שאלה פתוחה

השבוע יצא שקיבלתי די הרבה תגובות על הבלוג שלי מאנשי ימין, לא יודעת מה הוביל להתעוררות, וזה בעצם לגמרי לא חשוב. אני בטח לא אתלונן שקוראים אותי, גם אם זו אינה קריאה לעומק. היו שם די הרבה קללות, אבל לבד מזה היו המון הערות קטנות ומחממות לב המעידות על רצון כן ואמיתי לשפר את חיי. היו טיפים נדל"ניים לשיפור דיור, שעל אף היותם שחוקים וחסרי מעוף, אני מוצאת בהם יופי והוכחה נוספת ואפילו חד משמעית שכל ישראל ערבים זה לזה במיוחד בעת משבר, הדיור במקרה הספציפי הזה. היו שם הצעות לשיפור וגיוון חיי המין, שאמנם הם בעיני המתבונן, אך למדתי לא לשפוט. בכל זאת, הגעתי לגיל 40 ואני נשואה די הגיוני שזה הזמן לדבר איתי באופן כללי על מיניות ומשברים וזה יפה שאנשים מוצאים את הזמן להתעניין וליזום. 

אני לא לוקחת אישית את האמירות, אבל הן מעציבות אותי משום שהן מעידות שעמדותיי הופכות ללא לגיטימיות. אין בהן משום פגיעה לא בישראל ולא בדמוקרטיה, ועדיין הן לא לגיטימיות. וזה לא ה"עשבים השוטים" שמבזבזים עליי זמן בכתיבת הודעות (אבל זה נחמד כי זה תירגול חיוני במקרה שלהם, יש לקוות שככל שינסו להתבטא יותר כך עקומת הלמידה שלהם תשתפר), אלא צמצום השיח, סליחה שזו המנטרה הקבועה שלי, אבל מה לעשות? זה המצב. זה לא ברמת המיקרו, זה ברמת המקרו - יש התכנסות לכיוון ערכים מאוד ברורים ודה לגיטימציה של כל מי שאינו מסתנכרן. יותר ויותר אנשים מסבירים לי כמה קשה לקבל עמדות כמו שלי. הטרמינולוגיה הזו בעייתית בעיניי - אל תקבלו, אל תסכימו, רק תפנימו שהיא לגיטימית, כן גם אם אתם סולדים ממנה. ההיסטוריה מוכיחה כי קיומן של ריבוי דעות הוא מה שמעיד על בריאות חברתית, סולידריות גבוהה מעידה על משבר עמוק וזה לא בהכרח טוב, להפך - זה צריך להדאיג.

זה צריך להדאיג כי עמדות כמו שלי קיבלו כינוי בציבוריות הישראלית - "שמאל קיצוני". עצם השימוש בטרמינולוגיה הזו יוצר הלוך מחשבה, בעוד שאני מוכרחה לציין שאני לא רואה בעמדותיי שום קיצוניות, מה שנקרא מהיכרות אישית. מותר לקרוא לשכמותי סהרורית, הזויה, בוגדת, עוכרת ישראל ועל הטוען לא מוטלת חובת ההוכחה. אבל לקרוא ללאומן ימני "פשיסט" על רקע ביטויים מטרידים בעלי גוון פשיסטי מוכח? ובכן זו חציית גבול. מדהים כמה מהר ימני נעלב וצועק עוולתו עד לב השמיים, בעוד שאין שום בעיה עם אמירות מכוונות לשמאל כי הרי מי שאומר את זה הוא "עשב שוטה" (אני מתחילה לחשוב שרשמית זו מילה נרדפת ל"נורמטיבי") ולכן לא צריך לקחת ללב. זו דואליות חסרת הגיון. אל תבינו לא נכון, זו איננה התבכיינות נוסח "קראו לי בשמות, אמא" - תקראו לי בשמות אם זה מה שאתם רוצים. ממילא אין לי כל צורך לקבל אישית לגיטימציה חברתית, אני בוחנת את עצמי לפי הערכים שאני מאמינה בהם, שנים של היסטוריה הוכיחו את צדקתם. זו העובדה שהחברה בישראל מציירת קו ברור של מה מותר ומה אסור שהוא בעצם די עקום וכחברה אנחנו מתיישרים אליו.

אין דבר קיצוני בעמדות שלי, גם אם אינן מקובלות על כל הציבור, יתרה אני לא מתנגדת לשלטון בשום דרך. לשם דוגמא אם נשווה אחת לאחת את עמדותיי מול עמדות של נפתלי בנט על סקאלה פוליטית, הקו שלו יהיה הרבה יותר קיצוני משלי ובכל זאת הוא נחשב דתי-לאומי ואני נחשבת קיצונית/הזויה/בוגדת. ספרו לי שוב על הדמוקרטיה שאנו מרבים להתגאות בה. דמוקרטיה ללא פלורליזם תלך ותדעך. ריבוי דעות הוא מהותי בדמוקרטיה וצועד יחד עם שוויון זכויות וחופש ביטוי. ניתן לשמור על פרוצדורה דמוקרטית גם במקרים של כינוס רעיוני (שלא לומר דמוקטטורה) אלא שזו הרחבת היריעה של המושג דמוקרטיה והחומר ממנו עשויה הדמוקרטיה הוא גמיש אבל גם לו יש גבולות. ריבוי דעות מעיד על סובלנות פוליטית, אבל ישראל הפכה למחוון (אינדיקטור) לסבלנות מוגבלת. 

זה צריך להדאיג ובואו נדבר רגע גם במספרים. כאשר עומד אדם פרטי שלא באמת מייצג ציבור ובטח לא ציבור גדול ומביע את דעתו (שהיא לגמרי מתנשאת ומנותקת, גם אם נאמרה ברגע של כעס וגם אם לא הובנה כהלכה) המכלילה והמכוערת על 984,966 מצביעי הליכוד, קם בציבור רחש גדול וכל המדינה לא מפסיקה לגעוש. לא הרבה אחרי מגיע סגן שר הפנים, ח"כ ירון מזוז ומעל בימת הכנסת מסביר בזלזול שהמדינה עושה טובה כשהיא מעניקה אזרחות, בין אם זה נאמר על חבר כנסת אחד ובין אם על 1.7 מיליון האזרחים הערבים שחיים פה, זה משפט שמחולל את כבודה של הדמוקרטיה. על זה צריכה לקום צעקה ציבורית, כזו שגם תחבור למחאת הקהילה האתיופית בישראל ולכל שאר המחאות הנוגעות לזכויות אדם בסיסיות, בטח ובטח במדינה דמוקרטית. כשנפתלי בנט הוציא על זה הודעה שמגנה ומסבירה ששום מדינה לא "עושה טובה במתן אזרחות", איכשהו זה קצת הרגיש לי כאילו חלק מהיקום קורס לתוך עצמו כשבטעות נמצאנו באותו הצד של המגיבים. 

אבל זו לא האירוניה שהביאה אותי ואת בנט לרגע לאותו הצד של הסירה שמעניינת. אלא העובדה שסגן שר הפנים מייצג את הממשלה (אגב גם את 984,966 מצביעי הליכוד) ודבריו מלמדים בהחלט על כיוון מחשבה, אבל יותר מזה הם גם מעידים על מדיניות. העובדה היא שיש מדיניות גזענית ומפלה לציבור הערבי והיא נעשית ברורה יותר מיום ליום. אל תתיממו, כמה פעמים הצדקתם משהו בגלל ש"אי אפשר להיות יותר מדי בטוחים", או "נכון שמרבית הציבור הערבי לא, אבל אף פעם אי אפשר לדעת" או כל התייפיפות מעין זו. 

אלה תהליכיים מחשבתיים שניתן לזהות בחברה הישראלית היום הם מדאיגים מאוד. בעיניי.סוגיית הביטחון הפכה חשובה מהמוסר, אלא שמוסר אמור להכפיף את הכל. כאשר צדק ומוסר הולכים ואוזלים וזה נראה לנו בסדר, זה מעיד על בעיה. אלא שכל פעם שאתם מצדיקים ענישה קולקטיבית, אפלייה, פגיעה בחופש הביטוי, כל פעם כשאתם שותקים בגלל איזה "עשב שוטה" מהימין ומרימים קול זעקה על "עשב שוטה" מהשמאל, כל פעם כזו רק מקבעת יותר את התהליך הזה. הסלקטיביות הזו היא בעוכרנו.

הביטחוני, היהודי והדמוקרטי הלכו לפאב, מה שיצא מהלילה הזה עדיין מתפתח וצועד בצעדי ענק לעבר יהודוקרטיה וזה במידה רבה מרגיש כמו ניסוי בבני אדם. הסיפור הוא פשוט מאז ומעולם היה ישראל בת כילאיים מוזרה, בעידן של מדינות חילוניות, בחרה ישראל מהרבה סיבות חלקן פוליטיות ואידיאולוגיות, חלקן היסטוריות וחלקן קשורות למערכת האנגלית שלא להפריד בין דת ומדינה. הבחירה בדמוקרטית ויהודית הפכה עם השנים ליהודית ודמוקרטית ותחומה של היהודי הופך רחב יותר.

כל ניסיון הסבר יקח שעות אבל הרבנות היא דוגמא למערכת שהופכת מסואבת  ושואבת משאבים כמו גם מייצרת הגבלות שאינן מתיישבות עם הדמוקרטיה (ונישואים הם רק אחת מהן), השימוש התדיר בהסברים דתיים ומסורתיים, שיטת הבחירות, הסכסוך המדיני שאינו נפתר ויוצר בעיות מוסריות בין אם נרצה ובין אם לאו והפרקטיקות שנוסדו יצרו מצב בו מסוכן של מדיניות מפלה שמנתפסת כהכרח. אלא שזה לא הכרח, פשוט למדנו כאזרחים להסתפק בפחות. למדנו להיות פחות סובלניים לביקורת, יצרנו דה לגיטימציה לכל מה שלא ממש מתיישב לנו עם הנרטיב. למדנו לחיות עם הדיסוננס. זה לא מצב רצוי לאף ציבור בישראל. סדר העדיפויות היום הוא לטובת מדינה יהודית כי היהודית הפכה נרדפת לישראלית. זה תהליך שיפגע בישראל מבפנים ומבחוץ ויבודד את ישראל. במידה רבה את הניצנים האלה, אנחנו רואים לפנינו עכשיו. כשיפרחו הוא לא  יפיצו ריח טוב, אולי זה מה שיעיר אותנו. יש לקוות

אני מסתכלת על ארה"ב ופסיקת בית המשפט העליון אתמול  שבעיני היא אחת הפסיקות החשובות לנושא זכויות אדם במאה הנוכחית (טוב, 15 שנים), וקצת עצוב לי, עצוב לי כי ברור שאנחנו רחוקים מזה שנות אור ולצערי גם זה קשור לאותה נקודה. הפלורליזם בישראל הולך ומצטמצמם וזה מסוכן. ההיסטוריה מלמדת שתמיד אחרי גל של שמרנות מתחולל גם של רפורמציה, אפשר לקוות שזה נכון. השאלה מתי הגל הזה ייגמר ובכמה ימדד הנזק. אני אשאיר את השאלה הזו פתוחה.

פוסט יומיים מחלה

יומן - החומר ממנו עשויים גיבורי-על

אתחיל בהודעת מערכת - בהתאם לנתונים שבידיי אין לי אלא להסיק שיש לעשות הפוגה בפוסטים הפוליטיים או שהבעיה היא שנתניהו נמאס לכל מי שמגיע לבלוג הזה וזה לא הפוליטיקה אלא האיש. כך או אחרת, הסקתי מסקנות להיום ואני חוזרת לאישי, הבלוג ימלא היום את הפונקציה של "יומני היקר" (כן, זה היה ספויילר). הבנזוג בלונדון, זה מה שאני צריכה וזה הבלוג שלי. סוף פסוק. ככה זה כשאני החלטית. ולמה אני צריכה יומני היקר שכזה? כדי לפרוק, נו זה היה די ברור. כי הכל בסדר אבל כל מיני דברים הולכים עקום ואם אני אכתוב על זה בציניות האופיינית זה יהיה תרפיוטי לי ובתקווה מהנה לכם והרי לכם מצב של מנצחים. אני מצידי אנסה להיראות נונשאלנטית בזמן שאתאמץ.

תודה לכפתור הפעלה על האימאג'
מדוייק אך פחות ומשעשע (אותי)

הבוקר של אתמולהתחיל בסיור צפרות בעקבות "דורסי היום הנודדים". המרכזית היתה אקסטטית כהרגלה בכל דבר שקשור לציפורים, הבכור יצא תוך מחאה אבל עם החלטה לנסות להנות וקטינא היה עדיין די הפוך, כאילו שהוא לא התאושש בבוקר. לא התחלה מבטיחה אבל אני אדם אופטימי שלא נשבר בקלות. הצלחנו להגיע בזמן והתחלתי להרגיש טוב עם עצמי כשבדיוק אז בא אלי קטינא במחאה עם הכובע שלו. ולמה אני מציינת את הכובע? ובכן כי הכובע שכולו בד הוא בעל אבזם קטן מפלסטיק וכמו כל אביזר מהמערכה הראשונה גם לזה תפקיד מכריע כי כשקטינא זרק עלי את הכובע כמה צפוי שבדיוק הצ'ופצ'יק הזה יצליף בי. משהו בי אמר לי להתעלם מאינסידנט הכובע ולהרים את הילד שהתגלה כחם במיוחד. לא התחלה מבטיחה.  

לו רק הייתי משתמשת בג'ק
לא היה לי רגע לארה

לשמחתי התברר שהפעם הסיור יורכב מנסיעה ועצירה במקומות נבחרים ולא בהליכה וככה, גבירותיי ורבותיי, הצלחתי לג'נגל בין שעשוע קטינא אחד חולה וניצול מקסימלי של הסיור לשני האחים שלו, זה היה יותר מוצלח כי אפילו אני הצלחתי קצת לשמוע ולצפות ואפילו לצלם - ציפורים, ילדים, נוף וגם קצת דברים מטושטשים. אלה הם חומרים שמהם עשויים ניסים, רק שגם כשבניסים עסקינן עניינים עוד יכולים להשתבש. נסענו בדרכים מאובקות, בין שדות כותנה וקומבייני ענק. שיא האירוע היה כשמצאתי את עצמי נשכבת על האדמה המאובקת, מנסה בעזרת מקל להרים ולחבר איזה מכסה פלסטיק מטופש מתחת לאוטו. אפילו נרשמה הצלחה. חלקית, כי כשהבנזוג לקח את האוטו בערב - זה כבר נפל שוב. אבל הי היה לי רגע כמעט לארה קרופטי עם שיער חצי אסוף, גופיה, ג'ינס, טוב בלי נעליים גבוהות והמון, אבל המון אבק.

מצא את האקליפטוס

בנקודת הציון האחרונה, נפרדנו מהחבורה ולמרות שההסבר איך להגיע לכביש הראשי היה משהו כמו "כשהאבק הופך לחצץ מגורען קחי ימינה, ליד האקליפטוס השמיני קחי שמאלה ואם תראי מבנה תדעי שנסעת נכון ואז תמשיכי ישר עד לגלגל מפונצ'ר עוד שמאלה ואת כבר על שביל כורכר ובכיוון הנכון", באמת שהצלחתי להגיע לכביש בלי לטעות ובלי להתפרפר ותוך אנקות כאב אמיתיות של קטינא שלא הועילו להרגעת הרוחות והוציאו קולות "שמופיים" מכולנו לאות הזדהות ואהדה. זה בערך היה הפלייליסט של הנסיעה, שהתארכה כמובן כי היה צריך למלא דלק (שקוף - מתי חייבים למלא דלק? בדיוק כשהכי דחוף לך להגיע כמה שיותר מהר - אלמנטרי). בבית הילד נח באפס כוחות בסלון וכולנו נחנו איתו. כשבאופן בלתי צפוי הוא נרדם בסלון, התחדד אי השוויון לאור הסיכויים ללילה לבן לאמא כי אבא ממילא יוצא נורא מוקדם בבוקר לטיסה. 

עבר אחה"צ, עבר לילה שקט מהמצופה. עבר בוקר של בנזוג יוצא לשדה התעופה וילדים ישנים ואחת שלא יכולה לחזור לישון אבל במקום זה קצת כותבת. ילדים התעוררו, ולמרות שילדים בריאים זה הכי, ילדים קצת חולים ונמרחים זה לגמרי סוג של תענוג שמוכרחים לנצל. רק שאז, בדיו קטינא גילה אילו עוד סימפטומים יש לו חוץ מחום ומלבב זה לא היה. לא נגמר סשן אחד של ריצה לשירותים, שטיפת ילד, שטיפת בגדים והכנסה למכונת הכביזה וכבר התחיל לו עוד אחד. בתום אחד מהסבבים האלה, התקשר הבנזוג. לא ראיתי צורך לעשות לו רע אז צימצמתי בדיווחים, וממש לפני שניתקתי עוד הספקתי לשמוע את הדיילת שואלת אם הוא ירצה משהו לשתות. אני אשמח לוודקה שמעתי את עצמי ממלמלת, אבל השיחה כבר התנתקה ושוב כבר לא הייתי בקבינה בדרך ללונדון, הייתי בבית עם קטינא בדרך לשירותים. לפחות השירותים היו פנויים, אם כי גם אצלנו שום דייל לא בא לנקות את השירותים... וחבל כי בסוף זה נפל עליי.

בקיצור עד שהוא נחת בלונדון, אני הספקתי כבר לכבס ולקפל 3 מכונות כביסה, לקלח את קטינא שוב ושוב, לנקות שירותים (ומזל שיש 3 כאלה בבית), להכין ארוחת בוקר, לשעשע, להכין ארוחת צהריים, לשטוף את הריצפה כי לא היתה ברירה, לטאטא והכי חשוב שלא שכחתי להידבק מקטינא בעצמי.

אבל הנה כבר לילה, היום הזה מאחורי - קטינא כבר מרגיש יותר טוב, אני מסיימת לכתוב ואפשר לקוות שמחר.. עזבו למה לדבר? תנו לי כמה שעות וכבר נבחן את זה בזמן אמיתי.

אז כדי שלא תרגישו שיצאתם לגמרי בידיים ריקות מהפוסט הזה הנה תמונה של בז ערב שרק בשבילה היה שווה להגיע עד לפה  

מסה של מסע

זה היה יכול להיות אירוני אם לא הייתי כותבת היום, חיכיתי ליום הזה, דמיינתי אותו, גם כתבתי אלפי

כעת, זו החיה שאני אוהבת

סקיצות בראש כדי לחגוג את המאורע ועם זאת אני גונבת עכשיו כמה דקות עד שהתנור יתחמם דיו כדי שאכניס אליו את הפיצה הביתית כדי להתחיל סופסוף לכתוב משהו. עכשיו כבר אחרי שבע בערב, שנה שעברה כעת חיה (ביטוי נפלא, תוהה אם להמשיך למדוד אותו, ראו תמונה), הייתי הרבה אחרי פירסום הפוסט ואחרי שעות של תחושת סיפוק עצמי כי כנראה עשיתי את הדבר הנכון במקום הנכון. ואלוהים לא עדי, פשוט כי זה מאיין את הטענה, שלא הרבה פעמים אנחנו מצליחים לעשות את הדברים בעיתוי המושלם להם ולכן יש להעריך את הפעמים הנדירות בהן זה קורה. בעיקר כאשר הפעמים האלה הן לא תוצאה של מיקריות אלא תוצאה של תחושה, צורך ומימוש שהצליחו לחבור בלי שתרדוף אותם איזו קארמה. זו כבר סיבה להרגשה טובה, תוסיפו לזה שנה שלמה של כתיבה וגילויים ותכל'ס אין מנוס מלהודות שזו היתה שנה מצויינת.

עוגת יום הולדת

היום, לרגל יום הולדת שנה לבלוג, קראתי מחדש את הפוסט הראשון. לא יכול היה להיות יום שונה בתכלית מהיום הזה בדיוק שנה שעברה והיום של היום, שעכשיו הוא כבר אתמול ואין מנוס אלא להודות שאת פוסט יום ההולדת פיספסתי. קמתי מאוחר, יחד עם הילדים, בלי בנהזוג, אחרי לילה עם אזעקות, שינה טרופה מלאה בהדי פיצוצים וכיור מלא כלים ועד עכשיו עוד לא ממש כתבתי ואני כבר יכולה לראות את עצמי טרוטת עיניים יושבת עד שעות לא שעות מנסה לסיים את הרשימה הזו. ככה זה כשיש יום מלא פעילות והייתי חייבת למלא את היום הזה למען האמת, פשוט בגלל שאחרת שוב הייתי מוצפת. אין מצב שתמצאו אותי בוחנת עכשיו את השינויים בכתיבה, או את הציפיות שלי לפני ועכשיו. אני כותבת, זה מה שאני עושה כבר שנה. ואני לא יכולה לדבר בשם הבלוג, יכול להיות שהוא היה מעדיף כותבת אחרת אבל הוא בחברה טובה עם הילדים שלי, גם הם תקועים איתי שלא מבחירה (אגב נראה שזה בסדר מבחינתם), אבל אני יכולה להתייחס למשמעות של הבלוג הזה מבחינתי ויותר מזה שהוא כל כך כבר מובן מאליו שאני לא רואה עד כמה כל יום של כתיבה הוא למעשה פלא, שקיק קטן של אושר והתבהרות המחשבה. אני כן עצובה מעט בכל יום שאני לא כותבת, אבל לא מייסרת את עצמי, רק מרגישה בחיסרון, אבל כותבת בראש כל היום.

גם מברשת, גם חפירה ארכיאולוגית 

השנה הזו של הכתיבה הייתה בעיקר צעדיו הראשונים של מסע (לא אודיסיאה, אבל תודה על ההצעה), במידה מסויימת הכל מתחיל בחפירה ארכיאולוגית ברמה האמורפית, שהביאה לממצאים בקנה מידה של החוליה החסרה. הייתי צריכה לעבור איזשהוא שינוי, כמו של ממצא ארכיאולוגי נדיר המוברש על ידי מברשת שמסירה אבק, עפר, אולי קורי עכביש שאחרי מאות שנים שוב נחשף לאור. אין להסיק מזה שבשנים שלפני הייתי קבורה כמה מטרים מתחת לאדמה, אבל הייתי מכונסת בעצמי ובילדים עד שלא ראיתי את עצמי. אז הנה הרגע של הספקנים מבין חבריי להגיד שבעצם השנים האחרונות היו שנים של ביטול, אבל זה לא נכון, השנים האלה היו שנים של צמיחה מבפנים ולמידה ובעיקר בחירה בדבר שהכי נכון לי ולמשפחה שלי, במה שהיה קרקע פוריה למסע שלי, במה שיצר את התזמון הנכון להגיע בדיוק לכאן, בדיוק היום. האני שלי שלפני הילדים שהיה במירוץ מטורף לקריירה ודוקטוראט ולא התפנה לראות מי הוא באמת ואיך הכי נוח לו, היה צריך את הזמן הזה של נטו ילדים כדי להירגע ולהשתנות. ובדיוק ברגע הנכון, הפציע לו הבלוג הזה יחד עם עוד מספר גילויים ופעילויות. השנה הזו היא השנה שחזרתי לכתוב, למדתי לייעל את המהות ההורית שלי, נכנסתי לגמרי לכושר, חזרתי להתעסק בפוליטיקה, גיליתי שנוח לי בעיקר במכנסיים קצרים או ג'ינס, טישירט ונעלי התעמלות, גיליתי שהחיים שלי הם תכל'ס חיים מאוד מספקים ועכשיו הם גם הרבה יותר מאוזנים.

חד קרן מנצנץ - עוד לא הוכח שאין

אבל אני גם מוצפת היום. מוצפת כי כבר שנים ראש הממשלה הזה מושך אותנו באף והחודשיים האלה היו חודשי שיא. אין לי חשק לכתוב על המצב, אבל אני לא יכולה להימנע מלכתוב רגע על מוחמד דף. ההחלטה האווילית הזו לנסות ולחסל את מוחמד דף ועוד מתוך מטרה מטופשת שזה ישמח את העם, משל היה קהל צמא דם בתחרות גלדיאטורים מעידה על פגמים רבים בתהליך קבלת ההחלטות. לא ברור לי ההגיון שעומד מאחורי כל הסיפור הזה, הרי היום השייח' אחמד יאסין נראה כמעט כמו דובון אכפת לי מול הניה ודף. אין לי אלא לתהות, ההסבר היחיד שעולה במוחי הוא שנתניהו ושות' החליטו בהסתמך על עקרון ההפרכה המדעי של פופר שעד שלא יקום חד קרן מנצנץ בראש החמאס אין אלא להמשיך ולחסל אלא אם יוכח אחרת וכיון שלא כך היא ניתן להמשיך ולנסות. רוצה לומר - מה היה משיג חיסולו של דף? הוא לא היה משבש את הפעילות של החמאס והיה קם מחליף, כנראה שקיצוני וחדור מוטיבציה עוד יותר. ואילו מה ישיג לנו הניסיון הלא מוצלח? לא יודעת עדיין, מותם הוודאי של אשתו ובנו בוודאי לא יביא לשום דבר טוב. זאת אומרת שתכל'ס יש לנו קבוצת מקבלי החלטות בדרג הגבוה ביותר שאשכרה לא פועלים על פי הגיון כלשהו וביננו, ולא שלא ידענו זה מפחיד ומסוכן.

גוגל ישר הפנה להכחשה,
לא נגעתי

אני אחסוך מכם את דעתי על מסיבת העיתונאים של
נתניהו הערב ועל החידוש הלשוני המיותר וחסר הפשר שלו. רק תוהה מה זו "הכתשה", מבלי להיכנס לדקויות לשוניות, בחינת הפועל ומיני שכאלה, זה בעיקר נשמע כמו "תכל'ס, אנחנו לא סגורים מה בדיוק התוכנית שלנו מול החמאס אבל נתנו לה שם וזה כבר התחלה". לא רוצה לדון בעובדה שנראה שעם ליברמן, בנט ולפיד כשרים בכירים, נראה שמוחמד דף זו פחות או יותר הבעיה האחרונה שצריכה להעסיק אותו והוא יודע את זה. אבל לפחות, בסופו של יום הוא יכול להתרווח על כיסאת הגן ולהרגיש שלפחות זה הצליח לו (מניעת שערוריית ריהוט הגן, למען הסר כל ספק). אין לי כוח ואין לי חשק לתת שוב לתחושה שהדבר הזה מחשיך לאיטו את המחר של עתיד ילדיי. ימים שלמים אני מסתובבת עם התעוקה הזו בשל המאבק בין הרציונאלי שאומר שבקצב הזה לילדיי לא יהיה כאן עתיד כבני אדם חילונים שדוגלים בזכויות אדם ובעליונותה של הדמוקרטיה, ולא רק שלא יהיה לי הרבה להוריש להם, גם אתן להם כבונוס עתיד לגמרי לא בטוח, לבד מזה שהוא יהיה רווי מלחמות ונטול הבטחות שעוד גילמו בתוכן תקווה. מולו עומד לו הרגש, שאוהב להתבטא בעברית, שמרגיש שהוא שייך לכאן, גם אם מתבאס לפעמים בשקט שהגורל לא הגריל לו קלפי אחרים. ומזה אני בדיוק מנסה להתחמק כל היום.


במקור תיכננתי לכתוב על פשר השם הדי תמוה של הבלוג הזה, בכל זאת עברה שנה והגיע הזמן (או שמא כבר חלף לו מזמן) להסביר. אבל האוטוביוגרפיה של החירות האומנותית שלי מרשה לי להשאיר את זה למחר. כבר אחרי שתיים בלילה, אני אכן טרוטת עיניים ואכן פיספסתי את התאריך. אבל לא אשת סימבוליקה אני, סימבוליקה נוטה להתיש אותי בעיקר כי היא קצת משעממת. אם כבר אני אדם של תבניות ושבירתן, תוך יציקת/מציאת תבניות אחרות במקומן. והדבר שגיליתי היום אחרי שנה של כתיבה זה שמצאתי תבנית שעושה לי טוב. לסיום, מכיון שעד עכשיו (כרגיל) דיברתי הרבה על עצמי ולי יש יומולדת רק עוד שבועיים), נשאלת השאלה - מה אני מאחלת לבלוג שלי לשנה הבאה עלינו לטובה (או  לפחות לסבירה)? בעיקר שימשיך להיכתב, שיגע באנשים, שישאר מגוון, חסר כיוון ונטול מעצורים (לבד ממעצורי הצנזורה האישיים) ושישאר המקום הכי טבעי שלי, כי המקום הזה בדיוק כאן בעצם עושה לי ממש טוב (הי, כרגיל חזרתי לעצמי). זהו תמה שנה. וזה בעצם פוסט יומולדת - תרתי משמע - גם אחרי יומולדת וגם פוסט ראשון של השנה השניה.

זה לא ייגמר טוב

ושוב אני כמהה לזהות וירטואלית שתוכל לכתוב במקומי את כל העומס שליבי רוצה להשיל מעצמו, למה לעזאזל אני לא יכולה פשוט לכתוב את הכל? למה תמיד לעצור ולחשוב מה מותר ומה אסור? למה כשאני כל כך נפגעת והמילים הן סוג של מזור, אני מפחדת שהמילים שלי ימשיכו את מעגל הקסמים של הפגיעה ולכן את עצמי אני עוצרת? אולי צריך להוציא את הכל ולקוות שמתוך ההרס המוחלט יתחיל לצמוח משהו טוב? זה לא עובד ככה, אני מסבירה לעצמי בפעם המיליון.

אם לא אכתוב את הפגיעה אחטא לעצמי. לכל אדם יש את הדרכים שלו להתמודד, אני כותבת. אין לי שיקולים אחרים מלבד עצמי, זה בלוג אישי. כשאני כותבת על פוליטיקה אני מעצבנת רבים, כשאני כותבת על חינוך ביתי אני מעניינת, כשאני כותבת על האישי אני פורקת אבל בעיני המשפחה שלי, אולי בעיקר בעיני אמי, אני מכבסת את הכביסה ברבים וכמובן רק מחזקת את מעמדי ככבשה השחורה של העדר. כבשה שחורה היא לא רעה, היא רק לא בהכרח עושה את מה שהעדר מצפה ממנה, לכן אני אוהבת את הכבשה השחורה ומקשיבה לה ברוב קשב, לפעמים היא הולכת עם העדר, לפעמים עוצרת ולפעמים פונה לכיוון אחר. זה לגמרי בסדר.

אולי הבלוג שלי הוא מקום טוב להתחיל. תמיד כתבתי, מילים הן הדרך שלי להביע, לראות ולחקור, אני אוהבת מילים ואוהבת לכתוב. הבחירה בחינוך ביתי שאבה אותי כליל, הייתי בעיקר אמא, מזל שאמא היא כל כך הרבה פונקציות שלא היה לי זמן להרהר בנושא. אדם לא יכול להיות רק דבר אחד, הוא אלפי דברים נוספים, מודה - לקח לי זמן למצוא את עצמי בתוך כל מהומת החינוך הביתי - בין לידות להנקות, ספרים ומפגשים בין עשרות הפעילויות, הדבר היחיד שהצלחתי עוד קצת להיות זה בת זוג וגם שם, אני מניחה, תפקודי היה קצת צולע. כשכתבתי זה היה לילדים, את עצמי הכנתי בשלל אופנים והכל היה מיועד לקהל יעד מצומצם יחסית - שלושה ילדים ובנזוג. זה לקח זמן למצוא את עצמי מחדש, קטינא היה צריך קצת לגדול ולפנות לי מקום לביטוי העצמי הפרטי. לקח המון זמן עד שהחברה מסביב ישרה עימי קו וגם אם היא עדיין רואה בבחירה שלי טעות, היא לפחות מקבלת אותה, מסתבר שלא כולם. לומדים להעביר את זה הלאה, לא כולם מוכרחים להסכים.

לא ראיתי צורך לשכנע את העולם בצדקתי, זה מוציא המון אנרגיה וגם ככה יש לי המון עיסוקים. מציאת הזמן לעצמי התחילה עם החזרה לכושר בתוך חלון הזדמנויות קצר שנוצר כשבנהזוג היה בין עבודות. אחרי חודשיים של פעילות גופנית, חזרה מעצמה גם הפעילות המוחית העצמאית, המנותקת מהורות ועיסוקי היומיום - חזרתי לכתוב. הרעיון היה למצוא לעצמי מחדש את פרקטיקת הכתיבה. למרבה המזל זה הצליח וכבר שמונה חודשים שאני כותבת כל יום. עכשיו הגעתי לנקודה - קיוויתי שבתוך הסביבה האינטימית שלי, הכתיבה תיצור פירגון. ניצנץ בי הבהוב של תקווה שהמשפחה שלי, שראתה (וחלק עדיין) בעין עקומה את הבחירה שלי בחינוך ביתי וקיטלגה אותה תחת הכותרת המקטינה של "ביזבוז", תדע לפרגן ולראות בעין יפה את הניסיון שלי לחזור ולפתח את עצמי בתוך מה שהם מכנים "ביטול העצמי". טעיתי. שמונה חודשים של כתיבה ואפילו לא פעם אחת של פירגון, של גאווה. ניסיתי להעביר את זה הלאה, אבל פגיעה היא פגיעה גם כשמנסים להתעלם ממנה. זה כנראה פגם אנושי יסודי להמשיך ולבקש את הקבלה מאחרים.

כך או אחרת, אני כותבת. ועכשיו סוגרת מעגל כי אני חוזרת לנקודה ההתחלתית של פוסט זה - "אני צריכה לכתוב ולא יודעת איך לעשות את זה". אני אכתוב כאן דברים שאולי יפגעו באנשים אחרים, אבל כשהם לא מסוגלים לשמוע, לפעמים הם מסוגלים לקרוא. ואני שמתבטאת מצוין בעל פה מעדיפה תמיד לכתוב. אני כותבת בלוג, הדברים פומביים, זה מותר, זו החלטה שלי. אני בטח לא רוצה לפגוע וכל המשך מכאן יהיה לא טוב. אני אצנזר את עצמי, לא אכתוב את הכל. זה גם לא ממש יכול לצאת כמו שצריך עכשיו, צריך לתת זמן לעכל, צריך לדעת לתת למילים למצוא את דרכן ולזרום. כנראה שגם זה יהיה רק פוסט ראשון.

הקושי במערכות יחסים עם אנשים שלא בחרת הוא גדול, משולבים בהם רגשות וגם הטיות חברתיות של מה צריך, או לא, לעשות בחיים (כבר כתבתי על זה, הנה כאן), שלא לדבר על מערכת ציפיות שלעיתים, גם אם היא מדודה ומוגבלת, עדיין יוצרת מסכת שלמה של אכזבות שאין להן פתרון גם כשהן ידועות מראש. יש אנשים שצימצמתי את הציפיות מהם למינימום ובכל זאת האכזבה מהם ניגרת במרירות לחיי ואין לי יכולת לעצור את הטפטוף. אתמול היה כזה. הרגשתי שאולי אני יכולה רגע לשתף בכאב ולמצוא נקודת מפנה, מקום שממנו ניתן יהיה לצמוח. טעיתי.

זה התחיל בדיווחים ממקורות שונים על עניינים שמתרחשים מאחורי גבי וקשורים אלי בלעדית. שונאת את התכונה האנושית הזאת של לרכל ולדבר מאחורי הגב. באקט אידיוטי החלטתי להפסיק לקבל את הדין, הרמתי טלפון. צעדתי על קצות האצבעות, ביצים או קרח דק זה לא משנה, הייתי זהירה וקלילה ככל שיכולתי. הדבר הנכון במקרה כזה זה להגיד טעיתי, יש אנשים שלא יודעים להכיר בטעות, בָּמקום שבו ציפיתי להקשבה חטפתי מטחי אש בפנים. נדחקתי לפינה, ניסיתי בכל כוחותיי להביא את השיחה שוב למקום ראוי, כל הצלחה לא נרשמה. זה היה המקום להפסיק. להפסיק כי בלאו הכי לא נותר דבר להפיק. אבל גופת מערכת היחסים הזו כבר מרקיבה המון זמן ולמרות כמויות הבושם שפיזרנו עליה כבר דבר לא יעזור. הפיצוץ היה בלתי נמנע. זה עניין של כימיה פשוטה. למשול בעצמי כבר מזמן לא עוזר. הוצאתי את הכאב. משפט אחד והשיחה נגמרה. ניתן היה לחשוב שכל מה שישאר אחרי שהטלפון יעזוב את היד יהיה רק כאב. במקום זה נשארתי בשוק שהוצאתי את זה. אחר כך באו הדמעות. אחר כך ההקלה. אולי מכאן יצמח משהו טוב שמתבסס על קבלה עקרונית של מה שכל אחד מסוגל להכיל. זה לא נכון, כבר ניסינו את זה מיליון פעמים, זה פשוט לא עובד. ועדיין - אולי? תקווה היא דבר משונה להחריד.

אני לא יודעת מה אני אעשה עם כל זה, אני יודעת שפגעתי, זה בטח לא עושה לי טוב. אבל זה כן. כבר כמה שנים אני מרגישה כמו נאנסת, משתדלת כמיטב יכולתי בכל פעם לספוג ולשתוק. לצמצמם ציפיות כדי למנוע מכות, לצמצם אינטראקציה, לוותר ושוב לנסות. אני שמנסה להכניס לחיי רק את מה שעושה לי טוב, אוכלת את החרא בשקט ומנסה למכור לעצמי אשליות. הדרך שבחרתי היא בטח לא נכונה, כל פסיכולוג בגרוש יכול להרצות לי על זה שעות, אבל לפעמים הדבר היחיד שיכול לעבוד הוא טיפול בשוק. לפעמים הדבר היחיד להגיד זה לא עוד, יהא המחיר אשר יהא. זה כואב עוד יותר כשיש אהבה. אבל אהבה בלבד זה ממש לא מספיק. אהבה זה דבר נפלא, אבל לפעמים משמעותה לשחרר, אהבה היא תיבול נהדר אבל כדי לתבל צריך שיהיה בסיס. צריך לומר את זה בצורה פשוטה רק לאהוב זה פשוט לא מספיק, לאהוב זה בהמון אופנים, בטח לא רק במילים, כי אהבה זה הקשבה והכלה, אי הסכמה, פירגון, קשיים, זו בניה משותפת. אהבה זה להעצים. שום משפט של אהבה לא יכול להתאים כשאת מושא האהבה אנחנו מקטינים. אהבה זה לא משהו שמדי פעם מוציאים מהכיס ובוחנים. זו אני, ככה, אני משתנה, אני משתדלת, אני מקבלת, אני תמיד אוהבת. רק לאהוב לא מאפשר סוף טוב. והנה זה לא נגמר טוב.

אל תקראו, אין לי מה לחדש, לכם אין חשק ובתכל'ס די מייאש

זו לא תהיה הפעם הראשונה שאתוודה שרבים מחבריי לא קוראים את הבלוג שלי, הסיבות הן רבות ומגוונות ובוודאי אין צורך למנות אותן. הסיבה שבאמת מכאיבה לי היא שיש כאלה שמעדיפים לא לקרוא אותי כי זה עושה להם רע, כי אין להם כוח לשמוע על כל מה שרע כאן ולרוב אני לא כותבת על משהו טוב, כי כמעט הכל אצלי פוליטי וגם ככה במדינה הזו הכל פוליטי. עזבו אתכם מהכל, הנקודה היא שהם צודקים. אני לגמרי לא לוקחת את זה אישי. לחיות פה זה לפעמים לגמרי מדכא גם בלי לקרוא את זה שוב ושוב- 

מי רוצה לקרוא בזמן הפנוי שלו על המשא ומתן אחרי/לפני שהוא כל היום עבד/יעבוד? ושמע/ישמע על זה ברדיו? וקרא/יקרא על זה במשך היום? ושמע/ישמע אנשים מדברים על זה סביבו?

מי רוצה לקרוא עוד על זכויות אדם? ההתנחלויות? כפיה דתית? איבוד מוסר? כיבוש? ייהוד? התכווצות הדמוקרטיה? אי שוויון מגדרי? אונס? הטרדה? שנאת מהגרים? שנאת עובדים זרים? גזענות? קריקטורות בבה"ד 1? מוסריות? גיוס? העברות כספים? משילות? שחרור אסירים? הסתה? פרטנר? גז? יהודית ודמוקרטית? אירופאים מעודנים? סיורים בחברון? מורשת? שליחותו של קרי? יום האדמה?

מי רוצה לקרוא יותר על בנט? נתניהו? לפיד? ליברמן? יעלון? אקוניס? לוין? אולמרט? שולה זקן? תשובה? איזשהו דנקנר? מישהו מהטלויזיה? זמר מפורסם? 

ברור שאף אחד לא רוצה בשעות הפנאי שלו לקרוא את זה, הבעיה העיקרית היא שכנראה אין לנו בעיה לחיות עם זה. עובדה הנה אנחנו חיים. עוצמים עיניים ומתרכזים במה שחשוב נכון? בואו נמשיך עם עצימת העיניים הזאת כי היא בטח תעזור. תכף יהיה כאן יותר טוב, רואים, זה ממש משתפר.

עזבו אתכם היום מלקרוא אותי.      אין לי מה לחדש.         המצב לא טוב.

לאף אחד אין כוח לזה. 

ככה זה אפילו קצת יותר מייאש.

מחר. 

אופטימיות זהירה? אולי, אבל לא בגלל שיהיה פה יותר טוב. אלא שיהיה לי כוח לכתוב על זה. 

אריה בעור של כבש - הבנאליות של הבֶּנֶטִיזְם

אני שוקלת להחליף את השם של הבלוג שלי (טוב, לא באמת אבל לכו איתי רגע) - חשבתי ללכת בכיוון של "האוהל החילוני" -אתם יודעים גם קונטרה לבית היהודי וגם אליגוריה למצב שלנו, אלה שמממנים את מתנחלי הארץ ולא מצליחים לשלם את המשכנתא וכל מה שנשאר להם זה אוהל ולא אוהלה של תורה. אם כי זה בהחלט יכול להיות מפלט כלכלי לא רע בעיקר לאלה שאין להם כסף לשים בחשבון בג'רזי. אח"כ חשבתי ללכת בעקבות "נתן זהבי עצבני" על כיון של "קרן הבר מעוצבנט" אבל אני לא בטוחה שזה נכון לי מבחינת קריירה (די תצחקו, תשחררו קצת). אני יכולה להמשיך, אבל נראה לי שאז אאבד אתכם וגם אמשוך את המומנטום מעבר להכרחי. פשוט ה"אחים היהודיים" לא מפסיקים לספק לי חומר לכתיבה, שאין ספק שזה מתחשב וכדאי שאודה לבנט שהביאני עד הלום, אבל למען האמת זה כבר פשוט פגיעה באינטלגנציה. לפעמים נדמה לי ש"האחים היהודים" רק רוצים לפנק ולכן הם נותנים כל כך הרבה חומר לכתוב עליו, אבל אני אני עושה בדיקת מציאות קלה ומגלה שלא - ככה הם והאג'נדה ההזויה שהם מקדמים היא אשכרה האידיאולוגיה שלהם.

בשקט בשקט ועל הגב שלנו, ה"אחים היהודיים" הולכים ועושים לאידיאולוגיה שלהם בערך בקצב בו ברק עושה לביתו (ספרנו 5 דירות, לא?). הבעיה היא שהאידיאולוגיה שלהם היא רעה חולה שעוד תחזיר אותנו שנים אחורה ותאלץ אותנו להתמודד עם עוד שנים של בסיס צבא חזק ואמונה וכבר ראינו כמה טוב זה עושה. החזון של בנט הוא ארץ ישראל (כן לא מדינת ישראל) השלמה, יהודית וחזקה. ופה יש לי כמה בעיות הראשונה היא שלרוב האזרחים בישראל ברור שאין מצב לחזון הארץ השלמה גם אם זה היה ממש נחמד, שמה לעשות אבל חיים כאן גם לא יהודים, ובעצם גם אי אילו חילונים, ושבנט הוא אריה בעור של כבש, מיקם את עצמו כדתי לייט אבל בעצם הוא מחזק עוד יותר את העיגונים הדתיים בתוך חיינו הציבוריים. לתחושתי הרצון שלו ליהד את הארץ צריך להפריע לכל חילוני ישראלי באשר הוא. החבירה ללפיד בהתחלה כנגד החרדים נתפסה בציבור כמו תפיסה כמעט ליברלית, אך למעשה בכוונתו של בנט לייהד יותר את הארץ וחשוב לא לשכוח את זה, בנט רוצה להפוך את כולנו לדתיים לייט כי אין מקום אמיתי לחילוניים ללא זיקה למסורת בארץ האבות. העירוב הבלתי נסבל של הדת בחיינו עולה, לפחות לי, על כל העצבים וכמוהו כל מה שמדיף מכפיה דתית, קחו לדוגמא את  בנט, אביהם הרוחני של מנהלת הדת ושוטרי הכשרות שמתחדשים עלינו לרעה. אתם רואים, הוא שוב צץ, נדחף עם עוית הרסיסים שלו לכל מקום.

אז מה על השולחן עכשיו? זאת אומרת מלבד הררי הכלים שעוד נותרו לי לשטוף (סתם, השתגעתם? אני יקית). אז בואו נתחיל מזה שלא אמרתי כלום כבר חמישה ימים על ההתבטאות האומללה של חבר כנסת נוסף של הבית היהודי, סגן שר החינוך בישראל, שעד לפני חמישה ימים אפילו לא הייתי מודעת לקיומו - אבי וורצמן. בכנס לשלום הילד אמר האיש הזה חד וחלק שלא הקמנו את ישראל כדי להיות שבדיה אלא כדי להקים מדינה יהודית (אם לא אכפת לכם, קחו עוד שניה ותקראו את זה שוב). איך זה קשור לשלום הילד? ובכן טוב ששאלתם זה קשור כי אליבא ד'וורצמן ביהדות משפחה זה אבא, אמא וילד (נפלאות המודרנה - כמה בקלות אפשר להחזיר אותנו אחורה לימים חשוכים, כמה קל לעשות דה-לגיטימציה לציבורים שלמים שלא מתיישבים עם התפיסה שלך - הם פשוט לא קיימים או לא צריכים להתקיים). זו האג'נדה של הבית היהודי, ואיך זה מתכתב עם הערך החשוב שהשנה מעלה משרד החינוך על נס (כן זה שוורצמן מכהן בו כסגן שר)? או, זה לא, זה בדיוק מוכיח עד כמה הסיסמא הזו ('האחר הוא אני' אם לא ידעתם) בטלה מבחינה מדינית גם אם מורים ומנהלים מכל הארץ ממש ברגעים אלה עושים ככל יכולתם כדי להטמיע אותה בקרב התלמידים (ואני לא בטוחה שזה נכון, אבל זה לא העניין). למעשה זו הוכחה ברורה למדיניות הלא כתובה של ראשי המדינה הזו ועוד יותר לגבולות שמציבה הדת על הדמוקרטיה. 

הבנטיזם מסתמן כסוגה חדשה וירודה של אידיאולוגיה, היא משחקת על רגשות קמאיים של הרמת ראש יהודית, על הנטייה לראות את עצמנו כקורבן תמידי ועל הסתה מהסוג הנלוז ביותר. מבחינת בנט הדברים נורא פשוטים - אין עם פלסטיני זו פיקציה והדרך היחידה לשרוד פה היא על ידי חיזוק האמונה, חיזוק ההתיישבות וחיזוק הצבא. כל דקה שבנט ואחיו יושבים בממשלה היא הרסנית ומחזקת את נותני הטונים האלה. חבל שנתניהו לא למד דבר ממנהיגיה הקודמים של המדינה הזו. הכנסת מח"ל בזמנו לממשלת אחדות לאומית, הגם שנעשתה משיקולים של מלחמה, היא זו שסללה את דרכו של בגין למהפך, בדומה לזה הכנסת הבית היהודי תסמל נקודת מפנה ברורה בתולדותיה הקצרים יחסית של מדינת ישראל - שבירת הכמו-סטאטוס קוו בין מדינה דמוקרטית למדינה יהודית לטובתה של ההגדרה היהודית. בנט נכנס לממשלה על תקן ימין, אבל בנט מנהיג מפלגה דתית ששמה לה בראש ובראשונה את הציווי הדתי, הרבה לפני הציווי הדמוקרטי. הישארות ה"בית היהודי" בקואלציה היא המחיר הדמוקרטי שאנחנו משלמים. המשחק הדואלי של הישארות בקואליציה תוך פגיעה מהותית באפשרות לצעוד לעבר הסכם שלום והעברת משאבים להתנחלויות ולמוסדות דת פועלת לטובתו ברמה האלקטוראלית אך היא פוגעת בעתיד שלנו כאן. הבנטיזם סולל את דרכן של אידיאולוגיות הזויות שאין להן עיגון במציאות הבינלאומית שאנו חיים בה והמחיר שאנו משלמים כציבור הוא גדול מדי. אין אפשרות לפתרון ימני של הסכסוך ללא מלחמה גורפת שאם תתרחש תהיה ללא תמיכה בינלאומית בישראל. ישראל הולכת ונתפסת כתוקפנית, זה זמן מה והצגות התכלית הבנטיאניות מסייעות לכך בצורה ניכרת בעיקר על רקע אוזלת ידו של נתניהו.

נתניהו יכול היה לסמן פרגמטיזם ימני ולנצל את המומנטום שעוד יש לישראל, ההיכנעות לתכתיביו של בנט היא בעוכרינו ולא יתכן שנתניהו מוכן לקבל את זה אם הוא רוצה להירשם בדפי ההיסטוריה, ועל פניו נראה שהוא רוצה. כרגע לנתניהו יש יתרון, עדיין יש רוב בציבור לסיום הסכסוך, כל דקת תעמולה שהוא נותן ל"אחים היהודיים" משמעותה פגיעה ביכולת שלו לתפקד, דימום של כספים לטובת ההתנחלויות, פגיעה בדמוקרטיה וחיזוק אלמנטיים דתיים וקיצוניים. לא שאי פעם היתה בי סימפטיה לנתניהו, אבל פעם הוא היה אקטיבי ויוזם והיום הוא אפילו לא מגיב, הוא פשוט שותק. נתניהו מתמודד בזירת אגרוף מול מתאגרף חובב מחד ומול חובבן שבודק את הגבולות שנמצאים מתחת לחגורה, אבל רק אצל מתאגרפים נימולים. בינתיים הוא בעיקר סופג מהלומות, השאלה היא אם כבר החלה הספירה לאחור ואם עוד יש סיכוי שהוא יתעשט פתאום, יפתיע ויכה בחזרה.  

אני רואה שהארכתי, אבל יש לי מה להגיד בקשר להתפתחויות החדשות בהתפלשות הבוצית המכונה ספיר סבח, וגם מחשבות על הפח שבו נפלתי היום בעקבות הגיג של חבר בפייסבוק - יצאו משם כמה תובנות ובכולן ניתן למצוא קשר גם לועדה המוקמת ברגעים אלה ל"בחינת גבולות השיח" - אין ספק דמוקרטיה. בינתיים אני נדרשת לפעולה בעולם האמיתי - סופר אמא ממשיכה הלאה...

על עצלנות וחתולים וגם על אוניברסיטת חיפה ופרשת אומן - איך כל זה קשור? תנו לי רגע להסביר

שבת בבוקר, באמת שיום יפה וגם עצל. נרדמתי אתמול עם קטינא, אני זוכרת שהבנזוג ניסה להעיר אותי, אני גם זוכרת את הניסיון הקלוש לצאת מהמיטה שנעצר בעודי במיטה, התמוטטות כוללת. לפנות בוקר בא הבכור בגלל חלום רע ועדיין לא יכולתי להפגין יכולות קוגניטיביות או תקשורתיות מעבר ללעשות לו מקום ולהמהם שאני אוהבת אותו. מזל שזה הספיק או שזה נועד ללמד אותי שלא תמיד צריך לדבר, לא שאני מתחייבת ללמוד מזה משהו. כשהבכור התעורר ניסיתי לקום, אפילו הצלחתי מבין שרעפי הבוקר להבין שהחתול רעב, כי למרות שיללות של חתולים נשמעות למקשיב מבחוץ אותו הדבר, הרי שבעלי החתול כבר מבחין בניואנסיםהשונים, בקיצור יש יללות של אוכל. תכיפותן מעידה על רמת הרעב, או שבעצם על רמת העמידות הפסיכולוגית של החתול לנוכח הגידול בשטח הנראה של תחתית צלחת האוכל שלו כי היא אף פעם לא ריקה. מכיון שחתולים כידוע הם אגואיסטים ומלכות דרמה לא קטנות, הרי מרגע שהרדיוס של השטח הנראה של הצלחת (כן הוא תמיד מעוגל) הוא מעל 0.3 ס"מ, החתול מאתחל את מערכת ההתרעה הרגישה להחריד שלו. מה שמצחיק הוא שלאחרונה היללות שלו מעט חנוקות ולרוב צלילי היללה נגמרים עוד בטרם הוא סוגר את הפה מה שמשאיר אותי צוחקת ואותו מבולבל ותוהה, כי זה ברור לעין שמבחינתו היללה הייתה אמורה להיות ארוכה ודרמטית הרבה יותר. הצחוק שלי בטח לא מועיל לתחושת הביטחון העצמי שלו, אבל מכיון שהוא מבוהל יותר מכל יצור חי על פני כדור הארץ הרי שממילא אין לאן לשאוף, בטח לאור 8 השנים האחרונות בהם ניסינו כל טריק אפשרי להחדיר בו מעט ביטחון אך לשווא.

פתרתי את בעיית יללות המחסור של הפולני בעל 4 הרגליים ודידיתי חזרה למיטה תוך התנצלות בפני הבכור על חוסר יכולתי להתאושש, שביננו זה מפתיע כי לרוב ברגע שאני פוקחת עין (כן, רק אחת, זה מספיק) אני מיד עירנית כאילו שתיתי כבר שני אספרסו קצר. כשקמתי סופית, ישב לו בכורי בסלון וקרא. כל בוקר כמעט, אני יוצאת לסלון ומוצאת אותו כך, יושב מכורבל בשמיכה וקורא ופתאום שמתי לב שאני לוקחת את הרגע הקסום הזה כמובן מאליו. אבל הרבה יותר מזה, המטבח היה בוהק, שום כלי בכיור, שום עוגות ועוגיות שמרים על משטח העבודה, שם הפקרתי אותן להתייבש למוות ונרדמתי מתוך חוסר אחריות ואפטיות מוחלטת לגורלן. זה אולי משעשע אתכם, אך בעיני זה היה קסום, מה קסום? מאגי! והנה אני פה, עם קפה והבכור בחדרו מתקתק לו על המחשב את הפוסט הבא שלו, שכבר חיכיתי לו בכיליון עיניים ונאלצתי להפגין אדישות כדי לא להיות האמא הלוחצת. 

הרדמתי אתכם עם כל האישי הזה, נכון? אז הנה זה בא. אמנם התחלתי אישי, אך זה בעיקר כי אני כזו אסוציאטיבית שזה מפחיד ואין לי עורך מכל סוג שהוא, בעצם רציתי לכתוב דווקא על משהו פוליטי ואישי כאחד. בתחילת השבוע הזה, בסופה של פרשת פרופ' אומן כתבו נציגים של סגל אוניברסיטת חיפה גילוי דעת על התנהלותה של אוניברסיטה בנושא תואר הדוקטור לכבוד של פרופ' אומן. השורה התחתונה שלהם היא ששגתה האוניברסיטה בכך שהחליטה שלא להעניק לפרופ' אומן תואר דוקטור של כבוד רק בשל דעותיו הפוליטיות. הרישא של המכתב בו מוחים, ובצדק יש לציין, אנשי הסגל על התנהלות האוניברסיטה בנושא הוא נכון ומוצדק ואין ספק שזה אכן פגע בתדמיתה ובמעמדה הציבורי של האוניברסיטה, אבל בואו גם ניקח את זה בפרופורציה - לא נראה לי שזה יביא לקריסתה או לסדקים כלשהם במעמדה האמיתי והאיתן בארץ ובעולם כאוניברסיטה מצויינת. ברור שצריכים להיות נהלים ברורים יותר בנושא. אין גם ספק שפרופ' אומן תרם תרומה אדירה למדע וגם שאוניברסיטה אינה מוסד פוליטי. עד כאן, אני מניחה שאנחנו מסכימים. אולם, תואר דוקטור לכבוד כשמו כן הוא, הוא נותן כבוד. איך תוכל אוניברסיטה שבה לומדים ועובדים אנשי סגל וסטודנטים יהודים וערבים כאחד, הממוקמת בתוך עיר מעורבת לתת תואר דוקטור לשם כבוד לאדם שמציע להעביר גדרות כדי ליצור הפרדה בין יהודים לערבים? אז מה יותר חשוב כבודו של פרופ' אומן או כבודה של אוכלוסיה שלמה? לאוניברסיטה אין מעמד פוליטי אך יש לה חשיבות כמוסד ציבורי והמוסר הכפול שהיה עולה ממתן תואר דוקטור של כבוד לפרופ' אומן הוא מחיר גבוה הרבה יותר מהפגיעה בתדמיתה של האוניברסיטה בעקבות ההתנהלות הלא מכובדת שלה בפרשה. 

למה כל זה אישי? כי אחד החתומים על המכתב, כן גם על הרישא וגם על הסיפא, הוא אחד המרצים שהשפיעו עלי הכי הרבה בתואר הראשון והשני שלי באוניברסיטת תל אביב. כי הוא הראשון שלימד אותי חשיבה ביקורתית מהי, כי הוא זה שעזר לי בצעדי הראשונים בנושא של זכויות אדם, כשהתחלתי כאדם צעיר לחשוב לבד ולגבש לעצמי את אמות המוסר שלי ואת דרכי בעולם הפתלתל הזה. לא מצליחה להבין את המהלך הזה, לא מצליחה להבין איך מתנוסס שמו על גילוי הדעת הזה שמעלה על נס את קרנה של האוניברסיטה ורומס בגסות את ההגנה על המיעוט המשתמעת מהמהלך. בגלל זה זה אישי, כי כשראיתי את שמו משהו נשבר בקרבי. זה נשמע דרמטי אבל זה מדוייק. האיש שגילה לי שבכל עיון בפסק דין חשוב ללכת ולהסתכל על דעת המיעוט, האיש שהקדיש שעות שלמות ללמד את מוחותינו הצעירים מהות דמוקרטית מהי, האיש הזה חתם על מסמך שבמקרה הטוב הוא פשוט עיוור לפגיעה במיעוט. ועכשיו אני יכולה לסיים כי אני נשמעת כמו מלכת דרמה וזה סוגר מחדש את הפינה של החתול.

פוסט הנקודות - כתיבה של אחרים, סינוזיטיס, אמ"ן, טרור וקצת מוזיקה

1. כשהבכור שלך פותח בלוג וכבר ביום הראשון מספר הכניסות אליו גדול בערך פי שלושה ממספר הכניסות לבלוג שלך ובמקום לחטוף מחסום ספרותי אתה אשכרה מסתובב כמו טווס גאה, כנראה שהתבגרת. ייתכן אפילו שתהליך ההפנמה של ההגדרות שלך כהורה הושלם. אפשר לראות בזה את המבחן האולטימטיבי - לא עוד להפסיד בכוונה בכבוד במשחקי קופסא וקלפים, אלא live knockout - שנאמר קשה באימונים, קל ברסיטל (נראה לי יותר מתאים לאורח החיים שלנו מאשר דימויים על קרבות וכאלה). אל דאגה אני לא תולה את המגבת, אבל בטח שאני מפרגנת ולכן שוב מציינת בנון שאלנטיות את כתובת הבלוג שיהווה את נקודת המפנה בכתיבה המודרנית כפי שאנחנו מכירים אותה. 

2. נתניהו אושפז לשעתיים בשל סינוזיטיס - לא יודעת מה איתכם אבל אני סבלתי מסינוסיטיס כרוני בעברי (בהווה זה קורה לי לעיתים רחוקות) כדי להגיע לסבל בלתי אפשרי המחייב הגעה לבית חולים וצילום מערות האף כמובן צריך לא להתייחס לכאב במשך פרק זמן מסויים. זאת אומרת זה לא עובר מאפס לאחד. איך אני אמורה לסמוך על האדם המופקד על בטחוני (בסדר, במקרה הזה אני באמת לא סומכת, אבל זה שולי ופרטני) כאשר הוא אפילו לא קשוב לגופו. כלומר, בחייך, נתניהו, לא יכולת ללכת לרופא ביום שישי בבוקר ככל האדם? באמת שהיה צריך לבזבז שוב את כספינו על אשפוז שלא לצורך בבית חולים? הרי אם חלילה זה היה אזרח מהשורה, נניח אני, הקופה לא היתה מאשרת לי בכלל את הפניה. ולכן מראש לא הייתי יוצאת לבית החולים (ועזבו את הקטע של מי ישמור על הילדים) אלא מוצאת את עצמי במיטה בולעת כדורים כל סוף השבוע ובין לבין הזיות החום הייתי סופרת את הדקות עד ליום ראשון בבוקר בו תשלח אותי הרופאה לצילום דחוף של מערות האף בקופה וכמובן שהבנזוג ינהג ויאלץ לקחת חצי יום חופש לפחות כי מי יכול לנהוג אחרי התפרצות מטורפת של סינוזיטיס שנגרמה כתוצאה מדחיה והזנחה? שלא לדבר בטח על הסגירות הבטחוניות שהאשפוז הזה בודאי הצריך. למה נתניהו לא יכול לגלות אחריות ולדאוג לטפל בעצמו כמו כל אחד מאיתנו בזמן? זו לא קטנוניות שמאלנית, זוהי ביקורת על דרך התנהלות שמעידה הרבה על המתנהל חסר האחריות, במקרה זה ראש ממשלה - תפקיד שבאופן כללי יש ממנו ציפיות ובאופן פרסונלי כרגע - אין.   

3. אמ"ן מעריך כי החמרת המצב הכלכלי והאלימות המואצת ידחפו עוד צעירים לארגוני הג'יהאד ואלה הופכים לאיום מטריד. ברור שמתבקש לומר - וואלה כי הרי זה כל כך ברור שיש שיגידו - טאוטולוגיה. אבל בואו לא נהיה ציניים. הקורא הסביר (ומשולל הציניות) עשוי להסיק שבעצם אמ"ן מעריך שהאינטרס של ישראל זה רווחה כלכלית שתפחית את האלימות וגם את שיעורי ההצטרפות לארגונים, לא? אז בעצם אם אנחנו נפעל לטובת הקלות והסכם בר קיימא זה יעלה את רמת הביטחון של תושבי ישראל ומכאן שאם נמשיך לסגור מעברים, לתקוף, לעצור אנחנו דוחפים עוד ועוד צעירים לשורות הארגונים ופוגעים בעצמנו באינטרס החיוני של מדינת ישראל? מעניין. אז בעצם סגירת המעבר בכרם שלום (סגורים על זה שזה כ' ולא ח'?) על 16 טונות התות ומאה אלף הפרחים שהולכים ונרקבים עשוי לדחוף עוד אנשים לזרועות הטרור? מעניין. טוב העיקר שאנחנו יודעים את זה ולוקחים את זה בחשבון במסגרת קבלת ההחלטות. כמו שאומר יעלון - אין פרטנר וראו את התייחסותי לזה בפוסט של אתמול (לא צריך לקשר - תסתכלו ימינה, ימינה הצד של הבלי שעון לקונפורמיסטים שביננו, יש שם את רשימת כל הפוסטים לנוחותכם כמובן). 

4. אתמול סיימנו שבוע ראשון בלבד בחיינו החדשים עם טרומבון וכינור. אני לא יודעת מה יעלה בגורל המסע החדש הזה לארץ התווים כלי הנשיפה והמיתר, אבל אתמול בערב ישבו הילדים שלנו ולימדו אותנו על הכלים וערכו קונצרט קצר. בעיני התחילה מסורת חדשה וחילונית שממשיכה את ההחלטה שלנו להדליק ביום שישי נרות, אבל לא בשם האל אלא בשם של ערכים שנראה לנו שהשבוע הזה דורשים יותר התייחסות

5. אם באמת יש לכם זמן לקרוא היום אז אל תשחיתו אותו עלי יש שני מאמרים שאני רוצה להמליץ לכם:

א. ראיון עם מחנך מעורר השראה: http://www.haaretz.co.il/magazine/ayelet-shani/.premium-1.2200734

ב. כתבה ארוכה אך חשובה ומאירת עיניים: http://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-1.2200680

אני באמת בסדר, אין לי חום ואין לי כאב ראש (זה שמור למלכת הדרמה נתניהו), התחלתי את הפוסט בלפרגן לבכור והמשכתי בלפרגן לאחרים והשמים בחוץ לא נופלים. שתהיה לכולנו שבת רגועה

תהיה לשבת - אני רק מניחה פה משהו לא ממש אפוי בערך כמו העוגות שרק תיכננתי לאפות היום והתעצלתי

שישי בבוקר, יש לי המון דברים לעשות באופן עקרוני, אך מכיון שבשל איזושהי קארמה ממש טובה חברו להם מספר מאורעות מעודדי עצלות וכתיבה נינוחה, אני לא ממש מוצאת את האנרגיה להניע את הגוף למען כל המטרות הטובות האחרות שראוי היה לעשות. העניין הוא שהקניות מאחורי, ארוחת הערב לא באחריותי (חמי וחמותי עלו על המוקש במקומי), למרכזית יש שיעור כינור באמצע היום (בטח בהתחשב בעובדה ששישי יום קצר), הדחתי כלים, עשיתי כביסות ואת כל השאר אפשר למעשה לדחות. אז אני מתעצלת ולא מתביישת.

היה שבוע עם הרבה התחלות חדשות - טרומבון וכינור ומשקפיים וכאילו שלא די בזה החליט יורש העצר לפתוח בקריירה סולו משלו ככותב בלוגים והיום יצא הפוסט הראשון ועכשיו יש לי ילד שהולך לבדוק מספרים - אבוי לעיניים שנאלצות להביט במראה חסרת הרחמים :) אין לי אלא להביט באנרגיה היצירתית הזו שפורצת מבכורי בימים האחרונים בסיפוק ולסמוך עליו שידע לנווט את עצמו למקומות אליהם הוא רוצה להגיע. זה לא שהייתי צריכה עוד סיבות להיות גאה ומאושרת, אבל יש משהו מאוד מרגש בתהליך המקסים הזה שהוא מתחיל ממש עכשיו של מעבר מילד לנער, יש בזה מן העונג הצובט שמעלה חיוך גאה אבל חונק את הגרון. נהנית מלראות אותו עובר נקודת ציון ומנסה כל הזמן להיות האמא שתמיד רציתי להיות ומנסה לשפר את האמא שאני, בעיקר כי זה מגיע לו. מאוד יפה התהליך הזה, גם גורם לך להבין כמה התבגרת, בעיקר אם אתה לוקח רגע לכתוב על זה.

אבל כבר זמני הולך ומתקצר ומיתרי הכינור יאלצו אותי לסיים ולי יש תהיה קטנה לשבת בעקבות דבריו של יעלון שקראתי על הבוקר, לא שיש חדש תחת השמש. זאת אומרת יעלון לא אמר שום דבר שהוא לא אמר קודם, זה אני שהבנתי משהו. בקיצור יעלון טוען שאין פרטנר להסכם של שתי מדינות לשני עמים, שאם נקבל את מתווה קרי יהו טילים על תל אביב והכלכלה תהרס - ממש ארמגדון מזל שיש לנו את יעלון ויליס (סליחה, זה ברוס ויליס, יעלון זה בוגי - טעות שלי) שיציל את המצב. יעלון (סליחה - אצלי בוגי לנצח ישאר אחד מהאיכרים הקמצנים ושוחרי הנקמה מ"מר שועל המהולל" של רואלד דאהל, לא שזה לא מתאים, רק אומרת) עומד על משמרתו כבר הרבה זמן, ובמשמרת שלא לא יקום ההסכם שהוא יתן לו את ידו. כשאני שומעת אותו אני תמיד תוהה, אם פשוט למדנו לקבל את השפה הדואלית הזו כי מה שיעלון אומר הוא בעצם וידוי מיומנו של הנץ הבטחוני הישראלי - אין פרטנר לשתי מדינות לשני עמים כי ישראל היא לא פרטנר. הוא לא מסיים את המשפט, הוא נותן לסינפסות שלנו להתחבר לבד ולהגיע למסקנה המוטעית שהוא מצביע על הצד השני, אך יעלון מתכוון למה שהוא אומר - אין פרטנר כי אנחנו לא פרטנר. הרי מי באמת מאמין לתסריט חסר האונים שמצייר יעלון בדמות המדינה חסרת עמוד השדרה שתקרוס כי טילים יפלו עליה? איפה החוסן הישראלי הזה שדוברי הימין כל כך אוהבים להזכיר ובכל הזדמנות (אפרופו נתניהו שהכניס לז'רגון החדש את "בהתרעה ובהכרעה" בהתייחסו בעמוד הפייסבוק שלו למסיימי קורס הטיס)?

אבל התהיה האמיתית שלי לאחרונה היא הרבה יותר פנימית משאלת הסכסוך הישראלי פלסטיני. כי בהנחה שזה האחרון נפתר - האם יש לנו פרטנר למדינה אחת לעם אחד? אני מתחילה לחשוש שמה שמפחיד אותנו מלגשת לסיום הסכסוך הישראלי פלסטיני זה המחשבה של מה נעשה כאן לעזאזל אם נצטרך להתעסק רק בעצמנו? הרי נטריף את עצמנו לדעת ולא יהיה לנו אף אחד אחר להאשים. זהו, אני את תהייתי לאויר העולם שיחררתי. סוף שבוע נעים שיהיה לכם

פוסט על זמן משפחה - אסופת הבהרות לפוסט של אתמול

אולי הבלוג הזה צעיר מדי כדי לעסוק בשאלה מהו הנושא המועדף על קוראיו, ייתכן שעדיין אין נתונים סטטיסטיים מובהקים על פיהם ניתן ללמוד משהו על העדפותיהם של הקוראים וייתכן שכל יופיו של בלוג זה שהוא אינו נתון לתכתיבים אלא לקפריזות של כותבת הבלוג ולכן ניתן למצוא פה סקאלה רחבה של נושאים כמו דעות פוליטית, הגיגי חיים, הספדים, מתכונים, רעיונות למסיבות יום הולדת וכל דבר אחר. כמובן שמגוון ההתכנויות הוא הרבה יותר גדול מזה הנקוב כאן אבל זה ייתן כיוון לא נכון לפוסט וחבל, וגם זה לא ממש מעניין, ובעיקר לא הייתי רוצה להראות לכם כמה קרוב מגיע דמיוני הפרוע ביותר כי הייתי רוצה שתחשבו שאני מקורית ומעניינת. ולמה אני אומרת את כל זה? כי הפוסט של אתמול קיבל חיים משל עצמו, טוב קצת יצאתי מפרופורציה, אבל בתוך עולמי הצר, בהם הפוסטים שלי זוכים לתהודה מסויימת (המספרים המדוייקים נשארים במערכת), הוא קיבל תוך 24 שעות מספרים כפולים ומכופלים. אז ברור שאני מאושרת וברור שלאור תקדים אחד אין להסיק דבר לגבי הפוסטים הבאים. כך או אחרת, את מרבית הבוקר המוקדם העברתי בקריאת הערות שעלו במהלך הלילה לגבי פוסט זה. אם אתם מוכרחים לדעת - אחר כך היה לנו תור לרופאת העיניים המהוללת שלנו בתל אביב וגם שיעור טרומבון ראשון לבכור (אולי נחבר לפוסט משותף אחרי שיעור הכינור של המרכזית, מחר) ולמרות שגם על שני נושאים אלה אוכל להעביר פוסט שלם אחסוך לכם הפעם, אך כזכור זה אינו מבשר דבר לגבי העתיד.

לא על מנת לרכוב על גלי ההצלחה של אתמול, אני ברשותכם אחזור בכל זאת לפוסט של אתמול ואבהיר כמה נקודות חשובות:

אני כותבת על מה שמעניין אותי, דברים שמפריעים לי, תובנות ומיני שכאלה ומקור השראתי הוא העולם הסובב אותי וכמו כל אנוש מוגבל אחר, גם אני כותבת מתוך הפילטרים שלי ואינני מנסה לאמץ סגנון אובייקטיבי. זה חלק מהחינניות בכתיבת בלוג עצמאי - הוא מנותק מדרישות הקהל וחף מנסיונות התחנפות. בגדר כטוב לכם תקראו וברע לכם העבירו את הסמן ל- X ובזאת תיפתר תחושת אי הנוחות.

מה שכתבתי אתמול הוא פרי של מחשבות ושיחות רבות, וחודשים רבים נתתי לנושא זה להסתובב במחזור הדם עד שזה מצא דרכו החוצה. מטרת הפוסט היא בוודאי לא להעליב הורים שאינם בחינוך ביתי,  אלא להאיר עיניים בנקודה שבעיני היא בעייתית מאוד - התרופפות הקשרים בתוך המשפחה בשל היעדר זמן יחד. אפשר לדבר על הנושא במסגרת האישה כאשת קריירה, אמא ועקרת בית, אך אני חושבת שהנושא הזה לעוס. אני גם חושבת שאין שום סיבה ליצור הכללה גורפת ובעיקר אני לא חושבת שהנושא בכלל מגדרי. אני כן חושבת שמטבע הדברים, החיים מכילים כל כך הרבה פעולות שלעיתים ברצף השגרה והשחיקה אנחנו פשוט נלחמים כדי לשרוד עוד יום, הבעיה היא שקשה מאוד לקחת פאוזות כדי רגע להעריך את הדברים. לכן פעמים רבות אנחנו פותרים בעיות שמתעוררות במקום ולא בודקים מאיפה זה מגיע. סליחה מראש על לזות השפתיים, זה קצת כמו רפואת עור (או רפואה בכלל) שבדרך כלל לא מתחקה אחרי המחלה אלא נותנת תרופות לטיפול סימפטומטי. אם הילד מתנהג לא יפה אז נעיר לו, באותו רגע, אבל בדרך כלל לא נשים לב שיש כאן איזושהיא תבנית שזקוקה לטיפול, אלא נראה בזה בעיה חד פעמית. אבל הבעיה האמיתית היא שאין מספיק זמן משפחה, זה לוקח זמן להיות מתואם. זה נכון דרך אגב לגבי מרבית התחומים, ובאופן מובהק בזוגיות, שבה יש צורך להשקיע וגם ככל שחולפות השנים אתה נעשה מתואם יותר. כמו בזוגיות כך במשפחה, צריך לקחת את הזמן, צריך לצאת מהמסכים, צריך לשחק משחקים (לא של פולנים וסליחה אם פגעתי), צריך זמן ביחד כדי ללמוד להיות מתואם. בלי להשקיע זה פשוט לא הולך. 

זה מביא אותי לעניין סדר העדיפויות. אתחיל בקטן ובאישי - כשלא רציתי באמת לרוץ או לעשות כושר גם אף פעם לא מצאתי זמן, כשהחלטתי לצאת ולעשות לא היה דבר ששיניתי באמת בסדר יומי מלבד מציאת הזמן לריצה ואני די בטוחה שלא גונבה לה שעה נוספת ליממה שלי. זמן זה עניין של תעדוף, יש כמובן תמיד אילוצים מבחוץ אך זה בעיקר תלוי ההחלטה שלך. ברור שיש המון דברים שאתם רוצים (צריכים זה עניין של הגדרה) לעשות, אך לכל דבר יש את הזמן שלו, כאשר יש לכם כאן ועכשיו ילדים צעירים, אין מה לעשות הם צריכים חלק גדול יותר מהזמן שלכם. כשהם היו תינוקות מצאתם את הזמן, אז למה כשהם גדלים פתאום הזמן שנתפנה מנוצל לדברים אחרים? הרי הם עדיין צריכים את תשומת ליבנו, רק באופן שונה. אין לי אלא להניח שלזה בוודאי יש מחיר. אם אנחנו מוכנים לשלם אותו או לא זו כבר החלטה אינדיבידואלית. כך או אחרת הזמן הזה של הילדים הוא חולף ומהר מאוד הם כבר גדולים והעולם שלהם מצמצם ממילא את הנוכחות שלנו, לכן אני לא מבינה איך אנחנו לא נלחמים עם כל מה שיש לנו כדי להיות איתם יותר זמן, אפילו דרך אגב במחיר של ביטול חוג בשביל זמן איכות עם ההורה, עם ההורים, עם האחים, זמן של משפחה באיזשהו אופן.

אחת הטענות שהושמעו אתמול באחת ההערות היא שקשר עם הורים אינו תלוי זמן ואפשר לפתח קשרים נהדרים בין הורים לילדים (לא היתה התייחסות לנושא האחים) ולזה אענה בוודאי שאפשר. אדם הוא חיה של הרגלים, אתה יכול להרגיל את הילדים שלך לפתח איתך קשר טוב גם אם אינך פנוי להם לאורך כל שעות היממה. ניתן גם לטעון שאינך יכול לדעת איך היה אם היית פנוי להם יותר, ייתכן שהמצב היה טוב יותר (אני מניחה שיש מקרים בהם ייתכן שפחות). בני אדם ככלל גם לומדים למצוא תחליפים כדי לספק את כל הצרכים שלהם וגם הילדים שלנו מתרגלים לעשות זאת. בכל מקרה, אין לראות במה שאמרתי דעה שיפוטית על הדרך בה אתם בוחרים לחיות. אני חושבת שזמן ביחד זה זמן היכרות ולמידה חשובה ויצירת קשרים שהיא קריטית לכל החיים. אני כן חושבת שההורות בעידן המודרני היא הורות נאורה תחת מיסוך. כי מה כבר לא אמרו לנו על הורות? ובאמת, אנחנו משתדלים להיות קשובים, להעמיד את הילד במרכז, להעניק לו את כל מה שאפשר, להעשיר אותו בכל צורה שמוכרים לנו, אבל בתכל'ס אנחנו בעיקר לא מעניקים להם את הזמן שהיה ראוי להעניק להם. הזמן המשותף נפרט לכל כך הרבה זוטות שכבר אין כוח - שיעורי בית, להתאמן בנגינה, חברים, חוגים, להתארגן לאירוע, מקלחות, אוכל, כן זמן מסך/לא זמן מסך, למה אתה לוקח לו? למה את צועקת? אנחנו מאחרים, להכניס לאוטו, להוציא, לאסוף, לכבס. אובייקטיבית אי אפשר לשנות את זה. מצד אחד זה לגמרי נכון, מן הצד השני זה עניין של סדר עדיפויות, לפעמים כל מה שצריך זה דווקא להרפות. 

השורה התחתונה של מה שרציתי להגיד זה שבלי משים, בעידננו המדרני, זו המשפחה שמשלמת את המחיר הכבד ביותר. אנחנו צריכים למצוא את הדרך לבלות יותר זמן עם הילדים ולילדים למצוא יותר זמן לשחק בינם לבין עצמם. המון מילים כבר נשפכו בנושא זמן האיכות, בנושא הדוגמא האישית שאנחנו נותנים לילדים שלנו, החשיבות של רב גילאיות (אחים זה משחק רב גילאי, בעוד שאם תחשבו על זה רוב הילדים נמצאים כל הזמן עם ילדים בני גילם, אילו הזדמנויות כבר יש להם להתערבבות רב גילאית וההתנסות הזו היא חשובה לכל הצדדים), תהליכי חיקוי של הילדים, תהליכי למידה, דחיית סיפוקים ועוד. השורה התחתונה היא שסופי שבוע זה פשוט לא מספיק, אי אפשר לחיות כל השבוע במקביל ובסוף השבוע להיפגש לדק. משפחה והאופן בו מתנהגים בתוך המשפחה זה דבר נרכש, לנסות לשנות את זה כבוגר, גם אם אתה בוגר מאוד מודע זה נורא קשה. אני אומרת את זה מניסיון, אני מאוד אוהבת את הורי, אבל אני מאוד מנסה לשנות במקומות הראויים לשינוי ואני עדיין נופלת פעמים רבות בפחים. אני אמנם מסגלת לעצמי דרכים חדשות, אך זהו תהליך לא קל ופעמים רבות כואב ודורסני ודורש אנרגיה ותשומת לב שהם לפעמים למעלה מיכולתי האנושית ולכן אני נוטה לצעוד בצעדים מדודים אך מלאי כוונה. 

אם אתם לא מרוצים מההתנהגות של הילדים שלכם או של הילדים שלכם בינם לבין עצמם, הדבר הטוב ביותר הוא שרגע אחד תעצרו ותביטו במראה, שם נמצא מה שראוי לתיקון. מספרים על סבו הפטרנלי של בנזוגי, שהיה רופא ילדים מפורסם, שכשהיו מגיעות אימהות צעירות ולחוצות עם כל מיני "בעיות" קרדינליות, הוא היה רוכן בשקט לעברן ולוחש מילה אחת "ואליום", האם הלחוצה מיד היתה נחרדת מעצם המחשבה לתת לנזר הבריאה ואליום, אז היה הרופא מחייך ומתקן "לא לילד, לך". וזה כל כך נכון, לא רק לגבי הבעיות בגינן רצים לרופא, אלא בגלל כל הראיה שלנו את הילדים. כדי שילד יתנהג כמו שהיית רוצה, אתה צריך להתנהג כמו שהיית רוצה ממנו. כשמה שהילדים שלך רואים, זה הורים עסוקים, מסתובבים סביב הסלולאריים החכמים שלהם כמו עכברים מורעלים ורואים סדרות זבל בטלוויזיה כדי לנקות את הראש והאינטראקציות לאורך השבוע הן בעיקר בעלות תכלית כלשהיא, הוא לומד הרבה גם על מהות המשפחה, על תפקוד בזמני לחץ, רק שנראה לי שהוא לא לומד את הדברים הנכונים.

לפעמים הדברים הגדולים ביותר לא נמצאים באופק אלא דווקא מתחת לאף. שם בדיוק גם נמצאת המשפחה שלנו והיא לא מובנת מעליה, רק שאין לה פה משל עצמה כדי לדרוש את זכויותיה ולכן עלינו לשמש לה כפה אם היא אכן חשובה לנו. המאבק על הבית הוא אכן המאבק הכי חשוב כי לבד ממתנת החיים והבריאות, אם יש מתנה שהולכת איתנו כל החיים היא המשפחה ואותה גם תמיד נצטרך בזמנים הקשים, לכן יש להעריך אותה עוד הרבה יותר כשהיא ככה בשגרה. עם כל הבלאגאן, האטרף והטירוף.

אין לי אספירציות להיות גורו מכל סוג שהוא ולכן לא תמצאו כאן עצות מועילות לחיים, אני בטח לא אספר לאף אחד איזו שינוי עליו לעבור, אם בכלל, ואיך. אני אישית נואשתי כבר מזמן מכל מיני אידיאולוגיות חובקות כל ואין זה משנה אם הן מדיפות ריח דתי, פוליטי, בעצם כל דרך חיים, בטח כאלה המבטיחות אושר או גמול כלשהו. מזמן הבנתי שמכיון שכולנו כל כך שונים לא יכול להיות מתכון אחד שמתאים לכל האנשים גם אם הוא רעיון יפה ואפילו נעלה. בעיני בעידן של אינדיבידואליזם האידיאולוגיה השלטת היחידה צריכה להיות "חיה ותן לחיות", ההתערבות חייבת להיות מינימאלית וביסודה כבוד. כן, אותו כבוד ישן וטוב - כבוד לעצמי, כבוד לאחר, כבוד לשונה, כבוד לחיים, כבוד לזכותו של כל אחד מאיתנו לחיות את חייו ואם אפשר על הצד הטוב ביותר. אני כותבת כאן את מחשבותיי, אינני מטיפה לאחרים לפעול כמוני, אני רחוקה מזה כרחוק מזרח ממערב (ואנא בלי להתפלסף על זה שבכדור הארץ העגול שלנו בסופו של דבר הם נפגשים). כפי שחזרתי ואמרתי, הבחירות שלי, בין אם הנקה מאוחרת, לינה משותפת, חינוך ביתי וכולי, הן בחירות שלי שמתאימות לי והן בהכרח לא יתאימו למישהו אחר, הן עוצבו במיוחד על ידי לעצמי והן גם לא מקור לשיפוט כזה או אחר על בחירות של אנשים אחרים. זו איננה קריאת "אחרי" וזהו איננו מניפסט מסיונרי, זהו קטע טקסט קטן שמציע לעשות רגע עצירה ולראות האם באמת הכל בסדר או שאולי בכל זאת צריך להקדיש קצת יותר למשפחה?

סיפורי רשת

בזמן לימודי לתואר השני, הבנתי שאחד הדברים שהכי מענינים אותי הוא כוחה של האינטרנט גם כאמצעי תקשורת וגם כמרחב חדש בעל השפעה חברתית, מדינית וחוקית. זה לא רק הכפר הגלובלאלי, זה לא רק הטכנולוגיה, זה גם ההשפעה על בני האדם, על ניצול הזמן שלנו, על השפה וקיצורי השפה, על יצירת הקשר בין אנשים, על חיינו מכל הכיוונים. למרות שזנחתי את חיי האקדמיים, נושא האינטרנט הוסיף לעניין אותי ואני עדיין מגלגלת רעיונות בראש ונדהמת כל פעם מחדש, לטובה ולרעה מהכוח האדיר שהמדיום הזה מעניק לנו מחד ומהתלות הבלתי מתפשרת שהענקנו לו בתמורה.

ולמה אני אומרת את זה שוב עכשיו? בעצם אין לי תשובה טובה לזה, ואולי כן. אולי זה בגלל שקמתי בבוקר לדיווח עצוב נוסף של חבר בארצות הברית שיושב לצידה של בתו בבית החולים. וחשבתי שבזכות הרשת החברתית חזרתי להיות בקשר עם  אותו חבר ילדות מארצות הברית. ואיך שללא הרשת לא הייתי יודעת שזה כבר כמה זמן שבתו הקטנה חולה ולרופאים אין מושג מה יש לה. ואיך הוא מעדכן את הקהילה הוירטואלית ועכשיו, כשבתו בבית החולים, רחוק מאוד מהבית והוא באמצע השבוע נמצא בבית עם בתו הגדולה, הוא יכול בבקרים להיות מחובר למחשב ולראות את ביקור הרופאים, לשמוע אותם ולשאול שאלות, הוא יכול להיות בקשר תדיר עם בתו ואשתו להיות כמעט עם היד על הדופק, הוא יכול בסופי השבוע, כשאשתו בבית והוא בבית החולים לראות את אשתו ולדבר איתה למרות שהיא מרוחקת מיילים רבים, לעבוד, להיות בקשר עם העולם ולדווח למי שצריך דיווח. בתוך כל הבלאגן של החיים שלו, זו הטכנולוגיה המופלאה שהגענו אליה שמאפשרת לו כמעט להיות בשני העולמות בעת ובעונה אחת והוא מקבל, בזכות אותה טכנולוגיה, גם אינסוף תמיכה מכל רחבי העולם ואיתה גם הרבה נחמה.  

זו לא הפעם הראשונה שהצלחתי להתחבר לכוחה של הרשת (נותנת לכם פאוזת צחקוק לאור ההקשר הקלוש למלחמת הכוכבים) - לפני 5 שנים בערך, פתחה אמא שלי עץ משפחה אונליין, לא אייגע אתכם אבל מכאן לשם, מצאתי את עצמי מארגנת עץ משפחה שהלך והסתעף והגיע עד לסביבות 1700, הגעתי לבני דודים בעלי מאגרים גנאוולגיים גדולים מאלה שהיו בקרבתי המיידית עם הסתעפויות לאנשים שחיים כאן איתנו היום ברחבי העולם כולו. מכאן התחיל המסע המטורף שלי שרתם את האינטרנט והרשת החברתית למציאת קרובי המשפחה שיצטרפו לעץ המשפחתי ויקחו בו חלק פעיל. מצאתי את עצמי שולחת מיילים הזויים באמצע הלילה לאנשים שמנסים להבין אם האיש שהגעתי אליו הוא קרוב המשפחה המבוקש. המעגל הלך והתרחב עד שאפילו כתב הטכנולוגיה של הניו יורק טיימס שמע על מאמצי האיחוד המשפחתי והחליט לכלול את סיפורי בכתבה נרחבת שהוא עשה על facebook והשפעותיה (לכתבה המלאה). הכתבה עוררה הדים, פירסומה אונליין גרר "פירסומי-בת" במרבית העיתונים היהודיים בארצות הברית והרחיב את השורות של המשפחה. האנקדוטה המצחיקה ביותר מהסיפור הזה, שכשלושה חודשים אחרי פירסום הכתבה החלו לשלוח לי הודעות תלמידי תיכון מאיזה בית ספר בשיקאגו, שם מסתבר שהמורה לתקשורת התלהבה מהסיפור שלי והכתבה נכנסה לסילבוס הכתתי ואפילו היה עלי מבחן. 

וכל זה בלי לדבר, על היכולת לענות על כל שאלה שהילדים שואלים בעזרת חיפוש קצרצר אחד והעובדה שלמגע אצבעותיי נפרשת כמות עצומה של מידע (וכן, אני מודעת גם למגבלות ולטעויות), כמו גם האפשרות לתקשר עם אנשים שנחמד לי לפטפט איתם מדי פעם, לשמור על קשר, להתעדכן. בלי לדבר על מפגשים מקסימים שנוצרו, על הרחבת העולם מבלי לנוע מביתי וכמובן על הבלוג הזה (רשימה חלקית). כן, יש גם המון בעיות עם הרשת והיא גם מרחיבה את ממדי הסכנות, אבל אני כותבת פוסט חיובי כרגע ולא בכך עסקינן. אני אוהבת את האפשרויות הגלומות ברשת, בעיקר את הרעיון של חיבור אנושי שהוא חוצה שפה, מדינה, מקום ודת, שהוא יוצר התחברויות על רקע של אהבה משותפת, תחביב, שהוא מחבר בין אנשים, ככה כמו שהם (לבד כמובן מכל אלה בעלי הכינויים, אליהם אני לא מתייחסת, אלא רק לאלה שאישיותם וזהותם הוירטואלית חד המה). 

אבל אם כבר ברשת עסקינן, איך אפשר שלא להתייחס לג'ירפה? אז אני לא הפכתי היום לג'ירפה. אני לא יודעת מאיפה חידת הג'ירפה התחילה, אבל זה בטוח הרגיש טוב לדעת שעניתי נכון כי לא הייתי רוצה להתמודד עם המוסר הכפול של לענות לא נכון ובכל זאת לא לשנות את תמונת הפרופיל, זה תרגיל יאיר לפידי כזה שלא מתאים לשנאוצרים שכמותי (כן, אני לא ארד מנושא יאיר לפיד, שדרך אגב היום התחמם על בנט בגלל הניסיון של "הבית היהודי" לקדם חוק נגד שיחרור מחבלים והסיבה שהוא נתן היא שזה לא קולגיאלי - אוף האיש הזה טמבל). הנימוס מחייב שאם כבר מדברים על הרשת וחדשות היום, אתייחס גם לניסיון האומלל של המועצה האמריקאית ישראלית בחסות משרד הקליטה ובסיוע משרד החוץ לסקור את עמדותיהם, ואם לדייק את נאמנותם, של יהודים וישראלים בארצות הברית, אבל זה כל כך עצוב שנדמה שאין מה להוסיף. בניגוד אלי, שאני מוצאת את הרשת טובה אלי, דומה שלמדינת ישראל הרשת מחמיאה הרבה פחות... כאילו באמת, עוד לא למדנו להיזהר מהמהמורות המביכות האלה? 

בכל מקרה, אלה היו מילים מעטות על האינטרנט, לי יש מוסקה להוציא מהתנור ודווקא את המתכון לא הורדתי מהרשת, קיבלתי אותו מיוונייה מקומטת ולמודת מוסקה שידעה על מה היא מדברת למרות שלא דיברנו באותה שפה, ברשת לא היינו מצליחות כנראה, המתרגם של גוגל היה כבר הורס את המתכון...

עדיין במעגל האימה של האדישות

מאז שהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה, כל יום ובמהלך כל היום אני מוצאת את עצמי בונה ממצבים פוסט בראש. דברים שהילדים אומרים, פעילויות, בקיצור כל דבר שהחיים מזמנים. והם מתלווים אלי לאורך זמן מסויים, מתעצבים ומעוררים מחשבות, לעיתים נזנחים לדיראון עולם או נשמרים להזדמנות אחרת, לעיתים רחוקות הם אכן מתגבשים לידי פוסט כי כל פעם כשאני מגיעה לכתוב צץ לו משהו אחר שמניע אותי לכתיבה אחרת. אז עזבו את זה שזה מאוד מעניין להיות חלק מהתהליך וגם מעורר תהיות לגבי יכולתי להיות עקבית, היופי הייחודי של זה הוא הפיצול הפסיכולוגי שזה יוצר בהתמודדות שלי עם מצבים כי לבד מה"אני הפעיל" בתוך הסיטואציה מלווה אותי קול חדש של המתבונן מהצד. והמתבונן מהצד הוא תמיד שקול ומאוזן יותר מה"אני הפעיל" ופתאום אני מוצאת את עצמי מודרכת באופן קבוע על ידי מדריכה חדשה, מעין coacher אם תרצו. זה מאוד מוצא חן בעיני, אני מקלפת שכבות מיותרות, מתחילה להרגיש נוחות אמיתית עם הקרן הנשכחת מחד והחדשה מאידך שמתגלה תוך כדי. 

הפוסט המקורי שרציתי לכתוב היום על שיחת הנפש המפתיעה שניהלתי אתמול עם אחותי באמצע היום. אי שקט רגעי שלה בתוך היום המטורף שלה מצא במקרה אי שקט שלי ואיפשר לרגע דיאלוג שאנו מתגעגעות אליו תדיר ולרוב לא מוצאות לו זמן. שלוש אחיות זכיתי לקבל, כל אחת שונה מהשניה והדימיון בינינו מקרי לחלוטין, שלושתן מלוות אותי לאורך כל חיי אחיות וחברות. אז ניהלתי שיחה עם אחותי השלישית, אישיות מופלאה בפני עצמה והחברה הכי טובה שלי ever, כזאת שאם לא הייתי נולדת לנוכחות שלה, הלב שלי היה תר אחריה כל חיי עד שהייתי מוצאת אותה. והתחלנו לדבר על שינויים בחיים ובחירות והדרך שלנו להתמודד ולשנות ועד כמה המודעות שאנו מפתחים יוצרת שינוי נכון בתוכן ובזמן. וזו הייתה שיחה כל כך מעניינת שרציתי להתחיל ממנה את הפוסט הזה, להעלות מחשבות על הכוח שלנו לזהות את הראוי שינוי ולבנות תוכנית פעולה כדי לקיים אותו.

אבל אז קרה אתמול בערב, אהה, תשאלו "מה קרה?" והתשובה כמובן לא תבושש לבוא - ובכן, ועד השכונה החליט שהוא מנסה לעורר את תושבי השכונה לצאת ולהצביע בבחירות המקומיות הקרובות. לכן, החלטנו לארגן מספר פאנלים עם המועמדים לראשות העירייה והסיעוות השונות. חשבנו שאם נקרב את הנושא לתושבים ונרכז את זה בארבעה מפגשים, זה יגרום לאנשים להתעניין. בסך הכל הקונצנזוס אצל מרבית תושבי השכונה הוא שיש לעשות יותר למען השכונה אז בוודאי הם יבינו שככל שנשמיע יותר את קולנו כך יתייחסו אלינו כאל גורם שיש להתחשב בו. כן, טוב, זה לא ממש קרה. במפגש הראשון שהיה עם ראש העיר הצלחנו איכשהו להציל את המצב והבאנו כ- 50 תושבים לאירוע. שתבינו זו שכונה עם 900 בתי אב (!); למפגש השני עם מועמד לראשות העיר הגיעו שני חברי ועד (כולל אני); למפגש השלישי, אתמול, עם 3 רשימות הגיעו באיחור רב אמנם כ- 6 אנשים כולל שני אנשי ועד. הצלחנו להביא 0.2% מבעלי זכות ההצבעה למפגש. למרות שאני בועד, אני יכולה באובייקטיביות להגיד שאנחנו ועד טוב, הצלחנו לייצר שיתוף פעולה נפלא עם העירייה במקום שועדים קודמים כשלו. אנחנו מקבלים רוח גבית מחלק מהתושבים, אך הטון הקבוע הוא של חוסר שביעות רצון. דיירי השכונה שלנו כל הזמן מתלוננים, לכל אחד יש אינסוף רעיונות כיצד לקדם דברים ולכל אחד מיליון סיבות להתלונן. לשבת על התחת מול המסך ולהתלונן מרה. אני אישית לא מצליחה להבין את ההתנהלות האדישה והמחורבנת הזו (סילחו לי על השפה הלא מזוקקת). דווקא פה, ברמה המקומית, לאזרח מהשורה יש השפעה. אם תלך להצביע תשנה את מבנה המועצה תיתן כוח למי שרוצה לייצג אותך ואת האינטרסים שלך. בעיר שלי, רחובות, אתה שומע מהתושבים החילוניים כמה העיר מתחרדת. וואלה? אתם יודעים שבמועצה יש כוח לשנות את זה? אם אתם רוצים מועצה עם רוב חילוני לכו להצביע כי האוכלוסייה הדתית תלך ותצביע למועמדים שלהם, הם יממשו את הזכות האזרחית שלהם אבל האוכלוסיה החילונית, השבעה והמשועממת תישאר בבית להתלונן ואחר כך גם לא יהיה לה כוח לצאת למחאות. "הקדם תרופה למכה" הוא המשפט שמהדהד לי בראש, היציאה להצבעה עשויה למנוע שעות של מאבקים ברחובות. נמאסה עלי השאננות האומללה הזו, קריאות "המגיע לי" מאנשים שיושבים בבית מול תוכנית ריאלטי מטומטמת בתחתונים וכרס במקום ללכת לשמוע מה יש לנציגים אפשריים שלך להגיד.

זה לא מרפה את ידיי, אם אני אוותר, מצבו של הועד שיבוא אחרינו יהיה עגום עוד יותר. אני אנהל נגד האדישות הזו מלחמת חורמה וגם אם היא תישאר וידה על העליונה (כן, זה די צפוי), אני אמשיך לנסות ולשנות בקטנה. אם אני אוותר הפעם מעגל האימה של האדישות יחריף, וגם כך המאזן לגמרי לטובתה. זה נורא מייאש, זה גם נוגע לכל תחומי החיים וממשיך את הביקורת שלי לגבי מי שאנחנו הופכים אליו כחברה. זה מפחיד עוד יותר לנוכח העתיד כי הדוגמא שאנו נותנים עכשיו לדורות הבאים כבר נוגסת בכל חלקת דשא טובה ומתקדמת במהירות האור לעבר הנגיסה בעכוזנו. הייתי רוצה לקוות שהאדישות שלנו תעורר את הדור הבא, אבל קשה להבחין בניצוץ בעיניים של פרצופים בקהל כשמרביתו עם הראש תקוע בתוך המסך...

נמחק לי כל הפוסט

קמתי בבוקר, לא היתה רשת. מצאתי זמן, תקתקתי על הטלפון. כתבתי המון והכל נמחק ועכשיו אצטרך למצוא זמן אחר ומילים אחרות. תיסכול, זה דווקא היה פוסט טוב, פוסט שאפילו מסביר את בחירת השם לבלוג הזה. פוסט עם אופי משל עצמו שלקח אותי לכיוון אחר לגמרי ממה שהתכוונתי. מסוג הפוסטים שמתחבבים עלי. פוסט שנכתב בהפסקות אבל זרם כל הזמן והתגבש. עכשיו אין לי זמן לכתוב. צריך לעשות המון דברים- לנקות, לצאת לקניות, לבשל כי הערב מארחים חברים, לבשל כי מחר עושים ארוחת צהריים משפחתית. אני אולי הכבשה השחורה אבל גם מכאלה יוצא לפעמים משהו טוב.

זו לא הדרך....לכתיבת בלוג

חברה שלחה לי קישור לבלוג של מישהי שכותבת הנחיות לכתיבת בלוג. ההחלטה לבדוק את העניין לא הייתה קשורה לשיעמום או לחיפוש אחר דרך להעביר את הזמן או אפילו לעניין או לפגיעה אפשרית בחברה. אני לא עובדת ככה. החלטתי לבדוק את העניין פשוט מתוך סקרנות אבל לא סקרנות למציאת הכלים לכתיבה או בנייה נכונה של בלוג, אלא סקרנות לגבי המסר שעומד מאחורי הקישור הזה. ברור שאדם מן הישוב מיד יחשוב שפשוט כוונתה הייתה טובה והיא חשבה שזה יעניין אותי ומכיון שהתחלתי לכתוב בלוג היא ראתה בזה דרך לתמוך. אבל אני לא חושבת כך, לא לא לא ולמה שאחשוב? הרי הרבה יותר מעניין לחפש מניעים ניסתרים. 

קראתי, החכמתי, וסביר להניח שאין מצב שגם אעמוד בהנחייה אחת מתוך ההנחיות שהיא מציעה שם. למשל היא מציעה להתרכז בנושא אחד ולכתוב עליו כדי לייצר קהל קוראים קבוע לנושא. עברתי על כל הפוסטים שלי בניסיון למצוא חוט מקשר. אין. באמת שאין. אבל בהנחה שיש חוט מקשר הרי שהנושא של הבלוג הזה הוא אני ואני ושוב אני, לכן יש להניח שקהל הקוראים ילך ויתדלדל ויש מצב שקרני תרד גם בקרב אלה המעריכים אותי וגם ככה לא רבים המה. אם כן, זהו בלוג אישי ושוב מצאתי את עצמי ביוצא מן הכלל החשיפה האישית היא מוגבלת וגם צריכה לעבור צנזורה כדי להתאים לילדים בני עשר. התחלתי להבין את התבנית - אני לא מתאימה לכלום. נאמר שם שמי שכותב רק בגלל שהוא יכול למלא דפים בכתיבה, ימצא את עצמו בסופו של דבר עם יומן עצמי וירטואלי. לא חשבתי הרבה בניסיון לפצח אם זה באמת איכפת לי. כלומר בלי לזלזל, בתכל'ס התחלתי לכתוב בעיקר בגלל שהיה בי צורך להעלות דברים על הכתב ולמצוא לעצמי זמן ואם על הדרך יהיה מי שירצה להצטרף זה רק מבורך בעיני. כך עברתי הנחיה אחר הנחיה וגיליתי עד כמה אני אוהבת לצעוד בשבילים שלי ולא להתאים לשום סגנון. האם יכול להיות שחברתי ניסתה לעצור אותי לפני שאגיע אל נקודת האל-חזור? על זה נאמר - מאוחר מדי.

אז זהו, זה הבלוג שלי והוא לא בנוי נכון, לא נוגע בנושא אחד, אין בו בינתיים תמונות ויש אישה אחת מאחורי הכל שיש לה מה להגיד על כל דבר גם אם אף אחד לא שומע. אז זהו, מבחינתי זו הייתה שיחת תיאום הציפיות שלנו. מכאן זה על אחריותכם. 

סינדול מרצון

בבואי היום לכתוב היו לי שלושה נושאים עליהם רציתי לכתוב, אל דאגה לא הייתי כותבת על כולם בפוסט אחד. הרגשתי נטולת דאגות כששמתי את מחשבי בחיקי והרגשתי איך כל המילים מנסות להתנכז ולהתדייק (אין מילה כזו) על המקלדת ואז תפסתי פתאום שאני לא יכולה לדון עליהם בכלל וזאת למה? כי בחרתי לפרסם את הכל בשמי וגם להודיע לכל העולם, פחות או יותר, על הבלוג החדש וכך יצא שמי שנרשם ראשון כקורא הוא בכורי האהוב מה שכמובן יוצר צנזורה מיידית ובלתי מתפשרת נוסח "נוט אינפרונט אוף דה צ'ילדרן" ועכשיו אני תוהה איך ניתן לאגף את זה. שאלה טובה שפיתרון לה אין. זה מה יש בינתיים.

בתכל'ס הילד שלי נורא גאה בי על הבלוג והוא אפילו כבר קבע מה המועדפים עליו בין הפוסטים ומספר את זה בערך לכל מי שרוצה לשמוע את הדירוג והסבר מלומד למה (אולי הוא זה שצריך בלוג) וזה שווה כל צינזור בעולם. אז מה זה הויתור על כמה פוסטים משעשעים לקהל הבוגר מול חיוכו של ילד? הייתי עוברת לאנגלית אך אני חוששת להלאות את קהל הקוראים הקטן ממילא שלי ולדללו עוד יותר. אז מכיוון שאין לי סיפור משעשע להוסיף לזה או איזו מסקנה מרחיקת לכת אולי פשוט כדאי להפסיק עכשיו. לחשוב קצת, לאוורר מחשבות לפוסט של מחר, להתמסר למאיר שלו, להתכוונן לצאת לריצת בוקר מחר ולומר לכם לילה טוב.