינות או לא קטינות), ניצלת את הפופולאריות של בנך ואת כספו כדי להציע לנערות האלה הטבות מהטבות שונות ולהשיג את מה שבכל מקרה לא היה אמור להיות בר השגה לא מבחינתך ולמעשה גם לא מבחינת בנך וחבריו. ג. למי אכפת איך האיש הזה מתמודד עם הפרשה? הפיכת העבריין לקורבן היא מעשה שפל, האיש הזה לא מסכן, אם אכן עשה את המיוחס לו אז הבעיה, אם אני מבינה נכון, נעוצה בתפיסתו ופרסום העניין ברבים? מה? כל עוד רק המשתתפים ידעו זה היה בסדר? בן אדם, אם אתה לא רוצה שדברים כאלה יתגלו עליך אל תעשה אותם, יש לי תחושה שזה יועיל.. אבל יותר מכל מה שמפריע לי זאת העובדה שנראה שכל מה שמיוחס להם קרה, אבל בגלל סתירות בין עדויות הנערות זה יגמר בכמעט לא כלום למעט הש"ג (שתמיד חוטף אותה אבל רבות נכתב עליו). פתאום המשטרה צריכה תיעוד ענף יותר, באמת חבל שלא הכניסו קצרנית למסיבות החשק, למשתתפים היתה תחושה שמשהו חסר אבל הם לא ממש ידעו לשים את היד על זה (למזלה של הקצרנית כמובן). די, באמת, זה מבזה, אין ספק שהיו מסיבות חשק, שהיו סמים קלים, שהיו מתנות והיתה הרבה זימה עם "הפרגיות" (יופי של כינוי, אני מניחה שקופירייטר לפחות לא הוכנס בסוד העניינים). צריך שתהיה פה אמירה מאוד ברורה ברמה המוסרית. לא משנה לי אם הגרסאות לא מתואמות לגמרי (בכל זאת סמים קלים נודעים בתופעת הלוואי של זיכרון קצר טווח), זה לא יכול למחוק את הרשת העבריינית שנטוותה סביב הזמר המפורסם ולא ייתכן שהצד הלא נכון יצא מהפרשה הזו וידו על העליונה, זה רק יכין את התשתית לרשת הבאה שתפיל עוד קורבנות תמימות (כן, לשון נקבה). אוזלת יד של המשטרה במקרה הזה היא מחיר גבוה מדי לכולנו, בטח לנערות הבאות. לכן גם, במאמר מוסגר, אין לי שום בעיה עם זה שגולן נפגע מהפרשה הזו מבחינה כלכלית ותדמיתית ואני ממש לא מרגישה צורך להגיד עליו שהוא מסכן, תראו בזה ענישה חברתית מבחינתי ואם זה ירתיע במקצת את המועמדים לפרשה הבאה הרי היא מצויינת לי. 

ואם באוזלת ידה של המשטרה מדובר, אז קיבלנו עוד דוגמא מצויינת עם פרשת דומרני אחרי שבית המשפט נזף במשטרה והוכיח אותה על אי תקינות תהליכית. ולמען האמת זה מצטרף לשרשרת של פרשיות מביכות כאלה, לפחות מבחינת המשטרה. ולמשטרה הזו רוצה לתת השר לביטחון פנים אפשרות של מעצר מנהלי, אקט שנתפס בעיני כעוד נתיב עוקף תקינות. זה לא חיזוק לביטחון הפנים, זה ערעור הביטחון של כולנו שנועד לתת כלים מקלים לגוף שאינו מצליח להתמודד עם מה שכבר מונח על צלחתו. לנוכח חוסר האונים של המשטרה, לתת לה כלי כמו מעצר מנהלי יעזור כמו ש"להישאר יחד רק בשביל הילדים" עוזר לזוגות על סף גירושין, זה לא עוזר. וכשזה מתפוצץ זה הרבה יותר גרוע.  

חוץ מזה היום יש בחירות לראשות מפלגת העבודה ועם כל הניסיון שלי לפרגן להם - בוז'י או יחימוביץ? באמת אנשים זה הקלף המנצח שלכם לבחירות הבאות? כך או אחרת, למרות שיש מספר הבלחות מצויינות בסיעת "העבודה" כשאחד משני אלה יעמוד בראשה אין סיכוי שאמצא את עצמי שֹמה "אמת" בקלפי, אבל אל תקחו את זה קשה כי כנראה שבלי שום קשר לראש הנבחר זה לא היה קורה, אז לא תפסידו כלום היום לפחות מבחינתי. אז כבר הכברתי יותר מדי מילים כשכל מה שרציתי לומר זה שתכל'ס לא ממש מעניין אותי מי מהם יהיה ראשת העבודה (יחימוביץ היא בוודאות ראשה ובוז'י ראשה בחזקת מיכאלי) אבל שיהיה בהצלחה לכל המתמודדים כי לצערי למפלגה עצמה לא יהיה מזל ככה ולא משנה מי יזכה. ימי מפלגת העבודה כמפלגה גדולה הסתיימו אלא אם כן היא תצליח לייצר שיח אחר, ואת זה יחימוביץ לא השכילה לייצר בכהונתה הראשונה אז הרשו לי להיות סקפטית באשר לאפשרות כזו במהלך כהונה שניה (אתם יכולים לראות בזה תמיכה בבוז'י אבל זה בראש שלכם). 

ובינתיים בירושלים, נעצרו תלמידי ישיבה החשודים בתקיפת עדנאן בסילה ואריק פלציג בהר ציון בשל סכסוך על קרקע בין הישיבה ובין פלציג. ואני מוכרחה לתהות מה לומדים שם בישיבה אם תורתם היא אמונתם? מה פיספסתי בדת היהודית שמתיר התנהגות אלימה כזו? זה לא שאני מצפה מחובשי כיפה להתנהגות אחרת, זה משהו שזנחתי מזמן כשראיתי בפעם המאה כיפה על ראשו של שקרן או סוטה, אני לא מעלה את רף הציפיות האנושיות שלי על בסיס דתיות כזו או אחרת אלא אם כן מדובר בנזיר בודהיסטי וגם אז עלול לחלחל בי ספק. אבל למרות שבעיני כל דת היא אלימה במהותה, יש לי תחושה שיש גל של התבריינות של חובשי כיפות לא למען מלחמות קודש גורפות אלא ביומיום כחלק מהתנהלות שגרתית. בתור עם הספר והעם הנבחר, לא ברור לי למה נמצאים יותר ויותר חובשי כיפות בקרב המחזיקים צינורות ברזל. אבל כנראה שזה דינה של כל תנועה שבעיקר מפרידה בין "אנחנו" ו"הם" וכש"ההם" הם מספיק דמוניים זה לא בעיה להניע לאלימות, היא אף נתפסית כחוסר ברירה.  

ואי אפשר שלא לקנח בבנט וההתרסות הילדותיות שלו - אחרי הטריק של הוכחת הבעלות היהודית משכבר הימים על הארץ בדמות מטבע עתיק, הוא הודיע בזחיחות שאולי עבר על החוק משום שלא הוציא אישור בכתב להוצאת מטבע עתיק אך ל"מטבע שלום" וגם עשה שימוש מופרך באמרה "לכל מטבע שני צדדים" שהיה לא שנון בעליל ופגע במישרין בחוקי הלוגיקה והסקת המסקנות. אח שלי, ציניות זה לא משהו שבא בכוח, הציניות נשלפת ממש בקלילות ממש כמו מטבע מאחורי האזן (אויש, אני מתאפקת לא להוסיף עוד משהו על בנט ואוזניים כי זה בטח נושא רגיש). בינתיים הקונצים של ליצן הכיתה עוד עובדים לו ויפה שנתניהו עדיין מיישם את "חנוך לנער על פי דרכו" כי אני כבר מזמן לא הייתי "חוסכת שבטי". 

7 דברים שלא ידעתם עלי? עזבו אל תתנו לי בכלל להתחיל

היום ננסה משהו חדש (אני לא יודעת למה אני משתפת אתכם, הלוא זו מראית עין בלבד - אני לא באמת שואלת, אתם לא באמת עונים ואני לא באמת מקשיבה). אני יודעת מצוין על מה אני רוצה לכתוב, אבל הוא לחלוטין לא מגובש לי ולכן לאלה מכם המחפשים טקסט ערוך ומהודק זה לא המקום. זה מתחיל מזה שהתעוררתי בבוקר (בעצם הלכתי לישון) עם משחק חדש-ישן שרץ ברשת, מטרתו לא ברורה אך הוראותיו ברורות, עליך לפרסם בסטטוס 7 דברים שחבריך לא יודעים עליך. עזבו את זה שהרעיון הוא נודניקי (כן נודניקי ולא טרחני) להחריד - אם חבריי לא יודעים את זה אולי ככה זה צריך להיות? או שאני באמת לא צריכה לספר על זה או שחבריי בהחלט יחיו טוב אם הם לא יידעו את זה, כך או אחרת זה מיותר. ואם ככה זה וזה עובד לכולם אז למה לשנות משהו שעובד? בכלל, אם היה לי צורך לשתף את חבריי לסְפֵירָה הוירטואלית לא הייתי מחכה לאיזה משחק ויראלי שיתן לי את האות. אבל כל המשחקים האלה, לבד מזה שהם מזכירים משחקי חברה של כיתה ד', הם ניסיונות מעט עלובים המכירים בעובדה שמרבית החברים הנאגרים במרחב הוירטואלי הם אנשים שאנחנו פחות מכירים - כלומר יש את המעגל הקרוב שמקבל דיווחים על בסיס פרטני ואישי ולא בדמות סטטוסים וכל השאר הם אנשים עם נגיעה לחייך בצורה כזו אחרת ולפעמים גם די ממש לא - אז למה לעזאזל שארצה לשתף אותם במשהו שלא חשתי צורך לשתף אותם עד כה? אם זו הדרך לקירוב לבבות, אני מעדיפה ללכת למטבח לאפות בראוניז זה גם מקרב וגם נעים בבטן שלא לדבר על הריח הביתי והחמים שהתענוגות החומים האלה מביאים איתם. 

בכלל במרחב הוירטואלי הזה יש לאנשים יש גישה הרבה יותר קלה אליך וזה יכול להיות מאוד מעיק במקרים מסויימים, כמובן שיש לזה מספיק פתרונות יצירתיים כמו Hide ו- block וכיו"ב. אבל העובדה שכל אחד יכול לתפוס אותך לשיחה כי אתה זמין וגם העובדה שכל אחד יכול לכתוב לך הערה ולחדור לך למרחב בלי חשבון ובלי טיפת נימוס הן די מציקות. זה שכל אחד חייב להוסיף את השנקל שלו לכל סטטוס מלמד על חריגה מהותית לתוך המרחב האישי  ויש כמובן את נושא המציצנות שגם הוא מעצבן לא פחות. בחיים האישיים שלנו אנחנו בוחרים בקפידה, יש לקוות, את חברינו ואילו ברשת החברתית רבים מנסים להשיג עוד חברים כאילו יש בזה משום סטטוס חברתי או איזה מדד לפופולאריות לאלה שבינינו שעדיין מבקשים תהילת עולם. אפשר היה לקוות, אם כך, שאם בלאו הכי אנחנו מתפעלים רשת חברתית על הקשרים קלושים יהיה קל יותר ליישם את "חיה ותן לחיות" הלכה למעשה. הרי אם x (לא האסיר, ולא הזמר, אלא אדם כלשהו) ואני נעשנו חברים על בסיס משחק וירטואלי משותף, הקשר ביננו יכול אמנם להתחזק וזו דווקא מעלת הרשת החברתית אבל הוא לא בהכרח חושב כמוני בשום נושא ואילו צרופו למעגל החברים שלי מזמן לו הצצה יחסית אינטימית  לחיי שלא תמיד הוא יבין את הגבולות שלה. אני מעדיפה תמיד למדר, גבולות פרוצים זה לגמרי לא הקטע שלי, לכן מעטים האנשים שאני מצרפת למעגל החברים שלי וגם לא אגיב לכל סטטוס שאני רואה. כאשר עולים לי בפיד סטטוסים שאני פחות אוהבת, אני עוברת הלאה, בטח לא מרגישה את הצורך להתריס בשום צורה או להפוך דיון כלשהו למסיונרי במהותו, בין אם הוא פוליטי, תזונתי, ערכי בצורה כזו או אחרת. אבל זה כן מעצבן אותי, מעצבן אותי כשאני רואה סטטוס של חבר שאיזה פוץ שהוא בקושי מכיר מחליט לענות לו ולאחל לו ולחבריו השמאלנים שיכחדו ולו בגלל שאותו אדם יכול היה לחלוף בקלילות מעל הסטטוס הזה במקום לשפוך את מררתו על כל העולם. מעצבנים אותי הויכוחים בין הקרניבורים לטבעונים, אין לי בעיה עם סטטוסים לגווניהם, יש לי בעיה עם זה שכל דבר דורש תגובה כי הוא לא - אנשים, הרף, שכל אחד כטוב בעיניו יעשה - מה אכפת לכם מה אני מכניסה לגוף? הנבזיות וההתלהמות שגוררים סטטוסים מעוררים בי את הרצון להתנתק ולא להתחבר, לצמצמם את רשימת חבריי למינימום ולהתמקד ביומיום ולא בהגיגים או ב- 7 דברים שאינכם יודעים עלי. 

אבל סתם, אם נניח הייתי רוצה לשחק הרי שהרשימה שלי הייתה מאוד משעשעת - ידעתם לדוגמא שאני אלרגית לחסה? הנה דבר אחד שלא באמת ידעתם עלי ושלא באמת נתן לכם כלום למרות שידע הוא כוח (אלא אם כן חיפשתם דרך לרצוח אותי מבלי לעורר חשד ואם זה מה שתכננתם נראה לי שנתתי לכם את כלי הנשק. מצד שני, אם זה מה שתכננתם תמיד קיימת האפשרות שאני ידעתי את זה ואני לא באמת אלרגית לחסה, אני רק רוצה לסנן אתכם בדרך מתוחכמת ואם באמת תנסו לבצע את זממכם תתפסו במערומיכם). והשאלה עכשיו זה האם אתם מצטערים ששיתפתי אתכם או לא. כך או אחרת דמיינו לכם 7 כאלה סעיפים - אז אפשר לומר שאני בעצם עושה לכם טובה כשאני לא משתפת אתכם...

הבעיה היא לא הרב מצגר, וזה מבלי לגרוע מהמיוחס לו

מתבקש שאכתוב על הרב מצגר? אני לא בטוחה שהעובדה שהוא נעצר ושקו ההגנה שלו הוא שהוא לא זוכר איך התגלגלו אליו מליוני שקלים זו סיבה טובה להכביר במילים. את דעתי על הרבנות כבר כתבתי מזמן, מעצרו של מצגר גם אם יוביל לאישום והרשעה לא משנה את העובדה שהמוסד הזה מאפשר לבכיריו להמשיך עם העלמות הכספים וזו רק סיבה אחת מיני רבות להגיד למוסד הזה די. מבחינתי הגירושים החשובים היחידים לא נמצאים בידי הרבנות אלא בידי הממשלה וזו, למרות שהיתה כאן שוב שעת כושר לייצר קואליציה לא דתית בכלל, מעדיפה שלא לתת גט כריתות למוסד הזה. כשבנזוגי היה צעיר הוא השתתף בפרוייקט של חברה מוכשרת ששמו היה "מתגרשים מהרבנות", זה היה לפני 20 שנה בערך וכלום לא השתנה. ההחלטה האישית שלי שלא לעבור במוסד הזה ולנסות לקנות מוצרים ללא הכשר היא מחאה קטנה המשולה לרפרופו של זבוב על עורו של הקרנף. אבל אני רק אזרחית, אפילו לא מהשורה, אני יכולה לקוות שמעשיי ומילותיי ישפיעו אולי על אדם אחד שישפיע אולי על עוד אדם, אבל אם נחכה שמחאה מהסוג הזה תעזור כנראה שעוד צפויות לנו שנים רבות של התערבות רבנית. לאזרחים מהשורה אין אספירציות באמת להשפיע השפעה יתרה על המדינה, אך לא כך עם אלה שבחרו להיות חלק מהפוליטיקה, כי להם ולכל צעד שלהם יש השפעה. לכן, הבעיה העיקרית שלי היא עם אלה שהחליטו להשתתף במשחק הפוליטי, שקראו לשבירת הכלים של הפוליטיקה הישנה, אך למעשה בחרו בקרב הלא נכון. יאיר, למשל, החליט להילחם למען "שוויון בנטל", אבל זהו קרב קטן יחסית שהיה מסתדר מאליו עם הפרדת הדת מהמדינה. בארצות אחרות, מרבית הקהילה היהודית החרדית היא קהילה עובדת וסבסוד תלמידי הישיבה החכמים מתבצע על ידי הקהילה, אצלנו "תורתם אמונתם" כי מדינתם מאפשרת והיא מאפשרת כי הדת ממוסדת וארוגה בתוך השלטון. אם יאיר היה איש עקרונות, הוא היה יוצר קואליציה חילונית כשעוד היה בעמדה לכפות זאת על נתניהו, וזה מצידו קרוב לודאי שהיה מסכים לסינדול נוסח ממשלת מרכז חילונית עם ה"תנועה" ו"העבודה". במקום זאת הוא ביכר לייצר קואליציה תמוהה עם בנט ואחיו לבית היהודי ומהעמדה הזו הוא פועה וגועה על האוכלוסיה החרדית ומפרה את הדתית-לאומית, זה לא מאבק על הפרדת דת ומדינה, זה מאבק שמריח מגזענות שמפלה בין הדתי הסביר לדתי הלא סביר לפי ההבחנה הפרטית של לפיד, אבל זה משאיר את הדת בספירה הפוליטית ולא משנה דבר. ולראיה על המאזניים של דת ומדינה מונח לו בדד השוויון בנטל, אולי בתוספת קיצוץ קצבאות ילדים ומן העבר השני מונחים להם המיליונים שיעלו לנו מנהלת הדת, המדריכים הרוחניים וההתנחלויות.  

כשאני מנסה להביט במפוקח על העתיד, אני יכולה רק להניח בצער שחלון ההזדמנויות של הפרדת הדת מהמדינה הולך ונסגר, בייחוד בשל הערבוב הזה של דת ולאומיות.  הדרך לסלול קואליציה חילונית הולכת ומצרה עם השנים וככל שנתמהמה כך תצטמצם האפשרות עוד ומה יוותר לדורות הבאים? יש לנו בעיית מנהיגות כבר הרבה זמן ויש לנו בעיה רצינית של חזון. כאשר אין רצון אמיתי לנהל משא ומתן שיוביל לתוצאה של שתי מדינות עם הפלסטינים, משום שאדמה הופכת להיות מקודשת יותר מהחיים עצמם, דומה שכל מדיניות ממשלה נועדה לחתום את גורלנו כאן ולא לטובה. הכל כפוף לשיח המדיני-ביטחוני והכל תקוע בגלל השיח המדיני ביטחוני וכל הזמן מפחידים אותנו בסכנה קיומית. אם נודה על האמת הסכנה הקיומית היום לא מגיעה מהשיח המדיני ביטחוני, שאין ספק שגם הוא חשוב אבל הסכנה הקיומית האמיתית היא דווקא בגלל שהמדיני-בטחוני משאיר מעט מאוד מקום לדברים אחרים כמו השיח החברתי שכולל רווחה, כלכלה, חינוך, בריאות. אם נמשיך לשים את הדברים הללו בשוליים בלי שהם יקבלו את מקומם הראוי לצד הביטחוני-מדיני נישאר בסוף עם שום דבר בערך, ואם לומר את האמת ככה גם התחלנו ולחזור לנקודת ההתחלה זה לא סימן טוב. אם לא נפוצץ מעט את הבועה המדינית-ביטחונית החובקת כל לא תישאר כל סיבה לשיח הזה. לא צריך להיות גאון גדול, או שמאלני יפה נפש, כדי לראות שהבניה בהתנחלויות כרגע היא לא הדבר הנכון משום בחינה, שהזרמת הכספים היא בנתיבים לא נכונים, שעירוב הדת והמדינה פועל לרעת המדינה, שהתדרדרנו מוסרית ושהפערים הכלכליים בחברה נעשים מסוכנים. ממשלה שתפרק את הקשר הגורדי בין דת ומדינה, תביא להסכם שלום ותעלה את השיח החברתי למרכז הבמה היא הדבר הנכון ביותר, זה יביא לעליה משמעותית באיכות החיים במדינה. כל השהיה של הבעיות החברתיות האמיתיות בישראל הן הסכנה הקיומית האמיתית.

ואל תגידו לי זה לא קשור כי הכל קשור, קשה מאוד לפרק את כל הגורמים ולהתייחס אליהם בנפרד, זה מגדיל גם את העלויות וגם את הנזקים. יש שלב שבו מדינה צריכה לשאת במלוא האחריות, שהיא לא ממשלה רק לעניינים מדיניים-ביטחוניים, שלב שבו כמו ילד שעובר את שלב ההתבגרות ומתחיל באמת להבין את משמעויות בגרותו והאחריות המוטלת עליו, גם המדינה שלנו צריכה להפסיק את המצב המגוחך שבו המדיני-ביטחוני הוא חזות הכל ולהתחיל לקחת אחריות על כל המכלול. חלאס, התבגרנו, עברנו את ה- 65 אי אפשר שאנחנו נמשיך להתייחס אל עצמנו כאל משהו זמני. אם אנחנו כאן כדי להישאר, זה הזמן לעבור לשלב הבא בפירמידת הצרכים של מאסלו. להפסיק את שיח הילדותי של לקחו לי ולעצום עיניים ולחשוב שלא רואים אותנו. רואים וזה לא ממש נראה טוב. 

אז התחלתי בדת ומדינה ועברתי הלאה כי שחיתויות נוסח מצגר זה בוטנים להמונים, הבעיה היא לא רק פרסונלית, הבעיה היא מערכתית. כולם רואים את זה אבל במקום לנהל פוליטיקה חדשה כולם עסוקים בלהזרים כספים ולעצום עיניים. הבעיה היא שמי שצריך להחזיק את המראה מול העיניים של הממשלה הזאת עסוק באמת בלשרוד ולכן הוא לא יוצא לרחובות לצעוק די. כי באמת צריך לצעוק חמס אבל לא זה של הפלסטינים אלא זה של הרחוב הישראלי השדוד, העשוק ונטול התקווה. 

אולי מזעזע, אבל בהחלט צפוי

זה היה בגבעתיים, הייתי אמא לשניים, אחת על מנשא, אחד בעגלה והיה לי מין שקט כזה כי משום מה, וזה באמת נדיר, כל אחד היה שקוע בעינייניו. פשוט, בדרך כלל זמן טיול, בעיקר בעגלה, היה זמן שבו שיחקנו משחקים או המצאנו סיפור. היה יום מקסים וקל היה לי לשקוע במחשבות ולנדוד למחוזות פרקטיים בודאי של אירגונים עתידיים של מטלות עקרוניות. וכך יצא שמתוך שרעפיי פתאום קלטתי שיחה שהקפיצה בי כל נים וקטעה כל ניסיון לעשות משהו אחר. שני ילדים עברו לצד שלי של המדרכה, אחד היה בן אולי 6 והשני אולי 8, ואני מודה שאני נוטה להגזים בגילם מפאת השיחה (ולא משום שזה נוהג מקובל בקרב זמרים), כי המחשבה שהיו צעירים יותר מטרידה אף יותר מגילם המדומה. הם לא דיברו על כדורגל או ספרים, הם דיברו על סדרת טלויזיה. לא, אני לא מתכוונת לדבר על זמן מסך לילדים, קצת סבלנות כי לא אשאיר אתכם במתח - הם לא דיברו על עוד סדרת טלויזיה לילדים, הם דיברו על לא אחרת מאשר טלנובלה ישראלית למבוגרים. משיחתם היה ברור שהם לא אחים, אבל שניהם צופים בסדרה באדיקות. ואז הקטן הסמיק ושאל את הגדול יותר על סצנה סוערת ביותר בין שני הגיבורים וטען שהבת אפילו לא אוהבת את הבן. אני עצרתי נשימה, אבל בן ה- 8 אולי אפילו לא התבלבל והסביר שזה קטע שאפשר לעשות גם אם לא אוהבים אלא רק כי רוצים וה"כלבה" מנצלת אותו כי היא רוצה כוח והגיבור סתם "הומו" כי הוא מסכים. אז יש לנו כאן שני ילדים (נורמטיביים אוהבים להגיד, לא?), בעיר סופר נורמטיבית (יו נואו, גבעתיים) שמנהלים שיחה על סדרת טלויזיה שלא מתאימה לגילם (ושוב צץ לו נושא הגבולות), שמדברים על מין (ואני מצטערת, זה לא שהפכתי להיות מיכל דליות אבל תסכימו איתי שהם לא אמורים להיות חשופים לזה בגיל כזה), ומשתמשים בביטויים מתוך חוסר הבנה מוחלט, אבל הם כבר מקובעים בדימויים שנוצרו באופן כל מוטעה ואפילו- תזכירו לי מה המילה שאני כל כך אוהבת, אה, כן - גזעני. 

אם תעשו חישוב מהיר, אני מספרת לכם על שיחה שהתרחשה לפני יותר מ- 6 שנים ואני עדיין זוכרת אותה בפרוטרוט ואני יכולה לתאר בקלות מה לבשו הילדים ואיך התנהלה השיחה. השיחה הזו זיעזעה בי נשהו יסודי, הרגשתי מאוד מפוזרת אחריה כי היא עוררה בי כל כך הרבה שאלות לגבי איך אנחנו מגדלים את הילדים שלנו, למה אנחנו חושפים אותם ואיך אנחנו לא בונים להם את הכלים להתמודד עם סוגיות כל כך מהותיות לחיים ברגישות ומתוך בגרות. כי השיחה הזו מלמדת המון על גבולות שנחצו ואולי אף על חוסר המסוגלות שלנו להבין את המורכבות האדירה של העולם שלנו שהוא חושפני כמו שלא היה העולם האנושי מעודו. אני לא אגזים אם אומר שהשיחה הזו פקחה את עיני ומשמעויותיה נכנסו גם הן לתוך מכלול השיקולים שמניעים אותי לגדל את ילדיי בבית. זה מתחיל בדברים שאולי נראים לכם טיפשיים כמו העובדה שאני לא רוצה לחשוף את ילדיי לתוכניות ריאליטי בטח לא בגיל של בית ספר יסודי, ואני לא רוצה לקחת אותם לפסטיגל רק כי כל הילדים הולכים, ואני לא רוצה שיהיה להם אייפון בגיל 8 (ולא, לא אתייחס לזה שהם גולשים גם באתרים פורנוגרפיים מעבר לאמירה זו), ואני לא רוצה שרק כדי שהם לא יהיו שונים אני אעשה דברים שבעיני הם כל כך לא נכונים. אז תגידו שאני מעדיפה לחיות בבועה, וזה לא שלא שמעתי את זה קודם. זה אולי נכון, אבל אני לא מנתקת אותם מהחברה אני בונה את החשיפה שלהם. ממש כמו בצילום ומשך החשיפה לאור, כך גם עם הילדים. כי בעיני, המרחק בין השיחה הזו לפרשת הזמר והקטינות הוא קטן מאוד, ולא זו לא הנטיה הטבעית שלי למלודרמה. אנחנו מגדלים ילדים שנחשפים לדברים שהם אינם מוכנים להם, אבל יוצרים אצלם סף גירוי גבוה. חוסר המוכנות שלהן בקליטת הדברים שהם נחשפים אליהם מקבע אצלם גם טעויות שיהיה קשה מאוד לחלץ מהם כמבוגרים וקשורים קשר הדוק לקבלת השונה (אם בהתייחסות מגדרית ואם בהתייחסות לנטיה מינית). מה שמפריע לי זה שכולם מזדעזעים מהפרשיה האחרונה שהולכת ונעשית יותר חולנית מכל הכיוונים, אבל שום לקח לא ילמד. אולי היו שהחרימו אתמול תוכנית ריאליטי אבל הם החליפו אותה באחרת וגם את זו הם ישבו לראות עם הילדים. צקצוקים, צקצוקים מכל עבר לא ימנעו את הפרשה הבאה ש"תזעזע". כי הפרשה הזו אולי מזעזעת אבל, היא גם די צפויה באוירה הזו של המאה ה- 21. כי חזה חשוף זה סבבה רק אם זה לא בהנקה כי זה מגעיל, כי אישה היא בהחלט כלבה, וסקס הוא מטבע עובר לסוחר, וריגושים מהירים זה חלק בלתי נפרד מהחיים, ואין לנו ממש גבולות ומי זוכר מה זה מוסר? וכן, זה הכל נקשר יחד בחבילה אחת שניתן להעברה בתוכנת מסרים מידיים אם אפשר במהירות גלישה גבוהה. ובערב מול המסך עם הילדים נוכל להינות קצת מאיזו תוכנית ריאליטי שהיא רק "לנקות את הראש" ומעניקה זמן איכות משפחתי ונושא שיחה עאלק cool. אבל רגע חשבתם שהתוכנית הלא מזיקה הזו שלכם אולי מנקה את הראש, לילדים שלכם היא מבנה את העולם ומגדירה הגדרות למושגים שנכנסים אחר כך לחיים האמיתיים? כן, הפרשה הזו לא מזעזעת כמו המחשבה שלא נשנה דבר עד הפרשה המזעזעת הבאה וזו שאחריה. טוב נראה לי שהבנתם את המסר.

בינתיים, אני שולחת לכם ד"ש מהבועה שלי, בהחלט הרבה יותר נעים פה, אם כי אני לא יודעת איך זה לחיות בברלין...

אני שונאת גזענות

לא דובים ולא יער זה מה שיש לי להגיד, או לחלופין אנחנו אכן חיים בחלום של מישהו וכשהתלוננתי הוא הקשיב ושינה את החלום בהתאם. כך או אחרת אין חום גבוה (יש נמוך), אין תלונות על אוזניים (יש אזניים), כן יש ילד חלש ומסכן, אבל שום דבר שטורניר משחקים ב- wii עם האחים שלו לא פותר. מה שעוד אין זה דברים למסיבה. מחלתו המסתורית של הקטן השאירה אותנו בבית, אז אם באין יציאה לטבע יש חבירה לעורף ובפעולה קבוצתית מוחצת ניקינו את כל חדרי השינה והאמבטיות והסתערנו באופן מדורג על כל הר כביסה שיצא מהמייבש. לאור המאמץ פתחנו מסעדה ששואבת את מקורותיה מהעדה הדרוזית והכנו חומוס ביתי, כל מיני ירקות (טריים, מוקפצים וכדומה) ופיתות תוצרת בית שנאפו על כמעט סאג' בדמות ווק הפוך. ו - voila - בלי לצאת מהבית גם הפעלנו, גם אכלנו בלי מאמץ וגם התעייפנו. ועוד מעט נתחיל ביצירה לקראת יום ההולדת וחוץ מלהכות על חטא שלא ניצלתי הזדמנות ויצאתי לריצה בזמן המסך, אפשר, בינתיים כי עוד לא נגמר היום ואני כבר לא טירונית, לחייך לרגל ניצול די מקסימלי של יום שנראה אבוד מתחילתו. 

אז זה היה העדכון ולענייננו - כבר כמה שבועות שאני רוצה להתקין לי בבלוג חלון בעמוד הראשון, מעין תת-בלוג אם תרצו, שלא מוכרחים לקרוא אותו אבל הוא שם. חלון פתוח ומתעדכן ובו כל מעשה שנתפש בעיני כגזענות. זה לא שאני מחפשת להחליף את אתרי החדשות, אבל לאחרונה (וזו הגדרה די רחבה, כי אין מדובר בשבועות ואף לא במספר חודשים) מתרבות הידיעות שעניינן גזענות, שנאת זרים וחוסר סובלנות בסיסי. כמעט בכל יום שחולף יש התעמרות ממלכתית כללית או אישית פרטנית בשונה והשונה יכול להיות פלסטיני, או פליט או סתם אחד שנחשב על רקע משהו כשונה. החלון הזה, שעוד עלֹה יעלה, נועד להזכיר ולהטריד אותי ואת כל מי שיכנס אל חלקת האלוהים (רק ביטוי, לא סממן לאפשרות בלתי אפשרית שהתחלתי להאמין) הקטנה שלי שהגזענות ממש כאן ואי אפשר לנפנף אותה כאילו היתה שום דבר. אני נתקלת בקשיים טכניים, אבל לא כאלה שבן הזוג המופלא שלי לא יכול לפתור, אבל בינתיים אף אחד לא מחכה לי ולפתרון בעיותיי הטכניות. הנה, לפני יומיים נשרף בית של פלסטינים כתג מחיר על רצח החייל עדן אטיאס, 5 נפשות נלכדו בבית הבוער ונפגעו משאיפת עשן. אז חיל נרצח רק בגלל שהוא חיל יהודי ובית של משפחה פלסטינית הוצת רק בגלל שהם פלסטינים ואנחנו מצקצקים וממשיכים במקרה הטוב. אבל על מקרה ההצתה לא קראתם בשום מקום מלבד "הארץ" כי זה כבר לא ממש נושא וזה לא ממש מעניין, הם רק פלסטינים וזה לא כאילו מישהו מת. אבל אי אפשר להמשיך כי מעגל שנאה הוא מעגל שנאה והוא מזין את עצמו והוא ממשיך מכוח האנרציה והוא לא מפסיק עד שלא שמים לו סוף וגם לזה צריך אנרגיה. והגזענות הזו מחלחלת כי היא לא יודעת עצור, היא היתה ביננו והיא תהיה ביננו וכל סוכני הסוציאליזציה ימשיכו להזין אותה היא רק תרחיב את היריעה ותחלחל לכל מקום. כי זה טיבה, כל עוד מסכינים לקיומה היא פשוט מתרחבת.

אני זוכרת שכשהייתי צעירה והסבירו לי שבניגוד אלינו, בבתי הספר בעזה מלמדים כמה נורא הוא האויב הציוני ובגלל זה לעולם לא יוכל להיות כאן הסכם כי ילדים לומדים לשנוא אותנו כבר מבטן אימם. סירבתי להאמין אז שזה בלתי ניתן לתיקון, אמרתי, אבל קראו לי נאיבית. היום, אני מסתכלת סביב ורואה איך גם בלי שזה מה שילמדו מפורשות בבתי הספר, גם אנחנו מגדלים דור שכבר פשוט שונא ערבים רק כי הם ערבים, נכון, זה עדיין לא כולם אבל פעם זה היה פחות נפוץ, או שאולי רק הרבה פחות לגיטימי - אני כבר לא יודעת. הם גם שונאים זרים בכלל, ומרוב כור היתוך יש עדיין חלוקה למזרחים ואשכנזים, גם אחרי 65 שנה. אני לא יודעת מה יהיה, אבל בקרוב יהיה כאן חלון נוסף, שתוכלו להביט בו ותוכלו גם לא. אבל לי הוא יזכיר את מה שחשוב וזה שאני אומרת לא לגזענות. 

פוסט קצר של פריקת תסכול מלבבת

שבת בבוקר. אחרי שבוע בו כל יום היה מלא חוויות ומשמח, שמרוב פעילות רק בבוקר ובערב הוצפו הילדים מחדש בגעגועים, שכמעט כל יום בו נרשמה נסיעה בינעירונית, שבכל בוקר כשקמתי מוקדם כדי לרוץ הקטנטן התעורר ולא איפשר אימון אבל חוץ מזה הכל פעל הרבה מעל המצופה, אחרי שבוע כזה רציתי להתמכר לשבת הזו. לנוח ובעיקר להתכונן למסיבת יום ההולדת של הקטנטן בשבוע הבא וגם כמובן לרוץ אחר הצהריים אחרי שבוע נטול ריצה. זו פעם ראשונה שאני שבוע לפני המסיבה ושום דבר, אבל שום דבר לא מאורגן. כלום, גורנישט, נדה, זיפ. קצת מלחיץ אם לומר את האמת אבל הייתה לי תחושה שאני אצליח בכל זאת. התחושה הזו מתחילה להיסדק ממש ברגעים אלה, בעודי יושבת ליד הקטנטן שיש לו חום מאתמול ועכשיו מתלונן על כאבי אוזניים. מה שנותן דוגמא חיה נוספת למשפט השגור - תכנונים לחוד ומעשים לחוד. קראו לי רואת שחורות אך אני לא חושבת שההשתהות שלי תמנע את הבלתי נמנע. אז במקום לגזור סול ולצייר, לעשות הפסקת קניות בסופר, לאכול צהריים ולהמשיך באירגונים, יש לי תחושה שעוד לא הרבה זמן אצא, אני על טפי, למוקד החירום של קופת החולים.

מה שמחזיר אותי לשאלת השבוע ששאל הבכור והשאיר אותי לשבריר השניה מחוסרת מילים - ומה אם אנחנו סתם חלום של מישהו אחר ואנחנו לא באמת קיימים? ברור ששאלה כזו גררה שיחה שהיתה יכולה להיות פילוסופית לולא הגדול הצהיר שהוא עייף מדי עכשיו. אבל עכשיו, מול ילד חולה ופוסט קצת צולע, אני מוכרחה לציין שאם זה באמת נכון, לא ברור הצורך לאתגר אותי יותר בחלום הזה? מה לא הספיק למוח הקודח שחולם את החלום הזה? בשבוע אחד הוא כבר חלם לי - בנזוג בחו"ל, שלושה ילדים בחינוך ביתי, בית לתפעל, לארגן מסיבת יומולדת, לארגן מסיבת חנוכה שכונתית, להכין תקציב לבניין לשנה הבאה, לשמור על עוד שני גורי חתולים קטנטנים כולל האכלה מבקבוק, לנקות אחרי שהחתול הגדול מקיא, תוכית מחרבנת, נורות נשרפות, טוסטרים מתפוצצים ואינסוף אירועים. עמדתי בכל האתגרים אם מקלים בנושא יום ההולדת ומסכימים להנחה שלכתוב הזמנה, תפריט ואת סדר הפעילויות במסיבה זה כבר קצת לארגן, אז אם עמדתי בכל אלה ולא ממש התלוננתי שלא הצלחתי לרוץ - באמת היה צריך גם ילד חולה? לא חבל על הילד? הרי גם עם זה אני אסתדר, אז למה להמשיך לנסות? ומה עם איכות הסביבה? הרי אני אפילו לא יודעת איפה המוקד פה בפאקינג רחובות ואני אסע לתל אביב - לא חבל על איכות הסביבה? 

ועכשיו למציאות - לקחת או לא לקחת זו השאלה? התשובה היא גבולית ואני מעדיפה תשובות נחרצות. האם זה סובל דיחוי עד מחר בבוקר? האם לחכות עוד קצת ולראות איך הוא? אני מניחה שאני אחכה עוד קצת, אין כמו אי ודאות עם קפה של בוקר שכבר התקרר. בינתיים נגזור קצת סול ונקווה לטוב, מה שבטוח זה שהלכה הריצה. 

אלילים וקורבנות מהסוג האנושי

כולם מדברים על הפרשיה החדשה, של הזמר הלא צעיר והנערה בת ה- 15. אני באמת לא מכירה את הזמר ש"לכאורה", לא רואה אותו בתוכניות ריאליטי ולא שומעת אותו וכל סיבה שאתן בטח ניתן יהיה לקטלג כמתנשאת, אז למה לטרוח? ואין ספק שהוא היה צריך לעצור גם אם זה היה הכי מפתה בעולם מבחינתו, ואין ספק שאם כל ה"לכאורה" יתבררו כנכונים, הוא נושא באחריות פלילית. עזבו אותו בצד, אין בי טיפת רצון לדבר על גברים מדושנים שההצלחה עלתה להם לראש ושעשועים עם ילדה בת 15 עושים להם את זה.

אבל, משיטוטים שונים באינטרנט, ראיתי המון אנשים שהתגייסו לטובת הזמר, אני לא מדברת על גברים שלא רואים בזה פסול וטוענים שהנערה או הנערות ידעו בדיוק מהן עושות והמחשבה מרגשת אותם לא פחות, גם לאלה אין לי כוח. אלא למעריצים שלא מוכנים להאמין בכלל ומנסים להפוך לתעודת יושר אנושית עוד טרם נודעו הפרטים או הוגשו אישומים. עזבו אם זה נכון או לא נכון, אם אדם שאני מעריכה אבל לא מכירה אישית חשוד במשהו ואני לא יודעת אם זה נכון או לא, אני אעדיף לשתוק, כזו אני. לא כי אני מעדיפה להשקיף ולא להשתתף אלא בעיקר כי אני לא יודעת. אולי הבעיה איתי היא שאני לא מעריצה, לא הערצתי ולא אעריץ. כן, בכזו החלטיות. כל דבר שמדיף מעט ריח של פולחן גורם לי לברוח. אני מאלה שאוהבים, מעריכים, מתרשמים, לוקחים דוגמא, אבל בטח לא מעריצים. להעריץ זה כל כך חד ממדי, ואני אומרת למה להסתפק בממד אחד כשאפשר שלושה לפחות? להעריץ זה פחות או יותר לעקר כל שמץ של ביקורת אפשרית, ותסלחו לי, זה לא בגלל שאני פולניה (רק רבע) ולכן אני תמיד ביקורתית, זה בגלל שלהיות ביקורתי משמעו גם לחשוב ועל חשיבה אני משתדלת שלא לותר באופן עקרוני, כלל מנחה לחיים אם תרצו. 

בעיני הערצה היא עיוורת, אומרים שאהבה היא עיוורת. אבל אהבה אמיתית, לא כזו של גיל הנעורים, אלא כזו שנשארת היא בטח לא עיוורת. להפך, אהבה אמיתית היא כזו שרואה את כל הפגמים וחובקת אותם, ואוהבת אותם למרות הכל. אך מה שנכון באהבה, בטח לא נכון לגבי הערצה. הערצה מתרחשת לרוב שכאשר לאדם מסויים יש תכונה מסויימת שגורמת לו להתבלט, רוצים דוגמא? נגיד - זמר, לא יודעת למה דווקא זה קפץ לי לראש, מעניין. בכל מקרה, התכונה הזו מגמדת כל דבר אחר והכל נבחן לאורה. נתחיל מזה שמרבית הזמרים לא כותבים ולא מלחינים, הם רק שרים, והשירים שלהם נכתבו על ידי מישהו אחר, לכן התחושה שהזמר שר לך מתחילתה היא טעות. אבל אם הערצה היתה נגמרת בזה דיינו. היא לא, הערצה הופכת את הנערץ לדומיננטי, לחסר פגמים, למודל חיקוי, היא הופכת לפולחן. והיום בעידן שהכל מתוקשר אדם שלוקה בהערצה עוד עלול לחשוב שהוא ממש מכיר את הדמות שהוא מעריץ מה שמוביל לבלבול ולתחושת פמיליאריות שבטעות ייסודה, כי כל מה שהוא מכיר זה את הפרסונה המיוחצנת ולרוב בינה לבין האדם עצמו יש קשר קלוש בהחלט. התחושה הזו שאתה מכיר, שאתה חלק היא למעשה בלבול תודעתי על גבול ההזייה. וזה עוד בלי לדבר על זה שהערצה בעיקרה מתבססת על יכולת אחת כמו כושר גופני, קול, מראה, כסף, שלא משנה כמה אדם עושה אותה טוב זה לא מעיד, לטובה או לרעה, על מיהו כאדם, אבל המעריץ רואה הכל דרך אותה תכונה אחת שהוא מעריץ. והנה על רגל אחת עוד הבדל קטן בין אהבה להערצה. מה שכן, מסתבר, ששתיהן, גם אהבה וגם הערצה יכולות להעביר בני אדם על דעתם.

בעידן חומרי ופלסטיקי כמו זה שאנחנו חיים בו, בקלות יחסית אתה יכול כמעט לגעת בכוכב הזה שאתה מעריץ, בטח דרך כל מגוון האפשרויות שמציעה האינטרנט. ואם אתה מתקרב אל מושא ההערצה, או אם אתה ממש מגיע אליו, המניות שלך עולות פלאים בקרב אלה שלא הצליחו להתקרב כמוך, כי הלא זה כלל ידוע - אדם הרי נמדד בחבריו... אוף, בעודי כותבת שורות אלה, התפרסמו ידיעות נוספות בנושא ומסתבר שהקטינות גם קיבלו לכאורה תכשיטים ובגדים בתמורה. הילדות הללו, הן עוד קורבן של החברה הזו שאנו חיים בה. אני לא יודעת אם הקטינות סונוורו מזה שמפורסמים מתעניינים בהן, אני לא יודעת אם הן פעלו במודע כדי להתקרב אל מה שנראה להן זוהר ומרגש, אני לא יודעת מה הן חשבו על סוג זה של תשומת לב ומתנות והאם הן בכלל מבינות כמה הן קורבן לא רק של הזמר אלא של החברה כולה. אני באמת לא יודעת, אני כן יודעת שזה מסריח, ממש מכל כיוון. כנראה שהקטע הזה של העלאת נערות צעירות קורבן לא פס מהעולם, אלא רק שונה במקצת - התשלום הוא לא בחיי הנערה, אלא בגופה ובשלמותה. וכמו נערות קורבן אחרות בהיסטוריה הן לא רואות עד כמה המשחק הזה הוא מיותר ומסוכן. 

השעה מאוחרת, מחר עוד יום גדוש בפעילות ונסיעות, והנושא הזה נתקע לי בגרון ולא מרפה וזה עוד בלי לדבר על תג המחיר של שריפת הבית הפלסטיני על יושביו, או על הגן הלאומי החדש המתהווה בירושלים, ובלי מילה על קרי ונתניהו, בנט ולפיד. ובכלל רציתי להתלונן שכולם מדברים רק על הפרשה המסעירה בעוד שיש דברים כל כך הרבה יותר חשובים... רציתי, אבל הקטע הזה של נערות הזהב ואלילי הפלייליסט נתקע לי בגרון כמו לכולם, בעיקר בגלל שזה לא הזמר, וזה לא הנערות, זה פשוט אנחנו והאנחנו הזה לגמרי לא נוח (טוב, אולי רק בברלין, מי יודע? אני הלא כאן) 


  

נסיכה שולטת

מה שהכי מפחיד אותי כל נסיעה של בנהזוג לחו"ל זה כמה קל לי לתפעל את הכל בכוחות עצמי, לא בגלל שאני לא עושה את זה כל הזמן אלא בגלל שאני כל הזמן מקבלת טלפונים שבודקים אם אני עדיין בחיים (שזה אומר לא ברור לי למה דווקא כשבעלי בחו"ל כולם נזכרים, אפשר לחשוב שכשהוא בארץ המצב אחרת). הנה אנחנו שבוע אחרי הנסיעה, 4 ימים לפני החזרה והכל זורם והכל ממש טוב (שזה אומר שלילדים יש פעילויות מבוקר ועד ערב, הם אוכלים, לומדים, משחקים ונהנים והבית נקי ומסודר). אני יודעת שאני אמורה להיות מרוצה מזה, סך הכל זה אומר עלינו רק דברים טובים (שזה דרך מנומסת להגיד שאני ממש מופלאה והילדים ממש מוצלחים) . אבל אני מרגישה כל הזמן איזשהו צורך להקטין את ההצלחה (שזה אומר בלי סופרלטיבים ועם דיווח לאקוני). בכל שיחת טלפון מגיע הרגע הזה שמי שאני מדברת איתו מתנצל שהוא לא עוזר, וזה מצחיק אותי כי באמת שלא ביקשתי עזרה, אבל זה גם מלחיץ אותי קצת כי זה כל הזמן חוזר על עצמו. וזה גורם לי לתהות - האם אני צריכה להפגין יותר חוסר אונים? האם מה שמצופה ממני זה באמת לא להסתדר? אבל אני מסתדרת כי אני תמיד עושה את זה לבד, אני מתורגלת בסדר יום של פעילות עם הילדים ותקתוק הבית תוך כדי (ולא, זו לא דרך נוספת לסחוט מחמאות).

בנזוגי עובד כל הזמן, גם כשהוא בארץ הוא עובד כל הזמן. לכן אני מתורגלת לעשות הכל בלעדיו (שזה אומר שהמצב די עצוב אם חושבים על זה). לצערי הכל אפילו קל יותר כשהוא לא בארץ (שזה לא אומר שאני לא מתגעגעת לנוכחות שלו), בעיקר כי אני לא בלחץ שהילדים יצליחו לראות את אבא ברגעים שהוא מתפנה מהעבודה (שזה אומר שזה חשוב לכולנו הרגעים האלה של הביחד - הורים וילדים). כל פעם אני אומרת לעצמי שזה בגלל אורח החיים שלנו (שזו דרך יפה להגיד שזה בגלל שאני לא עובדת בעבודה מכניסה, כי ברור לכולם שאני עובדת קשה). העבודה שמשתלטת על כל הזמן שלו, יום ולילה, ולא אני לא מגזימה, נדמית בעיני ככורח המציאות, לא רק בגלל המציאות הכלכלית העגומה בישראל אלא בעיקר בבית שבו הוא המפרנס היחיד. אבל עם יד על הלב (שזה אומר היכונו לאמת הצרופה) גם אם הייתי עובדת בעבודה מכניסה, זה לא היה משנה בפסיק את סגנון העבודה שלו. כי תעשיית ההיי-טק יצרה עבדות חדשה, בה השעות בכלל לא מהוות איזשהו גורם. עובדים כי יש עבודה, ממשיכים לעבוד כי יש עבודה ועובדים גם בלילה כי אז גם השוק האמריקאי עובד. כל הזמן עובדים (שזו דרך נוספת לתאר מציאות עגומה מאוד). 

זה עצוב לי כי אני יודעת כמה בנהזוג שלי, שהוא אבא ובנזוג מופלא, רוצה להיות איתנו יותר. זה עצוב לי כי אני במילכוד ולא יכולה לנסות בכלל להגביל את שעותיו כי העבודה שלו היא שמאפשרת לנו את הבחירות שלנו בגידול הילדים, אבל העבודה שלו היא זו שמותירה אותו יותר משקיף ממשתתף. אז ברור שאני מעדיפה שהוא יהיה בארץ איתנו (שזו דרך נוספת להתוודות על כמה אני אוהבת שאנחנו חולקים את אותה המיטה ולו רק למספר מועט של שעות כי לא חולפות הרבה שעות מרגע ההירדמות שלו לרגע היקיצה שלי) וברור שאני מעדיפה לראות אותו גם אם המסך מסתיר את רוב חלקי פניו (שזו עוד דרך להתלונן על זה שהוא כל הזמן עובד), וברור שאני מעדיפה שהוא לא יטוס יותר מדי (למרות שבכל טיסה אני מפרגנת לו עוד כמה ימי חופש אצל חבר, שאמנם גם בהם הוא עובד אבל גם מצליח להינות). אבל אני גם מסתדרת כשהוא לא כאן ואני בסדר גמור (שזו דרך נפלאה להגיד שאין לי בעיה שאני לא מתנצלת על זה שהכל בסדר). ואם מישהו חיפש סיפור על נסיכה במצוקה שמחכה לגאולה בדמות נסיך על סוס לבן, זה לא הפוסט בשבילו. במצודה הזו יש נסיכה שולטת והנסיך שלה כבר הגיע (הוא רק יצא לגיחה קצרה) והממלכה על כל נתיניה שוקקת חיים והדבר היחיד שצריך בה זה להפסיק את הגעגוע ולזה יש רק תרופה אחת שתרד מהמטוס כבר עוד 4 ימים (שזו דררך מצויינת להזכיר שתמיד אפשר לקנות עוד מתנות).

יאללה, לנו יש יום מוזיאון, צריך לעלות לירושלים (שזו דרך נוספת לומר שהפוסט הזה לצערי הסתיים ואני צריכה לחזור לעמלי)...    

הכל בגלל איראן

אוף! שני נושאים היום מרגישים לי חשובים מספיק כדי לצאת שוב מקונכייתי ולדבר על העולם שבחוץ. שניהם קשורים לשרים בממשלה ששם משפחתם מתחיל ב- א'. סטופ. טוב, זה לא אורבך כי בכל זאת משרדו האטרקטיבי לאזרחים ותיקים עוד לא התפרע בצורה כזו או אחרת. זה גם לא ארדן, שר התקשורת והשר להגנת העורף. דרך אגב, אני לא יודעת אם שמתם לב לכל מיני ניואנסים במשרדי הממשלה הנוכחיים למשל העובדה שיעקב פרי הוא שר המדע, הטכנולוגיה והחלל? יש לנו שר חלל, זה די מצחיק האספירציה הזו, לא השר הממונה על סוכנות החלל או כל גורם מתווך אחר, לא, לא, שר החלל. בכלל לעבור על רשימת השרים בממשלה הנוכחית זו דרך נפלאה להעביר את הזמן באופן משעשע. למשל העובדה ששטייניץ הוא גם השר לנושאים אסטרטגיים (שדרך אגב זו הגדרה כללית מאוד), אבל הוא גם השר לענייני מודיעין (כי כידוע מודיעין הוא לא נושא אסטרטגי) וכמובן שאותו שטייניץ גם מופקד על המשרד ליחסים בינלאומיים, שזה בכלל לא תפקידו של משרד החוץ, אני לא מבינה מאיפה אתם שואבים את הרעיונות המופרכים שלכם? בכלל זה או ששטייניץ נורא מוכשר ובגלל זה הוא שלוש פעמים שר, או שהוא כזה לא מוכשר שמינו אותו לשר במשרדים כפולים למשרדים קיימים שרק ישתוק ולא יעשה הרבה נזק בעוד הוא עצמו מרגיש נורא חשוב וגם יכול להפיק שעות של הנאה ממשחקי תפקידים. מי יודע? בכל מקרה אם רציתם להגדיל את העודף של ה- 12 מיליארד יש לי תחושה שקיצוץ אמיתי בממשלה עשוי לתרום, אבל מה אני יודעת? הלא כתוצר של מערכת החינוך, הממשלה יודעת שאין אני אלא בורה פיננסית . כך או אחרת שני השרים שאני במפתיע חשבתי עליהם הם יצחק אהרונוביץ' ואורי אריאל. ואני אסביר:

עומד לו השר לביטחון פנים בכנס אילת לעיתונות ומכריז קבל עם ועדה שדי עם הצביעות ועם ארגוני זכויות האדם, הוא מתכוון להפעיל עכשיו מעצרים מינהליים גם על חברים באירגוני פשיעה, או החשודים ככאלה. מה עוצר את השר לביטחון פנים מלעצור את כולנו מנהלית לפחות עד שיובררו כל האשמות האפשריות נגדנו? מעצר מינהלי הוא מעצר ללא משפט והוא נועד למקרים פרטיים בהן נשקפת סכנה ברורה ומידית  והמעצר הוא הדרך היחידה למנוע אותה. מעצר מינהלי הוא כלי של "אין ברירה", הוא לא כלי שלטוני שיש להרחיב אותו. מדינת חוק מחוייבת לנהלים ברורים וכמובן להגבלת כוחו של השלטון. שימוש נרחב במעצר מנהלי משמעו דה פקטו "הלאה עם זכויות אדם". החלת מעצר מינהלי גם במאבק באירגוני הפשע אולי נשמע לאחדים כמו טיעון הגיוני הנוגע לביטחון האזרחי של כל אחד מאיתנו אך נהפוך הוא, מה ימנע מהמשטרה להשתמש בכלי הזה ללא פיקוח ולהרחיב את יריעתו? במדינת ישראל, בה רבים מסכימים לאובדן חרויות אדם מתבקשות לנוכח עוצמתו המשתקת של הטיעון הבטחוני, במקום לצמצם את ההגדרה אנחנו מרחיבים. אנחנו לא המדינה היחידה הנאבקת בארגוני פשע, גם ארצות הברית מתמודדת עימם ובכל זאת לא ראיתי את האמריקאים מוותרים על הביאס קורפוס בקלות שכזאת ועזבו את זה שארצות הברית היא לא המודל שלי לשום דבר. ביטחון התושבים נעוץ במידה רבה בהליך משפטי ראוי ונכון שמגביל את הכוח שהמדינה מפעילה, זה ביטחון התושבים. השר לביטחון הפנים ככאחראי על המשטרה שמנסה להפוך לנוהל הליך חריג הוא שר ללא תודעה דמוקרטית וללא תודעה של זכויות אדם שמפקח על משטרה שאיבדה שליטה ובתמורה היא מקבלת יותר כוח לרמוס זכויות אדם והליך תקין. אז בעצם יש לנו כאן שר, שהגוף שמתחתיו לא מתמודד על הפשיעה ולכן הוא מציע לשבור את הכללים. כי ככה זה בדמוקרטיה, כשזה לא עובד פשוט משנים את החוקים וזכויות אדם זה קל, כבר יש מספיק תקדימים. Hell, אם זה עובד על פלסטינים, מהגרים וכאלה למה לא על ארגוני פשיעה? אז רבותי, כירסום יסודות הדמוקרטיה זה כאן, ואל תגידו לא ידענו. ידענו. יודעים. שותקים.   

ועכשיו נעבור לעונג הבא - משרד הבינוי פצח בגל מכרזים של 24,000 יחידות דיור בגדה, זה לא כזה עניין אם לוקחים בחשבון שזו רק ההתחלה, בנט ואחיו בעלי תוכניות לטווח ארוך. משרד הבינוי הוא רק עוד משרד מצוין שיושב על הברזים הנכונים כדי להשקיע בהתנחלויות ובציבור הדתי-לאומי. רק שהפעם זה לא עבר בשקט כי אחד המכרזים הוא תכנון, "עתידי" כמובן, של 1,200 יחידות דיור באיזור E1. אני באמת לא יודעת אם התכוונו שיזה יחליק או שזה יעשה לנתניהו בלאגן, כי בסה"כ גנון האחים היהודיים של בנט אוהב לבדוק גבולות. אבל כשזה התפוצץ, וזה התפוצץ זה, כבר עשה המון נזק והראה לעולם שישראל מתנהגת כמו שחקן לא יציב שאחד בפיו ואחד בליבו (או בחצר האחורית). מה שהכי מציק לי בסיפור הזה הוא שכשנתניהו הורה לשר השיכון, אורי אריאל, לעצור את הפירסום ב E1, הוא לא אמר לו "ת'שמע אורי, זה לא לעניין". לא, הוא אמר לו "למה עכשיו? זה עושה לנו נזק בינלאומי, בוא נסגור את איראן קודם." ומה אחר כך? נחזור ל- E1? לממשלה הזו יש אג'נדה מאוד ברורה והאג'נדה הזו מדאיגה אותי, יש לי תחושה שהממשלה המנופחת הזו משרים, יהירות ועודפים לא מכוונת להסכם אלא רק להשהיה. אני יודעת שאמרתי את זה קודם, הבעיה היא שזה לא משתנה. הדבר היחיד שיכול להראות לי שעוד יש איזשהו חלון הזדמנויות מהצד הישראלי להסכם בר קיימא באזור זה לזרוק את "הבית היהודי" מהקואליציה. המחשבה שבמקרה שבאמת יאלץ נתניהו לחתום על סוג כלשהו של הסכם ומפלגת "העבודה" ו"מרצ" יתמכו בו ולכן לפחות "העבודה" לא צריכה להיות בממשלה היא טעות, כי בינתיים הנזקים שעושים הבנטים כל כך גדולים שמי יודע איך נוכל לפתור אותם. 

כן, מה שמעסיק אותי היום בארץ חמדת האבות היא נזילותם של זכויות האדם והמשחק הדואלי של הממשלה בחסות בנט ואחיו. אם ה"תשליך" של השר לביטחון פנים של זכויות האדם בישראל יעבור, מצבנו לא יוכל להיות רעוע יותר. שוב הדמוקרטיה מרכינה ראש לנוכח אוזלת יד של הממשלה ושוב אנחנו האזרחים מוכנים לספוג הכל כי סך הכל אנחנו לא באירגוני פשע אז זה לא נוגע לנו. אז יאללה, תורידו את E1 מסדר היום, תעברו הלאה לידיעות הבאות ותנו לנו לסגור את הפינה של איראן. אין ספק, מה שמקשה עלי ביומיום את החיים זה איראן, לא מה שאנחנו הופכים להיות, מה פתאום? ועכשיו תסלחו לי אני הולכת לבנות מגדלים באויר (אל דאגה E1 זה אחרי איראן, אני זוכרת) על עודפים של 12 מיליארד...

פוסט שהוא קצת נבואת זעם - אבל כשכל ילד שני מדווח על אלימות, זעם זה כנראה כאן

המילים מתבלגנות לי הבוקר בעוד הנושא עליו אני רוצה לכתוב סדור לי מאוד. אני לא יודעת אם להתחיל מהמקרה הפרטי שלי כילדה, או מהמקרה הפרטי שלי כאם, או מהמקרה הכללי של המדינה הזו שבה אחד מכל שני ילדים בישראל עובר התעללות פיזית, נפשית או מינית. תופעה שולית זה לא, אם כי כשחושבים על זה גם לנשים אנחנו מייחסים שוליות וגם הן 50% מהחברה, אבל בהנחה שאתם מסכימים לעובדה ש- 50% זה חצי ואין פה אפשרות לבטל כלאחר יד שחצי זה שולי, הרי כל ילד שני שאתם פוגשים פה בישראל עשוי להיות ילד כזה. ילד כזה הופך למבוגר כזה שעשוי לסבול מחרדות, דכאונות, התמכרויות והתנהגויות אובדניות ולפגוע בעוד ילד כזה שיגדל לעוד מבוגר כזה. אני לא הראשונה שכותבת על מעגל האימה הזה, שהוא כל כך מעגל אימה שזה כבר טאוטולוגיה. 

הילדות שלי נראתה ורודה, מתקתקה וצמר גפנית שכזו, בת זקונים מפונקת ומפונפנת. זה מה שכולם ראו, זה מה שרציתי לראות וזה מה שרצו כולם לראות. במידה רבה היתה לי ילדות נפלאה. אבל האמת היא שזה לא כל כך נכון, מגיל מסויים הילדות שלי הפכה לאתגר רציני. תמיד הייתי ילדה טובה, תלמידה טובה, רקדנית טובה, טוב אולי פסנתרנית לא משהו, אבל התדמית הזו של בת השכן המוצלחת הייתה גם מה שאני נורא רציתי לראות, אולי בעיקר התרכזתי בזה כדי לא להתרכז בדברים אחרים. כבר כתבתי פה שילדים מוצאים דרכים מאוד יצירתיות לשרוד. ילד שחווה התעללות חי בשני עולמות, זה שהוא חי בו וזה שהוא בונה לעצמו. לצערי, הפוסט הזה הוא כנראה לא המקום הנכון לכתוב על זה, אם כי הנושא הזה שהיה קבור בי שנים, צף ועולה אט אט מתוך השלמה והתמודדות ואני מניחה שעוד ימצא את מקומו התרפיוטי והאגואיסטי על הדף אבל לא כאן ולא כרגע. הפרידה של הוריי היתה קשה. היום כמבוגר, אני יכולה לקבל, אם כי לא להבין, את חוסר ההתייחסות לפגיעה שלי כי כל אחד מהם לחם את מלחמת ההישרדות שלו. השמירה על שלומי היתה כביכול בראש סדר העדיפויות, אך הפגיעה האמיתית בי לא קיבלה הכרה מעולם. אני אדם בוגר היום שלא מחפש הסברים, או מנסה להבין, אני אדם בוגר היום שהבין שהאנרגיות היחידות שיש להשקיע הן אנרגיות של ריפוי כדי להתקדם הלאה, כי הילדות של ילדיי היא מה שחשוב והיא העתיד.

עד שבכורי קצת גדל הייתי בטוחה שהשלמתי עם העבר, שיצאתי ממנו וידי על העליונה. שאכן לקחתי את הלימונים והפכתי אותם ללימונדה, ואז גיליתי עוד לימון אחד שהתחבא, אבל הפעם הוספתי אותו למשקה אלכוהולי. אם אתה לא אלכוהוליסט, זה לוקח די הרבה זמן להשתמש אפילו בלימון אחד, וזה יותר איטי מלימונדה שהיא יותר זבנג וגמרנו. אבל הלימון האחרון, זה שאתה משתהה איתו יותר, הוא הלימון שממנו אתה לומד הכי הרבה. הפעם הראשונה שצעקתי היתה מפחידה, אני יודעת שרבים מכם לא חושבים שצעקות הן התעללות, הן כן. הן מכווצות ומפחידות ומקטינות ומלחיצות והן בעיקר שוברות. רוב הזמן הייתי האמא הכי סובלנית שיש, רוב הזמן לא צעקתי, אבל כמו שכתבתי כאן פעם זה שהתאפקת 200 פעמים זה כבר לא משנה אם בסוף התפרצת, ההתפרצות היא מה שנחשבת ולא מה שקדם לה. חתכתי את הלימון בפעם הראשונה והתיישבתי עם עצמי בערב וחשבתי, וחיפשתי, ונקרעתי וידעתי שזה לא יקרה שוב. זכרתי את עצמי מתכווצת כילדה ובורחת לעולם אחר והבנתי שאני לא רוצה את זה לילדים שלי, הבנתי שאם לא אגן עליהם מהצד הזה, הצד שלא פתר מסתבר את הפגיעה בו, אני חורצת את דינם לשבת עם לימון ומשקה אלכוהולי בערב אחד ולכעוס ולכאוב ולהתייסר. זה קרה שוב. זה כבר לא קורה. זה לא קורה כי לילדים שלי מגיעה דוגמא אחרת. של הורות שמדברת, מקרבת, לומדת ובעיקר אוהבת. זה לא לחפש סבלנות ולסלוח כשהיא לפעמים נקרעת. זה לחפש דרכים לא למתוח את הסבלנות ולתת דוגמא. 

זה אולי לא נראה לכם רציני, בעיני זה רציני ביותר. וזה חלק בלתי נפרד מאיך שאנחנו מתנהגים אל הילדים שלנו ולוקחים אותם כמובן מאליו. אבל זה יותר מזה, כשמישהו חסר אונים או כשיש לו תלות בנו, אנחנו יכולים לקחת את התלות הזו ולהפוך אותה למקודשת ביותר בעולם ואנחנו יכולים לנצל אותה כדי להרגיש חזקים יותר. לנצל אותה כדי להרגיש חזקים היא אלימות, נקודה. כן, מנעד האלימות הוא רחב, אבל חוסר הסובלנות לה צריך להיות ברור. התלות של הילדים בנו צריכה קודם כל לייצר אצלנו ההורים את ההבנה שמזה אנחנו שואבים את הכוח לגדל ולא לרמוס. התפרצות על ילד היא לא פריבילגיה הורית, היא תמרור עצור. חד וברור. לא בגלל שמכאן ההידרדרות קלה, ממש לא, אלא בגלל שהתפרצות אומרת שאתה כבר מחליק במדרון. אין דבר כזה להוציא קיטור, לצעוק על ילד לא מוציא קיטור, קיטור צריך להוציא בדרך פרודוקטיבית, קיטור זה בסדר כל עוד יודעים איך לנתב אותו. אין לגיטימציה לאלימות נגד ילדים, אין לגיטמציה לצעקות. דוגמא אלימה משמעה שזו דרך לגיטימית להתנהגות גם שלך כמבוגר וגם של הילד כילד ובעתיד כמבוגר. 

כל ילד שני בישראל מדווח על אלימות כלפיו, בצורה כזו או אחרת, כל ילד שני. מפחיד. מתוך יאוש אני מתחילה לחשוב שצריך להתחיל לרשום מרשמים להורים ולא לילדים, זה בהחלט עשוי להפחית הרבה מההפרעות שהן נחלת הילדים שלנו. אבל אין כאן מקום להומור כי התוצאה כאן מאוד עגומה. אם כל ילד שני מדווח על התעללות, כאן בינינו, כנראה שהרחקנו מאוד. ההחלטה להיות הורה היא הרבה מעבר מרק לספק להם מקום לישון ואוכל ומתנות וחוגים ונסיעות לחו"ל ובגדים ומשחקים, זה לא מדד להורות טובה, זה רק נחמד אם יש, אבל זה לא ממש שווה משהו אם אין תשומת לב אמיתית, דוגמא אישית ויחסי אהבה וקרבה אמיתיים. בים הדיווחים על בני נוער משועממים ואלימים, על מחקרים שמוכיחים התעלללות, על חדשות מצמררות על ילדים שנשכחו, על מחקרים שמעידים על עודף משקל בילדים, על רופאים שמדווחים על תסמונות הקשורות בתלות במכשירים סולולאריים, על מערכת חינוך חולה, על הורים שמכים אנשי חינוך, בין כל אלה צריך לקחת רגע נשימה ולחבר את הכל לתמונה כוללת. הבעיה היא שזו תמונה מאוד לא יפה, שרק מעידה על המרחק שעברנו בין מי שאנחנו אמורים להיות לבין מי שאנחנו בפועל ובעוד שהאופק מתחיל לקבל צורה כאוטית. וכן, אני חייבת לכרוך, ולא בסדר חשיבות כלשהו - בעידן שבו נשים נאבקות על שוויון והנקה, בעידן שבו קריירה קודמת להורות, בעידן שבו אדמה קודמת לקדושת החיים, בעולם שבו שומני טראנס ואוכל מעובד ומהונדס מחליפים את הטבעי, בעולם של תעשיית בשר אכזרית, בעולם כזה של התהפכות יוצרות, אפשר כנראה להבין שהתרחקנו הרבה מהטבע שלנו. אם זו הקפיצה האבולציונית הבאה, אני לא רוצה לקחת חלק בה. 

אני לא מציעה לעצור את הקידמה ושנהפוך כולנו לרועי צאן, מגבני גבינות ועובדי אדמה ונגדל כולנו את ילדינו בבית. אני רק מציעה להפוך את סדר העדיפויות. הדיסוננס שכולנו נמצאים בו של מצד אחד לפרנס ולעמוד בקריטריונים הבלתי אפשריים של להיות זמינים לעבודה כל הזמן ולספק לילדים את כל מה שאפשר, גורם לנו לשכוח שהילדים שלנו זקוקים הרבה יותר לחמלה, אהבה, תשומת לב, פעילות משותפת מאשר לעוד סלולארי או קונסולת משחק ואפילו חוג. אבל הרבה יותר מזה - אנחנו מלמדים את הילדים שלנו להעדיף את כל אלה על פני הביחד. ועוד הרבה יותר מזה -  זה מכניס אותנו ללחצים שבסופו של דבר בדרך כזו או אחרת יוצאים על הילדים שלנו, גם אם אנחנו צועקים רק על מה שבאמת "עובר כל גבול". אבל האם באמת זו ההתנהגות שלהם שעוברת כל גבול, או שאולי זה אנחנו? אם כל ילד שני כמעט מדווח על אלימות נגדו הייתי אומרת שהכתובת על הקיר. רק בניגוד לגרפיטי מחתרתי את הכתובת הזו אסור למחוק, צריך לחקוק, אבל לא כדי לבהות לצקצק ולהמשיך הלאה, אלא לחיות לאורה ולשנות. וכן במקרה הזה השינוי אכן מתחיל מבפנים.

טבע הדברים

כשיצאתי לי מבית הוריי, מוכנה (או לא) לחיי העצמאיים, נשאתי עימי הרבה דברים, לבד כמובן מסְפרַיי, בּגדיי, נעליי ומוצרי הקוסמטיקה שלי שהיו כבדים למדי. היו עימי נימוסיי, השכלתי הרחבה, כישוריי וכמובן עכּבותיי, ואלה האחרונות היו רבות כיאה וכיאות לילדה מחונכת ממשפחה יֶיקית. אני מניחה שלא יהיה טוב מבן הזוג לכתוב את הפוסט על "סירור המאולפת" (שזה ההפך מאילוף הסוררת, אם היתה תהייה) אם כי הוא עשה עבודה כל כך יסודית ויעילה לאורך השנים שקיימת האפשרות שעלה הגולם על רבו, ואני מקווה שהרב לא מצטער בדיעבד. כך או אחרת דברים שהיו טאבו ברור הפכו שגורים, כמו גיהוק שלאחר בירה, אם כי אך ורק בדלת אמותינו, לא בפומבי כמובן, שם נותרתי מנומסת ומעוכבת קלות. כך או אחרת, הקדמה זו מביאה אותי לנושא לשמו נתכנסנו.

השבוע, ברשת החברתית, מרבית חברותיי החליפו את תמונותיהן בתמונות הנקה כחלק ממאמץ הגברת המודעות בשבוע ההנקה הבינלאומי. לשאלת התמונה שלא הוחלפה בפרופיל שלי, בחיי שהקדשתי דקות לא מעטות בחיפוש אחר תמונות הנקה, אך כשלתי במציאת אחת ולא שאין כי כידוע מתוך עשר השנים הורותי, הנקתי שמונה וחצי שנים עם הפסקה אחת בלבד בין גמילתה העצמאית של המרכזית להולדת הקטן ותקופת מה של הנקת שניים (טנדם). בחברה שלי הנקת טנדם וגם הנקה מאוחרת הם בהחלט לא סיפור והנקה בכלל מקובלת בקרב כלל חלקי החברה בהם אני מסתובבת. מעטות היו הפעמים בהן אני, כאם מניקה הרגשתי לא נוח. וזה לא כי החברה היא כל כך מקבלת, אלא כי אין דבר טבעי ונכון יותר מזה וכל מי שמפרש זאת אחרת הוא שצריך להתמודד ולא אני. 

לא חשבתי על נושא ההנקה בכלל, גם לא בתקופת ההריון עם בכורי, כשהוא נולד לא היה דבר ברור יותר מעצם ההנקה, בעיקר לאור העובדה ששלוש דקות בערך לאחר שהגיח לאויר העולם הוא כבר ינק בשקיקה ולי כבר לא נותרה שום אמירה בעניין ולא שהיתה לי אמירה אחרת. בהתחלה עוד הייתי עוטה על עצמי מין חיתול טטרה, אך לא עבר הרבה זמן עד שזה הונח אחר כבוד בצד. לא ראיתי שום צורך להתנצל על פעולה כל כך טבעית ונכונה ועל הרמת גבות הייתי משיבה במבט מישיר וחודר ובטח שלא מתנצל. זה לא שהתרסתי והסתובבתי כל היום בחזה שלוף ומוכן להנקה, אבל כשאחד מעוללי, ולא משנה בן כמה הוא היה, רצה לינוק שום מקום או אדם לא עצרו אותי מלעשות זאת וברוב הפעמים מרבית האנשים שעברו לידי אפילו לא ממש שמו לב כי זה פשוט לא היה עניין. 

אני באמת ובתמים מאמינה שלכל אחת יש את הזכות להחליט על גופה, אין לי ספק שלכל אישה הזכות להחליט אם להניק או לבחור בתחליף ולקבוע לעצמה את הגבולות שלה. אני גם לא מציעה שבגלל שההנקה היא כל כך טבעית תרימו גבה שואלת לעבר כל אישה שמחזיקה בקבוק. אם הורה מעדיף לתת לילדיו תחליפים שנעשו במעבדה מאשר את מה שנתן הטבע, זו זכותו ולמרות שאינני יכולה להבין אני מקבלת אותה מתוך כבוד ובטח לא שופטת. בה במידה, אני מצפה שהחברה הסובבת לא תרים גבה ולא תרים דגלים פוריטניים לעבר כל אישה היושבת ומניקה את ילדיה, גם אם בגיל שנתיים נראה לכם שילד לא צריך לינוק.

יכולתי לספר לכם אנקדוטות משעשעות לגבי הנקה כדי ליצור אצלכם את האמפטיה הראויה לנושא, אבל זו בדיוק הנקודה - אני לא מרגישה שיש לפתח את האמפטיה לנושא, אני לא רוצה להפוך את ההנקה לנושא. ההנקה היא לא נושא. היא באופן טבעי בחירה מתבקשת. אישה מניקה לא מצפה למבט אוהד או לשיחות מתוך מבוכה על זה שגם בתנ"ך הניקו עד גיל מאוחר, היא פשוט מניקה ואתם פשוט יכולים לעבור הלאה בלי גבות, בלי מבטים מושפלים, בלי שיחה מביכה ובדיחות קרש. המחשבה שהפכנו לכל כך מודרניים שלדברים הטבעיים התחלנו להתייחס באופן מלאכותי ושכחנו להשאיר להם את מקומם הטבעי מפחידה אותי מעט. כי בניגוד אולי לדברים טבעיים אבל פחות מקובלים כמו נפיחות וגיהוקים עליהם אנחנו מתנצלים, הנקה היא אחד הדברים הטבעיים הכי יפים שיש ואסור לה להפוך למשהו שיש להתנצל עליו. אז בפעם הבאה כשאתם עוברים ליד אישה מניקה ואולי גם חולפת בכם איזו מבוכה, תחליפו אותה בחיוך, עוד דבר טבעי שאין להתנצל עליו...